The mad scientist of music | Mark Applebaum

Translator: Joseph Geni Reviewer: Thu-Huong Ha

מתרגם: Orr Schlesinger מבקר: Ido Dekkers

I thought if I skipped it might help my nerves,

חשבתי לקפץ מעט כדי להירגע,

but I'm actually having a paradoxical reaction to that,

אבל זה בעצם משפיע הפוך,

so that was a bad idea. (Laughter)

כך שזה היה רעיון גרוע. [צחוק]

Anyway, I was really delighted to receive the invitation

בכל אופן, שמחתי לקבל את ההזמנה

to present to you some of my music and some of my work

להציג בפניכם מעט מהמוסיקה ומהיצירה שלי

as a composer, presumably because it appeals

כמלחין, כנראה משום שזה מחניף

to my well-known and abundant narcissism. (Laughter)

לנרקיסיזם המפורסם והשופע שלי. [צחוק]

And I'm not kidding, I just think we should just

אני לא מתלוצץ. חשבתי שכדאי פשוט

say that and move forward. (Laughter)

להגיד את זה ולעבור הלאה. [צחוק]

So, but the thing is, a dilemma quickly arose,

אבל העניין הוא שצצה מיד בעיה:

and that is that I'm really bored with music,

מוסיקה ממש משעממת אותי,

and I'm really bored with the role of the composer,

ואני ממש משתעמם מתפקיד המלחין,

and so I decided to put that idea, boredom,

אז החלטתי לשים את הרעיון הזה של השעמום

as the focus of my presentation to you today.

במרכז ההרצאה שאתן לכם היום.

And I'm going to share my music with you, but I hope

ובנוסף, אשתף אתכם במוסיקה שלי, אבל אני מקווה

that I'm going to do so in a way that tells a story,

לעשות זאת בדרך שתספר סיפור מסוים:

tells a story about how I used boredom as a catalyst

איך ניצלתי את השעמום כזרז

for creativity and invention, and how boredom

ליצירתיות ולחדשנות, ואיך השעמום

actually forced me to change the fundamental question

בעצם אילץ אותי להחליף את שאלת היסוד

that I was asking in my discipline,

שאני שואל את עצמי בתחום שלי,

and how boredom also, in a sense,

וכיצד השעמום, במובן מסוים,

pushed me towards taking on roles beyond the sort of

גם דוחף אותי לקחת על עצמי תפקידים שהם מעבר

most traditional, narrow definition of a composer.

להגדרה המסורתית והצרה ביותר של תפקיד המלחין.

What I'd like to do today is to start with an excerpt

היום ברצוני להתחיל עם מובאה

of a piece of music at the piano.

מתוך קטע מוסיקלי לפסנתר.

(Music)

[מוסיקה]

Okay, I wrote that. (Laughter)

טוב. אני כתבתי את זה. [צחוק]

No, it's not — (Applause) Oh, why thank you.

לא, זה לא--[מחיאות כפיים] הו, באמת תודה רבה.

No, no, I didn't write that.

לא, לא, לא אני כתבתי את זה.

In fact, that was a piece by Beethoven,

למעשה זהו קטע מאת בטהובן,

and so I was not functioning as a composer.

כך שלא תיפקדתי כאן כמלחין.

Just now I was functioning in the role of the interpreter,

כרגע תיפקדתי כמפרש,

and there I am, interpreter.

זה אני, המפרש.

So, an interpreter of what? Of a piece of music, right?

מפרש של מה? של קטע מוסיקלי, נכון?

But we can ask the question, "But is it music?"

אך אנו יכולים לשאול, "האם זו מוסיקה?"

And I say this rhetorically, because of course

זאת שאלה רטורית, כמובן,

by just about any standard we would have to concede

כי לפי כל קנה-מידה עלינו להסיק

that this is, of course, a piece of music,

שזהו כמובן קטע מוסיקלי,

but I put this here now because,

אבל אני שואל שאלה זו כעת

just to set it in your brains for the moment,

רק כדי שתזכרו אותה

because we're going to return to this question.

כי עוד אחזור אליה.

It's going to be a kind of a refrain

זה יהיה מין פזמון חוזר

as we go through the presentation.

בהמשך ההרצאה.

