Jake Barton: The museum of you

מתרגם: Zeeva Livshitz מבקר: Ido Dekkers

This is Charley Williams.

זהו צ'רלי וויליאמס.

He was 94 when this photograph was taken.

הוא היה בן 94 כאשר התמונה הזאת צולמה.

In the 1930s, Roosevelt put

בשנות השלושים, רוזוולט החזיר

thousands and thousands of Americans back to work

אלפי אמריקנים חזרה לעבודה

by building bridges and infrastructure and tunnels,

על ידי בניית גשרים, תשתיות ומנהרות,

but he also did something interesting,

אבל הוא גם עשה עוד משהו מעניין,

which was to hire a few hundred writers

שהיה להעסיק כמה מאות כותבים

to scour America to capture the stories of ordinary Americans.

שיסרקו את אמריקה כדי לאסוף את הסיפורים של אמריקנים רגילים.

Charley Williams, a poor sharecropper,

צ'רלי וויליאמס, אריס עני,

wouldn't ordinarily be the subject of a big interview,

לא יהיה בדרך כלל נושא של ראיון גדול,

but Charley had actually been a slave

אבל צ'רלי למעשה היה עבד

until he was 22 years old.

עד גיל 22.

And the stories that were captured of his life

והסיפורים שנלקחו מהחיים שלו

make up one of the crown jewels

מהווים את אחד מיהלומי הכתר

of histories, of human-lived experiences

של היסטוריות, של חוויות חיים אנושיות

filled with ex-slaves.

שמלאות בעבדים לשעבר.

Anna Deavere Smith famously said that

אנה דביר סמית ידועה כמי שאמרה

there's a literature inside of each of us,

שיש יצירות ספרותיות בתוך כל אחד מאיתנו.

and three generations later, I was part of a project

ושלושה דורות מאוחר יותר, נהייתי חלק ממיזם

called StoryCorps,

שנקרא "סטוריקורפס".

which set out to capture

שהוקם כדי לאסוף

the stories of ordinary Americans

את הסיפורים של אמריקאים רגילים

by setting up a soundproof booth in public spaces.

על-ידי הצבת ביתן חסין לרעש במרחבים ציבוריים.

The idea is very, very simple.

הרעיון הוא מאוד מאוד פשוט.

You go into these booths, you interview your grandmother

אתה נכנס לתוך הביתנים האלה, אתה מראיין את סבתא שלך

or relative, you leave with a copy of the interview

או קרוב משפחה אחר, אתה עוזב עם עותק של הראיון

and an interview goes into the Library of Congress.

והראיון נכנס לתוך ספריית הקונגרס.

It's essentially a way to make a national oral histories archive

זו בעצם דרך ליצור ארכיון לאומי היסטורי שבעל פה

one conversation at a time.

שיחה אחת בכל פעם.

And the question is, who do you want to remember --

השאלה היא, את מי אתה רוצה לזכור --

if you had just 45 minutes with your grandmother?

אם היו לך 45 דקות בלבד עם סבתא שלך?

What's interesting, in conversations with the founder, Dave Isay,

מה שמעניין, בשיחות עם המייסד, דייב איסאי,

we always actually talked about this

למעשה תמיד דיברנו על זה

as a little bit of a subversive project,

כעל סוג של פרוייקט חתרני,

because when you think about it,

כי כשחושבים על זה,

it's actually not really about the stories that are being told,

זה בעצם לא ממש על הסיפורים שמסופרים.

it's about listening,

זה על הקשבה,

and it's about the questions that you get to ask,

וזה על השאלות שאתם שואלים,

questions that you may not have permission to

שאלות שייתכן שלא תורשו לשאול

on any other day.

בכל יום אחר.

I'm going to play you just a couple of quick excerpts from the project.

אני עומד להראות לכם רק כמה קטעים מהירים מהמיזם.

