A 30-year history of the future | Nicholas Negroponte

מתרגם: Ido Dekkers מבקר: Tal Dekkers

(Video) Nicholas Negroponte: Can we switch to the video disc,

(סרטון) ניקולאס נגרופונטה: אפשר לעבור אל הידאו דיסק,,

which is in play mode?

שנמצא במצב נגינה?

I'm really interested in how you put people and computers together.

אני באמת מתענייין איך מחברים אנשים ומחשבים יחד.

We will be using the TV screens or their equivalents

אנו נשתמש במסכי טלוויזיה, או בדומיהם

for electronic books of the future.

בשביל ספרים אלקטרונים בעתיד.

(Music, crosstalk)

(מוזיקה, רעשי רקע)

Very interested in touch-sensitive displays,

מאוד מתעניין במסכי מגע,

high-tech, high-touch, not having to pick up your fingers to use them.

מתקדם טכנולוגית, מנוהל במגע, לא צריך להרים את האצבע כדי להשתמש בהם.

There is another way where computers

יש דרך אחרת בה מחשבים

touch people: wearing, physically wearing.

נוגעים באנשים. לבוש, לבוש פיזי

Suddenly on September 11th,

לפתע, ב11 בספטמבר

the world got bigger.

העולם נהיה גדול יותר.

NN: Thank you. (Applause)

נ.נ: תודה לכם (מחיאות כפיים)

Thank you.

תודה לכם

When I was asked to do this,

כשנתבקשתי לעשות את זה

I was also asked to look at all 14 TED Talks

נתבקשתי גם לצפות בכל 14 הרצאות TED

that I had given,

שנתתי

chronologically.

כרונולוגית.

The first one was actually two hours.

הראשונה למעשה היתה באורך של שעתיים.

The second one was an hour,

השנייה היתה באורך של שעה,

and then they became half hours,

ואחרי זה הן הפכו לחצאי שעות,

and all I noticed was my bald spot getting bigger.

והדבר היחיד בו הבחנתי- זה שהקרחת שלי גדלה.

(Laughter)

(צחוק)

Imagine seeing your life, 30 years of it, go by,

תארו לעצמכם, לראות את החיים שלכם, 30 שנים מהם, עוברים ככה,

and it was, to say the least,

וזה היה, להגיד בעדינות,

for me, quite a shocking experience.

בשבילי, חוויה די קשה.

So what I'm going to do in my time

אז מה שאני אעשה בזמן שלי

is try and share with you what happened

זה לנסות לחלוק איתכם מה קרה

during the 30 years,

במהלך 30 שנה,

and then also make a prediction,

ואז גם לעשות תחזית,

and then tell you a little bit

ואז להגיד לכם מעט

about what I'm doing next.

על מה אני עושה עכשיו.

And I put on a slide

ואני שם על שקופית

where TED 1 happened in my life.

היכן ש TED הראשון התרחש בחיי.

And it's rather important

וזה די חשוב

because I had done 15 years of research before it,

מפני שעשיתי 15 שנים של מחקר לפני כן,

so I had a backlog, so it was easy.

אז היה לי בקלוג, אז זה היה קל.

It's not that I was Fidel Castro

זה לא שהייתי פידל קסטרו

and I could talk for two hours,

ויכולתי לדבר במשך שעתיים,

or Bucky Fuller.

או באקי פולר.

I had 15 years of stuff,

היו לי 15 שנים של דברים,

and the Media Lab was about to start.

ומעבדת המדיה עמדה להתחיל.

So that was easy.

אז זה היה קל.

But there are a couple of things

אבל יש כמה דברים

about that period

בנוגע לתקופה ההיא

and about what happened that are

ובנוגע למה שקרה

really quite important.

שממש חשובים.

One is that

אחד הוא

it was a period when computers

שזו היתה תקופה בה מחשבים

weren't yet for people.

עדיין לא היו בשביל אנשים.

And the other thing that sort of happened

ודברים אחרים שסוג של קרו

during that time is that

במהלך הזמן ההוא

we were considered sissy computer scientists.

שנחשבנו למדעני מחשב חנונים.

We weren't considered the real thing.

לא נחשבנו לדבר האמיתי.

So what I'm going to show you is, in retrospect,

אז מה שאני עומד להראות לכם זה, במבט לאחור,

a lot more interesting and a lot more accepted

הרבה יותר מעניין והרבה יותר מקובל

than it was at the time.

