Behind the lies of Holocaust denial | Deborah Lipstadt

מתרגם: Shlomo Adam מבקר: Sigal Tifferet

I come to you today to speak of liars,

באתי היום לדבר על שקרנים,

תביעות משפטיות

lawsuits

and laughter.

וצחוק.

The first time I heard about Holocaust denial,

כששמעתי לראשונה את המושג "הכחשת השואה",

I laughed.

צחקתי.

Holocaust denial?

להכחיש את השואה?

השואה, שזכתה לכבוד המפוקפק

The Holocaust which has the dubious distinction

of being the best-documented genocide in the world?

להיות רצח-העם הכי מתועד בעולם?

Who could believe it didn't happen?

מי מסוגל להאמין שהיא לא התרחשה?

Think about it.

חישבו על זה.

For deniers to be right,

אם המכחישים צודקים,

who would have to be wrong?

מי אמור להיות טועה?

Well, first of all, the victims --

קודם כל, הקורבנות--

the survivors who have told us their harrowing stories.

הניצולים שסיפרו לנו את סיפוריהם הנוראים.

Who else would have to be wrong?

מי עוד אמור להיות טועה?

The bystanders.

הצופים מן הצד,

The people who lived in the myriads of towns and villages and cities

האנשים שחיו באינספור העיירות, הכפרים והערים

on the Eastern front,

של החזית המזרחית,

who watched their neighbors be rounded up --

שצפו כיצד מכנסים את שכניהם--

men, women, children, young, old --

גברים, נשים, ילדים, צעירים, זקנים--

and be marched to the outskirts of the town

מצעידים אותם אל חוצות העיירה,

to be shot and left dead in ditches.

יורים בהם ומשאירים אותם מתים בתעלות.

Or the Poles,

או הפולנים,

who lived in towns and villages around the death camps,

שהתגוררו בעיירות ובכפרים סביב מחנות המוות,

who watched day after day

וצפו מידי יום ביומו

as the trains went in filled with people

ברכבות שנכנסו מלאות באנשים,

and came out empty.

ויצאו ריקות.

But above all, who would have to be wrong?

אך מעל לכל, מי אמור להיות טועה?

The perpetrators.

הפושעים.

The people who say, "We did it.

אלה שאומרים, "אנו עשינו את זה."

I did it."

"אני עשיתי את זה."

Now, maybe they add a caveat.

היום הם אולי יוסיפו דבר הצטדקות.

They say, "I didn't have a choice; I was forced to do it."

"לא היתה לי ברירה. הכריחו אותי."

But nonetheless, they say, "I did it."

אבל הם עדיין אומרים, "עשיתי את זה."

Think about it.

חישבו על זה.

In not one war crimes trial since the end of World War II

באף משפט פשעי-מלחמה מאז תום מלחמת העולם השניה

has a perpetrator of any nationality ever said, "It didn't happen."

לא היה פושע בן לאום כלשהו שאמר, "זה לא קרה."

Again, they may have said, "I was forced," but never that it didn't happen.

ושוב, אולי הם אמרו, "הכריחו אותי," אבל מעולם לא "זה לא קרה."

Having thought that through,

חשבתי על כך הרבה,

והחלטתי שהכחשת השואה לא תהיה חלק מסדר יומי;

I decided denial was not going to be on my agenda;

I had bigger things to worry about, to write about, to research,

היו לי דברים חשובים יותר לדאוג בגינם, לכתוב ולחקור עליהם,

and I moved on.

אז עזבתי את זה.

Fast-forward a little over a decade,

נעבור קדימה, קצת יותר מעשור שנים,

and two senior scholars --

כששני מלומדים בכירים--

two of the most prominent historians of the Holocaust --

שניים מההיסטוריונים וחוקרי השואה הבולטים ביותר--

approached me and said,

הגיעו אלי ואמרו,

"Deborah, let's have coffee.

"דברה, בואי נשתה קפה.

We have a research idea that we think is perfect for you."

"יש לנו רעיון למחקר, שלדעתנו מתאים לך בול."