[Jesus Melendez talking about poet Pedro Pietri's final moments]

[ג'זוס מלנדז מדבר על רגעיו האחרונים של המשורר פדרו פייטרי]

Jesus Melendez: We took off, and as we were ascending,

ג'זוס מלנדז: המראנו, ובעת שהתרוממנו,

before we had leveled off,

לפני שהתייצבנו,

our level-off point was 45,000 feet,

נקודת האיזון שלנו היתה בגובה של 45,000 רגל,

so before we had leveled off,

אז לפני שהתיצבנו,

Pedro began leaving us,

פדרו החל לעזוב אותנו,

and the beauty about it

והיופי בזה

is that I believe that there's something after life.

הוא שאני מאמין שיש משהו אחר החיים.

You can see it in Pedro.

אפשר לראות זאת בפדרו.

[Danny Perasa to his wife Annie Perasa married 26 years]

[דני פרסה לאשתו אנני פרסה - נשואים 26 שנה]

Danny Perasa: See, the thing of it is,

דני פרסה: : תראו, העניין הוא,

I always feel guilty when I say "I love you" to you,

אני תמיד מרגיש אשם. כשאני אומר לך "אני אוהב אותך",

and I say it so often. I say it to remind you

ואני אומר את זה אז לעיתים כה קרובות. אני אומר את זה כדי להזכיר לך

that as dumpy as I am, it's coming from me,

כי ככל שאני שמנמן, זה מגיע ממני,

it's like hearing a beautiful song from a busted old radio,

זה כמו לשמוע שיר יפה מתוך רדיו ישן שבור,

and it's nice of you to keep the radio around the house.

וזה נחמד מצידך לשמור את הרדיו בבית.

(Laughter)

(צחוק)

[Michael Wolmetz with his girlfriend Debora Brakarz]

[מיכאל וולמץ עם החברה שלו, דבורה ברקרץ]

Michael Wolmetz: So this is the ring that my father gave to my mother,

מיכאל וולמץ: אז זו הטבעת שאבי נתן לאמא שלי,

and we can leave it there.

ואנחנו יכולים להשאיר אותה שם.

And he saved up and he purchased this,

והוא חסך וקנה זאת,

and he proposed to my mother with this,

והוא הציע נישואין לאמא שלי איתה,

and so I thought that I would give it to you

אז חשבתי שאתן אותה לך

so that he could be with us for this also.

כך שהוא יוכל איתנו בשל כך גם כן.

So I'm going to share a mic with you right now, Debora.

אז אני הולך לשתף איתכם מיקרופון ממש עכשיו. דבורה.

Where's the right finger?

איפה האצבע הימנית?

Debora Brakarz: (Crying)

דבורה ברקאז: (בוכה)

MW: Debora, will you please marry me?

מ.ו.: דבורה, האם תינשאי לי בבקשה?

DB: Yes. Of course. I love you.

ד.ב.: כן. כמובן, אני אוהבת אותך.

(Kissing)

(מתנשקים)

MW: So kids, this is how your mother and I got married,

מ.ו.: אז ילדים, כך אמא שלכם ואני התחתנו.

in a booth in Grand Central Station with my father's ring.

בתא בתחנת גרנד סנטרל עם טבעת של אבא שלי.

My grandfather was a cab driver for 40 years.

סבי היה נהג מונית במשך 40 שנה.

He used to pick people up here every day.

הוא נהג לאסוף כאן אנשים כל יום.

So it seems right.

אז זה נראה היה נכון.

Jake Barton: So I have to say

ג'ייק ברטון: אז אני חייב לומר

I did not actually choose those individual samples to make you cry

לא בחרתי למעשה את הדוגמאות האישיות כדי לגרום לכם לבכות

because they all make you cry.

כי כולם גורמים לכם לבכות.

The entire project is predicated on this act of love

המיזם כולו מבוסס על מעשה זה של אהבה

which is listening itself.

שמקשיב לעצמו.

