Do personality tests work? - Merve Emre

תרגום: עריכה: Ido Dekkers

In 1942, a mother-daughter duo

ב 1942, זוג של אם ובת

Katherine Cook Briggs and Isabel Briggs Myers

קת'רין קוק בריגס ואיזבל בריגס מאיירס

developed a questionnaire that classified people’s personalities into 16 types.

פיתחו שאלון שקטלג אישיות של אנשים ל 16 סוגים.

Called the Myers-Briggs Type Indicator, or MBTI,

הוא נקרא מסווג האישיות של מאייר בריגס, או MBTI,

it would go on to become

הוא יהפוך להיות

one of the world’s most widely-used personality tests.

אחד ממבחני האישיות שהיו בשימוש הרב ביותר.

Today, personality testing is a multi-billion dollar industry

היום, מבחני אישיות הם תעשיה של מיליארדי דולרים

used by individuals, schools, and companies.

בשימוש אישי, בבתי ספר, ובחברות.

But none of these tests, including the MBTI, the Big Five,

אבל אף אחד מהמבחנים האלה, כולל ה MBTI, החמש הגדולים,

the DiSC assessment, the Process Communication Model,

הערכת DiSC , מודל תהליך התקשורת,

and the Enneagram,

והאניאגרם,

actually reveal truths about personality.

למעשה מגלים אמיתות על האישיות.

In fact, it’s up for debate whether personality

למעשה, זה נתון לוויכוח אם האישיות

is a stable, measurable feature of an individual at all.

היא תכונה יציבה, ניתנת למדידה של אדם בכלל.

Part of the problem is the way the tests are constructed.

חלק מהבעיה היא הדרך בה המבחנים מובנים.

Each is based on a different set of metrics to define personality:

כל אחד מבוסס על סט שונה של מדדים כדי להגדיר את האישיות:

the Myers-Briggs, for instance,

המאייר בריגס, לדוגמה,

focuses on features like introversion and extroversion

מתמקד בתכונות כמו מופנמות ומוחצנות

to classify people into personality "types,"

כדי להגדיר אנשים לסוגי אישיות,

while the Big Five scores participants on five different traits.

בזמן שמבחן החמישה הגדולים נותן ציונים למשתתפים על חמש תכונות שונות.

Most are self-reported,

רובם מדווחים עצמאית,

meaning the results are based on questions participants answer about themselves.

מה שאומר שהתוצאות מבוססות על שאלות עליהן המשתתפים עונים על עצמם.

So it’s easy to lie, but even with the best intentions,

אז זה קל לשקר, אבל אפילו עם הכוונות הטובות ביותר,

objective self-evaluation is tricky.

הערכה עצמית היא מורכבת.

Take this question from the Big Five:

קחו את השאלה הזו מהחמש הגדולים:

How would you rate the accuracy of the statement "I am always prepared"?

איך הייתם מדרגים את הדיוק של האמירה “אני תמיד מוכן/נה?”

There’s a clear favorable answer here, which makes it difficult to be objective.

יש תשובה רצויה פה, שהופכת את זה לקשה להיות אובייקטיבי.

People subconsciously aim to please:

אנשים באופן תת מודע מכוונים לרצות:

when asked to agree or disagree, we show a bias

כשאנחנו מתבקשים להסכים או להתנגד, אנחנו מראים נטיה

toward answering however we believe the person or institution

לענות איך שאנחנו מאמינים שהאדם או המכון

asking the question wants us to answer.

ששואל את השאלה רוצה שנענה.

Here’s another question—

הנה שאלה נוספת --

what do you value more, justice or fairness?

מה אתם מעריכים יותר, צדק או הוגנות?

What about harmony or forgiveness?

מה בנוגע להרמוניה או סליחה?

You may well value both sides of each pair,

אתם אולי תעריכו את שני הצדדים של כך זוג,

but the MBTI would force you to choose one.

אבל ה MBTI יכריח אתכם לבחור אחד.

And while it’s tempting to assume the results of that forced choice

ובעוד זה מפתה להניח שהתוצאות של בחירה בכוח

must somehow reveal a true preference, they don’t:

חייבת איכשהו לגלות העדפה אמיתית, הן לא:

When faced with the same forced choice question multiple times,

כשעומדים בפני בחירה מאולצת בשאלות מספר פעמים,

the same person will sometimes change their answer.

אותו אדם לפעמים ישנה את דעתו.

Given these design flaws, it’s no surprise that test results can be inconsistent.

