How we talk about sexual assault online | Ione Wells

מתרגם: hila scherba מבקר: Ido Dekkers

It was April, last year.

זה היה אפריל, שנה שעברה.

I was on an evening out with friends

ביליתי בערב עם חברות

to celebrate one of their birthdays.

כדי לחגוג את יום ההולדת של אחת מהן.

We hadn't been all together for a couple of weeks;

לא היינו כולנו יחד כשבועיים.

זה היה ערב מושלם, כשכולנו התאחדנו.

it was a perfect evening, as we were all reunited.

At the end of the evening,

בסוף הערב,

I caught the last underground train back to the other side of London.

תפסתי את הרכבת התחתית האחרונה לצד השני של לונדון.

The journey was smooth.

הנסיעה היתה חלקה.

I got back to my local station

הגעתי בחזרה לתחנה המקומית שלי

and I began the 10-minute walk home.

והתחלתי את ההליכה של עשר הדקות הביתה.

As I turned the corner onto my street,

כשפניתי מעבר לפינה לרחוב שלי,

my house in sight up ahead,

הבית שלי נראה לפנים,

I heard footsteps behind me

שמעתי צעדים מאחוריי

שכאילו שהתקרבו משום מקום

that seemed to have approached out of nowhere

וצברו מהירות.

and were picking up pace.

Before I had time to process what was happening,

לפני שהיה לי זמן לעכל מה שקורה,

a hand was clapped around my mouth so that I could not breathe,

יד חסמה לי את הפה כך שלא יכולתי לנשום,

and the young man behind me dragged me to the ground,

והגבר הצעיר מאחוריי משך אותי לקרקע,

beat my head repeatedly against the pavement

הכה בראשי שוב ושוב במדרכה

until my face began to bleed,

עד שהפנים שלי התחילו לדמם,

kicking me in the back and neck

בעט בי בגב ובצוואר

while he began to assault me,

בזמן שהוא התחיל לתקוף אותי,

ripping off my clothes and telling me to "shut up,"

לקרוע את הבגדים שלי ולהגיד לי "סתמי את הפה",

as I struggled to cry for help.

בזמן שנאבקתי לקרוא לעזרה.

With each smack of my head to the concrete ground,

בכל מכה בראשי במשטח הבטון,

a question echoed through my mind that still haunts me today:

הידהדה בראשי שאלה שעדיין רודפת אותי היום:

"Is this going to be how it all ends?"

"האם ככה זה הולך להיגמר?"

Little could I have realized, I'd been followed the whole way

לא ידעתי שהוא עקב אחרי כל הדרך

from the moment I left the station.

מרגע שעזבתי את התחנה.

And hours later,

ושעות לאחר מכן,

I was standing topless and barelegged in front of the police,

עמדתי בלי חולצה וברגליים חשופות מול המשטרה,

having the cuts and bruises on my naked body photographed

כשמצלמים את החתכים והחבלות על גופי העירום

בשביל ראיות משפטיות.

for forensic evidence.

Now, there are few words to describe the all-consuming feelings

עכשיו, יש מעט מילים לתאר את ההרגשות שבוערות בפנים

of vulnerability, shame, upset and injustice that I was ridden with

של פגיעות, בושה, דאגה וחוסר צדק שהייתי מלאה בהן

in that moment and for the weeks to come.

ברגע הזה ולמשך שבועות לאחר מכן.

But wanting to find a way to condense these feelings

אבל ברצון למצוא דרך לרכז את ההרגשות האלו

into something ordered that I could work through,

למשהו מסודר שאני אוכל לעבוד איתו,

I decided to do what felt most natural to me:

החלטתי לעשות את מה שהרגיש לי הכי טבעי:

I wrote about it.

אני כתבתי על זה.

It started out as a cathartic exercise.

זה התחיל כתרגיל קתרטי.

I wrote a letter to my assaulter,

כתבתי מכתב לתוקף שלי,

humanizing him as "you,"

האנשתי אותו ב-"אתה",

to identify him as part of the very community

כדי לזהות אותו כחלק מהקהילה עצמה

that he had so violently abused that night.