Intrigued and flattered that they came to me with an idea

מסוקרנת ומוחמאת מכך שהם באו אלי עם רעיון

and thought me worthy of it,

וחשבו שאני ראויה לו,

I asked, "What is it?"

שאלתי, "במה מדובר?"

And they said, "Holocaust denial."

והם ענו, "הכחשת השואה."

And for the second time, I laughed.

צחקתי בפעם השניה.

Holocaust denial?

הכחשת השואה?

The Flat Earth folks?

אלה שטוענים שהעולם שטוח?

The Elvis-is-alive people?

שאלביס חי?

I should study them?

אני אמורה לחקור אנשים כאלה?

And these two guys said,

ושני החבר'ה האלה אמרו, "כן. מסקרן אותנו לדעת

"Yeah, we're intrigued.

What are they about?

"מה הסיפור שלהם?

What's their objective?

"מה המטרה שלהם?

How do they manage to get people to believe what they say?"

"איך הם מצליחים לגרום לאנשים להאמין להם?"

So thinking, if they thought it was worthwhile,

אז חשבתי שאם בעיניהם זה שווה את זה,

I would take a momentary diversion --

אולי אקח את זה כהסחת-דעת רגעית--

maybe a year, maybe two, three, maybe even four --

לשנה, שנתיים, שלוש, אולי ארבע--

in academic terms, that's momentary.

במונחים אקדמיים, זה נקרא "רגעי".

(Laughter)

(צחוק)

We work very slowly.

אנו עובדים לאט מאד.

(Laughter)

(צחוק)

And I would look at them.

ואבדוק את הנושא.

So I did.

וזה מה שעשיתי.

I did my research, and I came up with a number of things,

ערכתי מחקר וגיליתי כמה דברים,

two of which I'd like to share with you today.

וברצוני לשתף אתכם בשניים מהם.

One:

האחד:

deniers are wolves in sheep's clothing.

המכחישים הם זאבים בעור כבש.

They are the same: Nazis, neo-Nazis --

כולם אותו דבר: נאצים, ניאו-נאצים--

you can decide whether you want to put a "neo" there or not.

אפשר לבחור אם להוסיף "ניאו-" או לא.

But when I looked at them,

אבל כשהסתכלתי עליהם,

I didn't see any SS-like uniforms,

לא ראיתי מדי אס-אס,

swastika-like symbols on the wall,

צלבי קרס על הקירות,

Sieg Heil salutes --

הצדעות "זיג הייל"--

none of that.

שום דבר כזה.

What I found instead

במקום זה מצאתי

were people parading as respectable academics.

אנשים שמתחזים לאקדמאים מכובדים.

What did they have?

מה היה להם?

They had an institute.

היה להם מוסד.

An "Institute for Historical Review."

"המכון למחקר היסטורי"

They had a journal -- a slick journal --

היה להם כתב-עת-- כתב-עת מהודר--

a "Journal of Historical Review."

"הביטאון למחקר היסטורי."

One filled with papers --

כתב-עת מלא במאמרים--

footnote-laden papers.

מאמרים עמוסי הערות-שוליים.

And they had a new name.

והיה להם שם חדש.

Not neo-Nazis,

לא "ניאו-נאצים",

not anti-Semites --

לא "אנטישמים",

אלא "רוויזיוניסטים" (מתקנים).

revisionists.

They said, "We are revisionists.

הם אמרו, "אנו רוויזיוניסטים.

We are out to do one thing:

"המטרה שלנו היא אחת:

to revise mistakes in history."

"למצוא ולתקן שגיאות בהיסטוריה."

But all you had to do was go one inch below the surface,

אבל צריך רק לגרד את פני השטח,

and what did you find there?

ומה מוצאים שם?

The same adulation of Hitler,

את אותה התבטלות בפני היטלר,

praise of the Third Reich,

הלל לרייך השלישי,

anti-Semitism, racism, prejudice.

אנטישמיות, גזענות, דעות קדומות.

This is what intrigued me.

זה מה שסיקרן אותי.

היו אלה אנטישמיות, גזענות ודעות קדומות

It was anti-Semitism, racism, prejudice, parading as rational discourse.

בכסות של שיח רציונאלי.