And that motion of building an institution

והתנועה הזו של בניית מוסד

out of a moment of conversation and listening

מתוך רגע של שיחה והקשבה

is actually a lot of what my firm, Local Projects,

היא למעשה הרבה מה שהחברה שלי הינה, פרויקטים מקומיים,

is doing with our engagements in general.

מהווים את ההתחייבויות שלנו באופן כללי.

So we're a media design firm, and we're working

אז אנחנו חברה לעיצוב מדיה, אנחנו עובדים

with a broad array of different institutions

עם מגוון רחב של מוסדות שונים

building media installations for museums and public spaces.

בונים מתקני מדיה עבור מוזיאונים, ומקומות ציבוריים.

Our latest engagement is the Cleveland Museum of Art,

הפעילות האחרונה שלנו היא מוזיאון קליבלנד לאמנות,

which we've created an engagement called Gallery One for.

שבו יצרנו עבורם משהו שנקרא "גלריה אחת".

And Gallery One is an interesting project

ו"גלרי וואן" היא פרויקט מעניין

because it started with this massive, $350 million expansion

כי זה התחיל עם הרחבה מסיבית זו, 350 מיליון דולר

for the Cleveland Museum of Art,

עבור מוזיאון קליבלנד לאמנות,

and we actually brought in this piece

אנחנו למעשה הבאנו חלק זה

specifically to grow new capacity, new audiences,

במיוחד כדי להגדיל קיבולת חדשה, קהלים חדשים,

at the same time that the museum itself is growing.

באותו זמן שהמוזיאון עצמו גדל.

Glenn Lowry, the head of MoMA, put it best when he said,

גלן לאורי, שבראשות MoMA, ניסח את זה הכי טוב כשהוא אמר,

"We want visitors to actually cease being visitors.

"אנחנו רוצים שמבקרים למעשה יחדלו להיות מבקרים.

Visitors are transient. We want people who live here,

מבקרים חולפים. אנחנו רוצים אנשים שחיים כאן.

people who have ownership."

אנשים שיש להם כאן בעלות."

And so what we're doing is making a broad array

וכך מה שאנחנו עושים זה עושים במערך רחב

of different ways for people to actually engage

של דרכים שונות בהן אנשים יהיו מעורבים

with the material inside of these galleries,

עם החומר הפנימי של גלריות אלה,

so you can still have a traditional gallery experience,

כך שאתם עדיין יכולים לקבל חוויה מסורתית של גלריה,

but if you're interested, you can actually engage

אבל אם אתם מעוניינים, אתם יכולים למעשה להיות מעורבים

with any individual artwork and see the original context

עם כל עבודת אמנות אינדבידואליות ולראות את ההקשר המקורי

from where it's from, or manipulate the work itself.

שמשם זה הגיע, או לתפעל את העבודה עצמה.

So, for example, you can click on this individual lion head,

אז, לדוגמה, באפשרותכם להקיש על ראש אריה בודד זה,

and this is where it originated from, 1300 B.C.

שמקורו, ב- 1300 לפנה"ס

Or this individual piece here,

או יצירה בודדת זו.

you can see the actual bedroom. It really changes the way

אתם יכולים לראות את חדר השינה בפועל. זה באמת משנה את האופן בו

you think about this type of a tempera painting.

בו חשבתם על זה סוג של ציור טמפרה.

This is one of my favorites because you see the studio itself.

זהו אחד המועדפים שלי כי אתם רואים את הסטודיו עצמו.

This is Rodin's bust. You get the sense

זה פסל החזה של רודן. אתם מקבלים את התחושה

of this incredible factory for creativity.

של המפעל המדהים הזה ליצירתיות.

And it makes you think about literally the hundreds

וזה גורם לכם לחשוב על פשוטו כמשמעו מאות

or thousands of years of human creativity and how

או אלפי שנים של יצירתיות אנושית ואיך

each individual artwork stands in for part of that story.

