What “Machiavellian” really means - Pazit Cahlon and Alex Gendler

תרגום: Ido Dekkers עריכה: Allon Sasson

From Shakespeare’s plays to modern TV dramas,

מהמחזות של שייקספיר לדרמה טלווזיונית מודרנית,

the unscrupulous schemer for whom the ends always justify the means

הרמאי חסר המצפון עבורה המטרה תמיד מקדישה את האמצעים

has become a familiar character type we love to hate.

הפך לסוג דמות מוכרת שאנחנו אוהבים לשנוא.

So familiar, in fact, that for centuries

כל כך מוכרת, למעשה, שבמשך מאות

we’ve had a single word to describe such characters: Machiavellian.

היתה לנו מילה בודדת כדי לתאר כאלו דמויות: מקיאוולי.

But is it possible that we’ve been using that word wrong this whole time?

אבל האם זה אפשרי שהשתמשנו במילה הזו באופן שגוי כל הזמן הזה?

The early 16th century statesman Niccoló Machiavelli

המדינאי מראשית המאה ה 16 ניקולו מקיאוולי

wrote many works of history, philosophy, and drama.

כתב הרבה עבודות הסטוריות, פילוסופיה, ודרמה.

But his lasting notoriety comes from a brief political essay known as The Prince,

אבל הביטוי הידוע לשמצה שלו מגיע מחיבור פוליטי קצר שידוע כ"הנסיך",

framed as advice to current and future monarchs.

ממוסגר כעצה למלכים עכשוויים ועתידיים.

Machiavelli wasn’t the first to do this–

מקיאוולי לא היה ראשון לעשות זאת --

in fact there was an entire tradition of works known as “mirrors for princes”

למעשה היתה מסורת שלמה של עבודות שידועות כ"מראות לנסיכים"

going back to antiquity.

עוד מהזמן העתיק.

But unlike his predecessors,

אבל בשונה מהקודמים לו,

Machiavelli didn’t try to describe an ideal government

מקיאוולי לא ניסה לתאר ממשל אידיאלי

or exhort his audience to rule justly and virtuously.

או לשכנע את הקהל שלו לשלוט באופן הוגן וצודק.

Instead, he focused on the question of power–

במקום, הוא התמקד בשאלות כוח --

how to acquire it, and how to keep it.

איך להשיג אותו, ואיך לשמור עליו.

And in the decades after it was published,

ובעשורים אחרי פרסומו,

The Prince gained a diabolical reputation.

"הנסיך" קיבל מוניטין שטני.

During the European Wars of Religion,

במהלך מלחמות הדת הארופאיות,

both Catholics and Protestants blamed Machiavelli

גם הקתולים וגם הפרוטסטנטים האשימו את מקיאוולי

for inspiring acts of violence and tyranny committed by their opponents.

במתן השראה למעשי אלימות ועריצות שבוצעו על ידי היריבים.

By the end of the century,

עד סוף המאה,

Shakespeare was using “Machiavel” to denote an amoral opportunist,

שייקספיר השתמש במקיאוול כדי לתאר אופורטוניסט לא מוראלי,

leading directly to our popular use of “Machiavellian”

מה שהוביל ישירות לשימוש הפופולרי שלנו ל"מקיאוולי"

as a synonym for manipulative villainy.

כתאור לרשע מניפולטיבי.

At first glance,

במבט ראשון,

The Prince’s reputation as a manual for tyranny seems well-deserved.

המוניטין של "הנסיך" כמדריך לעריצות נראה מתאים.

Throughout, Machiavelli appears entirely unconcerned with morality,

לכל אורכו, נראה שמקיאוולי לא נראה ממש מודאג ממוסריות,

except insofar as it’s helpful or harmful to maintaining power.

חוץ מאם זה מועיל או מזיק לשמירה על כוח.

For instance, princes are told to consider all the atrocities necessary

לדוגמה, נאמר לנסיכים לשקול את כל הזוועות הנחוצות

to seize power,

לקחת את השלטון,

and to commit them in a single stroke

ולבצע אותן בפעם אחת

to ensure future stability.

כדי להבטיח יציבות שלטונית.

Attacking neighboring territories and oppressing religious minorities

תקיפת טריטוריות שכנות ודיכוי מיעוטים דתיים

are mentioned as effective ways of occupying the public.

נזכרים כדרכים אפקטיביות לתפוש את הציבור.

Regarding a prince’s personal behavior,

בהתייחס להתנהגות האישית של הנסיך,

Machiavelli advises keeping up the appearance of virtues

מקיאוולי ממליץ לשמור על חזות של חסדים

such as honesty or generosity,

כמו כנות ונדבנות,

but being ready to abandon them as soon as one’s interests are threatened.

