The power of women's anger | Soraya Chemaly

Translator: Ellen Maloney

תרגום: Zeeva Livshitz עריכה: Nurit Noy

So sometimes I get angry,

אז לפעמים אני כועסת,

and it took me many years to be able to say just those words.

ועברו שנים עד שהייתי מסוגלת לומר את המילים האלו.

In my work,

בעבודה שלי,

sometimes my body thrums, I'm so enraged.

לפעמים גופי רועד, אני כל כך כועסת.

But no matter how justified my anger has been,

אבל לא משנה עד כמה מוצדק הכעס שלי היה,

throughout my life,

לאורך כל חיי,

I've always been led to understand that my anger is an exaggeration,

תמיד נתנו לי להבין שהכעס שלי הוא הגזמה,

a misrepresentation,

הצגה מסולפת של הדברים,

that it will make me rude and unlikable.

שהוא יגרום לי להיות גסה ולא אהודה.

Mainly as a girl, I learned, as a girl, that anger is an emotion

בעיקר כילדה, למדתי, כילדה, שכעס הוא רגש

better left entirely unvoiced.

שעדיף שישאר לגמרי מושתק.

Think about my mother for a minute.

חישבו על אמא שלי לרגע.

When I was 15, I came home from school one day,

כשהייתי בת-15, שבתי יום אחד הביתה מבית הספר,

and she was standing on a long veranda outside of our kitchen,

והיא עמדה על המרפסת שמחוץ למטבח שלנו,

holding a giant stack of plates.

החזיקה ערימה ענקית של צלחות,

Imagine how dumbfounded I was when she started to throw them like Frisbees...

דמיינו כמה הייתי המומה, כשהיא התחילה לזרוק אותן כמו פריזבי...

(Laughter)

(צחוק)

into the hot, humid air.

לאוויר החם והלח.

When every single plate had shattered into thousands of pieces

כשכל הצלחות התנפצו לאלפי רסיסים

on the hill below,

על הגבעה למטה,

she walked back in and she said to me, cheerfully, "How was your day?"

היא נכנסה פנימה ושאלה בעליזות: "איך היה היום שלך?"

(Laughter)

(צחוק)

Now you can see how a child would look at an incident like this

טוב, אתם מבינים איך ילדה תסתכל על אירוע כזה

and think that anger is silent, isolating, destructive, even frightening.

ותחשוב שכעס הוא שקט, מבודד, הרסני ואפילו מפחיד.

Especially though when the person who's angry is a girl or a woman.

במיוחד כשהאדם הכועס הוא ילדה או אישה.

The question is why.

השאלה היא למה.

Anger is a human emotion, neither good nor bad.

כעס הוא רגש אנושי, לא טוב ולא רע.

It is actually a signal emotion.

זהו למעשה רגש מאותת.

It warns us of indignity, threat, insult and harm.

הוא מזהיר אותנו מהשפלה, איום, עלבון או נזק כלשהו.

And yet, in culture after culture, anger is reserved as the moral property

ובכל זאת בתרבויות רבות הכעס, הוא רכושם המוסרי השמור

of boys and men.

של בנים וגברים.

Now, to be sure, there are differences.

ואכן, בהחלט ישנם הבדלים.

So in the United States, for example,

בארה"ב לדוגמה,

an angry black man is viewed as a criminal,

גבר שחור כועס נתפס כפושע,

but an angry white man has civic virtue.

אבל גבר לבן כועס - הוא אזרח טוב.

Regardless of where we are, however, the emotion is gendered.

אבל לא משנה איפה, הרגש הזה מוגדר לפי המגדר.

And so we teach children to disdain anger in girls and women,

וכך, אנחנו מלמדים ילדים לבוז לכעס של ילדות או נשים,

and we grow up to be adults that penalize it.

ואנחנו גדלות להיות מבוגרות שרואות בכעס משהו רע.

So what if we didn't do that?

מה אם לא היינו כך?

What if we didn't sever anger from femininity?

מה אם לא היינו מנתקות את הכעס מן הנשיות?

Because severing anger from femininity means we sever girls and women

בגלל שניתוק הכעס מן הנשיות משמעו לנתק בנות ונשים

from the emotion that best protects us from injustice.

מהרגש שהכי מגן עלינו מפני אי צדק

What if instead we thought about developing emotional competence

מה אם במקום זה היינו חושבים על פיתוח יכולת רגשית

for boys and girls?

בבנים ובבנות?

The fact is we still remarkably socialize children

העובדה היא שאנחנו עדיין מכוונים ילדים להתנהגויות חברתיות

in very binary and oppositional ways.

בדרכים בינאריות והפוכות זו לזו לפי המין.