The other thing I found --

גיליתי דבר נוסף--

many of us have been taught to think there are facts and there are opinions --

רבים מאיתנו למדו לחשוב שיש עובדות ויש דעות--

after studying deniers,

אחרי שחקרתי את המכחישים,

I think differently.

אני חושבת אחרת.

יש עובדות,

There are facts,

there are opinions,

יש דעות

and there are lies.

ויש שקרים.

And what deniers want to do is take their lies,

ומה שהמכחישים רוצים לעשות הוא לקחת את שקריהם,

dress them up as opinions --

להלביש אותן בכסות של דעות--

maybe edgy opinions,

אולי דעות מעצבנות,

maybe sort of out-of-the-box opinions --

אולי דעות לא-שגרתיות, כאילו--

but then if they're opinions,

אבל בתור דעות,

they should be part of the conversation.

הרי מגיע להן להשתתף בשיח.

And then they encroach on the facts.

ואז הם מסיגים את גבול העובדות.

I published my work --

פרסמתי את עבודתי--

the book was published,

הספר פורסם,

"Denying the Holocaust: The Growing Assault on Truth and Memory,"

"מכחישים את השואה: המתקפה הגוברת על האמת והזכרון",

it came out in many different countries,

הוא יצא לאור במדינות רבות,

כולל כאן, בהוצאת "פנגווין בריטניה",

including here in Penguin UK,

and I was done with those folks and ready to move on.

גמרתי עם האנשים האלה והייתי מוכנה להמשיך בחיי.

Then came the letter from Penguin UK.

ואז הגיע מכתב מהוצאת "פנגווין בריטניה".

And for the third time, I laughed ...

ואני צחקתי בפעם השלישית...

mistakenly.

בטעות.

I opened the letter,

פתחתי את המכתב,

and it informed me that David Irving was bringing a libel suit against me

והוא בישר לי שדייויד אירווינג מגיש נגדי תביעת דיבה

in the United Kingdom

בבריטניה,

for calling him a Holocaust denier.

על כך שכיניתי אותו "מכחיש-שואה".

David Irving suing me?

דייויד אירווינג תובע אותי?

Who was David Irving?

מי זה דייויד אירווינג?

David Irving was a writer of historical works,

דייויד אירווינג היה סופר שכתב עבודות היסטוריות,

most of them about World War II,

שמרביתן עסקו במלחמת העולם השניה,

and virtually all of those works took the position

וכל העבודות האלה נקטו בעמדה

that the Nazis were really not so bad,

שהנאצים לא היו כל-כך גרועים

and the Allies were really not so good.

ושבעלות הברית לא היו כל-כך טובות.

And the Jews, whatever happened to them,

ושהיהודים - כל מה שקרה להם די הגיע להם.

they sort of deserved it.

הוא הכיר את המסמכים,

He knew the documents,

he knew the facts,

הוא הכיר את העובדות,

אבל איכשהו הוא עיוות הכל כדי לגבש את עמדתו.

but he somehow twisted them to get this opinion.

He hadn't always been a Holocaust denier,

לא תמיד הוא היה מכחיש שואה,

but in the late '80s,

אבל בסוף שנות ה-80 של המאה ה-20,

he embraced it with great vigor.

הוא אימץ עמדה זו במרץ רב.

The reason I laughed also was this was a man

הסיבה לכך שצחקתי היתה גם שהאיש הזה,

who not only was a Holocaust denier,

לא רק היה מכחיש-שואה,

אלא כנראה ממש התגאה בכך.

but seemed quite proud of it.

Here was a man -- and I quote --

האיש הזה אמר - ואני מצטטת:

who said, "I'm going to sink the battleship Auschwitz."

"אני אטביע את ספינת המלחמה אושוויץ."

Here was a man

האיש הזה

הצביע על המספרים שקועקעו על זרועו של אחד הניצולים ואמר,

who pointed to the number tattooed on a survivor's arm and said,

"How much money have you made

"כמה כסף הרווחת

from having that number tattooed on your arm?"

"מכך שעשית את הקעקוע של המספר הזה על זרועך?"

