Eva Vertes: My dream about the future of medicine

מתרגם: Sigal Tifferet מבקר: Shaike Katz

Thank you. It's really an honor and a privilege to be here

תודה רבה! זה כבוד גדול להיות כאן

spending my last day as a teenager.

ולבלות אתכם את יומי האחרון כמתבגרת.

Today I want to talk to you about the future, but

היום אני רוצה לדבר אתכם על העתיד אבל

first I'm going to tell you a bit about the past.

קודם אספר לכם מעט על העבר.

My story starts way before I was born.

הסיפור שלי מתחיל הרבה לפני שנולדתי.

My grandmother was on a train to Auschwitz, the death camp.

סבתא שלי הובלה ברכבת למחנה ההשמדה אושוויץ,

And she was going along the tracks, and the tracks split.

ובמהלך הדרך, הרכבת הגיעה להצטלבות

And somehow -- we don't really know exactly the whole story -- but

ואיכשהו - איננו יודעים בדיוק את הסיפור במלואו -

the train took the wrong track and went to a work camp rather than the death camp.

הרכבת עלתה על המסילה הלא נכונה, ועשתה דרכה למחנה עבודה במקום לאושוויץ.

My grandmother survived and married my grandfather.

כך סבתי ניצלה, ונישאה לסבא שלי.

They were living in Hungary, and my mother was born.

הם חיו בהונגריה, ושם אמי נולדה.

And when my mother was two years old,

ובזמן שאמי היתה בת שנתיים,

the Hungarian revolution was raging, and they decided to escape Hungary.

והמהפכה ההונגרית השתוללה, והם החליטו לברוח.

They got on a boat, and yet another divergence --

הם עלו על ספינה, והנה לפניהם עוד צומת דרכים:

the boat was either going to Canada or to Australia.

הספינה היתה בדרכה לקנדה או לאוסטרליה.

They got on and didn't know where they were going, and ended up in Canada.

הם עלו על הספינה מבלי לדעת את יעדה והגיעו לקנדה.

So, to make a long story short, they came to Canada.

אז בקיצור, הם הגיעו לקנדה.

My grandmother was a chemist. She worked at the Banting Institute in Toronto,

סבתי עבדה ככימאית במכון בנטינג בטורונטו.

and at 44 she died of stomach cancer. I never met my grandmother,

היא נפטרה בגיל 44 מסרטן הקיבה. מעולם לא פגשתי אותה.

but I carry on her name -- her exact name, Eva Vertes --

אבל אני נושאת את שמה -- אווה ורטס

and I like to think I carry on her scientific passion, too.

ואני אוהבת לחשוב שאני נושאת גם את תשוקתה למדע.

I found this passion not far from here, actually, when I was nine years old.

למעשה, גיליתי את התשוקה הזו בגיל תשע, לא הרחק מכאן,

My family was on a road trip and we were in the Grand Canyon.

בזמן שהמשפחה שלי היתה בטיול בגראנד קניון.

And I had never been a reader when I was young --

בילדותי לא קראתי הרבה,

my dad had tried me with the Hardy Boys; I tried Nancy Drew;

אבא שלי ניסה לתת לי ספרי מתח, וניסיתי אותם,

I tried all that -- and I just didn't like reading books.

ניסיתי הכל, אבל פשוט לא אהבתי לקרוא ספרים.

And my mother bought this book when we were at the Grand Canyon

וכשטיילנו בגרנד קניון, אמא שלי קנתה ספר בשם:

called "The Hot Zone." It was all about the outbreak of the Ebola virus.

"האזור החם." והוא עסק בהתפרצות וירוס האבולה.

And something about it just kind of drew me towards it.

ומשהו בספר משך אותי.

There was this big sort of bumpy-looking virus on the cover,

על העטיפה היה איור של וירוס גבשושי,

and I just wanted to read it. I picked up that book,

ופשוט רציתי לקרוא אותו. וכך עשיתי

and as we drove from the edge of the Grand Canyon

במשך הנסיעה משולי הגראנד קניון

to Big Sur, and to, actually, here where we are today, in Monterey,

לביג סור, ולבסוף לכאן, למונטריי.

