My failed mission to find God -- and what I found instead | Anjali Kumar

מתרגם: Zeeva Livshitz מבקר: Ido Dekkers

A few years ago,

לפני כמה שנים,

I set out on a mission to find God.

יצאתי למשימה, למצוא את אלוהים.

Now, I'm going to tell you right up front that I failed,

ואודה בפניכם מראש, נכשלתי,

which, as a lawyer,

וכעורכת דין,

is a really hard thing for me to admit.

ממש קשה לי להודות בכך.

But on that failed journey,

אבל באותו מסע כושל,

a lot of what I found was enlightening.

הרבה ממה שמצאתי היה בגדר של הארה.

And one thing in particular gave me a lot of hope.

ודבר אחד במיוחד עורר בי תקווה רבה.

It has to do with the magnitude and significance of our differences.

זה קשור לסדר הגודל ולמשמעות של ההבדלים בינינו.

So, I was raised in America by Indian parents -- culturally Hindu,

גדלתי באמריקה. אצל הורים הודים -- הינדים בתרבותם,

but practicing a strict and relatively unknown religion outside of India

אבל ממלאים אחר מצוות דת קפדנית שאינה מוכרת מחוץ להודו

called Jainism.

שנקראת ג'ייניזם.

To give you an idea of just how minority that makes me:

כדי שתבינו לאיזה מיעוט קטן אני משתייכת:

people from India represent roughly one percent of the US population;

יוצאי הודו מהווים 1% מהאוכלוסייה של ארה"ב;

Hindus, about 0.7 percent;

מהם כ 0.7% הינדים;

Jains, at most .00046 percent.

וג'יינים, לכל היותר 0.00046%

To put that in context:

ואם לשים את זה בהקשר:

more people visit the Vermont Teddy Bear Factory each year

יותר אנשים מבקרים במפעל "טדי בר" בוורמונט מדי שנה

than are followers of the Jain religion in America.

מאשר בני דת ג'יינים באמריקה.

To add to my minority mix, my parents then decided,

כדי להגדיל את תערובת המיעוט שלי, הורי החליטו,

"What a great idea! Let's send her to Catholic school" --

"איזה רעיון נפלא! בואו ונשלח אותה לבית ספר קתולי"-

(Laughter)

(צחוק)

where my sister and I were the only non-white,

שבו אחותי ואני היינו התלמידות הלא-לבנות

non-Catholic students in the entire school.

והלא-קתוליות היחידות, בכל בית הספר.

At the Infant Jesus of Prague School in Flossmoor, Illinois --

ב "התינוק ישוע מפראג" בפלוסמור, אילינוי --

yes, that's really what it was called --

כן, כך הוא באמת נקרא -

we were taught to believe that there is a single Supreme Being

לימדו אותנו להאמין שיש ישות עליונה אחת.

who is responsible for everything,

שאחראית לכל,

the whole shebang,

לכל העסק,

from the creation of the Universe to moral shepherding to eternal life.

החל מבריאת היקום, דרך הדרכה מוסרית ועד לחיי נצח.

But at home,

אבל בבית,

I was being taught something entirely different.

לימדו אותי משהו שונה לחלוטין.

Followers of the Jain religion

חסידי הדת הג'יינית

don't believe in a single Supreme Being

לא מאמינים ביישות עליונה אחת.

or even a team of Supreme Beings.

ואפילו לא בצוות של ישויות עליונות.

Instead, we're taught that God manifests

אלא מלמדים אותנו שאלוהים בא לידי ביטוי

as the perfection of each of us as individuals,

כמידת השלמות של כל אחד מאיתנו כיחידים,

and that we're actually spending our entire lives

ושאנחנו למעשה, מבלים את כל חיינו

striving to remove the bad karmas

בשאיפה להסיר את הקארמות הרעות

that stand in the way of us becoming our own godlike, perfect selves.

שעומדות בדרכנו להפוך את עצמנו למושלמים ודמויי אלוהים.

On top of that, one of the core principles of Jainism

בנוסף על כך, אחד מעקרונות הליבה של הג'ייניזם

is something called "non-absolutism."

הוא משהו שנקרא "נון-אבסולוטיזם".

