3 questions to ask yourself about everything you do | Stacey Abrams

תרגום: Talia Breuer עריכה: Ido Dekkers

When I was in high school at the age of 17 --

כאשר הייתי תלמידת תיכון בגיל 17--

I graduated from high school in Decatur, Georgia,

סיימתי את לימודיי בדקאטור, ג׳ורג׳יה,

as valedictorian of my high school --

בתור מצטיינת המחזור--

I was very proud of myself.

הייתי מאוד גאה בעצמי.

I was from a low-income community, I had grown up in Mississippi,

הגעתי מקהילה בעלת מעמד כלכלי נמוך, גדלתי במיסיסיפי,

we'd moved from Mississippi to Georgia

עברנו ממיסיסיפי לג׳ורג׳יה

so my parents could pursue their degrees as United Methodist ministers.

כדי שהוריי יוכלו ליישם את התארים שלהם ככמרים מתודיסטים.

We were poor, but they didn't think we were poor enough,

היינו עניים, אבל הם כנראה חשבו שאנחנו לא עניים מספיק

so they were going for permanent poverty.

אז הם הלכו על עוני כמצב קבוע.

(Laughter)

(צחוק)

And so, while they studied at Emory,

וכך, בזמן שהם למדו באמורי,

I studied at Avondale, and I became valedictorian.

אני למדתי באבונדייל, ונהייתי מצטיינת המחזור.

Well, one of the joys of being valedictorian in the state of Georgia

ובכן, אחד היתרונות בלהיות מצטיינת במדינת ג׳ורג׳יה

is that you get invited to meet the governor of Georgia.

היא שמזמינים אותך לפגוש את המושל של ג׳ורג׳יה.

I was mildly interested in meeting him.

לא התעניינתי במיוחד לפגוש אותו.

It was kind of cool.

זה היה די מגניב.

I was more intrigued by the fact that he lived in a mansion,

יותר הלהיבה אותי העובדה שהוא גר באחוזה,

because I watched a lot of "General Hospital" and "Dynasty"

בגלל שצפיתי המון ב״ג׳נרל הוספיטל״ ו״שושלת״

as a child.

כילדה.

(Laughter)

(צחוק)

And so I got up that morning, ready to go to visit the governor.

ומפה לשם קמתי באותו הבוקר מוכנה לקראת המפגש עם המושל.

My mom and my dad, who were also invited, got up,

אמי ואבי, שגם כן הוזמנו, קמו בבוקר,

and we went outside.

ויצאנו.

But we didn't get in our car.

אבל לא נכנסנו למכונית שלנו.

And in the South, a car is a necessary thing.

ובדרום, מכונית היא דבר הכרחי.

We don't have a lot of public transit, there aren't a lot of options.

אין לנו מספיק תחבורה ציבורית, ואין הרבה אפשרויות.

But if you're lucky enough to live in a community

אבל אם אתה בר מזל לחיות בקהילה

where you don't have a car,

בה אין לך רכב,

the only option is public transit.

האפשרות היחידה היא תחבורה ציבורית.

And that's what we had to take.

וזה מה שנאלצנו לקחת.

And so we got on the bus.

וכך עלינו על האוטובוס.

And we took the bus from Decatur all the way to Buckhead,

ולקחנו את האוטובוס מדקאטור כל הדרך לבאקהד,

where the Governor's Mansion sat on this really beautiful acreage of land,

היכן שהאחוזה של המושל יושבת על חלקת אדמה יפהפייה,

with these long black gates that ran the length of the property.

עם גדרות גבוהות ושחורות מקיפות את המקום.

We get to the Governor's Mansion,

אנחנו מגיעים לאחוזת המושל,

we pull the little lever that lets them know this is our stop,

מושכים בדוושה הקטנה בשביל שהנהג יעצור בתחנה שלנו,

we get off the bus,

יורדים מהאוטובוס,

my mom, my dad and I, we walk across the street.

אמי, אבי ואני, חוצים את הכביש.

We walk up the driveway, because there are cars coming up,

אנו הולכים במעלה כביש הגישה, בגלל שיש מכוניות שמגיעות,

cars bringing in students from all across the state of Georgia.

מכוניות שמסיעות תלמידים מכל רחבי מדינת ג׳ורג׳יה.

So we're walking along the side.

לכן אנחנו הולכים בצד הכביש.