I read that book, and from when I was reading that book,

קראתי את הספר, ומאותו רגע

I knew that I wanted to have a life in medicine.

ידעתי שאני רוצה לעסוק ברפואה.

I wanted to be like the explorers I'd read about in the book,

רציתי להידמות לחוקרים עליהם קראתי בספר,

who went into the jungles of Africa,

שנכנסו לג'ונגלים באפריקה,

went into the research labs and just tried to figure out

ולמעבדות המחקר, רק כדי לנסות ולפענח

what this deadly virus was. So from that moment on, I read every medical book

את פשרו של הוירוס הקטלני הזה. מאז, קראתי כל ספר רפואה

I could get my hands on, and I just loved it so much.

שיכולתי להשיג, ואהבתי את זה נורא.

I was a passive observer of the medical world.

והייתי צופה פאסיבית בעולם הרפואה.

It wasn't until I entered high school that I thought,

ורק כשהגעתי לתיכון חשבתי:

"Maybe now, you know -- being a big high school kid --

"אולי עכשיו, כשאני תיכוניסטית,

I can maybe become an active part of this big medical world."

אולי אוכל לקחת חלק פעיל בעולם הרפואה הזה."

I was 14, and I emailed professors at the local university

בגיל 14 שלחתי מיילים לפרופסורים באוניברסיטה המקומית

to see if maybe I could go work in their lab. And hardly anyone responded.

בניסיון למצוא עבודה אצלם במעבדה. כמעט ולא זכיתי לתגובה.

But I mean, why would they respond to a 14-year-old, anyway?

אבל, מי יענה בכלל למייל של ילדה בת 14?

And I got to go talk to one professor, Dr. Jacobs,

והצלחתי לדבר עם פרופסור אחד, ד"ר ג'ייקובס,

who accepted me into the lab.

שקיבל אותי למעבדה שלו.

At that time, I was really interested in neuroscience

בזמנו התעניינתי מאוד במדעי העצב,

and wanted to do a research project in neurology --

ורציתי להיות מעורבת בפרוייקט מחקר

specifically looking at the effects of heavy metals on the developing nervous system.

ולבחון את השפעתן של מתכות כבדות על התפתחות מערכת העצבים.

So I started that, and worked in his lab for a year,

עבדתי בזה כשנה במעבדה

and found the results that I guess you'd expect to find

ומצאתי תוצאות צפויות למדי:

when you feed fruit flies heavy metals -- that it really, really impaired the nervous system.

אם מאכילים זבובי-פירות במתכות כבדות -- זה ממש, ממש פוגע במערכת העצבים.

The spinal cord had breaks. The neurons were crossing in every which way.

שברים בחוט השדרה, נוירונים מבולגנים.

And from then I wanted to look not at impairment, but at prevention of impairment.

ומשם רציתי להמשיך לחקור מניעת פגמים.

So that's what led me to Alzheimer's. I started reading about Alzheimer's

וכך התחלתי להתעניין במחלת האלצהימר

and tried to familiarize myself with the research,

והתוודעתי למחקר בתחום

and at the same time when I was in the --

ובאותם ימים הייתי בספריה הרפואית

I was reading in the medical library one day, and I read this article

וקראתי מאמר

about something called "purine derivatives."

על משהו שנקרא נגזרות פוריניות

And they seemed to have cell growth-promoting properties.

והיה נראה שיש להן תכונות של גורמי צמיחה.

And being naive about the whole field, I kind of thought,

וכחדשה בתחום, חשבתי לעצמי:

"Oh, you have cell death in Alzheimer's

"במחלת אלצהיימר יש מוות של תאים,

which is causing the memory deficit, and then you have this compound --

שגורם לפגיעה בזכרון, והנה יש לנו את

purine derivatives -- that are promoting cell growth."

נגזרות הפורין שהן מקדמות צמיחת תאים."

And so I thought, "Maybe if it can promote cell growth,

אז חשבתי: "אולי אם הן מקדמות צמיחת תאים,

it can inhibit cell death, too."

הן יכולות גם להאט תמותת תאים."