משזה היה בזמנו.

So I'm going to characterize the years

אז אני עומד לאפיין את השנים

and I'm even going to go back

ואני אפילו אחזור

to some very early work of mine,

לעבודות ממש מוקדמות שלי,

and this was the kind of stuff I was doing in the '60s:

וזה היה סוג הדברים שעשיתי בשנות ה 60:

very direct manipulation,

מניפולציה מאוד ישירה,

very influenced as I studied architecture

מאוד מושפעת כשלמדתי ארכיטקטורה

by the architect Moshe Safdie,

מהארכיטקט משה ספדי,

and you can see that we even built robotic things

ואתם יכולים לראות שאפילו בנינו דברים רובוטיים

that could build habitat-like structures.

שיכלו לבנות מבנים דמויי מגורים.

And this for me was

ובשבילי זה היה

not yet the Media Lab,

לא עדיין מעבדת המדיה,

but was the beginning of what I'll call

אבל זה היה ההתחלה של מה שאני קורא לו

sensory computing,

מחשוב חש,

and I pick fingers

ואני בחרתי באצבעות

partly because everybody thought it was ridiculous.

חלקית בגלל שכולם חשבו שזה מגוכח.

Papers were published

מאמרים פורסמו

about how stupid it was to use fingers.

על כמה טיפשי זה להשתמש באצבעות.

Three reasons: One was they were low-resolution.

שלוש סיבות: אחת היתה רזולוציה ממש נמוכה.

The other is your hand would occlude

השניה היא שהיד מסתירה

what you wanted to see,

מה שאתם רוצים לראות,

and the third, which was the winner,

והשלישית, שהיתה הזוכה,

was that your fingers would get the screen dirty,

היתה שהאצבעות שלכם ילכלכו את המסך,

and hence, fingers would never be

ולכן, אצבעות לעולם לא יהיו

a device that you'd use.

מכשיר שתשתמשו בו.

And this was a device we built in the '70s,

וזה היה מכשיר שנבנה בשנות ה 70,

which has never even been picked up.

שמעולם אפילו לא תפש.

It's not just touch sensitive,

הוא לא רק רגיש למגע,

it's pressure sensitive.

הוא רגיש ללחץ.

(Video) Voice: Put a yellow circle there.

(סרטון) קול: שים עיגול צהוב שם.

NN: Later work, and again this was before TED 1 —

נ.נ: מאוחר יותר, ושוב זה היה לפני TED 1 --

(Video) Voice: Move that west of the diamond.

(סרטון) קול: תזיז את מערבית ליהלום.

Create a large green circle there.

צור עיגול גדול ירוק שם.

Man: Aw, shit.

איש: אוה, שיט.

NN: — was to sort of do interface concurrently,

נ.נ: -- זה היה סוג של לעשות ממשק במקביל,

so when you talked and you pointed

אז כשדיברתם והצבעתם

and you had, if you will,

והיה לכם, אם תרצו,

multiple channels.

ערוצים מרובים.

Entebbe happened.

אנטבה התרחשה.

1976, Air France was hijacked,

1976, איר פראנס נחטף,

taken to Entebbe,

ונלקח לאנטבה,

and the Israelis not only did an extraordinary rescue,

והישראלים לא רק עשו חילוץ מדהים,

they did it partly because they had practiced

הם עשו את זה חלקית בגלל שהם התאמנו

on a physical model of the airport,

על מודל פיסי של שדה התעופה,

because they had built the airport,

מפני שהם בנו את שדה התעופה,

so they built a model in the desert,

אז הם בנו מודל במדבר,

and when they arrived at Entebbe,

וכשהם הגיעו לאנטבה,

they knew where to go because they had actually been there.

הם ידעו לאן ללכת מפני שהם למעשה היו שם.

The U.S. government asked some of us, '76,

הממשל האמריקאי ביקש מחלקנו, 76,

if we could replicate that computationally,

אם נוכל לשחזר את זה מחשובית,

and of course somebody like myself says yes.

וכמובן מישהו כמוני אמר כן.

Immediately, you get a contract,

מייד, אתם מקבלים חוזה,

Department of Defense,

מחלקת ההגנה,

and we built this truck and this rig.

ובנינו את המשאית והמתקן האלה.

We did sort of a simulation,

עשינו סוג של הדמיה,

because you had video discs,

מפני שהיה לכם וידאו דיסק,

and again, this is '76.