כל עבודת אמנות אינדבידואליות מייצרת חלק של הסיפור הזה.

This is Picasso,

זה פיקאסו,

of course embodying so much of it from the 20th century.

שכמובן מגלם כל כך הרבה מכך מהמאה ה-20.

And so our next interface, which I'll show you,

וכך גם הממשק הבא שלנו, שאראה לכם

actually leverages that idea of this lineage of creativity.

למעשה ממנף את הרעיון הזה של שושלת של יצירתיות.

It's an algorithm that actually allows you to browse

זה אלגוריתם שלמעשה מאפשר לכם לדפדף

the actual museum's collection using facial recognition.

באוסף המוזיאון בפועל באמצעות זיהוי תווי פנים.

So this person's making different faces,

אז אדם זה עושה פרצופים שונים,

and it's actually drawing forth different objects

וזה למעשה מצייר הלאה אובייקטים שונים

from the collection that connect with exactly how she's looking.

מהאוסף שמקשרים עם איך שהיא נראית באמת.

And so you can imagine that, as people are performing

וכך אתם יכולים לדמיין את זה, שכאנשים מבצעים

inside of the museum itself, you get this sense

בתוך המוזיאון עצמו, אתם מקבלים תחושה זו

of this emotional connection,

של חיבור רגשי,

this way in which our face connects with the thousands

בדרך זו שבה הפנים שלנו מתחברות עם אלפי

and tens of thousands of years.

ועשרות אלפי שנים.

This is an interface that actually allows you to draw

זהו ממשק שלמעשה מאפשר לכם לצייר

and then draws forth objects using those same shapes.

ואז שולפים עוד אובייקטים באמצעות השימוש בצורות האלה.

So more and more we're trying to find ways

אז יותר ויותר אנו מנסים למצוא דרכים

for people to actually author things inside of the museums themselves,

בהם אנשים יכולים למעשה ליצור דברים בתוך המוזיאונים בעצמם,

to be creative even as they're looking

להיות יצירתים אפילו בזמן שהם מסתכלים

at other people's creativity and understanding them.

ביצירתיות של אנשים אחרים ומבינים אותם.

So in this wall, the collections wall,

אז בקיר זה, קיר האוספים,

you can actually see all 3,000 artworks all at the same time,

אתם באמת יכולים לראות את כל 3,000 יצירות האמנות כולן בו זמנית,

and you can actually author your own

ואתם יכולים בעצם ליצור את שלכם

individual walking tours of the museum, so you can share them,

סיורי הליכה אישיים של המוזיאון, כך שבאפשרותכם לחלוק אותם.

and someone can take a tour with the museum director

ומישהו יכול לקחת סיור עם מנהל המוזיאון

or a tour with their little cousin.

או סיור עם בת דודתו הקטנה.

But all the while that we've been working

אבל כל הזמן הזה שבו עבדנו

on this engagement for Cleveland,

על המחויבות הזו עבור קליבלנד,

we've also been working in the background

אנחנו גם עובדים ברקע

on really our largest engagement to date,

על המשימה הגדולה ביותר שלנו עד כה,

and that's the 9/11 Memorial and Museum.

וזה האנדרטה והמוזיאון של 9/11.

So we started in 2006

אז התחלנו בשנת 2006

as part of a team with Thinc Design

כחלק מצוות עם Thinc Design

to create the original master plan for the museum,

ליצור את תכנית האב המקורית עבור המוזיאון,

and then we've done all the media design

ואז עשינו את כל עיצוב המדיה

both for the museum and the memorial and then the media production.

הן עבור המוזיאון והאנדרטה ואז את הפקת המדיה.

So the memorial opened in 2011,

אז האנדרטה נפתחה בשנת 2011.

and the museum's going to open next year in 2014.

והמוזיאון עומד להיפתח בשנה הבאה, בשנת 2014.