And so that's the project that I pursued for that year,

ובפרוייקט הזה עסקתי שנה,

and it's continuing now as well,

ואני ממשיכה גם כיום,

and found that a specific purine derivative called "guanidine"

ומצאתי שנגזרת אחת הנקראת גואנידין

had inhibited the cell growth by approximately 60 percent.

האטה את קצב הצמיחה של תאים ב-60%.

So I presented those results at the International Science Fair,

והצגתי את הממצאים האלה ביריד מדע בינלאומי,

which was just one of the most amazing experiences of my life.

וזאת היתה אחת החוויות המדהימות של החיים שלי.

And there I was awarded "Best in the World in Medicine,"

ושם קיבלתי פרס הצטיינות בינלאומי לרפואה,

which allowed me to get in, or at least get a foot in the door of the big medical world.

שאיפשר לי להיכנס לעולם הרפואה הגדול.

And from then on, since I was now in this huge exciting world,

ומאותו רגע רציתי לחקור את כולו,

I wanted to explore it all. I wanted it all at once, but knew I couldn't really get that.

רציתי הכל בבת אחת, אבל ידעתי שזה לא אפשרי.

And I stumbled across something called "cancer stem cells."

ואז במקרה הגעתי לנושא של תאי גזע סרטניים.

And this is really what I want to talk to you about today -- about cancer.

ועל זה אני רוצה לדבר איתכם היום - על סרטן.

At first when I heard of cancer stem cells,

בפעם הראשונה ששמעתי על תאי גזע סרטניים,

I didn't really know how to put the two together. I'd heard of stem cells,

לא ידעתי איך לחבר בין השניים. שמעתי על תאי גזע,

and I'd heard of them as the panacea of the future --

ושמעתי שהם תרופות הפלא העתידית,

the therapy of many diseases to come in the future, perhaps.

מרפא עתידי להרבה מחלות.

But I'd heard of cancer as the most feared disease of our time,

אבל שמעתי שסרטן הוא המחלה הכי מפחידה של ימינו,

so how did the good and bad go together?

אז איך מתחברים הטוב והרע?

Last summer I worked at Stanford University, doing some research on cancer stem cells.

בקיץ שעבר עבדתי בסטנפורד על תאי גזע סרטניים.

And while I was doing this, I was reading the cancer literature,

ובאותו זמן קראתי ספרות על סרטן,

trying to -- again -- familiarize myself with this new medical field.

וניסיתי, שוב, להתוודע לתחום הרפואי החדש הזה.

And it seemed that tumors actually begin from a stem cell.

והיה נראה שגידולים מתחילים מתאי גזע.

This fascinated me. The more I read, the more I looked at cancer differently

וזה הקסים אותי. ככל שקראתי יותר כך הסתכלתי אחרת על סרטן,

and almost became less fearful of it.

וכמעט ולא פחדתי ממנו יותר.

It seems that cancer is a direct result to injury.

היה נראה לי שהסרטן הוא תוצאה ישירה של פציעה.

If you smoke, you damage your lung tissue, and then lung cancer arises.

אם אתה מעשן, אתה פוגע ברקמת הריאות, ואז מופיע סרטן הריאות.

If you drink, you damage your liver, and then liver cancer occurs.

אם אתה שותה, אתה פוגע בכבד, ואז מופיע סרטן הכבד.

And it was really interesting -- there were articles correlating

וזה היה ממש מעניין, היו מאמרים שקישרו

if you have a bone fracture, and then bone cancer arises.

בין שבר בעצם לבין סרטן בעצם.

Because what stem cells are -- they're these

כי תאי גזע הם בעצם

phenomenal cells that really have the ability to differentiate

תאים פנומנליים בעלי היכולת להתמיין

into any type of tissue.

לכל סוג של רקמה.

So, if the body is sensing that you have damage to an organ

אז אם הגוף חש שישנה פגיעה באיבר

and then it's initiating cancer, it's almost as if this is a repair response.

אז הוא יוזם סרטן, כמעט כמו תגובת תיקון.