So here we have this piece of music by Beethoven,

אז יש לנו קטע מאת בטהובן,

and my problem with it is, it's boring.

והבעיה שלי איתו היא, שהוא משעמם.

I mean, you — I'm just like, a hush, huh -- It's like -- (Laughter)

כלומר-- אני כאילו-- זה כמו-- [צחוק]

It's Beethoven, how can you say that?

זה בטהובן! איך אתה יכול להגיד את זה?

No, well, I don't know, it's very familiar to me.

נו, טוב, אני לא יודע. זה מאד מוכר לי.

I had to practice it as a kid, and I'm really sick of it. So -- (Laughter)

היה עלי לתרגל אותו כילד, וממש נמאס לי ממנו-- [צחוק]

I would, so what I might like to try to do is to change it,

אז הייתי רוצה לנסות לשנות אותו,

to transform it in some ways, to personalize it,

לשנות אותו באופן מסוים, לעשות אותו אישי יותר,

so I might take the opening, like this idea --

אז אם אקח את הפתיחה, למשל הרעיון הזה--

(Music)

[מוסיקה]

and then I might substitute -- (Music)

ובמקום זה אעשה-- [מוסיקה]

and then I might improvise on that melody

ואז אאלתר קצת על המנגינה

that goes forward from there -- (Music)

שממשיכה משם-- [מוסיקה]

(Music)

[מוסיקה]

So that might be the kind of thing -- Why thank you.

אז זה יהיה משהו כזה-- תודה רבה.

(Applause)

[מחיאות כפיים]

That would be the kind of thing that I would do,

אני אעשה מין משהו כזה,

and it's not necessarily better than the Beethoven.

וזה לא בהכרח יהיה טוב יותר מהקטע של בטהובן.

In fact, I think it's not better than it. The thing is -- (Laughter) --

בעצם, נראה לי שזה לא טוב יותר. העניין הוא-- [צחוק]

it's more interesting to me. It's less boring for me.

זה יותר מעניין בעיני. זה פחות משעמם אותי.

I'm really leaning into me, because I, because I have

זה יותר מתאים לי, מכיוון שעלי

to think about what decisions I'm going to make on the fly

לחשוב על ההחלטות שאקבל תוך כדי הביצוע

as that Beethoven text is running in time through my head

בעוד הטקסט של בטהובן עובר לי בראש במקביל

and I'm trying to figure out what kinds of transformations

ואני מנסה למצוא אילו מין שינויים

I'm going to make to it.

אעשה לו.

So this is an engaging enterprise for me, and

כך שבעיני זו משימה מרתקת,

I've really leaned into that first person pronoun thing there,

ובאמת נכנסתי לתוך כינוי הגוף הראשון הזה,

and now my face appears twice, so I think we can agree

וכעת פרצופי מופיע פעמיים, אז אולי נוכל להסכים

that this is a fundamentally solipsistic enterprise. (Laughter)

שזו משימה סוליפסיסטית ביסודה. [צחוק]

But it's an engaging one, and it's interesting to me

אבל היא מרתקת ומעניינת בעיני

for a while, but then I get bored with it, and by it,

לזמן-מה, ואחר אני משתעמם ממנה, ובממנה,

I actually mean, the piano, because it becomes,

אני למעשה מתכוון, הפסנתר, בגלל שהוא הופך להיות

it's this familiar instrument, it's timbral range is actually

כלי-נגינה מוכר, טווח הקולות שלו בעצם

pretty compressed, at least when you play on the keyboard,

די דחוס, לפחות כשמנגנים על הקלידים,

and if you're not doing things like listening to it

ואם לא עושים דברים כמו להאזין לו

after you've lit it on fire or something like that, you know.

אחרי שמעלים אותו באש או משהו כזה,

It gets a little bit boring, and so pretty soon

זה נעשה מעט משעמם, ודי מהר

I go through other instruments, they become familiar,

אני עובר לכלים אחרים, והם נעשים מוכרים,

and eventually I find myself designing and constructing

ובסופו של דבר אני מוצא עצמי מתכנן ובונה

my own instrument, and I brought one with me today,

כלי-נגינה משלי, והבאתי איתי אחד כזה,

and I thought I would play a little bit on it for you

חשבתי לנגן עליו מעט עבורכם

so you can hear what it sounds like.