And you can see from these images,

ואתם יכולים לראות מתמונות אלה,

the site is so raw and almost archaeological.

האתר הוא כל כך גולמי וכמעט ארכיאולוגי.

And of course the event itself is so recent,

וכמובן האירוע עצמו הוא כל כך טרי,

somewhere between history and current events,

היכן שהוא בין היסטוריה ואקטואליה.

it was a huge challenge to imagine

זה היה אתגר עצום לדמיין

how do you actually live up to a space like this,

איך בעצם חיים עם מרחב כזה.

an event like this, to actually tell that story.

ואירוע כזה, כדי באמת לספר את הסיפור הזה.

And so what we started with

אז מה שהתחלנו אתו

was really a new way of thinking about building an institution,

היה אכן דרך חדשה של חשיבה על בניית מוסד,

through a project called Make History,

באמצעות פרויקט שנקרא "לעשות היסטוריה",

which we launched in 2009.

שהושק בשנת 2009.

So it's estimated that a third of the world

אז מעריכים ששליש מהעולם

watched 9/11 live,

צפה בזמן אמת ב- 9/11

and a third of the world

ושליש מהעולם

heard about it within 24 hours,

שמע על כך בתוך 24 שעות,

making it really by nature of when it happened,

שעושה אותו באמת מטבעו כשזה קרה.

this unprecedented moment of global awareness.

רגע חסר תקדים זה של מודעות גלובלית.

And so we launched this to capture the stories

וכך השקנו את זה כדי ללכוד את הסיפורים

from all around the world,

מכל רחבי העולם,

through video, through photos,

באמצעות וידאו, באמצעות תמונות,

through written history,

באמצעות ההיסטוריה הכתובה,

and so people's experiences on that day,

וכך חוויותיהם של אנשים באותו יום.

which was, in fact, this huge risk for the institution

שהיה, למעשה, סיכון עצום עבור המוסד

to make its first move this open platform.

לעשות את הצעד הראשון של פלטפורמה פתוחה זו.

But that was coupled together with this oral histories booth,

אבל זה היה בשילוב עם ביתן זה של סיפורי ההיסטוריה שבעל פה,

really the simplest we've ever made,

שבאמת הוא הפשוט ביותר, שאי פעם עשינו

where you locate yourself on a map.

שבו אתם מאתרים את עצמכם על מפה.

It's in six languages, and you can tell your own story

זה בשש שפות שונות, ואתה יכול לספר את הסיפור שלך

about what happened to you on that day.

על מה שקרה לך באותו יום.

And when we started seeing the incredible images

כאשר התחלנו לראות את התמונות המדהימות

and stories that came forth

וסיפורים שהגיעו

from all around the world --

מכל רחבי העולם --

this is obviously part of the landing gear --

זהו ללא ספק חלק של כן הנחיתה --

we really started to understand

באמת התחלנו להבין

that there was this amazing symmetry

שהיתה שם הסימטריה המדהימה הזו

between the event itself,

בין האירוע עצמו,

between the way that people were telling the stories of the event,

לבין הדרך בה אנשים סיפרו את סיפורם על האירוע,

and how we ourselves needed to tell that story.

ואיך אנו עצמנו הצטרכנו לספר את הסיפור הזה.

This image in particular really captured

תמונה זו במיוחד ממש לכדה

our attention at the time,

את תשומת הלב שלנו בזמנו,

because it so much sums up that event.

כי זה כל-כך מסכם את האירוע.

This is a shot from the Brooklyn-Battery Tunnel.

זה צילום מ"מנהרת ברוקלין בטרי."

There's a firefighter that's stuck, actually, in traffic,

יש שם כבאי תקוע, למעשה, בתנועה,

and so the firefighters themselves are running

וכך הכבאים עצמם רצים

a mile and a half to the site itself

מרחק של ק"מ וחצי אל האתר עצמו

with upwards of 70 pounds of gear on their back.