Non-absolutists believe that no single person

ה"נון-אבסולוטיסטים" מאמינים שאף אדם יחיד

can hold ownership or knowledge of absolute truth,

לא יכול להיות בעל ידע של אמת מוחלטת.

even when it comes to religious beliefs.

גם כאשר מדובר באמונות דתיות.

Good luck testing that concept out

בהצלחה לבדוק את הרעיון הזה

on the priests and nuns in your Catholic school.

על הכמרים והנזירות בבית הספר הקתולי שלכם.

(Laughter)

(צחוק)

No wonder I was confused

לא פלא שהייתי מבולבלת

and hyperaware of how different I was from my peers.

ומודעת מאוד, עד כמה הייתי שונה מחבריי.

Cut to 20-something years later,

וכעבור 20 שנה וקצת,

and I found myself to be a highly spiritual person,

גיליתי שאני אדם רוחני מאוד,

but I was floundering.

אבל התלבטתי.

I was spiritually homeless.

הייתי חסרת בית מבחינה רוחנית.

I came to learn that I was a "None,"

למדתי שאני "None," (אף-אחד)

which isn't an acronym or a clever play on words,

שאינו ראשי תיבות או משחק חכם של מילים,

nor is it one of these.

ואף לא אחד מאלה.

It's simply the painfully uninspired name

זה פשוט שם נטול השראה

given to everyone who checks off the box "none"

שניתן לכל מי שמסמן וי בתיבה "none"

when Pew Research asks them about their religious affiliation.

כאשר מכון המחקר "פיו" שואל אותם אודות השתייכותם הדתית.

(Laughter)

(צחוק)

Now, a couple of interesting things about Nones are:

עכשיו, כמה דברים מעניינים על Nones:

there are a lot of us,

ישנם רבים מאיתנו,

and we skew young.

ואנו מגלים נטייה לכך בגיל צעיר

In 2014, there were over 56 million religiously unaffiliated Nones

בשנת 2014, היו מעל 56 מיליון Nones ללא השתייכות דתית

in the United States.

בארה"ב.

And Nones account for over one-third of adults

וה-Nones מהווים שליש מהמבוגרים

between the ages of 18 to 33.

בגילאי 18 עד 33.

But the most interesting thing to me about Nones

אבל הדבר הכי מעניין בעיניי אודות ה- Nones הוא

is that we're often spiritual.

שאנחנו לעתים קרובות רוחניים.

In fact, 68 percent of us believe, with some degree of certainty,

למעשה, 68% מאיתנו מאמינים, בדרגה מסוימת של ביטחון,

that there is a God.

שיש אלוהים.

We're just not sure who it is.

אנחנו רק לא בטוחים מי זה.

(Laughter)

(צחוק)

So the first takeaway for me

אז השיעור הראשון שלי היה

when I realized I was a None and had found that information out

כשהבנתי שאני None, וגיליתי את המידע הזה

was that I wasn't alone.

היה, שאני לא לבד.

I was finally part of a group in America

הייתי סוף סוף חלק מקבוצה באמריקה

that had a lot of members,

שהיו לה הרבה חברים,

which felt really reassuring.

מה שממש הרגיע אותי.

But then the second, not-so-reassuring takeaway

אבל אז, השיעור השני והלא כל כך מרגיע היה

was that, oh, man, there are a lot of us.

שאבוי, ישנם כל כך הרבה מאיתנו

That can't be good,

שזה לא יכול להיות טוב.

because if a lot of highly spiritual people are currently godless,

כי אם הרבה אנשים רוחניים מאוד הינם חסרי אמונה באלוהים,

maybe finding God is not going to be as easy as I had originally hoped.

אולי למצוא את אלוהים לא יהיה קל כמו שקיוויתי בהתחלה.

So that is when I decided that on my spiritual journey,

אז החלטתי שבמסע הרוחני שלי,

I was going to avoid the obvious places

אמנע מהמקומות המובהקים

and skip the big-box religions altogether

ואדלג על הדתות הגדולות

and instead venture out into the spiritual fringe

ובמקום זה אסתכן ביציאה לשוליים הרוחניים

of mediums

של מדיומים

and faith healers

ומרפאים בכוח האמונה

and godmen.

וגורואים.

