Is there any truth to the King Arthur legends? - Alan Lupack

תרגום: Ido Dekkers עריכה: Allon Sasson

“Here lies Arthur, king who was, and king who will be.”

"פה נח ארתור, מלך שהיה, ומלך שיהיה."

So reads the inscription on King Arthur’s gravestone

כך נראית החריטה על המצבה של המלך ארתור

in Thomas Malory’s Le Morte d’Arthur.

ב"לה מורט ד'ארתור" של תומאס מלורי.

Writing in the 15th century,

כשכתב במאה ה 15,

Malory couldn’t have known how prophetic this inscription would turn out to be.

מלורי לא יכול היה לדעת כמה נבואית ההקדשה הזו תהיה.

King Arthur has risen again and again in our collective imagination,

המלך ארתור עלה שוב ושוב בדמיון הקולקטיבי שלנו,

along with his retinue of knights,

יחד עם אוסף האבירים שלו,

Guinevere,

גוויניבר,

the Round Table,

השולחן העגול,

Camelot,

קאמלוט,

and of course, Excalibur.

וכמובן אקסקליבר.

But where do these stories come from, and is there any truth to them?

אבל מאיפה הסיפורים האלה מגיעים, והאם יש בהם אמת?

King Arthur as we know him is a creation of the later Middle Ages,

המלך ארתור כמו שאנחנו מכירים אותו הוא יצירה של ימי הביניים המאוחרים,

but his legend actually has its roots in Celtic poetry from an earlier time:

אבל לאגדה שלו יש שורשים למעשה בשירה הקלטית מזמנים מוקדמים יותר:

the Saxon invasions of Britain.

הפלישה הסקסונית לבריטניה.

After the Romans left Britain in 410 CE,

אחרי שהרומאים עזבו את בריטניה ב 410 לספירה,

Saxon invaders from what’s now Germany and Denmark

הפולשים הסקסונים ממה שעכשיו הן גרמניה ודנמרק

quickly capitalized on the vulnerability of the abandoned territory.

השתמשו במהרה בפגיעות של טריטוריות נטושות.

The inhabitants of Britain fought fiercely against the invaders

התושבים של בריטניה נלחמו בעוצמה בפולשים

through several centuries of turmoil.

במשך כמה מאות של מערבולת.

There are hardly any written records from this time,

אין כמעט תיעודים כתובים מהזמן ההוא,

so it’s difficult to reconstruct an accurate history.

אז קשה לשחזר הסטוריה מדוייקת.

However, surviving poetry from the era gives us some clues.

עם זאת, שירה ששרדה מהתקופה נותנת לנו כמה רמזים.

One of the poems, The Gododdin, contains the very first reference to Arthur,

אחת הפואמות, הגודודין, מכילה את האזכור הראשון לארתור,

though Arthur himself doesn’t actually appear in it.

למרות שארתור עצמו לא באמת מופיע בה.

It says a different warrior, named Gwawrddur,

היא מספרת שלוחם אחר, בשם גוואוורדור,

was skilled at slaying his enemies, but was no Arthur.

היה מאומן בקטילת אויביו, אבל לא היה ארתור.

That’s not much to go on,

זה לא הרבה להסתמך עליו,

but whoever this Arthur was,

אבל מי שלא היה ארתור,

he must’ve been the gold standard of warriors.

הוא כנראה היה הסטנדרט ללוחמים.

Whether he ruled anyone, or even lived at all is, unfortunately, less clear.

בין אם שלט במישהו, או אפילו חי בכלל, למרבה הצער זה פחות ברור.

Despite this uncertainty,

למרות חוסר הוודאות הזו,

references to Arthur caught the attention of an aspiring historian

אזכורים לארתור לכדו את תשומת הלב של היסטוריון שאפתן

hundreds of years later.

מאות שנים לאחר מכן.

In 1130, Geoffrey of Monmouth was a lowly cleric with grand ambitions.

ב 1130, ג'פרי ממונמאות' היה פקיד פשוט עם שאיפות גדולות.

Using Celtic and Latin sources,

בשימוש במקורות קלטיים ולטיניים,

he spent years creating a lengthy chronicle

הוא הקדיש שנים ליצירת כרוניקה ארוכה

titled, "The History of the Kings of Britain."

בשם "ההסטוריה של מלכים בבריטניה."

The centerpiece of this tome was King Arthur.

גולת הכותרת של העבודה שלו היה המלך ארתור.

History is a generous term for Geoffrey’s account.

היסטוריה היא מושג נדיב לתעוד של ג'אופרי.

Writing six hundred years after the Saxon invasions,

כשכתב שש מאות שנה אחרי הפלישה הסקסונית,

he cobbled together fragments of myth and poetry

הוא אסף כמה שבבים של מיתוסים ושירה

to compensate for the almost complete lack of official records.

כדי לפצות על כמעט חוסר גמור בתעוד רשמי.

A few of his sources contained mentions of Arthur,

כמה מהמקורות שלו הזכירו את ארתור,

and some others were realistic accounts of battles and places.

ובכמה אחרים היו תעודים ראליסטיים של קרבות ומקומות.

But many featured mythic heroes fighting long odds

אבל הרבה כללו גיבורים מיתיים שנלחמו בסיכויים קלושים

with the help of magical swords and sorcery.