בה הוא התעלל באותו לילה בצורה כל כך אלימה.

Stressing the tidal-wave effect of his actions,

בהדגשת ההשפעה הגואה של מה שהוא עשה,

I wrote:

כתבתי:

"Did you ever think of the people in your life?

"האם אי פעם חשבת על האנשים בחייך?

I don't know who the people in your life are.

"אני לא יודעת מי הם האנשים בחייך.

I don't know anything about you.

"אני לא יודעת עליך דבר.

But I do know this:

"אבל אני כן יודעת את זה:

you did not just attack me that night.

"אתה לא רק תקפת אותי באותו לילה.

I'm a daughter, I'm a friend,

"אני בת, אני חברה,

I'm a sister, I'm a pupil,

"אני אחות, אני תלמידה,

I'm a cousin, I'm a niece,

"אני בת דודה, אני אחיינית,

I'm a neighbor;

"אני שכנה;

I'm the employee who served everyone coffee

"אני העובדת שהגישה לכולם קפה

in the café under the railway.

"בבית הקפה מתחת למסילה.

And all the people who form these relations to me

"וכל האנשים שיוצרים את הקשרים האלו בשבילי

make up my community.

"מהווים את הקהילה שלי.

And you assaulted every single one of them.

"ואתה תקפת כל אחד ואחת מהם.

You violated the truth that I will never cease to fight for,

"אתה חיללת את האמת שאני לעולם לא אפסיק להילחם עבורה,

and which all of these people represent:

"ושאותה כל האנשים האלו מייצגים:

that there are infinitely more good people in the world than bad."

"שיש אינסוף יותר אנשים טובים בעולם מאשר רעים."

But, determined not to let this one incident make me lose faith

אבל בהיותי נחושה שלא לתת למקרה הבודד הזה לגרום לי לאבד אמונה

in the solidarity in my community or humanity as a whole,

בסולידריות של הקהילה שלי או באנושות בכללותה,

I recalled the 7/7 terrorist bombings in July 2005 on London transport,

נזכרתי במחבל מפיגועי ה-7/7 ביולי 2005 בתחבורה של לונדון,

and how the mayor of London at the time, and indeed my own parents,

ואיך ראש העיר של לונדון באותו זמן, וגם ההורים שלי,

התעקשו שכולנו נחזור לרכבת התחתית ביום למחרת,

had insisted that we all get back on the tubes the next day,

so we wouldn't be defined or changed

כדי שלא נהיה מוגדרים או נשתנה

by those that had made us feel unsafe.

על ידי אלו שגרמו לנו להרגיש לא בטוחים.

I told my attacker,

אני אמרתי לתוקף שלי,

"You've carried out your attack,

"אתה ביצעת את ההתקפה שלך,

but now I'm getting back on my tube.

"אבל עכשיו אני חוזרת לרכבת התחתית שלי.

My community will not feel we are unsafe walking home after dark.

"הקהילה שלי לא תרגיש חוסר בטחון כשאנחנו חוזרים הביתה ברגל בחושך,

We will get on the last tubes home,

"אנחנו נעלה על הרכבות האחרונות הביתה,

and we will walk up our streets alone,

"ונלך ברגל ברחוב שלנו לבד,

"כיוון שאנחנו לא נשריש או ניכנע לרעיון

because we will not ingrain or submit to the idea

"שאנחנו מסכנים את עצמנו כשאנחנו עושים זאת.

that we are putting ourselves in danger in doing so.

We will continue to come together, like an army,

"אנחנו נמשיך להתאחד, כמו צבא,

when any member of our community is threatened.

"כשאחד מהקהילה שלנו מאויים.

And this is a fight you will not win."

"וזה קרב שבו אתה לא תנצח."

At the time of writing this letter --

בזמן שכתבתי את המכתב הזה –

(Applause)

(מחיאות כפיים)

Thank you.

תודה רבה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

At the time of writing this letter,

בזמן שכתבתי את המכתב הזה,

I was studying for my exams in Oxford,

למדתי למבחנים שלי באוקספורד,

and I was working on the local student paper there.

