How to write descriptively - Nalo Hopkinson

איך לכתוב סיפורים בדיוניים שמתעוררים לחיים? - נלו הופקינסון

תרגום: Ido Dekkers עריכה: Tal Dekkers

We read fiction for many reasons.

אנחנו קוראים סיפורים בדיוניים מהרבה סיבות.

To be entertained,

כדי לבדר את עצמנו,

to find out who done it,

כדי לגלות מי עשה את זה,

to travel to strange, new planets,

כדי להגיע לפלנטות מוזרות וחדשות,

to be scared,

כדי לפחד,

to laugh,

to cry,

כדי לצחוק,

כדי לבכות,

to think,

כדי לחשוב,

to feel,

כדי להרגיש,

to be so absorbed that for a while we forget where we are.

כדי להיות כל כך שקועים כך שבמשך זמן מסויים נשכח איפה אנחנו.

So, how about writing fiction?

אז, מה עם לכתוב סיפורים בדיוניים?

How do you suck your readers into your stories?

איך אתם שואבים את הקוראים לתוך הסיפורים שלכם?

With an exciting plot? Maybe.

עם עלילה מרגשת? אולי.

Fascinating characters? Probably.

דמויות מרתקות? כנראה.

Beautiful language? Perhaps.

שפה נפלאה? אולי.

"Billie's legs are noodles. The ends of her hair are poison needles.

"הרגליים של בילי הן אטריות. קצות שיערה הן מחטים רעילות.

Her tongue is a bristly sponge, and her eyes are bags of bleach."

הלשון שלה היא ספוג מחוספס, והעיניים שלה הן שקיות של אקונומיקה."

Did that description almost make you feel as queasy as Billie?

האם התאור הזה גורמם לכם להרגיש כמעט דוחה כמו בילי?

We grasp that Billie's legs aren't actually noodles.

אנחנו מבינים שהרגליים של בילי הן לא באמת איטריות.

To Billie, they feel as limp as cooked noodles.

לבילי, הן מרגישות רכות כאטריות מבושלות.

It's an implied comparison, a metaphor.

זו השוואה מרומזת, מטאפורה.

So, why not simply write it like this?

אז, למה לא פשוט לכתוב את זה?

"Billie feels nauseated and weak."

"בילי מרגישה בחילה וחלשה."

Chances are the second description wasn't as vivid to you as the first.

הסיכויים הם שהתאור השני לא היה חי כמו הראשון.

The point of fiction is to cast a spell,

הנקודה של בדיון היא להטיל כישוף,

a momentary illusion that you are living in the world of the story.

אשליה רגעית שאתם חיים בעולם הסיפור.

Fiction engages the senses,

בדיון מערב את החושים,

helps us create vivid mental simulacra

ועוזר לנו ליצור סימולציה מוחית בהירה

of the experiences the characters are having.

של החוויה שיש לדמויות.

Stage and screen engage some of our senses directly.

הבמה והמסך מערבים כמה מהחושים שלנו ישירות.

We see and hear the interactions of the characters and the setting.

אנחנו רואים ושומעים את הקשר בין הדמויות והמצב.

But with prose fiction,

אבל עם בדיון פרוזאי,

all you have is static symbols on a contrasting background.

כל שיש לכם הם סמלים סטטים על רקע מנוגד.

If you describe the story in matter of fact, non-tactile language,

אם אתם מתארים את הסיפור כעובדה, בשפה לא טקטילית,

the spell risks being a weak one.

הכישוף מאיים להיות חלש.

Your reader may not get much beyond interpreting the squiggles.

הקוראת שלכם אולי לא מקבלת יותר מעבר לפרוש הקשקושים.

She will understand what Billie feels like,

היא תבין איך בילי מרגישה,

but she won't feel what Billie feels.

אבל היא לא תרגיש מה שבילי מרגישה.

She'll be reading, not immersed in the world of the story,

היא תקרא, לא עטופה בעולם הסיפור,

discovering the truths of Billie's life at the same time that Billie herself does.

מגלה את האמיתות של החיים של בילי באותו זמן שבילי עושה זאת.