כדי שתשמעו את הצליל שלו.

(Music)

[מוסיקה]

You gotta have doorstops, that's important. (Laughter)

חשוב שיהיו מעצורי דלת. [צחוק]

I've got combs. They're the only combs that I own. (Music)

יש לי מסרקים. אלה המסרקים היחידים שיש לי. [מוסיקה]

They're all mounted on my instruments. (Laughter)

כולם מורכבים על הכלי שלי. [צחוק]

(Music)

[מוסיקה]

I can actually do all sorts of things. I can play

אני יכול לעשות כל מיני דברים. אני יכול לנגן

with a violin bow. I don't have to use the chopsticks.

עם קשת של כינור. אני לא חייב להשתמש במקלות האכילה.

So we have this sound. (Music)

אז יש לנו הצליל הזה. [מוסיקה]

And with a bank of live electronics,

ועם קצת אלקטרוניקה,

I can change the sounds radically. (Music)

אני יכול לשנות את הצלילים בקיצוניות. [מוסיקה]

(Music)

[מוסיקה]

Like that, and like this. (Music)

כך, וכך. [מוסיקה]

And so forth.

וכן הלאה.

So this gives you a little bit of an idea of the sound world

אז זה נותן לכם מושג על עולם הצלילים

of this instrument, which I think is quite interesting

של כלי הנגינה הזה, שבעיני הוא מעניין למדי

and it puts me in the role of the inventor, and the nice thing about —

וזה שם אותי בתפקיד הממציא, ומה שנחמד בזה--

This instrument is called the Mouseketeer ... (Laughter)

הכלי הזה נקרא "העכבר המוסקיטר"... [צחוק]

and the cool thing about it is

ומה שמגניב בו הוא,

I'm the world's greatest Mouseketeer player. (Laughter)

שאני נגן העכבר המוסקיטר הכי טוב בעולם. [צחוק]

Okay? (Applause)

בסדר? [מחיאות כפיים]

So in that regard, this is one of the things,

בהקשר זה, זהו אחד הדברים,

this is one of the privileges of being,

זה אחד היתרונות של להיות --

and here's another role, the inventor, and by the way,

וזהו תפקיד נוסף-- הממציא. ודרך אגב,

when I told you that I'm the world's greatest,

כשאמרתי שאני הכי טוב בעולם,

if you're keeping score, we've had narcissism and solipsism

אם אתם עושים חשבון, היו לנו נרקיסיזם וסוליפסיסזם

and now a healthy dose of egocentricism.

וכעת גם מנה גדושה של אגוצנטריות.

I know some of you are just, you know, bingo! Or, I don't know. (Laughter)

אני יודע שאחדים מביניכם חושבים, יש! בעצם, אני לא יודע. [צחוק]

Anyway, so this is also a really enjoyable role.

בכל אופן, זה גם תפקיד מהנה מאד.

I should concede also that I'm the world's worst Mouseketeer player,

עלי להוסיף שאני גם נגן העכבר המוסקיטר הגרוע בעולם,

and it was this distinction that I was most worried about

ומההגדרה הזו הייתי הכי מודאג

when I was on that prior side of the tenure divide.

כשהייתי בצד הקודם של הקביעות.

I'm glad I'm past that. We're not going to go into that.

אני שמח שעברתי את זה. לא ניכנס לזה.

I'm crying on the inside. There are still scars.

אני בוכה מבפנים. יש עדיין צלקות.

Anyway, but I guess my point is that all of these enterprises

אבל הנקודה שלי היא שכל המשימות האלה

are engaging to me in their multiplicity, but as I've presented them

מרתקות אותי מבחינת הכמות, אך כפי שהצגתי אותן לכם

to you today, they're actually solitary enterprises,

הן למעשה משימות מבודדות,

and so pretty soon I want to commune with other people, and so

ולכן מהר מאד רציתי להתחבר לאנשים אחרים

I'm delighted that in fact I get to compose works for them.

אז אני שמח שלמעשה אני זוכה להלחין עבורם.

I get to write, sometimes for soloists and I get to work with one person,

אני זוכה לכתוב, לעתים עבור סולנים ואני זוכה לעבוד עם אדם יחיד,

sometimes full orchestras, and I work with a lot of people,

לעתים תזמורת שלמה, ואני עובד עם המון אנשים,

and this is probably the capacity, the role creatively

ואולי זו היכולת, התפקיד היצירתי,

for which I'm probably best known professionally.