And as we walk single file along the side,

וכאשר אנו הולכים בטור ישר לצד הדרך,

my mom and dad sandwiching me to make sure I don't get hit by one of the cars

אמא ואבי מקיפים אותי בשביל לוודא שלא אפגע מאחת המכוניות

bringing in the other valedictorians,

שמסיעות תלמידים מצטיינים אחרים,

we approach the guard gate.

אנו ניגשים לשומר בכניסה.

When we get to the guard gate, the guard comes out.

כאשר אנו מגיעים לעמדה שלו, השומר יוצא החוצה.

He looks at me, and he looks at my parents,

הוא מסתכל עליי, מסתכל על ההורים שלי,

and he says, "You don't belong here, this is a private event."

ואומר, ״אתם לא שייכים לכאן, זה אירוע פרטי״.

My dad says, "No, this is my daughter, Stacey. She's one of the valedictorians."

אבי אומר, ״לא, זו בתי סטייסי. היא אחת מהמצטיינות״.

But the guard doesn't look at the checklist that's in his hands.

אבל השומר לא מתסכל על הרשימה שנמצאת ביד שלו.

He doesn't ask my mom for the invitation

הוא לא מבקש מאמי את ההזמנה

that's at the bottom of her very voluminous purse.

שנמצאת בתחתית התיק המאוד מנופח שלה.

Instead, he looks over our shoulder at the bus,

במקום זאת, הוא מסתכל מעבר לכתף על האוטובוס,

because in his mind, the bus is telling him a story about who should be there.

בגלל שבראש שלו, האוטובוס מספר לו סיפור על מי צריך להיות שם.

And the fact that we were too poor to have our own car --

והעובדה שהיינו עניים מדי בשביל לרכוש מכונית--

that was a story he told himself.

זה היה הסיפור שסיפר לעצמו.

And he may have seen something in my skin color,

וייתכן שהוא ראה משהו בצבע העור שלי,

he may have seen something in my attire;

ייתכן וראה משהו בלבוש שלי;

I don't know what went through his mind.

אינני יודעת מה עבר לו בראש.

But his conclusion was to look at me again,

אך המסקנה שלו הייתה להביט בי פעם נוספת,

and with a look of disdain, say,

ובמבט של בוז, להגיד,

"I told you, this is a private event. You don't belong here."

״אמרתי לכם, זה אירוע פרטי. אתם לא שייכים לכאן״.

Now, my parents were studying to become United Methodist ministers,

עכשיו, ההורים שלי אמנם למדו להיות כמרים מתודיסטים,

but they were not pastors yet.

אך הם עדיין לא היו כמרים.

(Laughter)

(צחוק)

And so they proceeded to engage this gentleman

וכך הם המשיכו לקיים עם אותו אדון

in a very robust discussion of his decision-making skills.

דיון סוער ביותר בנוגע לכישורי קבלת ההחלטות שלו.

(Laughter)

(צחוק)

My father may have mentioned

ייתכן שאבי ציין

that he was going to spend eternity in a very fiery place

שהשומר הולך להעביר נצח נצחים במקום לוהט במיוחד

if he didn't find my name on that checklist.

אם הוא לא ימצא את שמי ברשימה שהחזיק.

And indeed, the man checks the checklist eventually,

ואכן, הבחור בודק את הרשימה בסופו של דבר,

and he found my name, and he let us inside.

הוא מצא את שמי, ונתן לנו להכנס.

But I don't remember meeting the governor of Georgia.

אבל אני לא זוכרת את הפגישה עם מושל ג׳ורג׳יה.

I don't recall meeting my fellow valedictorians

אני לא זוכרת את הפגישה עם יתר התלמידים המצטיינים

from 180 school districts.

מ-180 בתי ספר שונים.

The only clear memory I have of that day

הזכרון הצלול היחיד שיש לי מאותו היום

was a man standing in front of the most powerful place in Georgia,

הוא של אדם עומד בכניסה למקום העוצמתי ביותר בג׳ורג׳יה,

looking at me and telling me I don't belong.

מסתכל עליי ואומר לי שאני לא שייכת.

And so I decided, 20-some-odd years later,

וכך החלטתי, 20 ומשהו שנים לאחר מכן,

to be the person who got to open the gates.

להיות האדם שיזכה לפתוח את הדלתות.

