What’s the point(e) of ballet? - Ming Luke

תרגום: עריכה: Ido Dekkers

A baby cursed at birth. A fierce battle of good and evil.

תינוקת שקוללה בלידתה. קרב עז בין הטוב לרע.

A true love awoken with a kiss.

אהבה אמיתית שהתעוררה עם נשיקה.

Sleeping Beauty is one of the world’s favorite folktales.

היפיפיה הנרדמת הוא אחד מסיפורי העם האהובים בעולם.

But one of its most famous renditions tells the story without a single word.

אבל אחד הביצועים הכי מפורסמים שלו מספר את הסיפור בלי מילה בודדת.

Since premiering in 1890,

מאז שעלה ב 1890,

"The Sleeping Beauty" has become

"היפיפיה הנרדמת" הפך

one of the most frequently staged ballets in history.

לאחד ממופעי הבלט הכי מוצגים בהיסטוריה.

So what makes this piece so beloved?

אז מה עושה את היצירה לכל כך אהובה?

And what exactly does ballet bring to this— or any other story?

ומה בדיוק בלט מביא לזה -- או לכל סיפור אחר?

At the heart of ballet are dozens of gestures

בלב הבלט יש עשרות תנועות

that dancers painstakingly perfect over thousands of hours of practice.

שרקדנים משפרים בעבודה רבה במשך אלפי שעות של אימון.

This unique set of gestures has been used for centuries,

סט התנועות היחודי הזה היה בשימוש במשך מאות שנים,

each movement rich with meaning and history.

כל תנועה עשירה במשמעות והסטוריה.

But you don’t need to study them to understand ballet,

אבל אתם לא צריכים ללמוד אותן כדי להבין בלט,

any more than you need to study music to be moved by a song.

יותר משאתם צריכים ללמוד מוזיקה כדי ששיר יגע בכם.

And just as composers combine notes and phrases to form pieces of music,

וכמו שמלחינים משלבים תוים ומשפטים כדי ליצור מוזיקה,

choreographers string these gestures together with new movements

כוראוגרפים משרשרים את התנועות האלו עם תנועות חדשות

to form expressive combinations.

כדי ליצור שילובים הבעתיים.

Working alongside the orchestra’s live score,

בעבודה יחד עם ההרכב החי של התזמורת,

ballerinas precisely perform these combinations to convey narrative,

בלרינות מבצעות בדיוק את השילובים האלה כדי להעביר נרטיב,

emotion, and character.

רגשות ודמויות.

In "The Sleeping Beauty’s" opening scene,

בסצנת הפתיחה של היפיפיה הנרדמת,

a flurry of techniques depicts the fairy court

מגוון שיטות מתארות את את חצר הפיות

bestowing gifts on baby Princess Aurora.

שמרעיפות מתנות על התינוקת הנסיכה אורורה.

The Fairy of Generosity delicately walks “en pointe”—

פיית הנדיבות הולכת בעדינות "על פויינט" --

meaning on the tips of her toes—

מה שאומר על קצות האצבעות שלה --

in step with the light plucking of violins.

מסונכרנת עם הפריטה העדינה על כינורות.

The ballerina moves in perfect harmony with the music,

הבלרינה נעה בהרמוניה מושלמת עם המוזיקה,

even mimicing the violins’ trill with an elegant bourrée.

אפילו מחקה את הרטיטה של הכינור עם בורה אלנגנטי.

The Fairy of Temperance, bestowing the gift of strong will on Aurora,

פיית האיפוק, העניקה את מתנת הנחרצות לאורורה,

is choreographed as if shooting bolts of electricity from her fingers.

בכוראוגרפיה כשהיא יורה ברקים של חשמל מאצבעותיה.

She bounds across the stage,

היא מקפצת לרוחב הבמה,

מסתובבת עם שיני מהירים לפני ג'טה החלטי.

spinning with quick chaînés before decisively jetéing.

Some movements are even more literal than this.

כמה תנועות אפילו יותר מילוליות מזה.

The evil fairy Carabosse curses the princess with a lethal “X,”

הפייה הרעה קרבוס מקללת את הנסיכה ב X הקטלני,

and the benevolent Lilac Fairy counters that curse.

ופיית הלילך הנדיבה מתנגדת לקללה.

Of course, the relationship between music and movement

כמובן, היחסים בין המוזיקה לתנועה

isn’t always this straightforward.

לא תמיד ישירים.

While classical ballet gestures often respond to musical elements,

בעוד תנועות הבלט הקלאסיות הרבה פעמים מגיבים לאלמנטים מוזיקליים,

the degree to which the dancers and orchestra align

הרמה בה הרקדניות מתואמות עם התזמורת

is another choreographic tool.

היא כלי כוראוגפי נוסף.

Some characters and scenes move in sync to create rhythmic clarity,

כמה דמויות וסצנות נעות בסינכרון כדי ליצור בהירות ריתמית,

while others deliberately diverge from the orchestra.