שהודות לו אני הכי מפורסם מבחינה מקצועית.

Now, some of my scores as a composer look like this,

חלק מהתכלילים שלי כמלחין נראים ככה,

and others look like this,

ואחרים נראים ככה,

and some look like this,

ויש שנראים ככה,

and I make all of these by hand, and it's really tedious.

ואת כולם אני כותב ביד, וזה באמת מעייף.

It takes a long, long time to make these scores,

נדרש המון המון זמן לכתוב את התכלילים האלה,

and right now I'm working on a piece

וכרגע אני עובד על יצירה

that's 180 pages in length,

שאורכה 180 עמודים,

and it's just a big chunk of my life, and I'm just pulling out hair.

וזה פשוט חלק גדול מחיי, ואני ממש תולש את השערות.

I have a lot of it, and that's a good thing I suppose. (Laughter)

יש לי הרבה, שאני מניח שזה טוב.[צחוק]

So this gets really boring and really tiresome for me,

אז זה נעשה באמת משעמם ומעייף עבורי,

so after a while the process of notating is not only boring,

ואחרי זמן-מה תהליך כתיבת התווים לא רק משעמם,

but I actually want the notation to be more interesting,

אלא גם גורם לי לרצות שהוא יהיה מעניין יותר,

and so that's pushed me to do other projects like this one.

וזה דחף אותי למיזמים כמו זה.

This is an excerpt from a score called

זהו קטע מתכליל בשם

"The Metaphysics of Notation."

"המטפיזיקה של כתיבת התווים."

The full score is 72 feet wide.

רוחב התכליל המלא הוא 21 מטרים.

It's a bunch of crazy pictographic notation.

זהו אוסף מטורף של תווים ציוריים.

Let's zoom in on one section of it right here. You can see

הבה נבצע תקריב על חלק ממנו כאן. אתם רואים

it's rather detailed. I do all of this with drafting templates,

שזה די מפורט. אני עושה את כל זה בעזרת שבלונות,

with straight edges, with French curves, and by freehand,

עם ווים ישרים, עם עיקולים צרפתיים, וביד חופשית,

and the 72 feet was actually split

ו-21 המטרים בעצם פוצלו

into 12 six-foot-wide panels that were installed

ל-12 לוחות ברוחב 2 מטרים שהותקנו

around the Cantor Arts Center Museum lobby balcony,

במבואת המרפסת של מוזיאון "מרכז האמנויות ע"ש קנטור",

and it appeared for one year in the museum,

וזה הוצג במוזיאון במשך שנה אחת,

and during that year, it was experienced as visual art

ובמשך אותה שנה זה נחווה כאמנות חזותית

most of the week, except, as you can see in these pictures,

ברוב ימי השבוע, פרט לימי שישי, כפי שאתם רואים בתמונות,

on Fridays, from noon til one, and only during that time,

מהצהריים ועד אחת, ורק אז

various performers came and interpreted these strange

באו נגנים שונים ופירשו

and undefined pictographic glyphs. (Laughter)

את כתב החרטומים הציורי והבלתי-מוגדר הזה. [צחוק]

Now this was a really exciting experience for me.

זו היתה באמת חוויה מרגשת עבורי.

It was gratifying musically, but I think

זה היה מספק מבחינה מוסיקלית, אבל נראה לי

the more important thing is it was exciting because I got to take on

שחשוב יותר שזה היה מרגש כי זכיתי למלא

another role, especially given that it appeared in a museum,

תפקיד נוסף, במיוחד לאור העובדה שזה מוצג במוזיאון,

and that is as visual artist. (Laughter)

הלא הוא תפקיד האמן החזותי. [צחוק]

We're going to fill up the whole thing, don't worry. (Laughter)

נמלא את הכל. אל תדאגו. [צחוק]

I am multitudes. (Laughter)

אני המון אנשים. [צחוק]

So one of the things is that, I mean, some people

אחד הדברים זה ש... אני מתכוון, יש אנשים

would say, like, "Oh, you're being a dilettante,"

שיגידו: "אה, אתה חובב,"

and maybe that's true. I can understand how, I mean,

ואולי זה נכון, אני יכול להבין איך, אני מתכוון,

because I don't have a pedigree in visual art

אין לי ייחוס באמנות חזותית

and I don't have any training, but it's just something

ואין לי שום הכשרה, אבל זה משהו

that I wanted to do as an extension of my composition,

שרציתי לעשות כהרחבה של היצירה שלי,

as an extension of a kind of creative impulse.