(Cheers)

(תרועות)

(Applause)

(מחיאות כפיים)

Unfortunately, you may have read the rest of the story.

למרבה הצער, ייתכן וקראתם את המשך הסיפור.

It didn't quite work out that way.

זה לא בדיוק מה שקרה.

And now I'm tasked with figuring out: How do I move forward?

וכעת אני עסוקה בלהבין: איך אני מתקדמת?

Because, you see, I didn't just want to open the gates for young black women

כיוון ש... תראו, לא רציתי רק לפתוח את הדלתות עבור נשים שחורות צעירות

who had been underestimated and told they don't belong.

אשר המעיטו בערכן ואמרו להן שהן לא שייכות.

I wanted to open those gates for Latinas and for Asian Americans.

רציתי לפתוח את הדלתות הללו גם בשביל אמריקאיות לטיניות ואסייתיות.

I wanted to open those gates for the undocumented and the documented.

רציתי לפתוח את הדלתות הללו בשביל החוקיים והלא חוקיים.

I wanted to open those gates as an ally of the LGBTQ community.

רציתי לפתוח את הדלתות הללו כבת ברית של קהילת הלהטב״ק.

I wanted to open those gates

רציתי לפתוח את הדלתות הללו

for the families that have to call themselves the victims of gun violence.

בשביל המשפחות שצריכות לקרוא לעצמן קורבנות של אירועי ירי.

I wanted to open those gates wide for everyone in Georgia,

רציתי לפתוח את הדלתות לרווחה לכל האנשים בג׳ורג׳יה,

because that is our state, and this is our nation,

בגלל שזו המדינה שלנו, זו האומה שלנו,

and we all belong here.

וכולנו שייכים לכאן.

(Cheers)

(תרועות)

(Applause)

(מחיאות כפיים)

But what I recognized is that the first try wasn't enough.

אבל שמתי לב שהנסיון הראשון לא היה מספיק.

And my question became: How do I move forward?

והשאלה שלי הפכה להיות: כיצד אני מתקדמת?

How do I get beyond the bitterness and the sadness and the lethargy

כיצד אני מתקדמת מעבר למרירות והעצב והתשישות

and watching an inordinate amount of television as I eat ice cream?

וצפייה בטלוויזיה בכמויות לא סבירות בזמן שאני אוכלת גלידה?

(Laughter)

(צחוק)

What do I do next?

מה הצעד הבא?

And I'm going to do what I've always done.

ואני עומדת לעשות את מה שעשיתי תמיד.

I'm going to move forward, because going backwards isn't an option

אני עומדת להתקדם, בגלל שלסגת לאחור זו לא אפשרות

and standing still is not enough.

ולדרוך במקום זה לא מספיק.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

You see, I began my race for governor

תראו, התחלתי את המרוץ למשילות

by analyzing who I was and what I wanted to be.

על ידי ניתוח האישיות שלי ומי אני רוצה להיות.

And there are three questions I ask myself about everything I do,

ויש שלוש שאלות שאני שואלת את עצמי לגבי כל דבר שאני עושה,

whether it's running for office or starting a business;

בין אם מדובר בריצה למשילות או הקמת עסק;

when I decided to start the New Georgia Project

כאשר החלטתי להקים את פרוייקט ניו ג׳ורג׳יה

to register people to vote;

בשביל לרשום אנשים להצבעה;

or when I started the latest action, Fair Fight Georgia.

או כאשר התחלתי את הפעילות האחרונה, פייר פייט ג׳ורג׳יה.

No matter what I do, I ask myself three questions:

לא משנה מה אני עושה, אני שואלת את עצמי שלוש שאלות:

What do I want?

מה אני רוצה?

Why do I want it?

למה אני רוצה את זה?

And how do I get it?

וכיצד אני משיגה את זה?

And in this case, I know what I want.

ובמקרה הזה, אני יודעת מה אני רוצה.

I want change.

אני רוצה שינוי.

That is what I want.

זה מה שאני רוצה.

But the question is:

אבל השאלה היא:

What change do I want to see?

באיזה שינוי אני מעוניינת?

And I know that the questions I have to ask myself are:

ואני יודעת שהשאלות שאני מוכרחת לשאול את עצמי הן:

One, am I honest about the scope of my ambition?

אחת, האם אני כנה לגבי גודל התשוקה שלי?