בעזרת חרבות קסומות וכישוף.

Geoffrey blended them all:

ג'אופרי ערב את כולן:

A magical sword called Caledfwlch

חרב קסומה בשם קלדפוויץ'

and a Roman fortress called Caerleon appeared in his source material,

ומבצר רומאי בשם קארלון הופיע בחומר המקור שלו,

so Geoffrey’s Arthur ruled from Caerleon and wielded Caliburnus,

אז ארתור של ג'אופרי שלט על קארלון והחזיק בקאלבורנוס,

the Latin translation of Caledfwlch.

התרגום הלטיני לקלדפוויץ'.

Geoffrey even added a wise counselor named Merlin,

ג'אופרי אפילו הוסיף יועץ חכם בשם מרלין,

based on the Celtic bard Myrrdin, to Arthur’s story.

בהתבסס על המשורר הקלטי מיירדין, לסיפור של ארתור.

If Arthur did live, he would likely have been a military leader,

אם ארתור באמת חי, הוא כנראה היה מנהיג צבאי,

but a castle-bound king better fit Geoffrey’s regal history.

אבל מלך שקשור לטירה התאים טוב יותר לסיפור המלכותי של ג'אופרי.

Geoffrey’s chronicle got the attention he’d hoped for,

הסיפור של ג'אופרי קיבל את תשומת הלב לה הוא קיווה,

and was soon translated from Latin into French

ובמהרה תורגם מלטינית לצרפתית

by the poet Wace around 1155 CE.

על ידי המשורר ווייס סביב 1155 לספירה.

Wace added another centerpiece of Arthurian lore to Geoffrey’s sword,

ווייס הוסיף תוספת מרכזית נוספת של תהילה ארתוריאנית לחרב של ג'אופרי,

castle,

and wizard:

לטירה,

ולקוסם:

the Round Table.

השולחן העגול.

He wrote that Arthur had the table constructed

הוא כתב שארתור דאג שיבנו את השולחן

so that all guests in his court would be equally placed,

כך שכל האורחים של חצרו יהיו ממוקמים באופן שווה,

and none could boast that he had the highest position at the table.

ואף אחד לא יכול להתגאות שהיה לו את המקום הכי מכובד בשולחן.

After reading Wace’s translation, another French poet, Chrétien de Troyes,

אחרי שקרא את התרגום של ווייס, משורר צרפתי נוסף, שרטיין דה טרוייס,

wrote a series of romances that catapulted Arthur’s story to fame.

כתב סדרה של רומנים שהזניקו את הסיפור של ארתור לתהילה.

He introduced tales of individual knights like Lancelot and Gawain,

הוא הציג את הסיפורים של אבירים בודדים כמו לאנסלוט וגאווין,

and mixed elements of romance in with the adventures.

ועירב אלמנטים של רומן בסיפורי ההרפתקאות.

He conceived Arthur,

הוא תאר את משולש האהבה של ארתור,

Lancelot,

לאנסלוט,

and Guinevere’s love triangle.

וגוויניבר.

In addition to interpersonal intrigue, he also introduced the Holy Grail.

בנוסף לאינטריגות בין אישיות, הוא גם הציג את הגביע הקדוש.

Chrétien probably based his Grail’s powers on magical objects in Celtic mythology.

שרטיין כנראה ביסס את כוחות הגביע על עצמים קסומים במיתולוגיה הקלטית.

He lived in the middle of the Crusades,

הוא חי בזמן מסעות הצלב,

and others imposed the preoccupations of the time on the Grail,

ואחרים כפו את תכונות הזמן על הגביע,

casting it as a powerful relic from the crucifixion.

והפכו אותו לשריד חזק מהצליבה.

Numerous adaptations in French and other languages

התאמות אין ספור בצרפתית ושפות אחרות

followed from Chrétien’s work.

באו אחרי העבודה של שרטיין.

In the course of these retellings, Caerleon became Camelot,

במהלך הסיפורים מחדש האלה, קרלאון הפכה לקמלוט,

and Caliburnus was rechristened Excalibur.

וקליבורנוס הפכה לאקסקליבר.

In the 15th century,

במאה ה 15,

Sir Thomas Malory synthesized these stories in Le Morte D’arthur,

סר תומאס מאלורי סינתז את הסיפורים האלה ב"לה מורט ד'ארתור,"

the basis of many modern accounts of King Arthur.

הבסיס של הרבה תעודים מודרניים של המלך ארתור.

In the thousand years since Arthur first appeared in a Celtic poem,

באלף השנים מאז שארתור הופיע לראשונה בפואמה הקלטית,

his story has transformed over and over

הסיפור שלו השתנה שוב ושוב

to reflect the concerns of his chroniclers and their audiences.

כדי לשקף את הדאגות של מעלליו והקהלים שלהם.

And we’re still rewriting and adapting the legend today.

ואנחנו עדיין משכתבים ומתאימים את האגדה היום.

Whether or not the man ever lived,

בין אם האדם באמת אי פעם חי,

loved,

reigned,

אהב,

שלט,

or adventured,

או יצא להרפתקאות,

it’s undeniable that the character has achieved immortality.

אי אפשר להכחיש שהדמות השיגה אלמוות.