בעוד אחרים סוטים בכוונה מהתזמורת.

Dancers and musicians maintain this delicate balance

רקדנים ומוזיקאים שומרים על איזון עדין

throughout each performance,

לאורך כל הופעה,

engaging in a live negotiation of speed and rhythm.

מעורבים בדו שיח חי של מהירות ומקצב.

But prior to the performance, a ballet’s most important relationship

אבל קודם להופעה, היחסים הכי חשובים בבלט

is between the choreographer and the music.

הם בין הכוראוגרף והמוזיקה.

Choreographer Marius Petipa and composer Piotr Ilyich Tchaikovsky

הכוראוגרף מריוס פטיפה והמלחין פיוטר איליץ′ צ’ייקובסקי

worked together on every second of "The Sleeping Beauty."

עבדו יחד על כל שניה של היפיפיה הנרדמת.

This is particularly noticeable in Princess Aurora’s exuberant entrance

זה בעיקר ניכר בכניסה שופעת החיוניות של הנסיכה אורורה

on her 16th birthday.

ביום הולדתה ה 16.

Tchaikovsky’s enthusiastic music tumbles forward in fits and starts,

המוזיקה המלהיבה של צ’ייקובסקי מתגלגלת קדימה בהתקפים והתחלות,

even cutting short some musical phrases to capture her impatience.

ואפילו מקצר כמה מהמונחים המוזיקליים כדי ללכוד את חוצר הסבלנות שלה.

Petipa choreographs Aurora bouncing back and forth with “pas de chat”—

פטיפה יוצר כוראוגרפיה לאורורה שמקפצת קדימה ואחורה עם “פאס דה שאט” --

French for "cat steps"— as she waits for her party to begin.

צרפתית ל“צעדי חתול” -- כשהיא מחכה שהמסיבה שלה תתחיל.

Once the celebration starts, it’s up to the dancers to deliver

ברגע שהמסיבה מתחילה, זה תלוי ברקדנים לספק

on the physical spectacle of performing these gestures with grace.

מופע ויזואלי של ביצוע התנועות האלו בחן.

Aurora has the hardest part of all: her famous Rose Adagio.

לאורורה יש את החלק הקשה ביותר; אדאג’יו הורד שלה.

As four suitors vie for her hand,

כשארבעה מחזרים מבקשים את ידה,

the Princess performs a dizzying array of balances, all en pointe.

הנסיכה מבצעת מערך מסחרר של איזונים, כולם בפוינט.

She briefly takes each suitor’s hand, but then balances unassisted—

היא לוקחת את ידו של כל אחד ממחזריה, אבל אז מתאזנת ללא סיוע --

a breath-taking display of physical strength and skill.

מחזה עוצר נשימה של כוח פיזי וכשרון.

However, it’s not just technique that carries meaning,

עם זאת, זה לא רק טכניקה שנושאת משמעות,

but also style and personality.

אלא גם הסטייל והאישיות.

Like an actor delivering their lines,

כמו שחקנים שמבצעת את השורות שלה,

ballerinas can execute their movements to convey a wide range of emotion.

בלרינות יכולות לבצע את התנועות שלהן כדי להעביר מגוון רחב של רגשות.

Aurora can be elegant and restrained,

אורורה יכולה להיות אלגנטית או מאופקת,

throwing her arms in independence from her suitors.

מרימה את ידיה בעצמאות ממחזריה.

Or she can be coy and flirtatious, descending from en pointe with grace

או שהיא יכולה להיות ביישנית ומפלרטטת, יורדת מפויט בחן

and knowing confidence.

ומלאה ביטחון.

"The Sleeping Beauty" offers a showcase for so much of what ballet can do.

היפיפיה הנרדמת מציעה מיצג של כל כך הרבה ממה שיש לבלט להציע.

Its graceful spectacle, dramatic physical vocabulary,

המיצג החינני, מילון פיזי דרמטי,

and enchanting coordination of music and movement

קואורדינציה מקסימה של מוזיקה ותנועה

perfectly reflect the themes of this fantastical romance.

שמשקפת בשלמות את הנושאים של הרומן הדמיוני הזה.

But ballet isn’t just for epic fairytales.

אבל בלט הוא לא רק לסיפורי מעשיות אפיים.

Ballets can be non-narrative emotional journeys,

בלט יכול להיות מסעות רגשיים ללא נרטיב,

experimental deconstructions of form,

פרוק נסיוני של צורה,

or pure demonstrations of skill.

או הצגה טהורה של כישרון.

The artform is always experimenting with a centuries old set of rules,

האמנות תמיד מתנסה עם סט חוקים בן מאות שנים,

making it the perfect medium for stories old and new.

מה שעושה אותו למדיום המושלם לסיפורים חדשים וישנים.