And the cancer, the body is saying the lung tissue is damaged,

והגוף אומר שרקמת הריאה פגועה,

we need to repair the lung. And cancer is originating in the lung

צריך לתקן אותה, ואז נוצר סרטן בריאה

trying to repair -- because you have this excessive proliferation

שמנסה לתקן -- כי ישנה התרבות מואצת

of these remarkable cells that really have the potential to become lung tissue.

של התאים המדהימים האלה שיש להם את הפוטנציאל להפוך לתאי ריאה.

But it's almost as if the body has originated this ingenious response,

אבל זה כאילו הגוף יזם את התגובה הגאונית הזאת,

but can't quite control it.

אבל הוא לא יכול לשלוט בה.

It hasn't yet become fine-tuned enough to finish what has been initiated.

היא עדיין לא מדוייקת מספיק כדי לסיים את מה שהוא התחיל.

So this really, really fascinated me.

אז זה באמת, באמת ריתק אותי.

And I really think that we can't think about cancer --

ואני חושבת שאי אפשר לחשוב על סרטן --

let alone any disease -- in such black-and-white terms.

ובעצם כל מחלה -- במושגים של שחור ולבן.

If we eliminate cancer the way we're trying to do now, with chemotherapy and radiation,

אם ניפטר מהסרטן כפי שאנו מנסים עם כימותרפיה והקרנות,

we're bombarding the body or the cancer with toxins, or with radiation, trying to kill it.

אנחנו מפגיזים את הגוף והסרטן עם רעלים או קרינה בנסיון להרוג אותו.

It's almost as if we're getting back to this starting point.

זה כמעט כמו לחזור לנקודת הפתיחה הזאת.

We're removing the cancer cells, but we're revealing the previous damage

אנחנו מסירים את התאים הסרטניים, אבל אנחנו חושפים את הפגיעה הקודמת

that the body has tried to fix.

שהגוף ניסה לתקן.

Shouldn't we think about manipulation, rather than elimination?

האם אנחנו לא צריכים לחשוב על מניפולציה ולא על אלימינציה?

If somehow we can cause these cells to differentiate --

אם איך שהוא אנחנו יכולים לגרום לתאים האלה להתמיין

to become bone tissue, lung tissue, liver tissue,

להיות תאי עצם, ריאה, כבד,

whatever that cancer has been put there to do --

כל מה שהסרטן היה אמור לעשות,

it would be a repair process. We'd end up better than we were before cancer.

זה היה תהליך תיקון. היינו מסיימים במצב טוב יותר מזה שלפני הסרטן.

So, this really changed my view of looking at cancer.

אז זה מה שגרם לי לשנות את ההסתכלות שלי על סרטן.

And while I was reading all these articles about cancer,

ובזמן שקראתי את כל המאמרים האלה על סרטן,

it seemed that the articles -- a lot of them -- focused on, you know,

היה נראה לי שהרבה מהם התמקדו

the genetics of breast cancer, and the genesis

בגנטיקה של סרטן השד. וביצירה

and the progression of breast cancer --

והתקדמות של סרטן השד --

tracking the cancer through the body, tracing where it is, where it goes.

מעקב אחרי הסרטן בגוף, לאן הוא הולך.

But it struck me that I'd never heard of cancer of the heart,

אבל הכתה בי המחשבה שאף פעם לא שמעתי על סרטן בלב,

or cancer of any skeletal muscle for that matter.

או למעשה, סרטן בכל שריר שלדי.

And skeletal muscle constitutes 50 percent of our body,

ושרירים שלדיים מהווים 50% מהגוף שלנו,

or over 50 percent of our body. And so at first I kind of thought,

או יותר. ובהתחלה חשבתי:

"Well, maybe there's some obvious explanation

"טוב, אולי יש הסבר מובן מאליו

why skeletal muscle doesn't get cancer -- at least not that I know of."

למה שריר שלדי לא חולה בסרטן." אבל לא ידעתי על אחד.

So, I looked further into it, found as many articles as I could,

אז התעמקתי בזה יותר, חיפשתי כמה שיותר מאמרים,

and it was amazing -- because it turned out that it was very rare.