ועבדתי בעיתון הסטודנטים המקומי שם.

Despite being lucky enough to have friends and family supporting me,

למרות שהייתי בת מזל שהיו לי חברים ומשפחה שתמכו בי,

זו היתה תקופה בודדה.

it was an isolating time.

אני לא הכרתי אף אחד שעבר את זה לפני;

I didn't know anyone who'd been through this before;

לפחות לא חשבתי שהכרתי.

at least I didn't think I did.

קראתי את דיווחי החדשות, את הסטטיסטיקות, וידעתי כמה נפוצה היתה תקיפה מינית,

I'd read news reports, statistics, and knew how common sexual assault was,

ועדיין לא יכולתי להצביע על מישהי שדיברה על חוויה מהסוג הזה לפני.

yet I couldn't actually name a single person

that I'd heard speak out about an experience of this kind before.

So in a somewhat spontaneous decision,

אז בהחלטה ספונטנית משהו,

I decided that I would publish my letter in the student paper,

החלטתי שאני אפרסם את המכתב שלי בעיתון הסטודנטים,

hoping to reach out to others in Oxford

בתקווה להגיע לאחרות באוקספורד

that might have had a similar experience and be feeling the same way.

שאולי הייתה להן חוויה דומה והרגישו אותו דבר.

At the end of the letter,

בסיום המכתב,

I asked others to write in with their experiences

ביקשתי מאחרות לכתוב את החויות שלהם תחת הסימון #לא_אשמ/ה".

under the hashtag, "#NotGuilty,"

to emphasize that survivors of assault could express themselves

כדי להדגיש שאנשים ששרדו תקיפות יכולים להביע את עצמם

without feeling shame or guilt about what happened to them --

בלי תחושת הבושה או האשמה לגבי מה שקרה להם -

להראות שכולנו יכולים לעמוד מול תקיפות מיניות.

to show that we could all stand up to sexual assault.

What I never anticipated is that almost overnight,

מה שלא ציפיתי לו בכלל הוא שכמעט בין לילה,

this published letter would go viral.

המכתב הזה שפירסמתי יהפוך לויראלי.

Soon, we were receiving hundreds of stories

מהר מאוד קיבלנו מאות סיפורים

from men and women across the world,

מגברים ונשים מכל רחבי העולם,

which we began to publish on a website I set up.

שהתחלנו לפרסם באתר שהקמתי.

And the hashtag became a campaign.

והסימון הקבצה הפך לקמפיין.

There was an Australian mother in her 40s who described how on an evening out,

היתה אימא אוסטרלית בשנות הארבעים שלה שתיארה איך בבילוי בערב,

she was followed to the bathroom

עקב אחריה לשירותים גבר שניסה שוב ושוב לתפוס לה את המפשעה.

by a man who went to repeatedly grab her crotch.

There was a man in the Netherlands

היה גבר בהולנד שתיאר איך הוא נאנס בדייט בביקור בלונדון

who described how he was date-raped on a visit to London

ולא נלקח ברצינות על ידי אף אחד שהוא דיווח לו על המקרה.

and wasn't taken seriously by anyone he reported his case to.

I had personal Facebook messages from people in India and South America,

היו לי הודעות פרטיות בפייסבוק מאנשים בהודו ודרום אמריקה,

שאמרו, איך אנחנו יכולים להביא את המסר של הקמפיין לשם?

saying, how can we bring the message of the campaign there?

אחת מהתרומות הראשונות שהיו לנו הייתה מאישה בשם ניקי,

One of the first contributions we had was from a woman called Nikki,

who described growing up, being molested my her own father.

שתיארה איך כשהיא התבגרה היא עברה התעללות מינית מצד אביה.

And I had friends open up to me

והיו לי חברים שנפתחו בפניי

about experiences ranging from those that happened last week

לגבי חוויות שקרו משבוע שעבר

to those that happened years ago, that I'd had no idea about.

ועד כאלו שקרו לפני שנים, שלא היה לי מושג לגביהן.

