How to write comedy - Jodie Houlston-Lau

תרגום: Ido Dekkers עריכה: zeeva livshitz

A World War II veteran processes the devastation he’s witnessed

בוגר מלחמת העולם השניה מעבד את ההרס בו צפה

from the confines of an intergalactic zoo.

ממגבלות גן החיות האינטר גלקטי.

As an estranged parent and child meet at a fraught family reunion,

כשהורה מנוכר וילד נפגשים במפגש משפחתי טעון,

a little girl mumbles, “How do you do?” from behind a dirty curtain.

ילדה קטנה ממלמלת, “מה שלומך?” מאחורי וילון מלוכלך.

After the death of his best friend,

אחרי מות חברו הטוב ביותר,

a lonely king travels to the end of the world in search for answers and...

מלך בודד נוסע לסוף העולם בחיפוש אחר תשובות...

walks into a bar.

ונכנס לבר.

It may seem counterintuitive, but comedy is often key to a serious story.

זה אולי נראה מנוגד להגיון, אבל קומדיה היא הרבה פעמים המפתח לסיפור רציני.

As a writer, you need your audience to experience a range of emotions,

כסופרים, אתם צריכים שהקהל שלכם יחווה מגוון של רגשות,

no matter what your genre.

לא משנה מה הג’אנר שלכם.

Whether you want to evoke fear, grief, or excitement,

בין אם אתם רוצים לעורר פחד, יגון, או התרגשות,

when people are exposed to one emotion for too long,

כשאנשים נחשפים לרגש אחד לזמן ממושך מדי,

they become desensitized to it.

הם הופכים ללא רגישים אליו.

Comic relief is a tried-and-true way of creating the varied emotional texture

אתנחתה קומית היא דרך בדוקה ואמיתית ליצור מרקם רגשי מגוון

a compelling story needs.

שסיפור מושך צריך.

So how can you create this effect in your own stories?

אז איך אתם יכולים ליצור את האפקט הזה בסיפורים שלכם?

Whether you use characters, situations, language, or any combination of the three,

בין אם אתם משתמשים בדמויות, מצבים, שפות או כל שילוב של השלושה,

timing and contrast are crucial.

תזמון וניגוד הם הכרחיים.

Take the “Epic of Gilgamesh.”

קחו את “עלילות גלגמש.”

This ancient Mesopotamian tale is possibly the oldest known work of literature,

הסיפור המסופוטמי העתיק הוא כנראה יצירת הספרות העתיקה ביותר הידועה,

and yet the story remains compelling today.

ועדיין הסיפור נשאר מרתק גם היום.

As King Gilgamesh approaches the end of the world,

כשהמלך גלגמש מתקרב לסוף העולם,

he walks into a bar.

הוא נכנס לתוך בר.

We think we’re reaching the climax of his story—

אנחנו חושבים שאנחנו מגיעים לשיא הסיפור שלו --

only to have our expectations subverted.

רק כדי שהציפיות שלנו יוסטו.

That brief respite allows the tension to build even higher

ההפוגה הקצרה הזו מאפשרת למתח להיבנות גבוה יותר

to a later, true climax.

לשיא אמיתי מאוחר יותר.

It both relieves and creates tension.

זה גם משחרר וגם יוצר מתח.

This lesson also applies to modern stories:

השיעור הזה גם מתאים לסיפורים מודרניים:

by briefly lightening the mood,

על ידי הקלת מצב הרוח זמנית,

you can build tension in your stories exactly when it’s needed.

אתם יכולים לבנות מתח בסיפורים שלכם בדיוק כשהוא דרוש.

The moment at the bar doesn’t just amplify the audience’s emotional response—

הרגע בבר לא רק מגביר את התגובה הרגשית של הקהל --

it also complicates it.

הוא גם מסבך אותה.

The wise bartender questions the purpose of Gilgamesh’s quest—

הברמן החכם מתשאל את סיבת המסע של גילגמש --

setting the stage for the final, more nuanced resolution.

ומכין את הבמה לפיתרון הסופי הניואנסי.