ושוב, זה 76.

And then many years later,

ואז הרבה שנים מאוחר יותר,

you get this truck,

אתם מקבלים את המשאית הזו,

and so you have Google Maps.

וככה יש לכם את מפות גוגל.

Still people thought,

עדיין אנשים חשבו,

no, that was not serious computer science,

לא, זה לא מדעי מחשב רציניים,

and it was a man named Jerry Wiesner,

וזה היה איש בשם ג'רי וויסנר,

who happened to be the president of MIT,

שבמקרה היה נשיא MIT,

who did think it was computer science.

שחשב באמת שזה מדעי מחשב.

And one of the keys for anybody

ואחד המפתחות לכל מי

who wants to start something in life:

שרוצה להתחיל משהו בחיים:

Make sure your president is part of it.

תדאגו שהנשיא שלכם הוא חלק מזה.

So when I was doing the Media Lab,

אז כשיצרתי את מעבדת המדיה,

it was like having a gorilla in the front seat.

זה היה כמו שיש גורילה בכיסא הקדמי.

If you were stopped for speeding

אם נעצרתם על מהירות

and the officer looked in the window

והשוטר הביט בחלון

and saw who was in the passenger seat,

וראה מי במושב הנוסע,

then, "Oh, continue on, sir."

אז, "אוה, תמשיך אדוני."

And so we were able,

אז היינו מסוגלים,

and this is a cute, actually, device, parenthetically.

וזה חיוני, למעשה, מכשיר, במאמר מוסגר,

This was a lenticular photograph of Jerry Wiesner

זו היתה תמונה עדשתית של ג'רי וויסנר

where the only thing that changed in the photograph

בה הדבר היחידי שהשתנה בתמונה

were the lips.

היו השפתיים שלו.

So when you oscillated that little piece

אז כשהרעדתם את הפיסה הקטנה הזו

of lenticular sheet with his photograph,

של דף עדשתי עם התמונה שלו,

it would be in lip sync

זה יהיה בסנכרון שפתיים

with zero bandwidth.

עם אפס רוחב פס.

It was a zero-bandwidth teleconferencing system

זו היתה מערכת תקשורת עם אפס רוחב פס

at the time.

באותו זמן.

So this was the Media Lab's —

אז זו היתה מעבדת המדיה --

this is what we said we'd do,

זה מה שאמרתי שנעשה,

that the world of computers, publishing,

שעולם המחשוב, ההוצאה לאור,

and so on would come together.

וכך הלאה יתחברו.

Again, not generally accepted,

שוב, לא מקובל באופן כללי,

but very much part of TED in the early days.

אבל די חלק מ TEDבימים הראשונים.

And this is really where we were headed.

וזה באמת הכיוון אליו הלכנו.

And that created the Media Lab.

וזה יצר את מעבדת המדיה,

One of the things about age

אחד הדברים בנוגע לגיל

is that I can tell you with great confidence,

הוא שאני יכול לספר לכם בביטחון גדול,

I've been to the future.

הייתי בעתיד.

I've been there, actually, many times.

הייתי שם, למעשה, הרבה פעמים.

And the reason I say that is,

והסיבה שאני אומר את זה היא,

how many times in my life have I said,

כמה פעמים בחיי אמרתי,

"Oh, in 10 years, this will happen,"

"אוה, בעוד 10 שנים, זה יקרה,"

and then 10 years comes.

ואז 10 שנים עוברות.

And then you say, "Oh, in five years, this will happen."

ואז אתם אומרים, "אוה, בעוד חמש שנים, זה יקרה."

And then five years comes.

ואז חמש שנים עוברות.

So I say this a little bit with having felt

אז אני אומר את זה מעט כשהרגשתי

that I'd been there a number of times,

שהייתי שם מספר פעמים,

and one of the things that is most quoted

ואחד הדברים שהכי מצוטט

that I've ever said

שאמרתי אי פעם

is that computing is not about computers,

זה שמחשוב לא נוגע למחשבים,

and that didn't quite get enough traction,

וזה לא בדיוק קיבל מספיק משיכה,

and then it started to.

ואז זה התחיל.

It started to because people caught on

זה התחיל מפני שאנשים תפשו

that the medium wasn't the message.

שהמדיום לא היה המסר.

And the reason I show this car

והסיבה שאני מראה את המכונית הזו

in actually a rather ugly slide

בשקופית די מכוערת למעשה

is just again to tell you the kind of story

היא פשוט שוב כדי לספר לכם את סוג הסיפור

that characterized a little bit of my life.

