The wicked wit of Jane Austen - Iseult Gillespie

תרגום: Ido Dekkers עריכה: Sigal Tifferet

Whether she’s describing bickering families,

בין אם היא מתארת משפחות מתווכחות,

quiet declarations of love,

הצהרות אהבה שקטות,

or juicy gossip,

או רכילות עסיסית,

Jane Austen’s writing often feels as though it was written just for you.

נדמה כאילו כתיבתה של ג'ין אוסטין נכתבה במיוחד בשבילכם.

Her dry wit and cheeky playfulness informs her heroines,

ההומור היבש והשובבות החצופה שלה מאפיינים את הגיבורות שלה,

whose conversational tone welcomes readers with a conspiratorial wink.

שטון השיח שלהן מזמין את הקוראים בקריצה תככנית.

It’s even been said that some readers feel like the author’s secret confidante,

נאמר שכמה קוראים מרגישים כמו בעלי הסוד של הסופרת,

trading letters with their delightfully wicked friend Jane.

המחליפים מכתבים עם חברתם השנונה ג'יין.

But this unique brand of tongue-in-cheek humor

אבל סוג ההומור הייחודי הזה

is just one of the many feats found in her sly satires

הוא רק הישג אחד מני רבים הנמצאים בסאטירות הערמומיות שלה

of society, civility, and sweeping romance.

על חברה, נימוס ורומנטיקה סוחפת.

Written in the early nineteenth century,

סיפוריה של אוסטין נכתבו בתחילת המאה התשע עשרה,

Austen's novels decode the sheltered lives

והם מפצחים את חייהם המוגנים

of the upper classes in rural England.

של המעמד העליון באנגליה הכפרית.

From resentment couched in pleasantries

מטינה שחבויה במילות נימוס

to arguing that masks attraction,

לויכוחים שמסווים משיכה,

her work explores the bewildering collision of emotions and etiquette.

יצירותיה חוקרות את ההתנגשות המבלבלת בין רגשות לבין אֶטִיקֶט.

But while romance is a common thread in her work,

אבל למרות שהרומנטיקה עוברת כחוט השני ביצירותיה,

Austen dismissed the sentimental style of writing so popular at the time.

אוסטין דחתה את סגנון הכתיבה הרגשני שהיה כל כך פופולרי בזמנה.

Instead of lofty love stories,

במקום סיפורי אהבה נשגבים,

her characters act naturally, and often awkwardly.

דמויותיה מתנהגות באופן טבעי, ולעיתים באופן מגושם.

They trade pragmatic advice, friendly jokes

הן מחליפות עצות פרגמטיות, בדיחות חברותיות

and not-so-friendly barbs about their arrogant peers.

ועוקצים לא כל כך חברותיים על עמיתיהם היהירים.

As they grapple with the endless rules of their society,

כשהן מתמודדות עם החוקים האין סופיים של החברה שלהם.

Austen’s characters can usually find humor

הדמויות של אוסטין יכולות בדרך כלל למצוא הומור

in all the hypocrisy, propriety, and small talk.

בכל הצביעות, הנימוס ושיח החולין.

As Mr. Bennet jokes to his favorite daughter,

כשמר בנט מתבדח עם בתו האהובה,

“For what do we live, but to make sport for our neighbors

"בשביל מה אנחנו חיים, אם לא כדי לבדר את שכנינו

and laugh at them in our turn?”

ולצחוק עליהם בתורנו?"

And though her heroines might ridicule senseless social mores,

ולמרות שהגיבורות שלה אולי צוחקות על מוסכמות חברתיות חסרות הגיון,

Austen fully understood the practical importance of maintaining appearances.

אוסטין לגמרי הבינה את החשיבות הפרקטית של שמירה על הנראות כלפי חוץ.

At the time she was writing,

בתקופה בה היא כתבה,

a wealthy marriage was a financial necessity for most young women,

חתונה עם אדם עשיר היתה כורח כלכלי עבור רוב הנשים הצעירות,

and she often explores the tension between the mythical quest for love,

והיא הרבתה לחקור את המתח בין החיפוש המיתי אחר אהבה,

and the economic benefits of making a match.

לבין התועלות הכלכליות במציאת בן זוג.

The savvy socialite Mary Crawford sums this up in "Mansfield Park;"

אשת החברה הגבוהה מרי קרופורד מסכמת זאת במנספילד פארק;

“I would have everybody marry if they can do it properly:

"הייתי נותנת לכל אחד להתחתן אם הם היו עושים זאת בצורה נאותה:

I do not like to have people throw themselves away.”

אני לא אוהבת שאנשים זורקים את עצמם לפח."

Unsurprisingly, these themes were also present in Austen’s personal life.

לא במפתיע, הנושאים האלה היו קיימים גם בחייה האישיים של אוסטין.