Here was a man who said,

האיש הזה אמר,

"More people died in Senator Kennedy's car

"יותר אנשים מתו במכוניתו של הסנטור קנדי

at Chappaquiddick

"בצ'פקווידיק,

than died in gas chambers at Auschwitz."

"מאשר בתאי הגזים באושוויץ."

That's an American reference, but you can look it up.

זה שייך להיסטוריה האמריקנית, אבל אפשר למצוא את זה ברשת.

לא נראה שהאיש הזה נוהג בביישנות או באיפוק

This was not a man who seemed at all ashamed or reticent

about being a Holocaust denier.

לגבי היותו מכחיש-שואה.

Now, lots of my academic colleagues counseled me --

הרבה מעמיתי האקדמאיים יעצו לי,

"Eh, Deborah, just ignore it."

"דברה, פשוט תתעלמי ממנו."

When I explained you can't just ignore a libel suit,

כשהסברתי שאי-אפשר סתם להתעלם מתביעת דיבה,

they said, "Who's going to believe him anyway?"

הם אמרו, "מי בכלל יאמין לו?"

But here was the problem:

אבל היתה כאן בעיה;

British law put the onus, put the burden of proof on me

החוק הבריטי הטיל את חובת ההוכחה עלי,

אני הייתי אמורה להוכיח את האמת שבדברי,

to prove the truth of what I said,

in contrast to as it would have been in the United States

שלא כמו בארה"ב ובמדינות רבות נוספות:

and in many other countries:

שם חובת ההוכחה היתה מוטלת עליו.

on him to prove the falsehood.

What did that mean?

מה היתה המשמעות?

That meant if I didn't fight,

המשמעות היתה שאם לא איאבק,

he would win by default.

הוא ינצח באופן אוטומטי.

And if he won by default,

ואם הוא היה מנצח באופן אוטומטי,

he could then legitimately say,

היה ביכולתו לטעון באופן לגיטימי,

"My David Irving version of the Holocaust is a legitimate version.

"גירסת דייויד אירוינג שלי בקשר לשואה היא לגיטימית.

Deborah Lipstadt was found to have libeled me

"הרי נקבע שדברה ליפשטאדט הוציאה את דיבתי רעה

when she called me a Holocaust denier.

"כשכינתה אותי 'מכחיש-שואה'.

Ipso facto, I, David Irving, am not a Holocaust denier."

"מכאן נובע שאני, דייויד אירווינג, אינני מכחיש-שואה."

ומהי הגירסה שלו?

And what is that version?

שלא היתה שום תכנית לרצוח את היהודים.

There was no plan to murder the Jews,

there were no gas chambers,

לא היו תאי גזים,

there were no mass shootings,

לא היו אירועי רצח המוניים,

Hitler had nothing to do with any suffering that went on,

להיטלר לא היה כל קשר לסבל שהיה,

and the Jews have made this all up

והיהודים המציאו את כל זה

to get money from Germany

כדי לסחוט מגרמניה כסף

and to get a state,

ולהשיג להם מדינה,

and they've done it with the aid and abettance of the Allies --

והם עשו זאת בעזרת שותפיהם למזימה, בעלות הברית;

they've planted the documents and planted the evidence.

הם שתלו את המסמכים ואת העדויות.

I couldn't let that stand

לא יכולתי להניח לכך,

and ever face a survivor

ולהיות מסוגלת להביט בעיניו של ניצול שואה

or a child of survivors.

או של ילדיו.

I couldn't let that stand

לא יכולתי להניח לכך

and consider myself a responsible historian.

ולראות בעצמי היסטוריונית אחראית.

ולכן נכנסנו למאבק.

So we fought.

And for those of you who haven't seen "Denial,"

ולאלה שלא צפו בסרט "הכחשה" - אזהרת ספוילר:

spoiler alert:

we won.

ניצחנו.

(Laughter)

(צחוק)

(Applause)

(מחיאות כפיים)

The judge found David Irving

השופט פסק שדייויד אירווינג

to be a liar,

שקרן,

a racist,

גזען ואנטישמי,

an anti-Semite.