But remember, I'm a non-absolutist,

אבל זיכרו, אני נון-אבסולוטיסטית

which means I was pretty inclined to keep a fairly open mind,

כלומר, נטיתי לשמור על ראש פתוח למדי,

which turned out to be a good thing,

שהתברר כדבר טוב,

because I went to a witch's potluck dinner

כי הלכתי לסעודת מכשפות

at the LGBT Center in New York City,

במרכז הלהט"בים בניו יורק,

where I befriended two witches;

שם התיידדתי עם שתי מכשפות;

drank a five-gallon jerrican full of volcanic water

שתיתי כ 20 ליטר של מים געשיים

with a shaman in Peru;

עם שמאן בפרו;

got a hug from a saint in the convention center --

קיבלתי חיבוק מקדושה במרכז הקונגרסים --

she smelled really nice --

היה לה ריח ממש נעים -

(Laughter)

(צחוק)

chanted for hours in a smoke-filled, heat-infused sweat lodge

זימרתי במשך שעות בבקתה מלאת עשן וספוגת זיעה

on the beaches of Mexico;

בחופי מקסיקו;

worked with a tequila-drinking medium to convene with the dead,

עבדתי עם מדיום ששותה-טקילה כדי לזמן את המתים,

who oddly included both my deceased mother-in-law

שכללו באופן מוזר הן את חמותי המנוחה

and the deceased manager of the hip-hop group The Roots.

ואת המנהל המנוח של קבוצת ההיפ-הופ "דה רוטס."

(Laughter)

(צחוק)

Yeah, my mother-in-law told me she was really happy

כן, חמותי אמרה לי שהיא היתה ממש מאושרת

her son had chosen me for his wife.

שבנה בחר בי לאשתו.

Duh! But --

דאה! אבל!

(Laughter)

(צחוק)

Yeah.

כֵּן.

But the manager of The Roots

אבל המנהל של "דה רוטס"

said that maybe I should cut back on all the pasta I was eating.

אמר שאולי אני צריכה לקצץ בפסטה שאכלתי.

I think we can all agree

אני חושבת שכולנו יכולים להסכים

that it was lucky for my husband that it wasn't his dead mother

שלבעלי היה מזל שלא היתה זו אמו המנוחה

who suggested I lay off carbs.

שהציעה שאוותר על הפחמימות.

(Laughter)

(צחוק)

I also joined a laughing yoga group out of South Africa;

הצטרפתי גם לקבוצת יוגה-צחוק בדרום אפריקה;

witnessed a woman have a 45-minute orgasm --

והייתי עדה לאשה שחוותה אורגזמה במשך 45 דקות --

I am not making this up --

אני לא ממציאה את זה -

as she tapped into the energy of the universe --

בזמן שהתחברה לאנרגיה של היקום --

I think I'm going to go back there --

אני חושבת שאני עומדת לחזור לשם -

(Laughter)

(צחוק)

called God from a phone booth in the Nevada desert at Burning Man,

התקשרתי לאלוהים מתא טלפון במדבר נבדה, ב"איש הבוער,"

wearing a unitard and ski goggles;

כשאני לבושה בבגד גוף ומשקפת סקי;

and I had an old Indian guy lie on top of me,

והודי זקן שכב מעלי,

and no, he wasn't my husband.

ולא, הוא לא היה בעלי.

This was a perfect stranger named Paramji,

זה היה זר גמור בשם פאראמג'י,

and he was chanting into my chakras

והוא זימר לתוך הצ'אקרות שלי

as he tapped into the energy forces of the Universe to heal my "yoni,"

כשהוא מקיש לתוך כוחות האנרגיה של היקום, כדי לרפא את ה"יוני" שלי

which is a Sanskrit word for "vagina."

שזו המילה בסנסקריט ל"ואגינה."

(Laughter)

(צחוק)

I was going to have a slide here,

היתה אמורה להיות לי שקופית כאן,

but a few people suggested

אבל כמה אנשים טענו

that a slide of my yoni at TED -- even TEDWomen --

ששקופית של היוני שלי ב TED, אפילו ב TED Women --

not the best idea.

היא לא הרעיון הכי טוב.

