How could so many people support Hitler? - Joseph Lacey

תרגום: zeeva livshitz עריכה: aknv tso

In Jerusalem, on April 11th, 1961,

בירושלים, ב-11 באפריל 1961,

Adolf Eichmann stood trial for crimes against humanity.

אדולף אייכמן הועמד לדין בגין פשעים נגד האנושות.

Eichmann had been a Nazi official tasked with organizing the transport

אייכמן היה פקיד נאצי שהוטל עליו לארגן את הובלתם

of over 1.5 million European Jews to ghettos and concentration camps.

של למעלה ממיליון וחצי יהודי אירופה לגטאות ולמחנות ריכוז.

He was popularly described as an evil mastermind

הוא תואר בדרך-כלל כמתכנן-גאון מרושע

who orchestrated atrocities from a cushy German office,

שניצח על מעשי זוועה ממשרד נוח ונעים בגרמניה,

and many were eager to see the so-called “desk murderer” tried for his crimes.

ורבים היו להוטים לראות את “הרוצח שמאחורי שולחן כתיבה”

נשפט על פשעיו.

But the squeamish man who took the stand seemed more like a dull bureaucrat

אבל האיש בעל המראה הנזירי שעלה לדוכן הנאשמים

נראה יותר כמו ביורוקרט משעמם מאשר רוצח סדיסטי.

than a sadistic killer.

The disparity between Eichmann’s nature and his actions

הפער בין אופיו של אייכמן למעשיו

was unsettling for many viewers,

הטריד צופים רבים,

but for philosopher Hannah Arendt,

אך הפילוסופית חנה ארנדט

this contradiction inspired a disturbing revelation.

מצאה בכך התגלות מטרידה.

Arendt was a German Jew who fled her homeland in 1933

ארנדט היתה יהודיה גרמניה שנמלטה ממולדתה בשנת 1933,

after being briefly imprisoned by the German secret police.

לאחר שנכלאה לזמן קצר על ידי המשטרה החשאית הגרמנית.

As a refugee in France and then the United States,

כפליטה בצרפת ולאחר מכן בארצות הברית,

she dedicated herself to understanding how the Nazi regime came to power,

היא התמסרה להבנת עלייתו של המשטר הנאצי לשלטון,

and more specifically, how it inspired so many atrocities.

ובמיוחד, איך הוא חולל זוועות רבות כל-כך.

A common opinion at the time was that the Third Reich was a historical oddity;

דעה נפוצה באותה תקופה היתה שהרייך השלישי הוא חריג היסטורי;

a perfect storm of uniquely evil leaders

שזו היתה סופה מושלמת של מנהיגים מרושעים במיוחד

supported by German citizens looking for revenge

שנתמכו בידי אזרחים גרמנים שוחרי נקמה

after their defeat in World War I.

לאחר תבוסתם במלחמת העולם הראשונה.

But Arendt believed the true conditions behind this unprecedented rise

אך ארנדט האמינה שהתנאים האמיתיים שמאחורי עלייתה חסרת התקדים

of totalitarianism weren’t specific to Germany.

של הטוטליטריות הזו אינם ייחודיים לגרמניה.

Throughout the 1950s, Arendt developed a theory of the human condition

במהלך שנות ה-50 של המאה ה-20 ארנדט פיתחה תיאוריה בדבר המצב האנושי,

that divided life into three facets:

שחילקה את החיים לשלושה היבטים:

labor— in which we satisfy our material needs and desires;

העמל, שבו אנו מספקים את הצרכים והרצונות החומריים שלנו;

work— in which we build the world’s physical and cultural infrastructure;

הקריירה, שבה אנו בונים את התשתית הפיזית והתרבותית של העולם;

and action— in which we publicly articulate our values

והפעולה, שבה אנו מנסחים בפומבי את ערכינו

to collectively shape the world around us.

לגבי עיצובו הקולקטיבי של העולם סביבנו.

It was this last facet, the life of action,

ההיבט האחרון הזה, חיים של פעולה,

that Arendt believed was under attack,

הוא זה שארנדט האמינה שהיה נתון למתקפה,

both in Germany and many other industrialized societies.

הן בגרמניה והן בחברות מתועשות רבות אחרות.

She saw modernity as an age ruled by labor,

היא ראתה במודרניות עידן שהעמל מושל בו,

where individuals mainly appear in the social world

שבו אנשים מגיעים לעולם החברתי

to produce and consume goods and services

בעיקר כדי לייצר ולצרוך סחורות ושירותים

rather than share ideas and shape communities.

ולא לחלוק רעיונות ולעצב קהילות.

Arendt believed this had fostered societies and ideologies

ארנדט האמינה שדבר זה טיפח חברות ואידיאולוגיות

where individuals were seen only for their economic value,

שבהן אנשים נתפסים רק על פי ערכם הכלכלי,

rather than their moral and political capacities.

ולא על פי יכולותיהם המוסריות והפוליטיות.

She believed this isolated people from their neighbors and their sense of self.

היא האמינה שזה בודד אנשים משכניהם ומתחושת העצמי שלהם.