שמאפיין מעט מחיי.

This is a student of mine

זה סטודנט שלי

who had done a Ph.D. called "Backseat Driver."

שעשה דוקטורט שנקרא "נהג מהמושב האחורי."

It was in the early days of GPS,

וזה היה הימים הראשונים של ה GPS,

the car knew where it was,

המכונית ידעה איפה היא,

and it would give audio instructions

והיא היתה נותנת הוראות קוליות

to the driver, when to turn right, when to turn left and so on.

לנהג, מתי לפנות ימינה, מתי לפנות שמאלה וכך הלאה.

Turns out, there are a lot of things

מסתבר, שיש הרבה דברים

in those instructions that back in that period

בהוראות האלו שבתקופה ההיא

were pretty challenging,

היו די מאתגרות,

like what does it mean, take the next right?

כמו מה זה אומר לפנות ימינה בפניה הבאה?

Well, if you're coming up on a street,

ובכן, אם אתם מגיעים לרחוב,

the next right's probably the one after,

הפניה הבאה ימינה היא כנראה הבאה,

and there are lots of issues,

ויש הרבה נושאים,

and the student did a wonderful thesis,

והסטודנט עשה תזה נפלאה,

and the MIT patent office said "Don't patent it.

ומשרד הפטנטים של MIT אמר "אל תוציא פטנט על זה.

It'll never be accepted.

זה לעולם לא יתקבל.

The liabilities are too large.

האחריות גדולה מדי.

There will be insurance issues.

יהיו בעיות ביטוחיות.

Don't patent it."

אל תוציא על זה פטנט."

So we didn't,

אז לא הוצאנו,

but it shows you how people, again, at times,

אבל זה מראה לכם איך אנשים, שוב, בזמנים מסויימים,

don't really look at what's happening.

לא באמת מסתכלים על מה קורה.

Some work, and I'll just go through these very quickly,

חתיכת עבודה, ואני פשוט אעבור על אלב במהירות,

a lot of sensory stuff.

הרבה דברים תחושניים.

You might recognize a young Yo-Yo Ma

אתם אולי מזהים את יו יו מה הצעיר

and tracking his body for playing

ועוקבים אחרי הגוף שלו בנגינה

the cello or the hypercello.

בצ'לו או בהייפרצ'לו.

These fellows literally walked around like that at the time.

העמיתים האלה הלכו ממש ככה בזמנו.

It's now a little bit more discreet

זה עכשיו מעט יותר דיסקרטי

and more commonplace.

ויותר נפוץ.

And then there are at least three heroes

ואז יש לפחות שלושה גיבורים

I want to quickly mention.

שאני רוצה להזכיר במהירות.

Marvin Minsky, who taught me a lot

מרווין מינסקי, שלימד אותי הרבה

about common sense,

על הגיון פשוט,

and I will talk briefly about Muriel Cooper,

ואני אדבר בזריזות על מיוריאל קופר,

who was very important to Ricky Wurman

שהיתה מאוד חשובה לריקי וורמן

and to TED, and in fact, when she got onstage,

ול TED, ולמעשה, כשהיא עלתה לבמה,

she said, the first thing she said was,

היא אמרה, הדבר הראשון שהיא אמרה היה,

"I introduced Ricky to Nicky."

"אני הכרתי את ריקי לניקי,"

And nobody calls me Nicky

ואף אחד לא קורא לי ניקי

and nobody calls Richard Ricky,

ואף אחד לא קורא לריצ'ארד ריקי,

so nobody knew who she was talking about.

אז אף אחד לא ידע על מי היא מדברת.

And then, of course, Seymour Papert,

ואז, כמובן, סימור פפרט,

who is the person who said,

שהוא האדם שאמר,

"You can't think about thinking

"אתם לא יכולים לחשוב על חשיבה

unless you think about thinking about something."

אלא אם אתם חושבים על חשיבה על משהו."

And that's actually — you can unpack that later.

וזה למעשה -- אתם יכולים לפתוח את זה אחר כך.

It's a pretty profound statement.

זו הצהרה די עמוקה.

I'm showing some slides

אני מראה כמה שקופיות

that were from TED 2,

מ TED 2,

a little silly as slides, perhaps.

מעט טיפשי כשקופיות, אולי.