(Laughter)

(צחוק)

Very early in my quest,

מוקדם מאוד במסע שלי,

I also went to see the Brazilian faith healer John of God

יצאתי גם לפגוש את המדיום והמרפא הברזילאי "יוחנן של אלוהים"

at his compound down in Brazil.

במתחם שלו בברזיל.

Now, John of God is considered a full-trance medium,

יוחנן של אלוהים נחשב למדיום בעל יכולת לטראנס מושלם,

which basically means he can talk to dead people.

מה שאומר בעצם, שהוא יכול לדבר עם מתים.

But in his case, he claims to channel a very specific group

אבל במקרה שלו, הוא טוען שהוא מתעל קבוצה ספציפית מאוד

of dead saints and doctors

של קדושים ושל רופאים מתים

in order to heal whatever's wrong with you.

כדי לרפא את מה שלא תקין אצלכם.

And although John of God does not have a medical degree

ולמרות שליוחנן של אלוהים אין תואר ברפואה

or even a high school diploma,

או אפילו תעודת בגרות,

he actually performs surgery --

הוא למעשה מבצע ניתוחים --

the real kind, with a scalpel,

מהסוג האמיתי - עם אזמל,

but no anesthesia.

אך ללא הרדמה.

Yeah, I don't know.

כן, אני לא יודעת.

He also offers invisible surgery, where there is no cutting,

הוא גם מציע ניתוח בלתי נראה, ללא חיתוך,

and surrogate surgery,

וניתוח פונדקאי,

where he supposedly can treat somebody who is thousands of miles away

שבו הוא לכאורה יכול לטפל במישהו שנמצא אלפי קילומטרים משם

by performing a procedure on a loved one.

על ידי ביצוע הליך על אדם קרוב אליו.

Now, when you go to visit John of God,

כאשר הולכים לבקר את יוחנן של אלוהים,

there are all kinds of rules and regulations.

יש כל מיני כללים ותקנות.

It's a whole complicated thing,

זה עניין ממש מסובך,

but the bottom line is that you can visit John of God

אבל השורה התחתונה היא שאתם יכולים לבקר את יוחנן של אלוהים

and present him with three things that you would like fixed,

ולהציג לו שלושה דברים שאתם רוצים לתקן,

and he will set the dead saints and doctors to work on your behalf

והוא יציב את הקדושים ואת הרופאים המתים לעבוד למענכם

to get the job done.

ולעשות את העבודה.

(Laughter)

(צחוק)

Now, before you snicker,

כעת, לפני שאתם מגחכים,

consider

קחו בחשבון

that, at least according to his website,

שלפחות לפי אתר האינטרנט שלו,

over eight million people --

מעל לשמונה מיליון בני אדם -

including Oprah,

כולל "אופרה",

the Goddess of Daytime TV --

אלילת הטלוויזיה היומית -

have gone to see John of God,

הלכו לפגוש את יוחנן של אלוהים,

and I was pre-wired to keep an open mind.

ואני הייתי מוכנה מראש, לשמור על ראש פתוח.

But to be honest, the whole thing for me was kind of weird and inconclusive,

אך למען האמת, כל העניין בשבילי היה קצת מוזר ולא משכנע,

and in the end, I flew home,

ובסופו של דבר טסתי הביתה,

even more confused than I already started out.

אפילו יותר מבולבלת משהייתי קודם לכן,

But that doesn't mean I came home empty-handed.

אבל זה לא אומר שחזרתי הביתה בידיים ריקות

In the weeks leading up to my trip to Brazil,

בשבועות שקדמו למסע שלי לברזיל

I mentioned my upcoming plans to some friends

סיפרתי על התוכניות שלי לכמה חברים

and to a couple of colleagues at Google,

ולשני עמיתים בגוגל,

where I was a lawyer at the time.

שם שימשתי כעורכת דין באותו זמן.

And I might have mentioned it to a couple more people

ואולי גם לעוד כמה אנשים

because I'm chatty,

בהיותי דברנית,

including my neighbor,

וביניהם לשכן שלי,

the guy who works at the local coffee shop I go to each morning,

הבחור שעובד בבית הקפה השכונתי שאליו אני הולכת כל בוקר,

the checkout lady at Whole Foods

לגברת שיושבת בקופה ב- הול פודס

and a stranger who sat next to me on the subway.

ולזרה שישבה לידי ברכבת התחתית.