And the more we started to receive these messages,

וככל שהתחלנו לקבל יותר הודעות כאלו, התחלנו לקבל יותר הודעות של תקווה -

the more we also started to receive messages of hope --

people feeling empowered by this community of voices

אנשים שמרגישים מחוזקים מקהילת הקולות

standing up to sexual assault and victim-blaming.

שעומדות בפני תקיפות מיניות והאשמת קורבנות.

One woman called Olivia,

אישה אחת בשם אוליביה,

after describing how she was attacked

לאחר שהיא תיארה איך היא הותקפה

by someone she had trusted and cared about for a long time,

על ידי מישהו שהיא סמכה עליו והיה אכפת לה ממנו זמן רב,

אמרה, "אני קראתי כל כך הרבה מהסיפורים שפורסמו כאן,

said, "I've read many of the stories posted here,

and I feel hopeful that if so many women can move forward,

"ואני חשה תקווה שאם כל כך הרבה נשים ממשיכות הלאה,

then I can, too.

"אז גם אני יכולה.

I've been inspired by many,

"קיבלתי השראה מכל כך הרבה,

"ואני מקווה שיום אחד אהיה חזקה כמוהן.

and I hope I can be as strong as them someday.

"אני בטוחה שאני אהיה."

I'm sure I will."

People around the world began tweeting under this hashtag,

אנשים מסביב לעולם התחילו לצייץ תחת ההאשטאג הזה,

and the letter was republished and covered by the national press,

והמכתב פורסם שוב ונסקר בתקשורת הארצית,

as well as being translated into several other languages worldwide.

וגם תורגם למספר שפות ברחבי העולם.

But something struck me about the media attention

אבל משהו הכה בי בסקירה התקשורתית

שהמכתב הזה משך אליו.

that this letter was attracting.

For something to be front-page news,

בשביל שמשהו יהיה בעמוד הראשון של החדשות,

given the word "news" itself,

מהמילה "חדשות" עצמה,

we can assume it must be something new or something surprising.

אפשר להניח שזה יהיה משהו חדש או משהו מפתיע.

And yet sexual assault is not something new.

אבל תקיפה מינית היא לא משהו חדש.

Sexual assault, along with other kinds of injustices,

תקיפה מינית, יחד עם חוסר צדק מסוגים אחרים,

is reported in the media all the time.

מדווחת בתקשורת כל הזמן.

But through the campaign,

אבל לאורך הקמפיין,

these injustices were framed as not just news stories,

חוסר הצדק הזה הוצג לא רק כסיפור חדשותי,

they were firsthand experiences that had affected real people,

הם היו ניסיונות בגוף ראשון שהשפיעו על אנשים אמיתיים,

who were creating, with the solidarity of others,

שיצרו, עם הסולידרית של אחרים,

what they needed and had previously lacked:

מה שהם היו צריכים והיה חסר להם לפני זה:

a platform to speak out,

פלטפורמה לדבר על הדברים,

the reassurance they weren't alone or to blame for what happened to them

ההרגעה שהם לא לבד ושהם לא אשמים במה שקרה להם

and open discussions that would help to reduce stigma around the issue.

ודיונים פתוחים שיעזרו להפחית את הסטיגמה סביב הנושא.

The voices of those directly affected were at the forefront of the story --

קולות האנשים שהושפעו באופן ישיר היו בחזית הסיפור -

not the voices of journalists or commentators on social media.

לא קולות העיתונאים או הפרשנים במדיה החברתית,

And that's why the story was news.

ולכן הסיפור הזה היה חדשות.

We live in an incredibly interconnected world

אנחנו חיים בעולם המדהים בתקשורתיות שלו

with the proliferation of social media,

עם שגשוג של התקשורת החברתית,

which is of course a fantastic resource for igniting social change.

שזה כמובן משאב נהדר להנעת שינוי חברתי.

But it's also made us increasingly reactive,

אבל זה גם הפך אותנו ליותר ריאקטיביים,

from the smallest annoyances of, "Oh, my train's been delayed,"

מהמטרדים הקטנים ביותר של - "הו, הרכבת שלי מתעכבת,"

to the greatest injustices of war, genocides, terrorist attacks.