Then I felt television really was about displays.

אז הרגשתי שטלוויזיה באמת נוגעת למסכים.

Again, now we're past TED 1,

שוב, עכשיו אנחנו אחרי TED 1,

but just around the time of TED 2,

וממש באזור של TED 2,

and what I'd like to mention here is,

ומה שהייתי רוצה להזכיר פה זה,

even though you could imagine

למרות שאתם יכולים לדמיין

intelligence in the device,

תבונה במכשיר,

I look today at some of the work

הבטתי היום בחלק מהעבודה

being done about the Internet of Things,

שנעשתה על האינטרנט של הדברים,

and I think it's kind of tragically pathetic,

ואני חושב שזה סוג של פטתי טראגי,

because what has happened is people take

מפני שמה שקרה זה שאנשים לקחו

the oven panel and put it on your cell phone,

את הפאנל של התנור ושמו אותו על הסלולרי שלכם,

or the door key onto your cell phone,

או מפתח דלת בסלולרי,

just taking it and bringing it to you,

פשוט לוקחים את זה ומביאים את זה אליכם,

and in fact that's actually what you don't want.

ולמעשה זה בעצם מה שאתם לא רוצים.

You want to put a chicken in the oven,

אתם רוצים לשים עוף בתנור,

and the oven says, "Aha, it's a chicken,"

והתנור יגיד, "אה, זה עוף,"

and it cooks the chicken.

והוא יאפה את העוף.

"Oh, it's cooking the chicken for Nicholas,

"אוה, הוא מבשל את העוף לניקולאס,

and he likes it this way and that way."

והוא אוהב אותו בדרך הזו."

So the intelligence, instead of being in the device,

אז האינטיליגנציה, במקום להיות במכשיר,

we have started today

התחלנו היום

to move it back onto the cell phone

להעביר אותה חזרה לסלולרי

or closer to the user,

או קרוב יותר למשתמש,

not a particularly enlightened view

לא דרך ממש אינטיליגנטית

of the Internet of Things.

של אינטרנט של דברים.

Television, again, television what I said today,

טלוויזיה, שוב, טלוויזיה מה שאמרתי היום,

that was back in 1990,

זה היה ב 1990,

and the television of tomorrow

והטלוויזיה של מחר

would look something like that.

תראה משהו כזה.

Again, people, but they laughed cynically,

שוב, אנשים, אבל הם צוחקים בציניות,

they didn't laugh with much appreciation.

הם לא צחקו עם הרבה הערכה.

Telecommunications in the 1990s,

טלקומוניקציה בשנות ה 90,

George Gilder decided that he would call this diagram

ג'ורג' גילדר החליט שהוא יקרא לדיאגרמה הזו

the Negroponte switch.

מתג נגרופונטה.

I'm probably much less famous than George,

אני כנראה הרבה פחות מפורסם מג'ורג',

so when he called it the Negroponte switch, it stuck,

אז כשהוא קרא לזה מתג נגרופונטה, זה נדבק,

but the idea of things that came in the ground

אבל הרעיון של דברים שהגיעו בקרקע

would go in the air and stuff in the air

יעברו לאויר ודברים באויר

would go into the ground

יכנסו לקרקע

has played itself out.

שיחק את עצמו.

That is the original slide from that year,

זו השקופית המקורית מהשנה ההיא,

and it has worked in lockstep obedience.

וזה עבד בצייתנות ללא גמישות.

We started Wired magazine.

התחלנו את מגזין וויירד.

Some people, I remember we shared

כמה אנשים, אני זוכר שחלקנו

the reception desk periodically,

את שולחן הקבלה תקופתית,

and some parent called up irate that his son

ואיזה הורה התקשר עצבני שהבן שלו

had given up Sports Illustrated

וויתר על ספורטס אילוסטרייטד

to subscribe for Wired,

כדי לעשות מנוי לווירד,

and he said, "Are you some porno magazine or something?"

והוא אמר, "אתם איזה מגזין פורנו או משהו?"

and couldn't understand why his son

ולא יכל להבין למה הבן שלו

would be interested in Wired, at any rate.

יהיה מעוניין בווירד, בכל מקרה.

I will go through this a little quicker.

אני אעבור על זה מעט מהר יותר.

This is my favorite, 1995,

זה האהוב עלי, 1995,

back page of Newsweek magazine.

הזף האחורי של מגזין ניוזוויק.