I told each of them where I was going

סיפרתי לכל אחד מהם לאן אני הולכת

and why,

ומדוע,

and I offered to carry three wishes of theirs down to Brazil,

והצעתי להעביר 3 משאלות שלהם לברזיל.

explaining that anyone going to see John of God

הסברתי שכל מי שהולך ליוחנן של אלוהים

could act as a proxy for others

יכול לשמש בא-כוחם של אחרים.

and save them the trip.

ולחסוך להם את הנסיעה.

And to my surprise, my in-box overflowed.

ולהפתעתי, תיבת הדואר שלי עלתה על גדותיה.

Friends told friends who told friends,

חברים סיפרו לחברים שאמרו לחברים,

and those friends apparently told more friends,

והחברים האלה סיפרו כנראה לחברים נוספים,

other strangers and the guys at their coffee shops,

לזרים נוספים ולחבריהם בבתי הקפה שלהם,

until it seemed that days before I left for Brazil

עד שימים לפני שעזבתי לברזיל, נדמה היה

that there was no one who did not have my email address.

שאין מי שלא ידע את כתובת הדוא"ל שלי.

And at the time, all I could conclude was that I had offered too much

והמסקנה שלי באותו זמן היתה, שהצעתי יותר מדי

to too many.

להרבה מדי אנשים.

But when I actually reread those messages a few years later,

אבל כשקראתי שוב, הודעות אלו, כמה שנים מאוחר יותר,

I noticed something completely different.

הבחנתי במשהו אחר לגמרי.

Those emails actually shared three commonalities,

למיילים האלו היו בפועל 3 מאפיינים משותפים,

the first of which was rather curious.

הראשון שבהם היה מסקרן למדי.

Almost everyone sent me meticulous details about how they could be reached.

כמעט כולם שלחו לי פרטים מדוקדקים כיצד ניתן להגיע אליהם.

I had told them, or their friends had told them,

אמרתי להם, או חבריהם אמרו להם,

that along with the list of the three things they wanted fixed,

שיחד עם הרשימה של שלושה דברים שהם רוצים לתקן,

I needed their photo, their name and their date of birth.

הייתי זקוקה לתצלום שלהם, לשמם, ולתאריך הלידה שלהם,

But they gave me full addresses, with, like, apartment numbers and zip codes,

אבל הם נתנו לי כתובות מלאות, כמו, מספרי דירה ומספרי מיקוד,

as if John of God was going to stop by their house

כאילו יוחנן של אלוהים מתעתד לעצור ליד הבית שלהם

and see them in person or send along a package.

לראות אותם באופן אישי או לשלוח להם חבילה.

It was as if, in the highly unlikely event that their wishes were granted

זה היה כאילו, במקרה המאוד לא סביר שמשאלותיהם ייענו

by John of God,

על ידי יוחנן של אלוהים,

they just wanted to make sure that they weren't delivered

הם פשוט רצו לוודא שהדברים לא יימסרו

to the wrong person or the wrong address.

לאדם הלא נכון או לכתובת הלא נכונה.

Even if they didn't believe,

גם אם הם לא האמינו,

they were hedging their bets.

הם גידרו את ההימור שלהם.

The second commonality was just as curious,

המאפיין המשותף השני היה מסקרן באותה מידה,

but far more humbling.

אבל הרבה יותר צנוע.

Virtually everyone --

כמעט כולם -

the stranger on the subway,

הזרה מהרכבת התחתית,

the guy at the coffee shop,

הבחור מבית הקפה,

the lawyer down the hall,

עורך הדין במורד המסדרון,

the Jew, the atheist, the Muslim, the devout Catholic --

היהודי, האתאיסט, המוסלמי, הקתולי האדוק -

all asked for essentially the same three things.

כולם למעשה ביקשו את אותם שלושה דברים.

OK, there were a couple of outliers, and yes, a few people asked for cash.

אמנם, היו כמה חריגים, וכן, כמה אנשים ביקשו מזומנים.

But when I eliminated what were ultimately a handful of anomalies,

אבל כאשר מחקתי את מה שהיה בסופו של דבר קומץ של אנומליות,

the similarities were staggering.

הדמיון היה מדהים.

Almost every single person

כמעט כולם

first asked for good health for themselves and their families.