Because it's easy to figure out that once you didn't get what you wanted,

בגלל שקל לגלות שכאשר לא קיבלת את מה שרצית,

then maybe you should have set your sights a little lower,

אז אולי היה כדאי להציב רף נמוך יותר,

but I'm here to tell you to be aggressive about your ambition.

אבל אני כאן להגיד לכם להיות תקיפים לגבי התשוקה שלכם.

Do not allow setbacks to set you back.

אל תאפשרו למכשולים לעצור אתכם.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

Number two, let yourself understand your mistakes.

שתיים, אפשרו לעצמכם להבין את הטעויות שלכם.

But also understand their mistakes,

אבל הבינו גם את הטעויות של אחרים,

because, as women in particular,

כי, כנשים במיוחד,

we're taught that if something doesn't work out,

מלמדים אותנו שאם משהו לא מסתדר,

it's probably our fault.

זוהי כנראה אשמתנו.

And usually, there is something we could do better,

ובדרך כלל, יש משהו שיכולנו לעשות יותר טוב,

but we've been told not to investigate too much

אבל הוסבר לנו לא לחפש יותר מדי

what the other side could have done.

מה הצד השני יכל לעשות אחרת.

And this isn't partisan -- it's people.

ואין קשר למפלגות-- אלה אנשים.

We're too often told that our mistakes are ours alone,

לעתים קרובות מדי נאמר לנו שהטעויות שלנו הן שלנו בלבד,

but victory is a shared benefit.

אך הנצחון הוא משותף.

And so what I tell you to do is understand your mistakes,

ולכן מה שאני ממליצה לכם זה להכיר בטעויות שלכם,

but understand the mistakes of others.

אך הכירו גם בטעויות של אחרים.

And be clearheaded about it.

והיו לא משוחדים לגביהן.

And be honest with yourself and honest with those who support you.

היו כנים עם עצמכם, וכנים עם אלו שתומכים בכם.

But once you know what you want,

אבל ברגע שתדעו מה אתם רוצים,

understand why you want it.

הבינו מדוע אתם רוצים בזה.

And even though it feels good, revenge is not a good reason.

ולמרות שזה מרגיש טוב, נקמה היא לא סיבה טובה.

(Laughter)

(צחוק)

Instead, make sure you want it

במקום, וודאו שאתם רוצים בזה

because there's something not that you should do,

כיוון שיש משהו לא שכדאי שתעשו,

but something you must do.

אלא שאתם מוכרחים לעשות.

It has to be something that doesn't allow you to sleep at night

זה חייב להיות משהו שמדיר שינה מעיניכם

unless you're dreaming about it;

אלא אם כן אתם חולמים עליו;

something that wakes you up in the morning and gets you excited about it;

משהו שאתם מתעוררים איתו בבוקר ומתלהבים לגביו;

or something that makes you so angry,

או משהו שמרגיז אתכם כל כך,

you know you have to do something about it.

שאתם יודעים שאתם חייבים לעשות משהו לגביו.

But know why you're doing it.

אך דעו מדוע אתם עושים זאת.

And know why it must be done.

ודעו מדוע זה חייב להיעשות.

You've listened to women from across this world

הקשבתם לנשים מכל העולם

talk about why things have to happen.

מדברות על מדוע דברים חייבים להיעשות.

But figure out what the "why" is for you,

אך גלו בעצמכם מה הוא ה״למה״ שלכם,

because jumping from the "what" to the "do"

בגלל שקפיצה מה״מה״ אל ה״לעשות״

is meaningless if you don't know why.

היא חסרת משמעות אם אינכם יודעים למה.

Because when it gets hard, when it gets tough,

כיוון שכאשר זה נעשה קשה, כאשר זה נעשה קשוח,

when your friends walk away from you,

כאשר החברים שלכם מתרחקים מכם,

when your supporters forget you,

כאשר התומכים שלכם שוכחים מכם,

when you don't win your first race --

כאשר אתם לא זוכים במרוץ הראשון --

if you don't know why, you can't try again.

אם אינכם יודעים למה, לא תוכלו לנסות שוב.

So, first know what you want.

אז, קודם כל דעו מה אתם רוצים.

Second, know why you want it,

שנית, דעו מדוע אתם רוצים בזה.

but third, know how you're going to get it done.