כהרחבה של סוג של דחף יצירתי.

I can understand the question, though. "But is it music?"

אני יכול להבין את השאלה, "אבל האם זאת מוזיקה?"

I mean, there's not any traditional notation.

אני מתכוון, אין לי תווים.

I can also understand that sort of implicit criticism

אני גם יכול להבין את הסוג הזה של ביקורת שמשתמעת

in this piece, "S-tog," which I made when I was living in Copenhagen.

בקטע הזה, "S-tog", שיצרתי כאשר גרתי בקופנהאגן.

I took the Copenhagen subway map and

לקחתי את מפת הרכבת התחתית של קופנהאגן

I renamed all the stations to abstract musical provocations,

ושיניתי את השמות של כל התחנות להסתות מוזיקליות אבסטרקטיות,

and the players, who are synchronized with stopwatches,

והנגנים, שמסונכרנים בעזרת סטופרים,

follow the timetables, which are listed in minutes past the hour.

עוקבים אחר לוחות הזמנים, שכתובים כדקות אחרי שעה שלמה.

So this is a case of actually adapting something,

זה למעשה נסיון לסגל משהו,

or maybe stealing something,

או אולי לגנוב משהו,

and then turning it into a musical notation.

ולהפוך אותו לסימן מוסיקלי.

Another adaptation would be this piece.

שימוש דומה אפשר לראות בקטע הזה.

I took the idea of the wristwatch, and I turned it into a musical score.

לקחתי את הרעיו של שעון יד, והפכתי אותו לתכליל.

I made my own faces, and had a company fabricate them,

הכנתי פנים של עצמי ונתתי לחברה לייצר אותם,

and the players follow these scores.

והנגנים עוקבים אחר התווים הללו.

They follow the second hands, and as they pass over

הם עוקבים אחר מחוג השניות, וכאשר הם עוברים

the various symbols, the players respond musically.

מעל הסימנים השונים, הם מגיבים בצורה מוזיקלית.

Here's another example from another piece,

הנה דוגמא נוספת מקטע אחר,

and then its realization.

וההגשמה שלו.

So in these two capacities, I've been scavenger,

בשני התפקידים הללו, אני מתנהג כאוכל נבלות,

in the sense of taking, like, the subway map, right,

במובן של לקחת, למשל, את מפת הרכבת התחתית, נכון,

or thief maybe, and I've also been designer,

או אולי גנב, גם הייתי בתפקיד של מעצב,

in the case of making the wristwatches.

במקרה של הכנת השעונים.

And once again, this is, for me, interesting.

ושוב, בשבילי זה מאוד מעניין.

Another role that I like to take on is that of the performance artist.

תפקיד נוסף שאני אוהב לקחת על עצמי הוא של אמן בהופעה.

Some of my pieces have these kind of weird theatric elements,

כמה מהיצירות שלי מכילות אלמנטים תיאטרליים מוזרים,

and I often perform them. I want to show you a clip

שבהם אני משחק לפעמים. אני רוצה להראות לכם סרטון

from a piece called "Echolalia."

מיצירה שנקראת "אקולליה".

This is actually being performed by Brian McWhorter,

למעשה מי שמשחק בקטע הוא בריאן מק'וורטר,

who is an extraordinary performer.

שהוא מבצע מדהים.

Let's watch a little bit of this, and please notice the instrumentation.

בואו נצפה בזה קצת, שימו לב לכלים.

(Music)

[מוזיקה]

Okay, I hear you were laughing nervously because

אוקיי, אני שומע שאתם צחקתם בעצבנות בגלל

you too could hear that the drill was a little bit sharp,

שגם אתם יכולתם לשמוע שהמקדח טיפה חד,

the intonation was a little questionable. (Laughter)

האינטונציה היתה מעט מפוקפקת. [צחוק]

Let's watch just another clip.