לעוולות הענקיות במלחמה, רצח עם, התקפות טרור.

Our default response has become to leap to react to any kind of grievance

ברירת המחדל שלנו הפכה לקפוץ להגיב לכל סוג של תלונה

by tweeting, Facebooking, hastagging --

על ידי פרסום בטוויטר, פייסבוק, או תג הקבצה -

anything to show others that we, too, have reacted.

כל דבר כדי להראות לאחרים שגם אנחנו הגבנו.

The problem with reacting in this manner en masse

הבעיה בלהגיב באופן הזה בכללותו

היא שזה לפעמים אומר שלמעשה לא הגבנו כלל,

is it can sometimes mean that we don't actually react at all,

לא במובן של באמת לעשות משהו, בכל מקרה.

not in the sense of actually doing anything, anyway.

זה אולי יגרום לנו להרגיש טוב יותר, כאילו שתרמנו לאבל או זעם קבוצתי,

It might make ourselves feel better,

like we've contributed to a group mourning or outrage,

but it doesn't actually change anything.

אבל זה לא באמת משנה משהו.

And what's more,

ובנוסף,

זה לפעמים יכול להעלים את הקולות

it can sometimes drown out the voices

of those directly affected by the injustice,

של אלו שהושפעו ישירות מהעוול,

whose needs must be heard.

אלו שהצרכים שלהם צריכים להישמע.

Worrying, too, is the tendency for some reactions to injustice

מדאיג גם שהנטייה של חלק מהתגובות לחוסר צדק

to build even more walls,

לבנות עוד יותר חומות,

being quick to point fingers with the hope of providing easy solutions

למהר לשים אצבע מאשימה עם התקווה לספק פתרונות קלים לבעיות מסובכות.

to complex problems.

One British tabloid, on the publication of my letter,

צהובון בריטי, בזמן פרסום המכתב שלי,

branded a headline stating,

פירסם כותרת הקובעת,

"Oxford Student Launches Online Campaign to Shame Attacker."

"סטודנטית מאוקספורד משיקה קמפיין אינטרנטי בשביל לבייש את התוקף."

But the campaign never meant to shame anyone.

אבל משמעות הקמפיין מעולם לא היתה לבייש אף אחד.

It meant to let people speak and to make others listen.

המשמעות שלו היתה לאפשר לאנשים לדבר ולגרום לאחרים להקשיב.

Divisive Twitter trolls were quick to create even more injustice,

טרולים מפלגים בטוויטר מיהרו ליצור עוד חוסר צדק,

commenting on my attacker's ethnicity or class

כשהגיבו לגבי המוצא או המעמד של התוקף שלי

to push their own prejudiced agendas.

בשביל לדחוף את הדעות הקדומות שלהם לסדר היום.

And some even accused me of feigning the whole thing

וחלק אפילו האשימו אותי בזיוף כל העניין

to push, and I quote,

בשביל לקדם, ואני מצטטת,

my "feminist agenda of man-hating."

את "סדר היום הפמיניסטי שלי לשנאת גברים."

(Laughter)

(צחוק)

I know, right?

אני יודעת, נכון?

כאילו שאני אהיה, "הי חבר'ה, מצטערת שאני לא אצליח להגיע,

As if I'm going to be like, "Hey guys! Sorry I can't make it,

I'm busy trying to hate the entire male population

"אני עסוקה בלנסות לשנוא את כל אוכלוסיית הגברים

"עד שאגיע לגיל 30."

by the time I'm 30."

(Laughter)

(צחוק)

Now, I'm almost sure

עכשיו, אני כמעט בטוחה

that these people wouldn't say the things they say in person.

שהאנשים האלו לא יגידו את הדברים שהם אומרים פנים מול פנים.