Born in 1775,

היא נולדה ב-1775,

she lived in the social circles found in her novels.

חיה במעגלים החברתיים שמתוארים בספריה.

Jane's parents supported her education,

הוריה של ג'יין תמכו בחינוך שלה,

and provided space for her to write and publish her work anonymously.

ונתנו לה מקום לכתוב ולפרסם את יצירותיה באופן אנונימי.

But writing was hardly lucrative work.

אבל הכתיבה לא היתה רווחית.

And although she had sparks of chemistry,

ולמרות שהיו לה ניצוצות של כימיה,

she never married.

היא מעולם לא נישאה.

Elements of her circumstances can be found in many of her characters;

בדמויות שלה ניתן למצוא מרכיבים מנסיבות חייה;

often intelligent women with witty, pragmatic personalities,

שהיו לעיתים נשים עם אישיות פרגמטית ושנונה,

and rich inner lives.

וחיים פנימיים עשירים.

These headstrong heroines provide an entertaining anchor

הגיבורות החזקות האלו מספקות עוגן מבדר

for their tumultuous romantic narratives.

לנרטיבים הרומנטים הסוערים שלהן.

Like the irreverent Elizabeth Bennet of "Pride and Prejudice,"

כמו אליזבת' בנט הלא רלוונטית מגאווה ודעה קדומה,

whose devotion to her sisters’ love lives blinds her to a clumsy suitor.

שהמסירות שלה לאהבה של אחותה מעוורת אותה למחזר המסורבל שלה.

Or the iron-willed Anne Elliot of "Persuasion,"

או אן אליוט החזקה מהספר "הטיית לב",

who chooses to remain unmarried after the disappearance of her first love.

שבוחרת להישאר לא נשואה לאחר היעלמות אהובה הראשון.

And Elinor Dashwood,

ואלינור דאשווד,

who fiercely protects her family at the cost of her own desires

שמגינה בחירוף נפש על משפחתה על חשבון תשוקותיה שלה

in "Sense and Sensibility."

ב"תבונה ורגישות".

These women all encounter difficult choices

כל הנשים האלו עומדות בפני בחירות קשות

about romantic, filial, and financial stability,

בנוגע ליציבות רומנטית, כיבוד הורים ויציבות כלכלית,

and they resolve them without sacrificing their values–

והן פותרות אותן בלי להקריב את ערכיהן -

or their sense of humor.

או את חוש ההומור שלהן.

Of course, these characters are far from perfect.

כמובן שהדמויות האלו רחוקות משלמות.

They often think they have all the answers.

הן הרבה פעמים חושבות שיש להן את כל התשובות.

And by telling the story from their perspective,

ועל ידי סיפור הסיפור מנקודת מבטן,

Austen tricks the viewer into believing their heroine knows best–

אוסטין גורמת לצופה להאמין שהגיבורה שלהם יודעת הכי טוב -

only to pull the rug out from under the protagonist and the reader.

ואז היא מושכת את השטיח מתחת לגיבורה ולקוראים.

In "Emma," the titular character feels surrounded by dull neighbors,

ב"אמה," הדמות שנושאת את שם הסיפור מרגישה מוקפת בשכנים משעממים,

and friends who can’t hope to match her wit.

וחברים שלא יכולים לקוות להשתוות לשנינותה.

As her guests prattle on and on about nothing,

כשהאורחים שלה מקשקשים עוד ועוד על כלום,

the reader begins to agree–

הקוראים מתחילים להסכים --

Emma is the only exciting character in this quiet neighborhood.

אמה היא הדמות המרגשת היחידה בשכונה השקטה הזו.

Yet despite her swelling ego,

ועדיין למרות האגו המתנפח שלה,

Emma may not be as in control as she thinks – in life or love.

אמה אולי לא בשליטה כמו שהיא חושבת -- בחיים ובאהבה.

And Austen’s intimate use of perspective

והשימוש האינטימי של אוסטין בפרספקטיבה

makes these revelations doubly surprising,

הופך את הגילויים האלו למפתיעים כפליים,

blindsiding both Emma and her audience.

כשהם מעוורים גם את אמה וגם את הקהל.

But rather than diminishing her host of heroines,

אבל במקום להמעיט מערך הגיבורות שלה,

these flaws only confirm “the inconsistency of all human characters.”

הפגמים האלו רק מאשרים את "חוסר האחידות של כל הדמויות האנושיות."

Their complexity has kept Austen prominent on stage and screen,

המורכבות שלהן שמרה על אוסטין דומיננטית על הבמה והמסך,

and made her work easily adaptable for modern sensibilities.

וגרמה ליצירותיה להתאים בקלות לתחושות המודרניות.

So hopefully,

אז בתקווה,

new readers will continue to find a friend in Ms. Austen

קוראים חדשים ימשיכו לראות בגברת אוסטין חברה

for many years to come.

עוד שנים רבות.