בואו נצפה בקליפ נוסף.

(Music)

[מוזיקה]

You can see the mayhem continues, and there's, you know,

אתם יכולים לראות שהמהומה נמשכת, ויש, אתם יודעים,

there were no clarinets and trumpets

לא היו כלל קלרינטים, חצוצרות

and flutes and violins. Here's a piece that has

חלילים וכנורות. הנה קטע שיש בו

an even more unusual, more peculiar instrumentation.

שילוב כלים אפילו יותר מעניין ומוזר.

This is "Tlön," for three conductors and no players. (Laughter)

קוראים לקטע "Tlön", על שלושה מנצחים ללא נגנים. [צחוק]

This was based on the experience of actually watching

הקטע מבוסס על חוויה של צפייה

two people having a virulent argument in sign language,

בשני אנשים בוויכוח סוער בשפת הסימנים,

which produced no decibels to speak of,

שלא מפיקה כלל דציבלים,

but affectively, psychologically, was a very loud experience.

אבל ההשפעה המעשית, הפסיכולוגית, היא חוויה מאוד רועשת.

So, yeah, I get it, with, like, the weird appliances

כן, אני מבין, המכשירים המוזרים

and then the total absence of conventional instruments

והחוסר בכלי נגינה קונבנציונלים

and this glut of conductors, people might, you know,

והשפע הזה של מנצחים, אנשים עלולים, אתם יודעים,

wonder, yeah, "Is this music?"

לתהות, "זאת מוזיקה?"

But let's move on to a piece where clearly I'm behaving myself,

אבל בואו נתקדם לקטע שבו ברור שאני מתנהג יפה,

and that is my "Concerto for Orchestra."

שהוא ה"קונצ'רטו לתזמורת" שלי.

You're going to notice a lot of conventional instruments

אתם הולכים להבחין בכלים קונבנציונלים רבים

in this clip. (Music)

בקליפ הזה. [מוזיקה]

(Music)

[מוזיקה]

This, in fact, is not the title of this piece.

למעשה, זו איננה הכותרת של היצירה הזו.

I was a bit mischievous. In fact, to make it more interesting,

הייתי קצת שובב, כדי להפוך את זה ליותר מעניין,

I put a space right in here, and this is the actual title of the piece.

אני שם כאן רווח, וזו הכותרת האמיתית של הקטע.

Let's continue with that same excerpt.

בואו נמשיך עם המובאה הזו.

(Music)

[מוזיקה]

It's better with a florist, right? (Laughter) (Music)

זה יותר טוב עם מוכר פרחים, נכון? [צחוק] [מוזיקה]

Or at least it's less boring. Let's watch a couple more clips.

לפחות כך זה פחות משעמם. בואו נצפה במספר קליפים נוספים.

(Music)

[מוזיקה]

So with all these theatric elements, this pushes me in another role,

עם כל האלמנטים התיאטרלים האלה, זה דוחף אותי לתפקיד נוסף,

and that would be, possibly, the dramaturge.

דרמטורג (כותב דרמות).

I was playing nice. I had to write the orchestra bits, right?

התנהגתי יפה. הייתי צריך לכתוב את קטעי התזמורת, נכון?

Okay? But then there was this other stuff, right?

אוקיי? אבל אז יש את הדברים האחרים, נכון?

There was the florist, and I can understand that,

היה את מוכר הפרחים, ואני יכול להבין את זה,

once again, we're putting pressure on the ontology of music

שוב, אנו מפעילים לחץ על הפילוסופיה של המוזיקה

as we know it conventionally,

בצורתה הקונבנציונלית,

but let's look at one last piece today I'm going to share with you.

אבל בואו נצפה בקטע אחרון להיום.

This is going to be a piece called "Aphasia,"

זאת יצירה שנקראת "אפאזיה",

and it's for hand gestures synchronized to sound,

על מחוות ידיים מסונכרנות עם צלילים,

and this invites yet another role, and final one

וזה מזמין לי תפקיד נוסף, תפקיד אחרון

I'll share with you, which is that of the choreographer.

שאני רוצה לשתף אתכם בו, תפקיד הכוראוגרף.