Okay. Read it. (Laughter)

אוקיי, קראו את זה. (צחוק)

["Nicholas Negroponte, director of the MIT Media Lab, predicts that we'll soon buy books and newspapers straight over the Internet. Uh, sure." —Clifford Stoll, Newsweek, 1995]

["ניקולס נגרופונטה, מנהל מעבדות המדיה של MIT, חוזה שבקרוב נקנה ספרים ועיתונים ישירות מהאינטרנט, הא, בטח." -- קליפורד סטול, ניוזוויק, 1995]

You must admit that gives you,

אתם חיייבים להודות שזה גורם לכם,

at least it gives me pleasure

לפחות זה גורם לי הנאה

when somebody says how dead wrong you are.

כשמישהו אומר כמה אתם טועים.

"Being Digital" came out.

"להיות דיגיטלי" יצא.

For me, it gave me an opportunity

בשבילי, זה נתן לי הזדמנות

to be more in the trade press

להיות יותר בעיתונות הסחר

and get this out to the public,

ולהוציא את זה לציבור,

and it also allowed us to build the new Media Lab,

וזה גם אפשר לנו לבנות את מעבדת המדיה החדשה,

which if you haven't been to, visit,

שאם לא הייתם שם, בקרו,

because it's a beautiful piece of architecture

מפני שזו פיסה יפיפיה של ארכיטקטורה

aside from being a wonderful place to work.

חוץ מלהיות מקום נפלא לעבוד.

So these are the things we were saying in those TEDs.

אז אלה הדברים שאנחנו אומרים בTED האלו.

[Today, multimedia is a desktop or living room experience, because the apparatus is so clunky. This will change dramatically with small, bright, thin, high-resolution displays. — 1995]

[היום, מולטימדיה היא חוויה במחשב או בסלון, מפני שהמכשור כל כך מסורבל. זה ישתנה דרמטית עם מסכים קטנים, בוהקים, דקים ברזולוציה גבוהה. -- 1995]

We came to them.

הגענו אליהם.

I looked forward to it every year.

ציפיתי לזה כל שנה.

It was the party that Ricky Wurman never had

זו המסיבה שמעולם לא היתה לריק וורמן

in the sense that he invited many of his old friends,

במובן שהוא הזמין הרבה מהחברים הוותיקים שלו,

including myself.

כולל אותי.

And then something for me changed

ואז משהו השתנה בשבילי

pretty profoundly.

די משמעותית.

I became more involved with computers and learning

הפכתי ליותר מעורב במחשבים ולמידה

and influenced by Seymour,

והושפעתי מסימור,

but particularly looking at learning

אבל בעיקר בחנתי את הלמידה

as something that is best approximated

כמשהו שבקרוב הכי טוב

by computer programming.

דומה לתכנות.

When you write a computer program,

כשאתם כותבים תוכנת מחשב,

you've got to not just list things out

אתם צריכים לא רק לרשום את הדברים

and sort of take an algorithm

וסוג של לקחת אלגוריתם

and translate it into a set of instructions,

ולתרגם אותו להוראות,

but when there's a bug, and all programs have bugs,

אלא כשיש באג, ולכל התוכנות יש באגים,

you've got to de-bug it.

אתם צריכים לדבג אותו.

You've got to go in, change it,

אתם צירים להיכנס, לשנות אותו,

and then re-execute,

ואז להריץ מחדש,

and you iterate,

ואתם חוזרים על זה.

and that iteration is really

והחזרה הזו היא למעשה

a very, very good approximation of learning.

קירוב מאוד מאוד טוב של למידה.

So that led to my own work with Seymour

אז זה הוביל אותי לעבודה שלי עם סימור

in places like Cambodia

במקומות כמו קמבודיה

and the starting of One Laptop per Child.

וההתחלה של לפטופ אחד לכל ילד.

Enough TED Talks on One Laptop per Child,

מספיק הרצאות TED על מחשב לכל ילד,

so I'll go through it very fast,

אז אני אעבור על זה ממש מהר,

but it did give us the chance

אבל זה נתן לנו הזדמנות

to do something at a relatively large scale

לעושת משהו בקנה מידה ממש גדול

in the area of learning, development and computing.

בתחום פיתוח החינוך ומחשוב.

