Portraits that transform people into whatever they want to be | Uldus Bakhtiozina

מתרגם: yael ring מבקר: Ido Dekkers

I'm often asked

שואלים אותי הרבה

why I do art,

למה אני עוסקת באמנות

what do I want to say with my art photography,

מה אני רוצה לומר באמצעות הצילום האמנותי שלי,

and what is the use of it?

ומה השימוש של כל זה?

Once in a while I start to worry

מדי פעם אני מתחילה לדאוג

how to actually measure the impact from the art

איך אפשר ממש למדוד את ההשפעה של האמנות

like we do with medicine or technology,

באותו אופן שאנו מודדים את ההשפעות של תרופות או טכנולוגיה,

where we can see the results and calculate it.

שם אפשר לראות את התוצאות ולחשב אותן.

Then I would finally be able to explain to my mother my art

אז סוף סוף אוכל להסביר לאמא שלי את האמנות שלי

with real numbers.

במספרים אמיתיים.

But my art is so far from metrics,

אבל האמנות שלי היא הרבה יותר ממספרים,

and moreover, my photography is widely exposing the theme of escapism.

ויותר מזה, התצלומים שלי חושפים בהרחבה את הנושא של אסקפיזם.

My theory is that all of us

התיאוריה שלי היא שכולנו

struggle sometimes to escape

שואפים לברוח ממשהו

in order to analyze our reality,

כדי לנתח את המציאות שלנו,

appreciate it or change.

להעריך או לשנות אותה.

I don't work with daily life as it is,

אני לא עובדת עם המציאות כמות שהיא,

and I'm not a documentary photographer

ואני לא צלמת דוקומנטרית

in the common sense.

במובן הרגיל.

But I am a documentary photographer

אבל אני צלמת דוקומנטרית

in a different sense.

במובן שונה.

I document dreams.

אני מתעדת חלומות.

I work with daily life as it could be,

אני עובדת עם המציאות כמו שהיא יכלה להיות

as I imagine it.

בדימיון שלי.

I am a daydreamer, but at the same time I love things that are authentic

אני חולמת בהקיץ, אבל במקביל אני אוהבת גם דברים אותנטיים

and deal with our innermost nature,

שעוסקים בטבע הפנימי ביותר שלנו,

which I would never want to escape from.

שלעולם לא הייתי רוצה לברוח ממנו.

I adore complicated personalities,

אני מעריצה אישויות מורכבות

and real life inspires me to create my images.

והחיים האמיתיים מעוררים בי השראה ליצור את הדמויות שלי.

Real life inspires our escape,

החיים האמיתיים הם ההשראה לבריחה שלנו,

and sometimes that escape is very needed.

ולפעמים הבריחה הזאת היא ממש צורך.

I believe heroes are not created easily,

אני מאמינה שגיבורים לא נוצרים בקלות.

and I choose to work with individuals

ואני בוחרת לעבוד עם אנשים

who are survivors

שהם שורדים

and facing everyday routines

ומתמודדים עם שגרות יומיומיות

that are not always full of color,

שהן לא תמיד צבעוניות,

people who are on their way to a better life,

אנשים הנמצאים בדרכם לחיים טובים יותר,

fighting against life circumstances.

שנלחמים מול אתגרי החיים

Why do I choose people like that for my models?

מדוע אני בוחרת באנשים כאלה כדוגמנים שלי?

Because I've been in that position myself,

בגלל שהייתי באותו המצב בעצמי,

when I had to learn how to survive in real life.

כשהייתי צריכה ללמוד איך לשרוד בחיים האמיתיים.

I was a student living abroad in London.

הייתי סטודנטית שלמדתי בלונדון.

I was working at two places at the same time as a waitress.

עבדתי בשתי עבודות מלצרות.

Obviously that wasn't my dream job,

ברור שזאת לא היתה עבודת החלומות שלי,

but I decided to play a game

אבל החלטתי לשחק משחק

where I imagined that I am taking a role in a film,

בו דמיינתי שאני משחקת תפקיד בסרט,

and in the film I am a waitress,

ובסרט הזה אני מלצרית,

and I need to act great.

ואני צריכה לשחק את התפקיד מעולה.

I used to dye my hair and brows to gingerette,

צבעתי את השיער והגבות שלי לכתום,

I changed my hair to curly perm,

שיניתי את השיער שלי למתולתל,

I lost weight

ירדתי במשקל

and made myself believe

והכרחתי את עצמי להאמין

I am just a character acting in a film.

שאני רק דמות שמשחקת בסרט.

That isn't forever,

זה לא לתמיד,

that is all just temporary.

זה הכל רק זמני.

That helped me a lot.

זה ממש עזר לי.

It motivated me to change my life

זה עודד אותי לשנות את החיים שלי

and take a hard time as a game.

ולראות את החלקים הקשים כמו משחק.

Now, as an artist,

עכשיו, כאמנית,

I am creating different lives for my models

אני יוצרת חיים שונים עבור הדוגמנים שלי

in order to give them the experience of being someone else in reality.

כדי לתת להם את החוויה של להיות מישהו אחר במציאות.

Through the photographic process,

באמצעות תהליך הצילום,

all of my models become like silent movie actors.

כל הדוגמנים שלי הופכים לשחקני קולנוע אילמים.

They are captured at the moment

הם כולם מונצחים ברגע

when they believe in being someone else entirely.