אבל להיות מוכנים לנטוש אותן ברגע שהאינטרסים שלו מאויימים.

Most famously, he notes that for a ruler,

הכי מפורסם, הוא מציין שעבור שליט,

“it is much safer to be feared than loved.”

"זה הרבה יותר בטוח להיות מאיים מאהוב."

The tract even ends with an appeal to Lorenzo de’ Medici,

הטקסט אפילו מסתיים עם פנייה ללורנזו דה מדיצ'י,

the recently installed ruler of Florence,

השליט באותו זמן של פירנצה,

urging him to unite the fragmented city-states of Italy under his rule.

ודוחק בו לאחד את מדינות העיר המחולקות של איטליה תחת שלטונו.

Many have justified Machiavelli as motivated by unsentimental realism

רבים הצדיקו את מקיאוולי כמונע מריאליזם נטול סנטימנטים

and a desire for peace in an Italy torn by internal and external conflict.

ותשוקה לשלום באיטליה הקרועה על ידי קונפליקטים פנימים וחיצוניים.

According to this view,

לפי נקודת המבט הזו,

Machiavelli was the first to understand a difficult truth:

מקיאוולי היה הראשון להבין אמת קשה:

the greater good of political stability

טובת הכלל ליציבות פוליטית

is worth whatever unsavory tactics are needed to attain it.

שווה כל טקטיקה לא נעימה שדרושה כדי לשמור עליה.

The philosopher Isaiah Berlin suggested that rather than being amoral,

הפילוסוף אייזיה ברלין מציע שבמקום להיות לא מוסרי,

The Prince hearkens back to ancient Greek morality,

הנסיך מאזין למוסריות של יוון העתיקה,

placing the glory of the state above the Christian ideal of individual salvation.

ושם את תהילת המדינה מעל הערכים הנוצריים של גאולה אישית.

But what we know about Machiavelli might not fit this picture.

אבל מה שאנחנו יודעים על מקיאוולי אולי לא מתאים לתמונה הזו.

The author had served in his native Florence for 14 years as a diplomat,

הסופר שירת בביתו פירנצה כדיפלומט כ 14 שנים,

staunchly defending its elected republican government

מגן בנאמנות על הממשל הרפובליקאי הנבחר שלו

against would-be monarchs.

נגד מי שטענו למלוכה.

When the Medici family seized power,

כשמשפחת מדיצ'י עלתה לשלטון,

he not only lost his position,

הוא לא רק איבד את משרתו,

but was even tortured and banished.

אלא גם עונה והוגלה.

With this in mind,

כשזוכרים את זה,

it’s possible to read the pamphlet he wrote from exile

אפשר לקרוא את העלון שהוא כתב בגלות

not as a defense of princely rule,

לא כהגנה לשלטון נסיכי,

but a scathing description of how it operates.

אלא כתאור מדאיג של איך הוא פועל.

Indeed, Enlightenment figures like Spinoza

באמת, דמויות מוארות כמו ספינוזה

saw it as warning free citizens

ראו זאת כמו אזרחים נטולי אזהרות

of the various ways in which they can be subjugated by aspiring rulers.

של הדרכים השונות בהן הם יכולים להיות מוכנעים על ידי שליטים עם שאיפות.

In fact, both readings might be true.

למעשה, שתי הקריאות יכולות להיות נכונות.

Machiavelli may have written a manual for tyrannical rulers,

מקיאוולי אולי כתב מדריך לשליטים עריצים,

but by sharing it, he also revealed the cards to those who would be ruled.

אבל בזה שהוא חלק אותו, הוא גם גילה את הקלפים לאלה שיהיו תחת השלטון הזה.

In doing so,

ובעשותו כך,

he revolutionized political philosophy,

הוא עשה מהפכה בפילוסופיה הפוליטית,

laying the foundations for Hobbes and future thinkers

והניח את היסודות להובס והוגים עתידיים

to study human affairs based on their concrete realities

ללמוד אנשים בהתבסס על המציאויות המוצקות שלהם

rather than preconceived ideals.

במקום האידיאלים שגובשו מראש.

Through his brutal and shocking honesty,

דרך הכנות הברוטלית והמהממת שלו,

Machiavelli sought to shatter popular delusions about what power really entails.

מקיאוולי רצה לנפץ אשליות פופולריות בנוגע למה כוח באמת מצריך.

And as he wrote to a friend shortly before his death,

וכשהוא כתב לחברו מעט לפני מותו,

he hoped that people would “learn the way to Hell in order to flee from it."

הוא קיווה שאנשים "ילמדו את הדרך לגהנום כדי לשחרר את עצמם ממנו."