Very few people know that One Laptop per Child

מעט מאוד אנשים יודעים שלפטופ לכל ילד

was a $1 billion project,

היה פרוייקט של מיליארד דולר,

and it was, at least over the seven years I ran it,

וזה היה, לפחות בשבע השנים שאני ניהלתי אותו,

but even more important, the World Bank

אבל אפילו יותר חשוב, הבנק העולמי

contributed zero, USAID zero.

תרם אפס, USAID אפס.

It was mostly the countries using their own treasuries,

זה היה בעיקר מדינות שהשתמשו באוצר שלהן,

which is very interesting,

מה שהיה מאוד מעניין,

at least to me it was very interesting

לפחות בשבילי זה היה מאוד מעניין

in terms of what I plan to do next.

במונחים של מה אני מתכנן לעשות אחרי זה.

So these are the various places it happened.

אז אלה המקומות השונים שזה קרה.

I then tried an experiment,

אז עשיתי ניסוי,

and the experiment happened in Ethiopia.

והניסוי התרחש באתיופיה,

And here's the experiment.

והנה הניסוי.

The experiment is,

הניסוי הוא,

can learning happen where there are no schools.

האם למידה יכולה להתרחש במקום בו אין בתי ספר.

And we dropped off tablets

והבאנו טבלטים

with no instructions

בלי הוראות

and let the children figure it out.

ונתנו לילדים להבין לבד.

And in a short period of time,

ותוך זמן קצר,

they not only

הם לא רק

turned them on and were using 50 apps per child

הדליקו אותם והשתמשו ב 50 אפליקציות לילד

within five days,

תוך חמישה ימים,

they were singing "ABC" songs within two weeks,

הם שרו שירי "ABC" תוך שבועיים,

but they hacked Android within six months.

והם פרצו את אנדרואיד תוך שישה חודשים.

And so that seemed sufficiently interesting.

וזה נראה מספיק מעניין.

This is perhaps the best picture I have.

זו אולי התמונה הטובה ביותר שיש לי.

The kid on your right

הילד הזה מימינכם

has sort of nominated himself as teacher.

סוג של מינה את עצמו למורה.

Look at the kid on the left, and so on.

תראו את הילד משמאל, וכך הלאה.

There are no adults involved in this at all.

אין מבוגרים מעורבים בכלל.

So I said, well can we do this

אז אמרתי, ובכן האם אנחנו יכולים לעשות את זה

at a larger scale?

בקנה מידה גדול?

And what is it that's missing?

ומה חסר?

The kids are giving a press conference at this point,

הילדים עושים מסיבת עיתונאים בשלב הזה,

and sort of writing in the dirt.

וסוג של כותבים בעפר.

And the answer is, what is missing?

והתשובה היא, מה חסר?

And I'm going to skip over my prediction, actually,

ואני אדלג על התחזיות, למעשה,

because I'm running out of time,

מפני שנגמר לי הזמן,

and here's the question, is what's going to happen?

והנה השאלה, מה יקרה?

I think the challenge

אני חושב שהאתגר

is to connect the last billion people,

הוא לחבר את מיליארד האנשים האחרונים,

and connecting the last billion

וחיבור המיליארד האחרון

is very different than connecting the next billion,

זה מאוד שונה מלחבר את המיליארד הבאים,

and the reason it's different

והסיבה שזה שונה

is that the next billion

היא שהמיליארד הבאים

are sort of low-hanging fruit,

הם סוג של פירות בשלים,

but the last billion are rural.

אבל המיליארד האחרון הם כפריים.

Being rural and being poor

להיות כפרי ועני

are very different.

זה מאוד שונה.

Poverty tends to be created by our society,

עוני נוטה להווצר על ידי החברה שלנו,

and the people in that community are not poor

והאנשים בקהילה הזו אינם עניים

in the same way at all.

באותה דרך בכלל.

They may be primitive,

הם אולי פרימיטיבים,

but the way to approach it and to connect them,

אבל הדרך לגשת לזה ולחבר אותם,

the history of One Laptop per Child,

ההסטוריה של לפטופ לכל לילד,

and the experiment in Ethiopia,

והניסוי באתיופיה,

lead me to believe that we can in fact

מובילים אותי להאמין שאנחנו יכולים למעשה

do this in a very short period of time.

לעשות את זה בתקופת זמן קצרה מאוד.

And so my plan,

וכך התוכנית שלי,

and unfortunately I haven't been able

ולצערי לא הייתי מסוגל

to get my partners at this point

לגרום לשותפים שלי בנקודה הזו

to let me announce them,

לאפשר לי להודיע עליהם,

but is to do this with a stationary satellite.