But it's as if because they might be behind a screen,

אבל זה כאילו שבגלל שהם מאחורי מסך,

in the comfort in their own home

בנוחות הבית שלהם

when on social media,

בזמן שהם בתקשורת החברתית,

people forget that what they're doing is a public act --

אנשים שוכחים שמה שהם עושים זה מעשה ציבורי -

שאנשים אחרים יקראו את זה ויושפעו מזה.

that other people will be reading it and be affected by it.

Returning to my analogy of getting back on our trains,

בחזרה להשוואה שלי של לחזור לרכבות שלנו,

another main concern I have about this noise that escalates

עוד דאגה עיקרית שיש לי על הרעש הזה שמתגבר

from our online responses to injustice

מהתגובות שלנו באינטרנט לחוסר צדק

is that it can very easily slip into portraying us as the affected party,

היא שזה בקלות יתרה יכול לצייר אותנו כצד שמושפע,

which can lead to a sense of defeatism,

מה שיכול להוביל לתחושת תבוסתנות,

a kind of mental barrier to seeing any opportunity for positivity or change

מעין מחסום מנטלי לראות כל הזדמנות למשהו חיובי או לשינוי

after a negative situation.

לאחר מצב שלילי.

A couple of months before the campaign started

כמה חודשים לפני שהקמפיין התחיל

או שמשהו בכלל קרה לי,

or any of this happened to me,

I went to a TEDx event in Oxford,

הלכתי לאירוע TEDx באוקספורד,

and I saw Zelda la Grange speak,

וראיתי את זלדה לה חראנח מדברת,

the former private secretary to Nelson Mandela.

המזכירה האישית לשעבר של נלסון מנדלה.

One of the stories she told really struck me.

אחד הסיפורים שהיא סיפרה ממש נגע בי.

She spoke of when Mandela was taken to court

היא דיברה על הזמן שמנדלה נתבע בביו משפט על ידי ארגון הראגבי הדרום-אפריקאי

by the South African Rugby Union

after he commissioned an inquiry into sports affairs.

לאחר שהוא יזם חקירה בענייני הספורט.

In the courtroom,

באולם בית המשפט,

הוא פנה לעורכי הדין של ארגון הראגבי הדרום-אפריקאי,

he went up to the South African Rugby Union's lawyers,

shook them by the hand

לחץ את ידם ושוחח עימם, כל אחד מהם בשפה שלו.

and conversed with them, each in their own language.

And Zelda wanted to protest,

וזלדה רצתה למחות,

בטענה שאין להם שום זכות לכבוד שלו

saying they had no right to his respect

after this injustice they had caused him.

לאחר חוסר הצדק שהם גרמו לו.

He turned to her and said,

הוא פנה אליה ואמר,

"You must never allow the enemy to determine the grounds for battle."

"אסור לך אף פעם לאפשר לאויב לקבוע את התנאים לקרב."

At the time of hearing these words,

כששמעתי את המילים האלו,

I didn't really know why they were so important,

לא ממש ידעתי למה הן כל כך חשובות,

but I felt they were, and I wrote them down in a notebook I had on me.

אבל הרגשתי שהן כאלה, ורשמתי אותן במחברת שהיתה איתי.

But I've thought about this line a lot ever since.

אבל חשבתי על השורה הזו הרבה מאז.

Revenge, or the expression of hatred

נקמה, או ביטוי של שנאה,

towards those who have done us injustice

כלפי אלו שגרמו לנו לחוסר צדק

may feel like a human instinct in the face of wrong,

אולי ירגישו כמו אינסטינקט אנושי כשנתקלים בעוול,

but we need to break out of these cycles

אבל אנחנו צריכים לפרוץ מהמעגל הזה

if we are to hope to transform negative events of injustice

אם אנחנו מקווים להפוך אירועים שליליים של חוסר צדק

into positive social change.

לשינוי חברתי חיובי.

To do otherwise

לעשות את ההיפך,

continues to let the enemy determine the grounds for battle,

מאפשר לאויב לקבוע את התנאים לקרב,

creates a binary,

יוצר בינאריות,

where we who have suffered become the affected,

שבה אלו שסבלו הופכים להיות המושפעים,

pitted against them, the perpetrators.

נכנסים לבור נגדם, אלו שפשעו בנו.