ביקשו קודם כל בריאות טובה לעצמם ולבני משפחתם.

Almost universally,

כמעט באופן אוניברסלי,

they next asked for happiness

הם ביקשו יותר אושר,

and then love,

ואז אהבה,

in that order:

בסדר הבא:

health, happiness, love.

בריאות, אושר, אהבה.

Sometimes they asked for a specific health issue to be fixed,

לפעמים הם ביקשו עזרה בנושא בריאותי ספציפי,

but more often than not, they just asked for good health in general.

אבל יותר מכך, הם פשוט ביקשו להנות מבריאות טובה באופן כללי.

When it came to happiness,

כשדובר באושר,

they each phrased it slightly differently,

כל אחד מהם ניסח זאת אחרת במקצת,

but they all asked for the same specific subtype of happiness, too --

אבל כולם ביקשו את אותו תת סוג מסוים של אושר, גם --

the kind of happiness that sinks in

סוג של אושר ששוקע פנימה

and sets down roots in your soul;

ומכה שורשים בנשמתכם;

the kind of happiness that could sustain us,

סוג של אושר שיכול להתמיד בתוכנו,

even if we were to lose absolutely everything else.

גם כשאיבדנו לחלוטין כל דבר אחר.

And for love,

ובאשר לאהבה,

they all asked for the kind of romantic love,

כולם חיפשו את אותו סוג של אהבה רומנטית,

the soul mate that we read about in epic romantic novels,

את הנפש התאומה שקוראים עליה ברומנים רומנטיים אפיים,

the kind of love that will stay with us till the end of our days.

סוג האהבה שתישאר איתנו עד סוף ימינו.

Sorry, that's my husband.

סליחה, זה בעלי.

Crap! Now I forgot my place.

אוף! כעת שכחתי איפה אני.

(Laughter)

(צחוק)

(Applause)

(מחיאות כפיים)

So by and large,

אז באופן כללי,

all of these friends and strangers,

כל החברים והזרים האלה,

regardless of their background, race or religion,

ללא קשר לרקע שלהם,לגזע או לדת,

all asked for the same things,

כולם ביקשו את אותם הדברים,

and they were the same things that I really wanted,

והם היו אותם דברים שאני באמת רציתי,

the simplified version of the basic human needs

את הגרסה הפשוטה של הצרכים האנושיים הבסיסיים

identified by social scientists like Abraham Maslow and Manfred Max-Neef.

שזוהו על ידי מדענים חברתיים כמו אברהם מאסלו ומנפרד מקס-נף.

No one asked for answers to the big existential questions

איש לא ביקש תשובות לשאלות הקיומיות הגדולות

or for proof of God or the meaning of life like I had set out to find.

או להוכחת האלוהים, או למשמעות החיים כפי שביקשתי למצוא.

They didn't even ask for an end to war or global hunger.

הם אפילו לא ביקשו לשים קץ למלחמות או לרעב עולמי.

Even when they could have asked for absolutely anything,

אפילו כשהיו יכולים לבקש ממש כל דבר,

they all asked for health, happiness and love.

כולם ביקשו בריאות, אושר ואהבה.

So now those emails had a third commonality as well.

וכן, לאותם מיילים היה גם מאפיין משותף שלישי

Each of them ended in the exact same way.

כל אחד מהם הסתיים בדיוק באותו אופן.

Instead of thanking me for carting their wishes all the way to Brazil,

במקום להודות לי על נשיאת מאווייהם כל הדרך לברזיל

everyone said,

כולם אמרו,

"Please don't tell anyone."

"בבקשה אל תספרי לאף אחד".

So I decided to tell everyone --

אז החלטתי לספר לכולם --

(Laughter)

(צחוק)

right here on this stage,

ממש כאן על הבמה,

not because I'm untrustworthy,

לא משום שאיני ראויה לאמון,

but because the fact that we have so much in common

אלא בגלל העובדה שיש לנו כל כך הרבה במשותף

feels especially important for us all to hear, especially now,

זה מרגיש חשוב במיוחד עבורנו לשמוע, במיוחד עכשיו,

when so many of the world's problems

כאשר נדמה שכל כך הרבה מהבעיות בעולם

seem to be because we keep focusing on the things that make us different,

נובעות מכך שאנו נוטים להתמקד על הדברים שעושים אותנו שונים

not on what binds us together.