אך שלישית, דעו כיצד אתם הולכים ליישם זאת.

I faced a few obstacles in this race.

התמודדתי עם מספר מכושלים במירוץ הזה,

(Laughter)

(צחוק)

Just a few.

רק כמה.

But in the pursuit,

אך במרדף לשם,

I became the first black woman to ever become the nominee for governor

נהייתי האישה השחורה הראשונה אי פעם שנהפכה להיות מועמדת לתפקיד המושל

in the history of the United States of America for a major party.

בהיסטוריה של ארצות הברית של אמריקה מטעם מפלגה גדולה.

(Cheers)

(תרועות)

(Applause)

(מחיאות כפיים)

But more importantly, in this process,

אך חשוב מכך, בתהליך הזה,

we turned out 1.2 million African American voters in Georgia.

התוצאה הייתה 1.2 מיליון מצביעים אפרו-אמריקאים בג׳ורג׳יה.

That is more voters

אלו יותר מצביעים

than voted on the Democratic side of the ticket in 2014.

מהמצביעים שהיו למפלגה הדמוקרטית בבחירות של 2014.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

Our campaign tripled the number of Latinos

הקמפיין שלנו שילש את מספר הלטינים

who believed their voices mattered in the state of Georgia.

שהאמינו שהקול שלהם משנה במדינת ג׳ורג׳יה.

We tripled the number of Asian Americans

שילשנו את מספר האסייתים האמריקנים

who stood up and said, "This is our state, too."

שקמו ואמרו, ״זו המדינה שלנו, גם״.

Those are successes that tell me how I can get it done.

אלו הצלחות שאומרות לי כיצד אוכל לגרום לזה לקרות.

But they also let me understand the obstacles aren't insurmountable.

אך הן גם עזרו לי להבין שניתן להתגבר על המכשולים שבדרך.

They're just a little high.

הם פשוט קצת גבוהים.

But I also understand

אך אני מבינה גם כן

that there are three things that always hold us hostage.

שישנן שלוש סוגיות שאנו תמיד בני ערובה שלהן.

The first is finances.

הראשונה היא כספים.

Now, you may have heard, I'm in a little bit of debt.

עכשיו, ייתכן ששמעתם, אני נמצאת בחוב קטן.

If you didn't hear about it, you did not go outside.

אם לא שמעתם על זה, כנראה שלא יצאתם החוצה.

(Laughter)

(צחוק)

And finances are something that holds us back so often,

וכספים זה משהו שבולם אותנו לעתים כל כך קרובות,

our dreams are bounded by how much we have in resources.

החלומות שלנו תחומים בכמות המשאבים שיש לרשותנו.

But we hear again and again

אך אנו שומעים שוב ושוב

the stories of those who overcome those resource challenges.

סיפורים על אנשים שהתגברו על האתגרים המשאביים האלו.

But you can't overcome something you don't talk about.

אך לא ניתן להתגבר על נושא שלא מדברים עליו.

And that's why I didn't allow them to debt-shame me in my campaign.

וזו הסיבה שלא אפשרתי להם להשפיל אותי בנושא החוב בקמפיין שלי.

I didn't allow anyone to tell me that my lack of opportunity

לא אפשרתי לאף אחד להגיד לי שהמשאבים המצומצמים שלי

was a reason to disqualify me from running.

היו סיבה לפסול אותי מן המרוץ.

And believe me, people tried to tell me I shouldn't run.

והאמינו לי, אנשים ניסו להגיד לי שלא כדאי שארוץ.

Friends told me not to run.

חברים אמרו לי לא לרוץ.

Allies told me not to run.

שותפים לדרך אמרו לי לא לרוץ.

"USA Today" mentioned maybe I shouldn't run.

״יו אס איי טודיי״ הזכירו שאולי לא כדאי שארוץ.

(Laughter)

(צחוק)

But no matter who it was,

אך לא משנה מי זה היה,

I understood that finances are often a reason we don't let ourselves dream.

הבנתי שכספים הם לעתים קרובות הסיבה בגללה אנו לא מאפשרים לעצמנו לחלום.

I can't say that you will always overcome those obstacles,

אינני יכולה להבטיח שתמיד תתגברו על המכשולים האלו,

but I will tell you, you will be damned if you do not try.

אך אומר לכם כך, חסר לכם אם לא תנסו.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

The second is fear.