His view of history was tendentious,

שהשקפתו על ההיסטוריה מגמתית,

he lied, he distorted --

שהוא שיקר, עיוות--

and most importantly,

והכי חשוב,

he did it deliberately.

שהוא עשה זאת במזיד.

הוכחנו שיש לו דפוס בעזרת מעל 25 מקרים חמורים.

We showed a pattern, in over 25 different major instances.

Not small things -- many of us in this audience write books,

לא דברים קלי-ערך-- מרביתנו, כאן, כותבים ספרים,

are writing books;

we always make mistakes, that's why we're glad to have second editions:

ואנו תמיד עושים טעויות.

לכן אנו שמחים כשיוצאת מהדורה שניה:

זאת הזדמנות לתקן אותן.

correct the mistakes.

(Laughter)

(צחוק)

But these always moved in the same direction:

אבל לטעויות שלו היתה תמיד אותה המגמה:

blame the Jews,

להאשים את היהודים

exonerate the Nazis.

ולזכות את הנאצים.

But how did we win?

אבל איך ניצחנו?

עשינו זאת ע"י בדיקת המקורות של הערות השוליים שלו.

What we did is follow his footnotes back to his sources.

ומה מצאנו?

And what did we find?

Not in most cases,

לא ברוב המקרים,

and not in the preponderance of cases,

ולא במקרים הכי חשובים,

but in every single instance where he made some reference to the Holocaust,

אלא בכל מקרה ומקרה שבהם הביא סימוכין בקשר לשואה,

that his supposed evidence was distorted,

ה"הוכחה" שלו היתה מסולפת,

half-truth,

אמת-למחצה,

date-changed,

התאריכים שונו,

sequence-changed,

סדר האירועים שוּנה,

someone put at a meeting who wasn't there.

מישהו נכלל בפגישה שבה בכלל לא נכח.

In other words, he didn't have the evidence.

במלים אחרות, לא היו לו הוכחות.

His evidence didn't prove it.

ההוכחות שלו לא הוכיחו את טיעוניו.

We didn't prove what happened.

אנו לא הוכחנו את מה שקרה.

We proved that what he said happened --

אנו הוכחנו שמה שקרה, לדבריו--

and by extension, all deniers, because he either quotes them

ובהרחבה לכך, לדברי כל המכחישים, משום שהוא ציטט אותם

or they get their arguments from him --

או שהם מצטטים אותו--

is not true.

איננו אמת.

What they claim --

הטענות שלהם היו חסרות ביסוס.

they don't have the evidence to prove it.

So why is my story more than just the story

אז מדוע סיפורי הוא יותר מאשר סתם סיפור

of a quirky, long, six-year, difficult lawsuit,

על תביעה משפטית משונה, ממושכת וקשה בת שש שנים,

an American professor being dragged into a courtroom

ועל מרצה אמריקנית שנגררת אל בית המשפט

בידי אדם שבית המשפט פסק שהוא פולמוסן ניאו-נאצי?

by a man that the court declared in its judgment

was a neo-Nazi polemicist?

What message does it have?

מה המסר שטמון בכך?

I think in the context of the question of truth,

לדעתי, בהקשר לסוגיית האמת,

it has a very significant message.

יש כאן מסר חשוב ביותר.

כי היום,

Because today,

as we well know,

כידוע היטב לכולנו,

truth and facts are under assault.

האמת והעובדות נתונות תחת מתקפה.

Social media, for all the gifts it has given us,

המדיה החברתית, עם כל ברכותיה,

has also allowed the difference between facts -- established facts --

איפשרה גם שההבדל בין עובדות - עובדות מבוססות -

and lies

לבין שקרים

to be flattened.

יעבור השטחה.

Third of all:

שלישית:

extremism.

קיצוניות.

You may not see Ku Klux Klan robes,

אולי לא רואים את גלימות הקו-קלוקס-קלאן,

you may not see burning crosses,

אולי לא רואים צלבים בוערים,

you may not even hear outright white supremacist language.

אולי אפילו לא שומעים דיבורים גלויים על "גזע עליון".

It may go by names: "alt-right," "National Front" -- pick your names.

מכנים את זה "ימין קיצוני," "חזית לאומית" - תבחרו בעצמכם.