ולא על מה שמחבר אותנו יחד.

And look -- I am the first to admit that I am not a statistician,

ושימו לב -- אני הראשונה להודות שאינני סטטיסטיקאית,

and that the data I presented to you that I just accumulated in my in-box

ושאת הנתונים שהצגתי בפניכם, פשוט צברתי בתיבת הדוא"ל שלי

is more anecdotal than scientific, more qualitative than quantitative.

והם יותר אנקדוטיים ממדעים, יותר איכותיים מכמותיים.

It is, as anyone who works with data would tell you,

זה, כפי שכל מי שעובד עם נתונים יאמר לכם,

hardly a statistically significant or demographically balanced sample.

בקושי משמעותי מבחינה סטטיסטית או מדגם מאוזן מבחינה דמוגרפית.

But nonetheless, I find myself thinking about those emails

אבל בכל זאת, אני מוצאת את עצמי חושבת על הודעות דוא"ל אלה

every time I reflect back on the bias and prejudice

בכל פעם שאני חושבת שוב על ההטיות והדעות הקדומות

that I've faced in my life,

שהתמודדתי מולן בחיי,

or when there's another hate crime or a senseless tragedy

או כשיש עוד פשע שנאה או טרגדיה חסרת טעם

that underscores the disheartening sense

שמדגישים את תחושת הדכדוך

that our differences might be insurmountable.

שלא ניתן יהיה לגשר על ההבדלים בינינו.

I then remind myself that I have evidence

אני שבה ומזכירה לעצמי שיש לי הוכחה

that the humbling, unifying commonality

שהמשותף המאחד הצנוע

of our humanity

של האנושיות שלנו

is that, even when presented with the opportunity

הוא זה שגם כאשר ניתנת ההזדמנות

to ask for anything at all,

לבקש משהו בכלל,

most of us want the same things,

רובנו רוצים את אותם הדברים,

and that this is true no matter who we are,

ולא משנה מי אנחנו,

what name we call our god,

באיזה שם אנו קוראים לאלוהים שלנו,

or which religion, if any, we call home.

או לאיזו דת, אם בכלל, אנו קוראים הבית שלנו.

I then also note

אני גם מבחינה בכך,

that apparently some of us want these things so badly

שחלק מאיתנו כל כך משתוקק לדברים האלה

that we would email a None,

שהיינו שולחים אימייל ל None,

a spiritually confused None like me --

ל None רוחני מבולבל כמוני --

some might say otherwise confused as well --

יש שיאמרו מבולבל באופן אחר גם כן

and that we would seek out this stranger and email her our deepest wishes,

ושהיינו מחפשים את הזרה הזה ושולחים לה במייל את המשאלות העמוקות ביותר שלנו,

just in case there is the remote possibility

רק במקרה שקיימת האפשרות הקלושה

that they might be granted by someone who is not a god,

שהם ייענו על ידי מישהו שאינו אלוהים,

much less our god,

שלא לדבר על האלוהים שלנו,

someone who is not even a member of our chosen religion,

מישהו שאינו אפילו חבר בדת הנבחרת שלנו,

someone who, when you look at him on paper,

מישהו, שכאשר אתם מביטים בו על הנייר,

seems like an unlikely candidate to deliver.

נראה כמו המועמד הבלתי סביר לספק את הסחורה.

And so now,

וכך, עכשיו,

when I reflect back on my spiritual quest,

כשאני שבה וחושבת על החיפוש הרוחני שלי,

even though I did not find God,

למרות שלא מצאתי את אלוהים,

I found a home in this:

מצאתי בית בזה:

even today, in a world fractured by religious,

אפילו היום, בעולם מרוסק בשל מחלוקות דתיות,

ethnic, political, philosophical, and racial divides,

אתניות, פוליטיות, פילוסופיות וגזעניות,

even with all of our obvious differences,

אפילו עם כל ההבדלים המובהקים שלנו,

at the end of the day,

בסופו של יום,

and the most fundamental level,

וברמה הבסיסית ביותר,

we are all the same.

אנחנו כולנו זהים.

Thank you.

תודה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)