היא לעשות את זה עם לווין נייח.

There are many reasons

יש הרבה סיבות

that stationary satellites aren't the best things,

שלווינים נייחים הם לא הדבר הכי טוב,

but there are a lot of reasons why they are,

אבל יש הרבה סיבות למה הם כן,

and for two billion dollars,

ועבור שני מיליארד דולר,

you can connect a lot more than 100 million people,

אתם יכולים לחבר יותר מ 100 מיליון אנשים,

but the reason I picked two,

אבל הסיבה שבחרתי בשניים,

and I will leave this as my last slide,

ואני אשאיר את זה כשקופית האחרונה שלי,

is two billion dollars

היא ששני מיליארד דולר

is what we were spending

זה מה שאנחנו מוציאים

in Afghanistan

באפגניסטאן

every week.

בשבוע.

So surely if we can connect

אז ברור שאם נוכל לחבר

Africa and the last billion people

את אפריקה ומיליארד האנשים האחרונים

for numbers like that,

במספרים כאלה,

we should be doing it.

אנחנו צריכים לעשות את זה.

Thank you very much.

תודה רבה לכם.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

Chris Anderson: Stay up there. Stay up there.

כריס אנדרסון: תשאר שם, תשאר שם.

NN: You're going to give me extra time?

נ.נ: אתה תיתן לי זמן נוסף?

CA: No. That was wickedly clever, wickedly clever.

כ.א: לא, זה היה מאוד מתחכם, מאוד מתחכם.

You gamed it beautifully.

שיחקת את זה יפה.

Nicholas, what is your prediction?

ניקולאס, מה התחזית שלך?

(Laughter)

(צחוק)

NN: Thank you for asking.

נ.נ: תודה ששאלת.

I'll tell you what my prediction is,

אני אגיד לך מה התחזית שלי,

and my prediction, and this is a prediction,

והתחזית שלי, וזו תחזית,

because it'll be 30 years. I won't be here.

מפני שיעברו 30 שנה. אני לא אהיה פה.

But one of the things about learning how to read,

אבל אחד הדברים בנוגע ללימוד קריאה,

we have been doing a lot of consuming

עשינו הרבה צריכה

of information going through our eyes,

של מידע שעובר דרך העיניינו,

and so that may be a very inefficient channel.

וכך זה אולי ערוץ מאוד לא יעיל.

So my prediction is that we are going to ingest information

אז התחזית שלי היא שאנחנו נעכל מידע

You're going to swallow a pill and know English.

אתם תבלעו גלולה ותדעו אנגלית.

You're going to swallow a pill and know Shakespeare.

אתם תבלעו גלולה ותדעו על שייקספיר.

And the way to do it is through the bloodstream.

והדרך לעשות את זה היא דרך מחזור הדם.

So once it's in your bloodstream,

אז ברגע שזה יהיה בתוך מחזור הדם שלכם,

it basically goes through it and gets into the brain,

הוא בעיקרון עובר וממשיך לתוך המוח,

and when it knows that it's in the brain

וכשהוא יודע שהוא בתוך המוח

in the different pieces,

במקומות שונים,

it deposits it in the right places.

הוא מופקד במקומות הנכונים.

So it's ingesting.

אז זה עיכול.

CA: Have you been hanging out with Ray Kurzweil by any chance?

כ.א: האם בילית עם ריי קורצוויל במקרה?

NN: No, but I've been hanging around with Ed Boyden

נ.נ: לא, אבל ביליתי עם אד בוידן

and hanging around with one of the speakers

וביליתי עם אחד הדוברים

who is here, Hugh Herr,

שפה, היו הר,

and there are a number of people.

ויש מספר אנשים.

This isn't quite as far-fetched,

זה לא כל כך חסר בסיס,

so 30 years from now.

אז בעוד 30 שנה מעכשיו.

CA: We will check it out.

כ.א: אנחנו נבדוק את זה.

We're going to be back and we're going to play this clip 30 years from now,

אנחנו נחזור ונקרין את הסרטון הזה עוד 30 שנה,

and then all eat the red pill.

ואז כולנו נבלע את הגלולה האדומה.

Well thank you for that.

ובכן תודה לך על זה.

Nicholas Negroponte.

ניקולאס נגרופונטה.

NN: Thank you.

נ.נ: תודה לכם.

(Applause)

(מחיאות כפיים)