Boys are held to absurd, rigid norms of masculinity --

מצפים מבנים להפגין גבריות נוקשה ואבסורדית.

told to renounce the feminine emotionality of sadness or fear

אומרים להם לוותר על רגשות נשיים של עצב, או פחד,

and to embrace aggression and anger as markers of real manhood.

ולאמץ תוקפנות וכעס כסממנים של גבריות אמיתית.

On the other hand, girls learn to be deferential,

מצד שני בנות לומדות להיות צנועות,

and anger is incompatible with deference.

וכעס אינו מתיישב עם צניעות.

In the same way that we learned to cross our legs and tame our hair,

באותו אופן שלמדנו לשלב את רגלינו ולאלף את השיער שלנו,

we learned to bite our tongues and swallow our pride.

למדנו לנשוך את לשוננו ולבלוע את גאוותנו.

What happens too often is that for all of us,

מה שקורה לעתים קרובות מדי זה, שבשביל כולנו,

indignity becomes imminent in our notions of femininity.

"המושג השפלה",קרוב מאוד למושג "נשיות".

There's a long personal and political tale to that bifurcation.

יש היסטוריה אישית ופוליטית ארוכה להסתעפות זו.

In anger, we go from being spoiled princesses and hormonal teens,

בעת כעס, אנחנו עוברים מלהיות נסיכות מפונקות ונערות הורמונליות,

to high maintenance women and shrill, ugly nags.

לנשים שתחזוקתן יקרה, צנומות מכוערות ומנדנדות.

We have flavors, though; pick your flavor.

יש לנו טעמם אבל, בחרו מה שאתן מעדיפות:

Are you a spicy hot Latina when you're mad?

האם את לטינית חריפה וחמה כאשר את כועסת?

Or a sad Asian girl? An angry black woman? Or a crazy white one?

או ילדה אסייתית עצובה? אישה שחורה כועסת? או לבנה מטורפת?

You can pick.

אתן יכולות לבחור.

But in fact, the effect is that when we say what's important to us,

אבל למעשה, התוצאה היא שכאשר אנו אומרות את מה שחשוב לנו,

which is what anger is conveying,

שזה מה שהכעס מעביר,

people are more likely to get angry at us for being angry.

אנשים נוטים יותר להתרגז עלינו בשל הכעס שלנו.

Whether we're at home or in school or at work or in a political arena,

בין אם אנחנו בבית, בבית הספר, בעבודה, או בזירה פוליטית,

anger confirms masculinity, and it confounds femininity.

הכעס מאשר את הגבריות, ומערער את הנשיות.

So men are rewarded for displaying it,

אז גברים מתוגמלים על הבעת כעס,

and women are penalized for doing the same.

ונשים נענשות על כך.

This puts us at an enormous disadvantage,

זה מעמיד אותנו בעמדת נחיתות אדירה,

particularly when we have to defend ourselves and our own interests.

במיוחד כאשר אנחנו צריכות להגן על עצמנו ועל האינטרסים שלנו.

If we're faced with a threatening street harasser, predatory employer,

אם אנחנו מתמודדות עם מטרידן ברחוב, עם מעסיק רומס,

a sexist, racist classmate,

חבר לכיתה סקסיסטי וגזעני,

our brains are screaming, "Are you kidding me?"

המוח שלנו צועק, "אתה צוחק עלי?"

And our mouths say, "I'm sorry, what?"

והפה שלנו אומר, "אני מצטערת, מה?"

(Laughter)

(צחוק)

Right?

נכון?

And it's conflicting because the anger gets all tangled up

וזו סתירה, כי הכעס מתערבב כולו,

with the anxiety and the fear and the risk and retaliation.

עם החרדה והפחד והסיכון, ופעולת התגמול.

If you ask women what they fear the most in response to their anger,

אם שואלים נשים, מה הכי מפחיד אותן בתגובה לכעסן,

they don't say violence.

הן לא אומרות אלימות.

They say mockery.

הן אומרות - לעג.

Think about what that means.

חישבו מה זה אומר.

If you have multiple marginalized identities, it's not just mockery.

אם יש לכן מספר זהויות אלטרנטיביות, זה לא סתם לעג.

If you defend yourself, if you put a stake in the ground,

אם אתן מגנות על עצמכן, אם אתן עושות את הצעד הראשון,

there can be dire consequences.

עלולות להיות תוצאות חמורות.

Now we reproduce these patterns not in big, bold and blunt ways,

עכשיו אנחנו משחזרים דפוסים אלה, לא בדרכים גדולות, נועזות ובוטות,

but in the everyday banality of life.

אלא בבנליות היומיומית של החיים.

When my daughter was in preschool, every single morning

כשבתי היתה בגן, בכל בוקר

she built an elaborate castle -- ribbons and blocks --

היא בנתה טירה משוכללת - סרטים ובלוקים -

and every single morning the same boy knocked it down gleefully.