וזה היה מדהים, כי הסתבר שזה היה מאוד נדיר.

Some articles even went as far as to say that skeletal muscle tissue

חלק מהמאמרים אף טענו שהרקמה של שרירים שלדיים

is resistant to cancer, and furthermore, not only to cancer,

חסינה מפני סרטן, ויותר מזה, לא רק מסרטן,

but of metastases going to skeletal muscle.

אלא מגרורות של סרטן.

And what metastases are is when the tumor --

וגרורות נוצרות כאשר חתיכה מהגידול

when a piece -- breaks off and travels through the blood stream

מתנתקת ונודדת עם זרם הדם

and goes to a different organ. That's what a metastasis is.

ומגיעה לאיבר אחר. זאת גרורה.

It's the part of cancer that is the most dangerous.

זה אותו חלק בסרטן שהכי מסוכן.

If cancer was localized, we could likely remove it,

אם הסרטן היה מקומי, היינו יכולים להסיר אותו,

or somehow -- you know, it's contained. It's very contained.

אם הוא היה ממוקד, סגור.

But once it starts moving throughout the body, that's when it becomes deadly.

אבל ברגע שהוא מתחיל לנדוד בתוך הגוף, אז הוא נהיה קטלני.

So the fact that not only did cancer not seem to originate in skeletal muscles,

אז העובדה שלא רק שסרטן לא נוצר בשרירים שלדיים,

but cancer didn't seem to go to skeletal muscle --

אלא גם לא מגיע אליו --

there seemed to be something here.

היה נראה שיש כאן משהו.

So these articles were saying, you know, "Skeletal --

אז המאמרים האלה אמרו: "גרורות

metastasis to skeletal muscle -- is very rare."

לרקמה של שרירים שלדיים היא מאוד נדירה."

But it was left at that. No one seemed to be asking why.

אבל זהו. לא שאלו למה.

So I decided to ask why. At first -- the first thing I did

אז החלטתי לשאול. בהתחלה, הדבר הראשון שעשיתי

was I emailed some professors who

היה לכתוב לכמה פרופסורים שהתמחו

specialized in skeletal muscle physiology, and pretty much said,

בפיזיולוגיה של שרירים שלדיים, ובעצם אמרתי:

"Hey, it seems like cancer doesn't really go to skeletal muscle.

"תראו, נראה שסרטן לא מגיע לשרירים שלדיים,

Is there a reason for this?" And a lot of the replies I got were that

יש לכך סיבה?" ורוב התשובות שקיבלתי היו

muscle is terminally differentiated tissue.

ששריר הוא רקמה שעברה התמיינות סופית.

Meaning that you have muscle cells, but they're not dividing,

כלומר שתאי השריר לא מתחלקים,

so it doesn't seem like a good target for cancer to hijack.

ולכן הם לא יעד מוצלח להשתלטות סרטנית.

But then again, this fact that the metastases

אבל שוב, העובדה שגם לא היו גרורות

didn't go to skeletal muscle made that seem unlikely.

ברקמת השריר הטילה ספק בהסבר הזה.

And furthermore, that nervous tissue -- brain -- gets cancer,

יותר מזה, רקמה עצבית כמו המוח יכולה לקבל סרטן,

and brain cells are also terminally differentiated.

וגם תאי מוח עברו התמיינות סופית.

So I decided to ask why. And here's some of, I guess, my hypotheses

אז החלטתי לשאול למה, והנה כמה מן ההשערות שלי,

that I'll be starting to investigate this May at the Sylvester Cancer Institute in Miami.

אותן אתחיל לחקור במכון סילבסטר במיאמי.

And I guess I'll keep investigating until I get the answers.

ואני מניחה שאמשיך לחקור עד שאקבל תשובות.

But I know that in science, once you get the answers,

אבל אני יודעת שבמדע, ברגע שקיבלת תשובות,

inevitably you're going to have more questions.

בלתי נמנע שיהיו לך עוד שאלות.

So I guess you could say that I'll probably be doing this for the rest of my life.

אז אפשר לומר שכנראה אעסוק בזה לשארית חיי.