But underneath, it's that same extremism that I found in Holocaust denial

אבל מתחת לזה, זו אותה קיצוניות שמצאתי בהכחשת השואה

parading as rational discourse.

בחזות של שיח רציונאלי.

We live in an age where truth is on the defensive.

אנו חיים בעידן שבו האמת נמצאת במגננה.

I'm reminded of a New Yorker cartoon.

אני נזכרת בקריקטורה מהשבועון "ניו יורקר",

A quiz show recently appeared in "The New Yorker"

ב"ניו יורקר" הופיעה לאחרונה קריקטורה של חידון

where the host of the quiz show is saying to one of the contestants,

ובה אומר מנחה החידון לאחת המתחרים,

"Yes, ma'am, you had the right answer.

"נכון, גבירתי, תשובתך נכונה,

But your opponent yelled more loudly than you did,

"אבל היריב שלך צעק יותר חזק,

so he gets the point."

"ולכן הוא מנצח."

What can we do?

אז מה נוכל לעשות?

First of all,

ראשית,

we cannot be beguiled by rational appearances.

אסור לנו ללכת שולל אחרי חזות רציונאלית.

We've got to look underneath,

עלינו לחפש מאחוריה,

ושם נמצא את הקיצוניות.

and we will find there the extremism.

Second of all,

שנית,

we must understand that truth is not relative.

מחובתנו להבין שהאמת איננה דבר יחסי.

Number three,

מס' 3,

we must go on the offensive,

עלינו לצאת למתקפה,

not the defensive.

ולא להישאר במגננה.

When someone makes an outrageous claim,

כשמישהו מעלה טיעון שערורייתי,

even though they may hold one of the highest offices in the land,

גם אם הוא מחזיק באחת המשרות הכי חשובות במדינה,

if not the world --

אם לא בעולם--

we must say to them,

מחובתנו לומר לו,

"Where's the proof?

"איפה ההוכחה?

Where's the evidence?"

"איפה הראיות?"

We must hold their feet to the fire.

עלינו לדון אותו ברותחין.

We must not treat it as if their lies are the same as the facts.

אסור לנו להתייחס לשקרים שלו כאילו הם עובדות.

And as I said earlier, truth is not relative.

וכפי שכבר אמרתי, האמת איננה יחסית.

Many of us have grown up in the world of the academy

רבים מאיתנו צמחו בעולם של האקדמיה

and enlightened liberal thought,

ושל החשיבה הנאורה והחופשית,

where we're taught everything is open to debate.

שבהן מלמדים אותנו שהכל נתון לדיון.

But that's not the case.

אבל לא במקרה הזה.

There are certain things that are true.

יש דברים שהם אמת,

עובדות שאין עליהן עוררין--

There are indisputable facts --

אמיתות אובייקטיביות.

objective truths.

Galileo taught it to us centuries ago.

גלילאו הורה זאת לנו לפני מאות שנים.

Even after being forced to recant by the Vatican

אפילו אחרי שהוכרח ע"י הוותיקן לחזור בו מדבריו,

that the Earth moved around the Sun,

שהארץ סובבת סביב השמש,

he came out,

הוא יצא,

and what is he reported to have said?

ומה מסופר שהוא אמר?

"And yet, it still moves."

"ואף על פי כן, נוע תנוע."

הארץ איננה שטוחה,

The Earth is not flat.

האקלים משתנה.

The climate is changing.

Elvis is not alive.

אלביס איננו בחיים.

(Laughter)

(צחוק)

(Applause)

(מחיאות כפיים)

And most importantly,

והכי חשוב,

truth and fact are under assault.

האמת והעובדות נתונות למתקפה.

המלאכה שלפנינו,

The job ahead of us,

the task ahead of us,

המשימה שלפנינו,

the challenge ahead of us

האתגר שלפנינו

is great.

הם כבירים.

The time to fight is short.

לא נותר זמן רב להילחם.

We must act now.

עלינו לפעול עתה.

Later will be too late.

אחר כך יהיה מאוחר מדי.

תודה רבה לכם.

Thank you very much.

(Applause)

(מחיאות כפיים)