ובכל בוקר, אותו נער, הרס אותה, בעליצות.

His parents were there, but they never intervened before the fact.

הוריו היו שם, אבל הם מעולם לא התערבו במתרחש,

They were happy to provide platitudes afterwards:

הם שמחו לספק קלישאות לאחר מכן:

"Boys will be boys."

"בנים יהיו בנים."

"It's so tempting, he just couldn't help himself."

זה כל כך מפתה, הוא פשוט לא יכול היה להתאפק".

I did what many girls and women learn to do.

עשיתי מה שנערות ונשים רבות לומדות לעשות.

I preemptively kept the peace,

כאמצעי מניעה שמרתי על השלום,

and I taught my daughter to do the same thing.

ולימדתי את בתי לעשות את אותו הדבר.

She used her words.

היא השתמשה במילים שלה.

She tried to gently body block him.

היא ניסתה בעדינות לחסום אותו.

She moved where she was building in the classroom, to no effect.

היא הזיזה את מה שבנתה למקום אחר בכיתה, אך ללא הועיל.

So I and the other adults mutually constructed a particular male entitlement.

אז אני, והמבוגרים האחרים, ביחד יצרנו זכאות גברית.

He could run rampant and control the environment,

הוא יכול היה להשתולל ולשלוט על הסביבה,

and she kept her feelings to herself and worked around his needs.

והיא, שמרה את רגשותיה לעצמה, ועבדה סביב צרכיו.

We failed both of them by not giving her anger the uptake

אכזבנו את שניהם בכך שלא אפשרנו לכעס שלה את העיבוד

and resolution that it deserved.

וההחלטה הראויים לו.

Now that's a microcosm of a much bigger problem.

עכשיו זה מיקרוקוסמוס של בעיה הרבה יותר גדולה.

Because culturally, worldwide,

כי מבחינה תרבותית, בכל העולם,

we preference the performance of masculinity --

אנו מתעדפים את הביצועים של הגבריות,

and the power and privilege that come with that performance --

ואת הכוח ואת הזכות שמגיעים עם העשיה הזאת -

over the rights and needs and words of children and women.

על פני הזכויות, הצרכים והמילים של ילדים ונשים.

So it will come as absolutely no surprise, probably, to the people in this room

אז זה לא יעורר שום הפתעה, כנראה, אצל האנשים בחדר הזה,

that women report being angrier in more sustained ways and with more intensity

שנשים מדווחות על היותן כעוסות לאורך זמן ובעוצמה רבה יותר

than men do.

מאשר גברים.

Some of that comes from the fact that we're socialized to ruminate,

חלק מזה נובע מהעובדה שתהליך החיברות משמש כדי להרהר,

to keep it to ourselves and mull it over.

לשמור את זה לעצמנו, ולחשוב על זה.

But we also have to find socially palatable ways

אבל אנחנו גם צריכים למצוא דרכים נעימות מבחינה חברתית

to express the intensity of emotion that we have

כדי להביע את עוצמת הרגש שיש לנו

and the awareness that it brings of our precarity.

ואת המודעות שזה גורם לחוסר היציבות שלנו.

So we do several things.

אז אנחנו עושות כמה דברים.

If men knew how often women were filled with white hot rage when we cried,

לו גברים ידעו עד כמה נשים כועסות ורותחות בזמן בכי,

they would be staggered.

הם היו מזדעזעים.

(Laughter)

(צחוק)

We use minimizing language.

אנו משתמשות בשפה מצומצמת,

"We're frustrated. No, really, it's OK."

"אנחנו מתוסכלות, לא, זה ממש בסדר."

(Laughter)

(צחוק)

We self-objectify and lose the ability

אנו מחפיצות את עצמנו ומאבדות את היכולת

to even recognize the physiological changes that indicate anger.

לזהות את השינויים הפיזיולוגיים המעידים על כעס.

Mainly, though, we get sick.

אם כי בעיקר, אנו נעשות חולות.

Anger has now been implicated in a whole array of illnesses

כעס נמצא מעורב עכשיו במערך שלם של מחלות

that are casually dismissed as "women's illnesses."

שמקוטלגות כבדרך אגב כ"מחלות של נשים."

Higher rates of chronic pain, autoimmune disorders, disordered eating,

שיעור גבוה יותר של כאב כרוני, הפרעות אוטואימוניות, והפרעות אכילה,

mental distress, anxiety, self harm, depression.

מצוקה נפשית, חרדה, פגיעה עצמית, ודיכאון.

Anger affects our immune systems, our cardiovascular systems.

כעס משפיע על מערכות החיסון שלנו, על מערכות הלב וכלי הדם שלנו.

Some studies even indicate that it affects mortality rates,

כמה מחקרים אף מצביעים על כך שהוא משפיע על שיעורי התמותה,

particularly in black women with cancer.