Some of my hypotheses are that

חלק מההשערות שלי הן

when you first think about skeletal muscle,

שכשחושבים על רקמת שריר שלדי,

there's a lot of blood vessels going to skeletal muscle.

ישנם הרבה כלי דם שמגיעים אליה.

And the first thing that makes me think is that

והמחשבה הראשונה שלי היא

blood vessels are like highways for the tumor cells.

שכלי הדם הם כמו כבישים מהירים לתאים סרטניים.

Tumor cells can travel through the blood vessels.

תאים סרטניים יכולים לנדוד דרך כלי הדם.

And you think, the more highways there are in a tissue,

ואת חושבת, ככל שיש יותר כבישים,

the more likely it is to get cancer or to get metastases.

יהיה יותר סרטן או גרורות.

So first of all I thought, you know, "Wouldn't it be favorable

אז חשבתי: "האם לא כדאי

to cancer getting to skeletal muscle?" And as well,

לסרטן להיכנס לשרירים שלדיים?" וגם,

cancer tumors require a process called angiogenesis,

גידולים סרטניים זקוקים להיווצרות כלי דם חדשים,

which is really, the tumor recruits the blood vessels to itself

שדרכם הגידול מגייס את כלי הדם לעצמו,

to supply itself with nutrients so it can grow.

כדי לספק לו מזון לצמיחה.

Without angiogenesis, the tumor remains the size of a pinpoint and it's not harmful.

ללא היווצרות של כלי דם חדשים הגידול יישאר קטנטן ולא מזיק.

So angiogenesis is really a central process to the pathogenesis of cancer.

אז היווצרות כלי דם חדשים הוא תהליך מרכזי בהתפתחות של הסרטן.

And one article that really stood out to me

ומאמר אחד בלט מאוד

when I was just reading about this, trying to figure out why cancer doesn't go to skeletal

כשקראתי וניסיתי להבין למה הסרטן לא מגיע לשרירים שלדיים,

muscle, was that it had reported 16 percent of micro-metastases

והוא דיווח על 16% של גרורות זעירות

to skeletal muscle upon autopsy.

שנמצאו בשריר שלדי בניתוח שלאחר המוות.

16 percent! Meaning that there were these pinpoint tumors in skeletal muscle,

16%! משמע שישנם גידולים זעירים ברקמת השריר,

but only .16 percent of actual metastases --

אבל בגודל של 0.6% מגודל של גרורה רגילה --

suggesting that maybe skeletal muscle is able to control the angiogenesis,

וזה מרמז על כך שאולי שרירים שלדיים יכולים לשלוט בהיווצרות כלי דם חדשים,

is able to control the tumors recruiting these blood vessels.

יכולה למנוע מהגידול להשתלט על כלי הדם האלה.

We use skeletal muscles so much. It's the one portion of our body --

אנחנו משתמשים בשרירים שלדיים המון. זה אותו חלק בגוף --

our heart's always beating. We're always moving our muscles.

הלב שלנו תמיד פועם. אנחנו תמיד מניעים את השרירים שלנו.

Is it possible that muscle somehow intuitively knows

האם יכול להיות שהשריר יודע באופן אינטואיטיבי

that it needs this blood supply? It needs to be constantly contracting,

שהוא זקוק לאספקת הדם הזאת? שהוא צריך כל הזמן להתכווץ,

so therefore it's almost selfish. It's grabbing its blood vessels for itself.

ולכן הוא כמעט אנוכי, חוטף את כלי הדם לעצמו.

Therefore, when a tumor comes into skeletal muscle tissue,

ולכן, כשמגיע גידול לרקמת שריר שלדי,

it can't get a blood supply, and can't grow.

הוא לא יכול להשיג אספקת דם, ולא יכול לצמוח.

So this suggests that maybe if there is an anti-angiogenic factor

אז אולי אם קיים גורם שמונע היווצרות כלי דם

in skeletal muscle -- or perhaps even more,

בשריר שלדי - או יתרה מכך,

an angiogenic routing factor, so it can actually direct where the blood vessels grow --

גורם שמכוון את כיוון הצמיחה של כלי הדם החדשים.

this could be a potential future therapy for cancer.