And just like we got back on our tubes,

וכמו שעלינו בחזרה לרכבות שלנו,

we can't let our platforms for interconnectivity and community

אנחנו לא יכולים לתת לפלטפורמות שלנו לתלות הדדית וקהילתיות

be the places that we settle for defeat.

להיות מקומות שאנחנו מתפשרים בהם על תבוסה.

But I don't want to discourage a social media response,

אבל אני לא רוצה למנוע תגובה בתקשורת החברתית,

because I owe the development of the #NotGuilty campaign

כי אני חייבת את ההתפתחות של קמפיין #לא_אשמה

כמעט לחלוטין לתקשורת החברתית.

almost entirely to social media.

But I do want to encourage a more considered approach

אבל אני כן רוצה לעודד גישה יותר מתחשבת

לדרך שאנחנו משתמשים בה בתגובה לחוסר צדק.

to the way we use it to respond to injustice.

ההתחלה, אני חושבת, היא לשאול את עצמנו שני דברים.

The start, I think, is to ask ourselves two things.

ראשית, למה אני מרגישה את חוסר הצדק הזה?

Firstly: Why do I feel this injustice?

In my case, there were several answers to this.

במקרה שלי, היו מספר תשובות לזה.

Someone had hurt me and those who I loved,

מישהו פגע בי ובאלו שאני אוהבת,

under the assumption they wouldn't have to be held to account

תחת ההנחה שהוא לא יצטרך לקחת אחריות או להכיר בנזק שהוא גרם.

or recognize the damage they had caused.

לא רק זה, אלא גם שאלפי נשים וגברים סובלים מדי יום

Not only that, but thousands of men and women suffer every day

from sexual abuse, often in silence,

מהתעללות מינית, לעיתים קרובות בשתיקה,

yet it's still a problem we don't give the same airtime to as other issues.

אבל זו עדיין בעיה שאנחנו לא נותנים לה מספיק זמן אוויר כמו עניינים אחרים.

זה עדיין עניין שהרבה אנשים מאשימים בו את הקורבנות.

It's still an issue many people blame victims for.

Next, ask yourself: How, in recognizing these reasons,

הדבר הבא, תשאלו את עצמכם: איך, בזיהוי הסיבות האלו,

could I go about reversing them?

אנחנו יכולים לשנות אותם?

With us, this was holding my attacker to account -- and many others.

אצלנו, זה היה להטיל אחריות על התוקף שלי - ורבים נוספים.

It was calling them out on the effect they had caused.

זה היה להסב את תשומת ליבם להשפעה שהם גרמו לה.

It was giving airtime to the issue of sexual assault,

זה היה לתת זמן אוויר לעניין של תקיפה מינית,

opening up discussions amongst friends, amongst families, in the media

פתיחת דיונים בין חברים, בין משפחה, בתקשורת,

that had been closed for too long,

שהיו סגורים יותר מדי זמן,

ולהדגיש שקורבנות לא צריכים להרגיש אשמים במה שקרה להם.

and stressing that victims shouldn't feel to blame

for what happened to them.

We might still have a long way to go in solving this problem entirely.

אולי עדיין יש לנו דרך ארוכה בפתירת הבעיה בכללותה.

אבל בדרך הזו, אנחנו יכולים להתחיל להשתמש במדיה החברתית ככלי פעיל לצדק חברתי.

But in this way,

we can begin to use social media as an active tool for social justice,

ככלי לחינוך, לעורר דו-שיח,

as a tool to educate, to stimulate dialogues,

to make those in positions of authority aware of an issue

לגרום לבעלי הסמכות להיות ערים לנושא

by listening to those directly affected by it.

על ידי הקשבה לאלו שהושפעו ממנו באופן ישיר.

Because sometimes these questions don't have easy answers.

כי לפעמים לשאלות האלו אין פתרונות קלים.

In fact, they rarely do.

למעשה, בדרך כלל אין להם.

But this doesn't mean we still can't give them a considered response.

אבל זה לא אומר שאנחנו עדיין לא יכולים לתת להם תגובה שקולה.