במיוחד אצל נשים שחורות שחולות בסרטן.

I am sick and tired of the women I know being sick and tired.

לי, נמאס לגמרי, שהנשים שאני מכירה, חולות ועייפות.

Our anger brings great discomfort,

הכעס שלנו מביא לאי נוחות רבה,

and the conflict comes because it's our role to bring comfort.

והקונפליקט נוצר כי התפקיד שלנו הוא, לייצר נוחות.

There is anger that's acceptable.

ישנו כעס שמקובל.

We can be angry when we stay in our lanes and buttress the status quo.

מותר לנו לכעוס כשאנחנו נשארות בנתיב, ותומכות סטטוס קוו.

As mothers or teachers,

כאמהות או מורות,

we can be mad, but we can't be angry about the tremendous costs of nurturing.

מותר לנו לכעוס, אבל לא על העלויות העצומות של הטיפוח.

We can be angry at our mothers.

אנחנו יכולות לכעוס על האמהות שלנו.

Let's say, as teenagers -- patriarchal rules and regulations --

נניח, כמו בני נוער - כנגד הכללים והתקנות הפטריארכליים -

we don't blame systems, we blame them.

איננו מאשימות מערכות, אנחנו מאשימות אותן.

We can be angry at other women, because who doesn't love a good catfight?

אנחנו יכולות לכעוס על נשים אחרות, כי מי לא אוהב תגרת נשים טובה?

And we can be angry at men with lower status in an expressive hierarchy

ואנחנו יכולות לכעוס על גברים ממעמד נמוך יותר בהיררכיה הבעתית

that supports racism or xenophobia.

שתומכת בגזענות או בשנאת זרים.

But we have an enormous power in this.

אבל יש לנו כוח עצום בזה.

Because feelings are the purview of our authority,

כי הרגשות הן התחום של סמכותנו,

and people are uncomfortable with our anger.

ולאנשים לא נוח עם הכעס שלנו.

We should be making people comfortable with the discomfort they feel

עלינו לגרום נינוחות לאנשים עם אי הנוחות שהם מרגישים

when women say no, unapologetically.

כשנשים אומרות לא באופן בלתי מתנצל.

We can take emotions and think in terms of competence and not gender.

אנחנו יכולות לקחת רגשות ולחשוב במונחים של יכולת ולא של מגדר.

People who are able to process their anger and make meaning from it

אנשים שמסוגלים לעבד את הכעס ולתת לו משמעות,

are more creative, more optimistic,

הם יצירתיים יותר, ואופטימיים יותר,

they have more intimacy,

יש להם יותר אינטימיות,

they're better problem solvers,

הם פותרי בעיות טובים יותר,

they have greater political efficacy.

יש להם יעילות פוליטית גדולה יותר.

Now I am a woman writing about women and feelings,

עכשיו אני אשה שכותבת על נשים ורגשות,

so very few men with power

אז מעט מאוד גברים עם כוח,

are going to take what I'm saying seriously, as a matter of politics.

יקבלו את מה שאני אומרת, ברצינות, כעניין פוליטי.

We think of politics and anger in terms of the contempt and disdain and fury

אנו חושבות על פוליטיקה וכעס במונחי בוז וזלזול וזעם

that are feeding a rise of macho-fascism in the world.

שמזינים את העלייה של מאצ'ו-פאשיזם בעולם.

But if it's that poison, it's also the antidote.

אבל אם זה הרעל, זה גם הסם שכנגד.

We have an anger of hope, and we see it every single day

יש לנו זעם של תקווה, ואנחנו רואות את זה כל יום

in the resistant anger of women and marginalized people.

בזעמם הקבוע של נשים ושל אנשים שוליים.

It's related to compassion and empathy and love,

זה קשור לחמלה, אמפתיה, אהבה,

and we should recognize that anger as well.

ואנחנו צריכות להכיר את הכעס הזה גם כן.

The issue is that societies that don't respect women's anger don't respect women.

הבעיה היא, שחברות שלא מכבדות כעס של נשים, לא מכבדות נשים.

The real danger of our anger isn't that it will break bonds or plates.

הסכנה האמיתית של הכעס שלנו אינה שהוא ישבור קשרים חברתיים או צלחות.

It's that it exactly shows how seriously we take ourselves,

אלא מכך שהוא מראה בדיוק עד כמה ברצינות, אנחנו לוקחות את עצמנו.

and we expect other people to take us seriously as well.

ושאנחנו מצפות מאנשים אחרים שייקחו אותנו ברצינות גם כן.

When that happens, chances are very good

כשזה קורה, הסיכויים טובים מאוד

that women will be able to smile when they want to.

שנשים יוכלו לחייך כאשר הן רוצות.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

Thank you.

תודה

(Applause) (Cheers)

(מחיאות כפיים)