זה יכול להיות טיפול עתידי אפשרי לסרטן.

And another thing that's really interesting is that

ועוד דבר ממש מעניין הוא

there's this whole -- the way tumors move throughout the body,

שהדרך שבה גידולים נעים בתוך בגוף

it's a very complex system -- and there's something called the chemokine network.

היא מאוד מורכבת - ויש משהו שנקרא מערכת הכימוקינים.

And chemokines are essentially chemical attractants,

וכימוקינים הם למעשה אותות כימיים,

and they're the stop and go signals for cancer.

והם מסמנים לסרטן להתקדם או לעצור.

So a tumor expresses chemokine receptors,

אז גידול מבטא קולטנים של כימוקינים,

and another organ -- a distant organ somewhere in the body --

ולאיבר אחר - במקום אחר בגוף -

will have the corresponding chemokines,

יהיו כימוקינים מתאימים,

and the tumor will see these chemokines and migrate towards it.

והגידול יזהה את הכימוקינים האלה וינדוד לעברו.

Is it possible that skeletal muscle doesn't express this type of molecules?

האם זה אפשרי ששרירים שלדיים לא מבטאים את המולקולות האלה?

And the other really interesting thing is that

ועוד דבר ממש מעניין הוא

when skeletal muscle -- there's been several reports that when skeletal

שכאשר שריר שלדי - ויש על כך כמה דיווחים - כשהוא

muscle is injured, that's what correlates with metastases going to skeletal muscle.

נפצע, זה קשור להופעה של גרורות בשריר שלדי.

And, furthermore, when skeletal muscle is injured,

יותר מזה, כששריר שלדי נפצע,

that's what causes chemokines -- these signals saying,

זה מה שגורם לכימוקינים - המסרים האלה אומרים:

"Cancer, you can come to me," the "go signs" for the tumors --

"סרטן, אתה יכול לבוא אלי," רמזור ירוק -

it causes them to highly express these chemokines.

זה גורם להם לבטא בעוצמה את הכימוקינים האלה.

So, there's so much interplay here.

אז, יש כאן יחסי גומלין משמעותיים.

I mean, there are so many possibilities

כלומר, יש כל-כך הרבה סיבות לכך

for why tumors don't go to skeletal muscle.

שגידולים לא מגיעים לשרירים שלדיים.

But it seems like by investigating, by attacking cancer,

אבל נראה שאם נחקור את הסרטן,

by searching where cancer is not, there has got to be something --

אם נחפש במקומות בהם הוא לא נמצא, חייב להיות בזה משהו -

there's got to be something -- that's making this tissue resistant to tumors.

שגורם לכך שהרקמה הזאת חסינה מפני גידולים.

And can we utilize -- can we take this property,

ואפשר לנצל את זה - האם אפשר לקחת את התכונה הזאת,

this compound, this receptor, whatever it is that's controlling these

החומר הזה, הקולטן הזה, מה ששולט

anti-tumor properties and apply it to cancer therapy in general?

בתכונות האנטי-סרטניות וליישם את זה בטיפול כללי נגד סרטן?

Now, one thing that kind of ties the resistance of skeletal muscle to cancer --

עכשיו, דבר אחד שמקשר בין ההתנגדות של שריר שלדי לסרטן -

to the cancer as a repair response gone out of control in the body --

לבין הסרטן כמנגנון תיקון שיצא משליטת הגוף -

is that skeletal muscle has a factor in it called "MyoD."

הוא ששריר שלדי מכיל חומר בשם MyoD.

And what MyoD essentially does is, it causes cells to differentiate

ומה ש MyoD עושה, הוא גורם לתאים להתמיין

into muscle cells. So this compound, MyoD,

לתאי שריר. אז החומר הזה MyoD,

has been tested on a lot of different cell types and been shown to

נבדק על הרבה סוגי תאים ונמצא

actually convert this variety of cell types into skeletal muscle cells.

שהוא בעצם מסב את כל התאים האלה לתאי שריר שלדי.