בהנתן הפגמים העיצוביים האלה, זה לא מפתיע שתוצאות המבחנים לא עקביות.

מחקר אחד גילה שכמעט חצי מהאנשים שעברו את מאייר בריגס בפעם השניה

One study found that nearly half of people who take the Myers-Briggs a second time

only five weeks after the first get assigned a different type.

רק חמישה שבועות אחרי הפעם הראשונה משוייכים לסוג אחר.

And other studies on the Myers-Briggs have found that people with very similar scores

ומחקרים אחרים של מאייר בריגס גילו שאנשים עם תוצאות מאוד דומות

end up being placed in different categories,

בסופו של דבר ממוקמים בקטגוריות שונות,

suggesting that the strict divisions between personality types

מה שמציע שהחלוקות הקשיחות האלו בין סוגי אישיות

don’t reflect real-life nuances.

לא משקפים את הניואנסים בחיים האמיתיים.

Complicating matters further,

מה שמסבך את העניינים אפילו יותר,

the definitions of personality traits are constantly shifting.

ההגדרות של תכונות אישיות משתנות ללא הפסקה.

The Swiss psychiatrist Carl Jung,

הפסיכיאטר השווצרי קארל יונג,

who popularized the terms introvert and extrovert,

שהפך לפופולרי את המושגים מופנם ומוחצן,

defined an introvert as someone who sticks to their principles

הגדיר את המופנם כמישהו שדבק בעקרונות שלו

regardless of situation,

בלי קשר למצב,

and an extrovert as someone who molds their self according to circumstance.

והמוחצן כמישהו שיוצק את עצמו לפי הנסיבות.

Introversion later came to mean shyness, while an extrovert was someone outgoing.

מופנמות מאוחר יותר הפכה לביישנות, בעוד מוחצנות נחשבה למישהו שחברתי.

Today, an introvert is someone who finds alone time restorative,

היום, מופנם הוא מישהו שמוצא זמן לבד כמשקם,

an extrovert draws energy from social interaction,

בעוד מוחצן מושך אנרגיה מקשרים חברתיים,

and an ambivert falls somewhere between these two extremes.

ואנשים ביינהם נופלים איפושהו בין שני הקיצונים האלה.

The notion of an innate, unchanging personality

הרעיון של אישיות מובנה, לא משתנה

forms the basis of all these tests.

יוצרת את הבסיס לכל המבחנים האלה.

But research increasingly suggests that personality shifts during key periods—

אבל חוקרים מציעים יותר ויותר שהאישיות משתנה בתקופות מפתח --

like our school years, or when we start working.

כמו שנות בית הספר, או כשאנחנו מתחילים לעבוד.

Though certain features of a person’s behavior

למרות שתכונות מסויימות של ההתנהגות של אדם

may remain relatively stable over time,

אולי נשארות יחסית יציבות במשך הזמן,

others are malleable, moulded by our upbringing, life experiences, and age.

אחרות יותר גמישות, ונוצקות על ידי הגידול שלנו, חוויות החיים, והגיל.

All of this matters more or less depending on how a personality test is used.

כל זה משנה פחות או יותר תלוי באיך מבחני האישיות בשימוש.

Though anyone using them should take the results with a grain of salt,

למרות שכל מי שמשתמש בהם צריך לקחת את התוצאות עם גרגר מלח,

there isn’t much harm in individual use—

אין בעיה גדולה בשימוש עצמי --

and users may even learn some new terms and concepts in the process.

ומשתמשים אפילו יכולים ללמוד כמה מונחים ורעיונות חדשים בתהליך.

But the use of personality tests extends far beyond self discovery.

אבל השימוש במבחני אישיות מתרחב הרבה מעבר לגילוי עצמי.

Schools use them to advise students what to study and what jobs to pursue.

בתי ספר משתמשים בהם כדי לייעץ לתלמידים מה ללמוד ואיזה עבודות לשקול.

Companies use them decide who to hire and for what positions.

חברות משתמשות בהם כדי להחליט מי לשכור ולאיזה תפקיד.

Yet the results don’t predict how a person will perform in a specific role.

ועדיין התוצאות לא חוזות איך אדם יתפקד בתפקיד מסויים.

So by using personality tests this way,

אז על ידי שימוש במבחני אישיות בדרך זו,

institutions can deprive people of opportunities they’d excel at,

מוסדות יכולים למנוע מאנשים הזדמנויות בהן יצליחו,

or discourage them from considering certain paths.

או יניאו אנשים מללכת בדרכים מסויימות.