And in her 1951 book, “The Origins of Totalitarianism,”

ובספרה משנת 1951, “יסודות הטוטליטריות“,

Arendt argued these conditions provided fertile ground for totalitarian regimes,

ארנדט טענה כי תנאים אלה סיפקו קרקע פוריה למשטרים טוטליטריים,

which use fear and violence to increase isolation

שמשתמשים בפחד ובאלימות כדי להגביר את הבידוד

and make it dangerous to publicly engage as freethinking political agents.

ולהעמיד בסיכון את המעורבות הפומבית כגורמים פוליטיים בעלי חשיבה חופשית.

In this lonely state, participating in the regime

במצב זה של בדידות, ההשתתפות הפעילה במשטר

becomes the only way to recover a sense of identity and community.

הופכת לדרך היחידה לשיקום תחושת זהות וקהילה.

Arendt believed it was this kind of environment

ארנדט האמינה שבסביבה כזו שבה אייכמן ביצע את פשעיו.

where Eichmann committed his crimes.

Most people expected the Jewish German philosopher

רוב האנשים ציפו שהפילוסופית היהודיה-גרמניה

to judge the ex-Nazi harshly.

תשפוט בחומרה את הנאצי-לשעבר.

But while she condemned his monstrous actions,

אך אף שהיא גינתה את מעשיו המפלצתיים,

Arendt saw no evidence that Eichmann himself was uniquely evil.

ארנדט לא ראתה שום הוכחה לכך שאייכמן עצמו היה רשע במיוחד.

She saw him as a distinctly ordinary man who considered diligent obedience

היא ראתה בו אדם רגיל לגמרי שראה בחריצות הצייתנית

the highest form of civic duty.

את הצורה הגבוהה ביותר של חובה אזרחית.

And for Arendt, it was exactly this ordinariness that was most terrifying.

ובעיני ארנדט, בדיוק הנורמליות הזו היא המפחידה ביותר.

מבחינתה, הנקודה העיקרית היא,

Her point wasn't just that anyone could do what Eichmann did,

שלא זו בלבד שכל אחד יכול לעשות מה שאייכמן עשה,

but that his story suggested ordinary people

אלא שסיפורו מרמז על כך שאנשים רגילים

could willingly accept their societal role—

נכונים לקבל ברצון את תפקידם החברתי -

even when it contributed to genocide.

גם כשזה תורם לרצח עם.

Arendt called this phenomenon “the banality of evil,”

ארנדט כינתה תופעה זו “הבנאליות של הרוע“,

and warned that it can emerge whenever society inhibits our ability to think;

והזהירה שהיא יכולה להופיע כל אימת שהחברה מגבילה את יכולתנו לחשוב;

or more specifically, to question our beliefs and actions

או ליתר דיוק, לפקפק באמונותינו ובמעשינו

in a self-reflective internal dialogue.

בדו-שיח פנימי עם עצמנו.

Arendt believed this kind of thinking is the only way to confront moral problems,

ארנדט האמינה שחשיבה מסוג זה היא הדרך היחידה להתמודד עם בעיות מוסריות,

and that our responsibility to self-reflect is especially important

וכי האחריות שלנו להרהר במעשינו חשובה במיוחד

when independent thought is threatened.

כשהחשיבה העצמאית נתונה לאיום.

She acknowledged that critical thinking in oppressive spaces

היא הכירה בכך שהחשיבה הביקורתית במרחבים מדכאים

is a defiant act that requires personal courage.

היא מעשה מתריס הדורש אומץ אישי.

But it must be done regardless,

אבל זה חייב להיעשות כך או כך.

which is why Arendt still held Eichmann accountable.

ומסיבה זו ארנדט בכל זאת הטילה על אייכמן את האחריות.

This thread runs throughout Arendt's work,

בכל עבודתה של ארנדט עוברת כחוט השני

where she continually insisted that thinking was our greatest weapon

התעקשותה המתמדת על כך שהחשיבה היא נשקנו הגדול ביותר

against the threats of modernity.

נגד איומי המודרניות,

Namely, a relentless drive for economic and technological development

או הדחף הבלתי-נלאה לפיתוח כלכלי וטכנולוגי

which would increase social alienation and inhibit human freedom.

שיגביר את הניכור החברתי ויגביל את החופש האנושי.

To foster this essential value,

כדי לטפח ערך חיוני זה,

Arendt believed we need to create formal and informal forums

ארנדט האמינה שעלינו ליצור מסגרות רשמיות ובלתי-רשמיות

that allowed for open conversations about shaping our collective future.

שיאפשרו שיח פתוח על עיצוב עתידנו הקולקטיבי.

These might include townhall meetings, self-governing workplaces,

מסגרות כאלה עשויות לכלול מפגשים עירוניים, מקומות עבודה בניהול עצמי

or student unions.

או איגודי סטודנטים.

But whatever shape they take,

אבל תהא אשר תהא הצורה שילבשו,

what’s most important to Arendt is that they value open dialogue

הכי חשוב בעיני ארנדט שמסגרות אלה יעריכו את הדו-שיח הפתוח

and critical self-reflection.

ואת החשיבה העצמית הביקורתית.