And the score for the piece looks like this,

התכליל ליצירה הזו נראה כך,

and it instructs me, the performer, to make

והיא מדריכה אותי, המבצע, לעשות

various hand gestures at very specific times

מחוות ידיים שונות בזמנים מסויימים

synchronized with an audio tape, and that audio tape

שמסונכרנות עם קלטת אודיו, והקלטת הזו

is made up exclusively of vocal samples.

מכילה אך ורק דוגמאות קוליות.

I recorded an awesome singer,

הקלטתי זמר מצויין,

and I took the sound of his voice in my computer,

הכנסתי את הקול שלו למחשב שלי,

and I warped it in countless ways to come up with

ועיבדתי אותו בצורות שונות כך שקיבלתי

the soundtrack that you're about to hear.

את פס הקול שאתם עומדים לשמוע.

And I'll perform just an excerpt of "Aphasia" for you here. Okay?

אני אבצע רק את ההקדמה של "אפאזיה" בשבילכם. אוקיי?

(Music)

[מוזיקה]

So that gives you a little taste of that piece. (Applause)

זה נותן לכם טעימה קטנה מהיצירה הזו. [מחיאות כפיים]

Yeah, okay, that's kind of weird stuff.

כן, אוקיי, זה קטע דיי מוזר.

Is it music? Here's how I want to conclude.

האם זו מוזיקה? כך אני רוצה לסכם.

I've decided, ultimately, that this is the wrong question,

החלטתי בסוף שזו איננה השאלה הנכונה,

that this is not the important question.

זו איננה השאלה החשובה.

The important question is, "Is it interesting?"

השאלה החשובה היא: "האם זה מעניין?"

And I follow this question, not worrying about "Is it music?" --

אני עובד על פי השאלה הזו, בלי לדאוג לגבי "האם זו מוזיקה?" --

not worrying about the definition of the thing that I'm making.

בלי לדאוג להגדרה המדוייקת של מה שאני עושה.

I allow my creativity to push me

אני נותן ליצירתיות שלי לדחוף אותי

in directions that are simply interesting to me,

בכוונים שפשוט מעניינים אותי,

and I don't worry about the likeness of the result

ואני לא דואג לגבי ההקבלה של התוצאה

to some notion, some paradigm,

לרעיון מסויים, דוגמה כלשהי,

of what music composition is supposed to be,

של מה הרכב המוזיקה אמור להיות,

and that has actually urged me, in a sense,

וזה למעשה דחף אותי

to take on a whole bunch of different roles,

לקחת על עצמי מגוון תפקידים,

and so what I want you to think about is,

אם כן, מה שאני רוצה שתחשבו עליו הוא,

to what extent might you change the fundamental question

באיזו מידה אתם עלולים לשנות את השאלה הבסיסית

in your discipline, and, okay,

בדיסציפלינה שלכם,

I'm going to put one extra little footnote in here,

ואני הולך להכניס עוד הערה קטנה כאן,

because, like, I realized I mentioned

כיוון שהבנתי, שהזכרתי

some psychological defects earlier, and we also,

כמה מומים פסיכולוגים קודם לכן, ואנחנו גם,

along the way, had a fair amount of obsessive behavior,

לאורך הדרך, הצגנו דיי הרבה התנהגות אובססיבית,

and there was some delusional behavior and things like that,

היתה גם התנהגות הזייתית ודברים כאלה,

and here I think we could say that this is an argument

וכאן היה, אני חושב שאפשר להגיד, דוגמה

for self-loathing and a kind of schizophrenia,

לשנאה עצמית וסוג של סכיזופרניה,

at least in the popular use of the term,

לפחות בפירוש העממי של המושג,

and I really mean dissociative identity disorder, okay. (Laughter)

ואני באמת מתכוון לתסמונת של פיצול אישיות. [צחוק]

Anyway, despite those perils, I would urge you

בכל מקרה, למרות הצרות הללו, אני מפציר בכם

to think about the possibility that you might take on roles

לחשוב על האפשרות שלכם לקחת על עצמכם תפקידים

in your own work, whether they are neighboring

בעבודה שלכם, בין אם הם קרובים

or far-flung from your professional definition.

או אפילו רחוקים שנות-אור מהגדרת העבודה שלכם.

And with that, I thank you very much. (Applause)

עם זה, אני מודה לכם. [מחיאות כפיים]

(Applause)

[מחיאות כפיים]