Fiction plays with our senses:

הבדיון משחק עם החושים שלנו:

taste,

טעם,

smell,

ריח,

touch,

מגע,

hearing,

שמיעה,

sight,

ראיה,

and the sense of motion.

וחוש התנועה.

It also plays with our ability to abstract and make complex associations.

הוא גם משחק עם היכולת שלנו לפשט וליצור אסוציאציות מורכבות.

Look at the following sentence.

הביטו במשפט הבא.

"The world was ghost-quiet,

"העולם היה שקט כמו רוח רפאים,

except for the crack of sails and the burbling of water against hull."

חוץ מרשרוש המפרשים והגרגור של המים על גוף הספינה."

The words, "quiet," "crack," and "burbling,"

המילים, "שקט," "רשרוש," ו"גרגור,"

engage the sense of hearing.

מערבות את חוש השמיעה.

Notice that Buckell doesn't use the generic word sound.

שימו לב שבאקל לא משתמש במילה הגנרית צליל.

Each word he chooses evokes a particular quality of sound.

כל מילה שהוא בוחר מעוררת איכות מסויימת של צליל.

Then, like an artist laying on washes of color

אז, כמו אומן שמורח משיכות מכחול

to give the sense of texture to a painting,

כדי לתת תחושה של מרקם לציור,

he adds anoter layer, motion, "the crack of sails,"

הוא מוסיף שכבה נוספת, תנועה, "רשרוש המפרשים,"

and touch, "the burbling of water against hull."

ומגע, "הגרגור של המים על גוף הספינה."

Finally, he gives us an abstract connection

לבסוף, הוא נותן חיבור אבסטרקטי

by linking the word quiet with the word ghost.

על ידי חיבור המילה שקט עם המילה רוח רפאים.

Not "quiet as a ghost,"

לא "שקט כמו רוח רפאים,"

which would put a distancing layer of simile

שמוסיפה שכבה נוספת מרחיקה של דימוי

between the reader and the experience.

בין הקורא והחוויה.

Instead, Buckell creates the metaphor "ghost-quiet"

במקום, באקל יוצר את המטאפורה "שקט כמו רוח רפאים"

for an implied, rather than overt, comparison.

להשוואה מרומזת בנגוד לגלויה.

Writers are always told to avoid cliches

תמיד נאמר לכותבים להמנע מקלישאות

because there's very little engagement for the reader in an overused image,

מפני שיש מעט מאוד חיבור עם הקוראים בשימוש בדמויות שבשימוש רב מדי,

such as "red as a rose."

כמו "אדום כמו ורד."

But give them,

אלא לתת להם,

"Love...began on a beach.

"אהבה... החלה על החוף.

It began that day when Jacob saw Anette in her stewed-cherry dress,"

היא התחילה ביום בו ג'ייקוב ראה את אנט בשמלה בצבע דובדבן מבושל שלה,"

and their brains engage in the absorbing task

והמוחות שלהם התחברו במשימה המושכת

of figuring out what a stewed-cherry dress is like.

של להבין איך נראית שמלה בצבע דובדבן מבושל.

Suddenly, they're on a beach about to fall in love.

פתאום, הם על החוף עומדים להתאהב.

They're experiencing the story at both a visceral and a conceptual level,

הם חווים את הסיפור גם ברמה הבטנית וגם ברמה הרעיונית,

meeting the writer halfway in the imaginative play

פוגשים את הסופר באמצע הדרך במשחק הדמיוני

of creating a dynamic world of the senses.

של ליצור עולם דינמי של החושים.

So when you write, use well-chosen words

אז כשאתם כותבים, השתמשו במילים שנבחרו בקפידה

to engage sound, sight, taste, touch, smell, and movement.

כדי לערב צלילים, מראות, טעמים, מגע, ריחות, ותנועה.

Then create unexpected connotations among your story elements,

אז צרו קונוטציות לא צפויות בין הפריטים של הסיפור,

and set your readers' brushfire imaginations alight.

והציתו את שרפת הקוצים של הדמיון של הקוראים.