הסוגיה השנייה היא פחד.

And fear is real.

ופחד הוא אמיתי.

It is paralyzing.

הוא משתק.

It is terrifying.

הוא מבעית.

But it can also be energizing,

אך הוא יכול להיות גם מעורר,

because once you know what you're afraid of,

כיוון שברגע שתדעו ממה אתם מפחדים,

you can figure out how to get around it.

אתם יכולים להבין כיצד להתגבר על זה.

And the third is fatigue.

הסוגיה השלישית היא תשישות.

Sometimes you just get tired of trying.

לפעמים פשוט מתעייפים מלנסות.

You get tired of reading about processes and politics

מתעייפים מלקרוא על תהליכים ועל פוליטיקה

and the things that stop you from getting where you want to be.

ומהדברים שמונעים מכם להגיע לאן שאתם מכוונים.

Sometimes, fatigue means that we accept position instead of power.

לפעמים, המשמעות של תשישות היא קבלה של מעמד במקום של כוח.

We let someone give us a title as a consolation prize,

אנו מאפשרים למישהו להדביק לנו כותרת כפרס ניחומים,

rather than realizing we know what we want and we're going to get it,

במקום להבין שאנו יודעים מה אנו רוצים ואנו מתכוונים להשיג אותו,

even if we're tired.

אפילו אם אנחנו עייפים.

That's why God created naps.

בגלל זה אלוהים יצר את השנ״צ.

(Laughter)

(צחוק)

But we also learn in those moments

ברגעים האלו אנו גם למדים

that fatigue is an opportunity to evaluate how much we want it.

שתשישות היא הזדמנות להעריך את גודל התאווה שלנו.

Because if you are beaten down,

בגלל שאם אתם מרוסקים,

if you have worked as hard as you can,

אם עבדתם קשה ככל יכולתכם,

if you have done everything you said you should,

אם עשיתם כל דבר שאמרתם שצריך להיעשות,

and it still doesn't work out,

והדברים עדיין לא הסתדרו,

fatigue can sap you of your energy.

תשישות יכולה לשאוב לכם את האנרגיה.

But that's why you go back to the "why" of it.

וזו הסיבה מדוע חוזרים אל שאלת ה״למה״.

Because I know we have to have women who speak for the voiceless.

כיוון שאני יודעת שאנו חייבים נשים שידברו עבור חסרי הקול.

I know we have to have people of good conscience

אני יודעת שאנו חייבים אנשים בעלי מצפון ישר

who stand up against oppression.

אשר יעמדו אל מול הדיכוי.

I know we have to have people

אני יודעת שאנו חייבים אנשים

who understand that social justice belongs to us all.

שיבינו שצדק חברתי שייך לכולנו.

And that wakes me up every morning,

והידיעה הזו מובילה אותי מדי בוקר,

and that makes me fight even harder.

והיא עוזרת לי להלחם חזק יותר.

Because I am moving forward, knowing what is in my past.

כיוון שאני מתקדמת, תוך הכרה בעבר שלי.

I know the obstacles they have for me.

אני מבינה אילו מכשולים הולכים להציב לי.

I know what they're going to do,

אני יודעת מה הם הולכים לעשות,

and I'm fairly certain they're energizing and creating new obstacles now.

ואני בטוחה למדי שכעת הם מתכונניםֿ ומייצרים מכושלים חדשים.

But they've got four years to figure it out.

יש להם ארבע שנים למצוא פתרונות.

(Laughter)

(צחוק)

(Applause)

(מחיאות כפיים)

Maybe two.

אולי שנתיים.

(Cheers)

(תרועות)

(Applause)

(מחיאות כפיים)

But here's my point:

ולסיכום:

I know what I want, and that is justice.

אני יודעת מה אני רוצה, אני רוצה צדק.

I know why I want it,

אני יודעת מדוע אני רוצה אותו,

because poverty is immoral, and it is a stain on our nation.

כיוון שעוני בחברה הוא דבר לא מוסרי וזהו כתם באומה שלנו.

And I know how I'm going to get it:

ואני יודעת כיצד אני הולכת להשיג זאת:

by moving forward every single day.

על ידי התקדמות כל יום ביומו.

Thank you so much.

תודה רבה לכם.

(Cheers)

(תרועות)

(Applause)

(מחיאות כפיים)