In situations where you can't go about thinking

במצבים בהם אי אפשר שלא לחשוב

how you'd reverse this feeling of injustice,

איך משנים את תחושת חוסר הצדק,

you can still think, maybe not what you can do,

עדיין אפשר לחשוב, אולי לא מה אפשר לעשות,

but what you can not do.

אלא מה אפשר לא לעשות.

You can not build further walls by fighting injustice with more prejudice,

אפשר לא לבנות עוד חומות על ידי מלחמה בחוסר צדק עם עוד דעות קדומות,

more hatred.

עוד שנאה.

You can not speak over those directly affected by an injustice.

אפשר לא לדבר מעל אלו שהושפעו באופן ישיר מחוסר צדק.

And you can not react to injustice, only to forget about it the next day,

ואפשר לא להגיב לחוסר צדק, רק בשביל לשכוח אותו למחרת,

just because the rest of Twitter has moved on.

רק בגלל ששאר טוויטר המשיך הלאה.

Sometimes not reacting instantly is, ironically,

לפעמים לא להגיב מיד, באופן אירוני,

זו דרך הפעולה המידית הטובה ביותר שאנחנו יכולים לקחת.

the best immediate course of action we can take.

Because we might be angry, upset and energized by injustice,

כי אנחנו יכולים להיות כועסים, עצבניים ומלאי מרץ עקב חוסר צדק,

but let's consider our responses.

אבל בואו נשקול את התגובות שלנו.

Let us hold people to account, without descending into a culture

בואו נטיל על אנשים אחריות, בלי להדרדר לתרבות

that thrives off shaming and injustice ourselves.

שמשגשגת מביוש וחוסר צדק בעצמנו.

Let us remember that distinction,

אנחנו צריכים לזכור את ההבחנה הזו,

שנשכחת לעתים קרובות על ידי משתמשי האינטרנט,

so often forgotten by internet users,

between criticism and insult.

בין ביקורת לעלבון.

Let us not forget to think before we speak,

בואו לא נשכח לחשוב לפני שאנחנו מדברים,

just because we might have a screen in front of us.

רק בגלל שיש לנו מסך מולנו.

And when we create noise on social media,

וכשאנחנו גורמים לרעש בתקשורת החברתית,

let it not drown out the needs of those affected,

בואו לא ניתן לזה להטביע את הצרכים של אלו שמושפעים,

but instead let it amplify their voices,

אלא במקום זאת בואו נגביר את הקולות שלהם,

so the internet becomes a place where you're not the exception

כך שהאינטרנט יהפוך למקום שבו אתה לא היוצא מן הכלל

אם אתה מדבר על משהו שבאמת קרה לך.

if you speak out about something that has actually happened to you.

All these considered approaches to injustice

כל הגישות השקולות הללו לחוסר צדק

evoke the very keystones on which the internet was built:

נוגעות באבני הפינה שעליהן נבנה האינטרנט:

to network, to have signal, to connect --

ליצור קשרים, ליצור סימנים, להתחבר -

all these terms that imply bringing people together,

כל המונחים שרומזים על לקרב בין אנשים,

לא להפריד ביניהם.

not pushing people apart.

Because if you look up the word "justice" in the dictionary,

כי אם תחפשו את המילה "צדק" במילון,

before punishment,

לפני עונש,

before administration of law or judicial authority,

לפני אכיפת חוק או רשות שיפוטית,

you get:

אתם מקבלים:

"The maintenance of what is right."

"התחזוקה של מה שנכון."

And I think there are few things more "right" in this world

ואני חושבת שיש מעט דברים יותר "נכונים" בעולם הזה

than bringing people together,

מאשר לקרב בין אנשים,

than unions.

מאשר התאגדויות.

And if we allow social media to deliver that,

ואם אנחנו נאפשר לתקשורת החברתית לספק את זה,

then it can deliver a very powerful form of justice, indeed.

אז היא בהחלט יכולה לספק צורה מאוד עוצמתית של צדק.

Thank you very much.

תודה רבה לכם.

(Applause)

(מחיאות כפיים)