שהם מאמינים שהם מישהו אחר לחלוטין.

In order to create a new reality in its entirety,

כדי ליצור מציאות חדשה שלמה,

I physically create every single thing in my work,

אני יוצרת ממש כל פרט ופרט בעבודה שלי,

sometimes from outfits to the stage.

לפעמים מהתחפושות ועד התפאורה.

Because I work with analogues,

בגלל שאני עובדת עם טכנולוגיה אנלוגית

and I don't make any digital manipulations to my photographs,

ואני לא עושה שום מניפולציות דיגיטליות בתמונות שלי.

I need everything to take place in reality,

אני צריכה שהכל יהיה קיים במציאות,

in spite of the fact that nowadays,

למרות העובדה שכיום

digitally, you can create pretty much everything.

אפשר ליצור כמעט הכל באופן דיגיטלי.

I don't like this path.

אני לא אוהבת את השיטה הזאת.

Even if that reaches perfection,

אפילו שזה יוצר שלמות,

I see the beauty in authenticity of making,

אני רואה את היופי באותנטיות של העשיה,

and that's impossible without flaws.

ואי אפשר לעשות את זה ללא פגמים.

A digitally manipulated photograph

תצלום שעבר מניפולציה דיגיטלית

is not true for me.

אינו אמיתי בשבילי.

It doesn't capture anything real.

הוא לא לוכד שום דבר אמיתי.

It's not experienced, not motivating.

אין כאן חוויה או הנעה לפעולה.

It's like, instead of going traveling,

זה כמו שבמקום לצאת לטיול,

you look at someone else's travel photographs.

תסתכלו בתמונות הטיול של מישהו אחר.

What I find so exciting

מה שאני חושבת שמרגש הוא

is the ability to make people's dreams of being someone else a reality.

היכולת להפוך את החלומות של אנשים להיות מישהו אחר למציאות.

That's like a drug

זה כמו סם ממכר

which pushes me to keep working,

שדוחף אותי להמשיך לעבוד

even without metrics.

אפילו ללא מספרים.

One of my models

אחת הדוגמניות שלי

had always dreamed of being seen as a warrior,

תמיד רצתה שיראו אותה כלוחמת,

but she wasn't able to do sports because of her health problems.

אבל היא לא יכלה לעסוק בספורט בגלל בעיות הבריאות שלה.

Half a year ago, she passed away

לפני כחצי שנה, היא נפטרה

from heart disease at the age of 22.

ממחלת לב בגיל 22.

But two days before her death,

אבל יומיים לפני שנפטרה,

the images we spent months working on together

התמונות שעבדנו עליהם חודשים יחד

of her as a warrior she dreamed of becoming

שלה כלוחמת שהיא חלמה להיות

were published at a large exhibition in Milan by Vogue Magazine.

הוצגו בתערוכה גדולה במילאנו ע"י המגזין ווג.

All her life was about overcoming.

החיים שלה כולם היו בסימן התגברות.

Before she died, she had known

לפני שהיא נפטרה, היא ידעה

that thousands of people saw her image from the land of escapism

שאלפי אנשים ראו את הדמות שלה מעולם האסקפיזם

and believed in her as a brave and fearless warrior.

והאמינו בה כלוחמת אמיצה וגיבורה.

For my work, I invite people to play a game

בעבודה שלי, אני מזמינה אנשים לשחק משחק

like we all used to as children

כמו שכולנו עשינו כשהיינו קטנים

when we pretend to be someone else

בו אנחנו מדמיינים שאנחנו מישהו אחר

and that process made us really happy.

והתהליך הזה ממש משמח אותנו.

To my mind it is important for grown-ups.

לדעתי זה חשוב למבוגרים.

We need these transformations

אנחנו צריכים את המהפכים האלה

to enact this in the name of art.

לבצע אותם בשם האמנות.

It gives us the very real feeling of being important and powerful

זה נותן לנו תחושה אמיתית מאוד של חשיבות וכוח

in order to influence our reality.

שיכולה להשפיע על המציאות שלנו.

I know this from my own personal experience.

אני יודעת את זה מהחוויה האישית שלי.

I have had so many versions of myself

כבר היו לי כל כך הרבה גרסאות שונות של עצמי

through my self-portraits

באמצעות הדיוקנאות העצמיים שלי

that I've been many different characters.

בהם הייתי דמויות רבות שונות.

Being someone else in the land of escapism

האפשרות להיות מישהו אחר בארץ האסקפיזם

doesn't exactly give us numbers that we can gauge,

לא בדיוק מספקת לנו ערך מספרי אותו אנו יכולים למדוד,

but it's like a real lost form of magic

אבל זה כמו צורה אבודה של קסם

which exists but can't be measured.

שקיים אבל אי אפשר למדוד אותו.

There is a unique power in art

ישנו כוח ייחודי באמנות

to transform and lift our limits.

שיכול לשנות ולבטל את המגבלות שלנו.

Art creates what I call a conjured life,

אמנות יוצרת מה שאני קוראת לו חיים מומצאים,

which helps our existence

שעוזרים לנו בקיום שלנו

and pushes, motivates and inspires us to dwell

הם דוחפים, מניעים ומביאים אותנו לעצור

and express ourselves

ולבטא את עצמנו

without metrics or calculations.

ללא מספרים וחישובים.

Thank you.

תודה רבה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)