So, is it possible that the tumor cells are going to the skeletal muscle tissue,

אז האם זה אפשרי שהתאים הסרטניים מגיעים לשרירים שלדיים,

but once in contact inside the skeletal muscle tissue,

אבל ברגע שהם נכנסים,

MyoD acts upon these tumor cells and causes them

MyoD פועל עליהם וגורם להם

to become skeletal muscle cells?

להפוך לתאי שריר שלדי?

Maybe tumor cells are being disguised as skeletal muscle cells,

אולי תאים סרטניים מוסווים לתאי שריר שלדי,

and this is why it seems as if it is so rare.

ולכן זה נראה כל-כך נדיר.

It's not harmful; it has just repaired the muscle.

זה לא מזיק, זה רק תיקן את השריר.

Muscle is constantly being used -- constantly being damaged.

שרירים הם בשימוש תמידי - והם כל הזמן נפגעים.

If every time we tore a muscle

אם בכל פעם שקרענו שריר

or every time we stretched a muscle or moved in a wrong way,

או מתחנו שריר או זזנו בכיוון הלא נכון,

cancer occurred -- I mean, everybody would have cancer almost.

סרטן היה מופיע - אז לכולם כמעט היה סרטן.

And I hate to say that. But it seems as though muscle cell,

ואני שונאת לומר את זה. אבל נראה כאילו שתאי שריר,

possibly because of all its use, has adapted

אולי משום השימוש הרב בהם, הסתגלו

faster than other body tissues to respond to injury,

מהר יותר מרקמות אחרות להגיב לפציעה,

to fine-tune this repair response and actually be able to finish the process

לכוון את מנגנון הריפוי הזה ובעצם להצליח לסיים את התהליך

which the body wants to finish. I really believe that the human body is very,

שהגוף רצה לסיים. אני באמת מאמינה שהגוף האנושי הוא מאוד,

very smart, and we can't counteract something the body is saying to do.

מאוד חכם, ואנחנו לא יכולים לפעול נגד משהו שהגוף אומר לעשות.

It's different when a bacteria comes into the body --

זה שונה כשחידק נכנס לגוף,

that's a foreign object -- we want that out.

זה גוף זר - אנחנו רוצים להוציא אותו.

But when the body is actually initiating a process

אבל כשהגוף יוזם תהליך

and we're calling it a disease, it doesn't seem as though elimination is

ואנחנו קוראים לזה מחלה, לא נראה שחיסול

the right solution. So even to go from there, it's possible, although far-fetched,

הוא הפתרון הנכון. אז מכאן, זה אפשרי, למרות שקשה להאמין,

that in the future we could almost think of cancer being used as a therapy.

שבעתיד נוכל כמעט לחשוב על סרטן ככלי טיפולי.

If those diseases where tissues are deteriorating --

אם המחלות האלה בהן רקמות מתנוונות -

for example Alzheimer's, where the brain, the brain cells, die

לדוגמא אלצהיימר, כשתאי מוח מתים

and we need to restore new brain cells, new functional brain cells --

ואנחנו צריכים לשחזר תאי מוח חדשים ומתפקדים -

what if we could, in the future, use cancer? A tumor --

מה אם בעתיד נוכל להשתמש בסרטן? להכניס גידול

put it in the brain and cause it to differentiate into brain cells?

לתוך המוח ולגרום לו להתמיין לתאי מוח?

That's a very far-fetched idea, but I really believe that it may be possible.

זה רעיון מאוד מהפכני, אבל אני באמת מאמינה שזה אפשרי.

These cells are so versatile, these cancer cells are so versatile --

התאים האלה כל-כך רב-גוניים, תאי הסרטן -

we just have to manipulate them in the right way.

אנחנו רק צריכים לתפעל אותם בדרך הנכונה.

And again, some of these may be far-fetched, but

ושוב, חלק מהרעיונות האלה פרועים, אבל

I figured if there's anywhere to present far-fetched ideas, it's here at TED, so

חשבתי שאם יש מקום אחד בו אפשר להציג רעיונות פרועים, זה כאן, ב TED,

thank you very much.

תודה רבה

(Applause)

(מחיאות כפיים)