You can use comic relief not only to create contrast with graver moments,

אתם יכולים להשתמש באתנחתא קומית לא רק כדי ליצור ניגוד ברגעים כבדים יותר,

but to comment on them.

אלא כדי להעיר עליהם.

Sidekicks are one of the most common and direct ways to do this:

דמויות משנה הן אחת הדרכים הכי נפוצות וישירות לעשות זאת:

they can supply sneakily perceptive commentary on the main action,

הן יכולות לספק ביקורת חדה ומתגנבת על הפעילות הראשית,

often while simultaneously serving as blundering, hapless punchlines.

הרבה פעמים בזמן שבאותו זמן משרתים כשורות פאנץ′ מבלבלות וחסרות ישע.

Kurt Vonnegut’s “Slaughterhouse-Five” takes a different approach:

“בית הרצח חמש” של קורט וונגוט נוקט בגישה שונה:

the story continuously alternates between horrific war scenes

הסיפור כל הזמן משתנה בין סצנות מלחמה נוראיות

and wacky science fiction moments.

ורגעי מדע בדיוני מוזרים.

These scenes provide comic relief,

הסצנות האלו מספקות אתנחתא קומית,

but also open a dialogue about what’s usually unspeakable,

אבל גם פותחות דיאלוג בנוגע למה שבדרך כלל לא ניתן לדבר עליו,

highlighting the arbitrary nature of human suffering

מאירות את הטבע השרירותי של הסבל האנושי

in a way that makes it more impactful.

בדרך שהופכת את זה לבעל השפעה גדולה יותר.

Arundhati Roy’s “The God of Small Things”

“אלוהי הדברים הקטנים” של ארונדהטי רוי.

takes yet another approach to comic relief.

לוקח גישה שונה לאתנחתה קומית.

The narrative style draws upon the perspective of children

סגנון הנרטיב לוקח מהפרספקטיבה של הילדים

to infuse a tragic story with poignant humor.

כדי להטמיע סיפור טראגי עם הומור חריף.

When the adults funnel decades of tensions over race, class, and family dynamics

כשהמבוגרים מנתבים עשורים של לחץ על גזע, מעמד, ודינמיקה משפחתית

into their expectations for their children’s behavior,

לתוך הציפיות שלהם מהתנהגות הילדים,

you can’t help but chuckle with recognition when,

אתם לא יכולים שלא לצחקק בהכרה,

at the moment she’s expected to put on a perfect performance of politeness,

כשברגע שהיא מצפה לביצוע מושלם של אדיבות,

7-year-old Rahel “[ravels] herself like a sausage into the dirty airport curtain

רחל בת השבע ”[מגלגלת] את עצמה כמו נקניקיה לוילון שדה תעופה מלוכלך

and [won’t] unravel.”

ו[לא] נפרמת.”

At the same time, you know her failure to behave will only add to the tension.

באותו זמן, אתם יודעים שהכישלון שלה להתנהג רק יוסיף ללחץ.

Afterward, she thinks, “the play had gone bad.

אחרי הכל, היא חושבת, “המחזה הלך גרוע.

Like Pickle in a monsoon.”

כמו מלפפון חמוץ במונסון.”

This punchline underscores the reality of the situation:

הפנצ’ליין חותר תחת המציאות של המצב:

the reunion is so forced and formal,

האיחוד כל כך מאומץ ופורמלי,

Rahel feels like her family are actors in a play,

שרחל מרגישה כאילו המשפחה שלה הם שחקנים במחזה,

and she feels powerless in the storm of what’s happening.

והיא מרגישה חסרת ישע בסערה של מה שקורה.

To make the most of comic relief, think not only about what moment in your story

כדי לנצל ככל האפשר את האתנחתה הקומית, חישבו לא רק על איזה רגע בסיפור שלכם

would most benefit from a splash of contrasting emotion,

יזכה בהכי הרבה תועלת מספלאש של רגשות מנוגדים,

but also: what message you’d like to convey that you can’t say directly?

אלא גם: איזה מסר תרצו להעביר שאי אפשר להגיד ישירות?

Which of your readers’ assumptions would you like to call into question?

איזה מההנחות של הקוראים שלכם תרצו לאתגר?