עם למעלה מ- 30 קילו של ציוד על הגב שלהם.

And we got this amazing email that said,

ויש לנו דוא"ל מדהים זה שאמר,

"While viewing the thousands of photos on the site,

"בזמן שהסתכלנו באלפי תמונות באתר,

I unexpectedly found a photo of my son.

מצאתי באופן בלתי צפוי תמונה של הבן שלי.

It was a shock emotionally, yet a blessing to find this photo,"

זה היה הלם מבחינה רגשית, ובכל זאת, היתה זו ברכה למצוא את התמונה,

and he was writing because he said,

והוא כתב כי הוא אמר

"I'd like to personally thank the photographer

"אני רוצה להודות לצלם באופן אישי

for posting the photo,

על פרסום התמונה,

as it meant more than words can describe to me

כי זה היה חשוב יותר מאשר מילים יכולות לתאר לי

to have access to what is probably

לזכות לגישה למה שכנראה

the last photo ever taken of my son."

היה התמונה האחרונה של הבן שלי שצולמה אי פעם."

And it really made us recognize

וזה באמת גרם לנו להכיר

what this institution needed to be

מה המוסד הזה היה צריך להיות

in order to actually tell that story.

כדי למעשה לספר את הסיפור הזה.

We can't have just a historian or a curator narrating

אסור שיהיו לנו רק היסטוריון או אוצר שיספרו

objectively in the third person about an event like that,

באופן אובייקטיבי בגוף שלישי על אירוע כזה,

when you have the witnesses to history

כאשר יש לכם עדים להיסטוריה

who are going to make their way

שעומדים לעשות את דרכם

through the actual museum itself.

דרך המוזיאון עצמו.

And so we started imagining the museum,

אז התחלנו לדמיין את המוזיאון,

along with the creative team at the museum and the curators,

יחד עם הצוות הקריאטיבי במוזיאון והאוצרים,

thinking about how the first voice that you would hear

במחשבה על איך הקול הראשון שתשמעו

inside the museum would actually be of other visitors.

בתוך המוזיאון יהיה בעצם של מבקרים אחרים.

And so we created this idea of an opening gallery

אז יצרנו את הרעיון הזה של גלרית פתיחה

called We Remember.

בשם "אנחנו זוכרים."

And I'll just play you part of a mockup of it,

ואני אציג בפניכם חלק של תבנית דמה של דגם זה,

but you get a sense of what it's like to actually enter

אבל אתם מקבלים תחושה של איך זה למעשה להיכנס

into that moment in time

לתוך הרגע בזמן

and be transported back in history.

ולהיות מועבר אחורה בהיסטוריה.

(Video) Voice 1: I was in Honolulu, Hawaii. Voice 2: I was in Cairo, Egypt.

(וידאו) קול 1: הייתי ב הונולולו, הוואי. קול 2: הייתי בקהיר, מצרים.

Voice 3: Sur les Champs-Élysées, à Paris. Voice 4: In college, at U.C. Berkeley.

קול 3: סור לה שאנז אליזה, בפריז. קול 4: במכללה באוניברסיטת ברקלי.

Voice 5: I was in Times Square. Voice 6: São Paolo, Brazil.

קול 5: הייתי בכיכר טיימס. קול 6: סאו-פאולו, ברזיל.

(Multiple voices)

(מספר קולות)

Voice 7: It was probably about 11 o'clock at night.

קול 7: זה היה כנראה בערך בשעה 11 בלילה.

Voice 8: I was driving to work at 5:45 local time in the morning.

קול 8: נסעתי לעבודה בשעה 5:45 בבוקר, זמן מקומי.

Voice 9: We were actually in a meeting

קול 9: היינו למעשה בפגישה

when someone barged in and said,

כאשר מישהו התפרץ ואמר,

"Oh my God, a plane has just crashed into the World Trade Center."

"אלוהים אדירים, מטוס התרסק כרגע לתוך מרכז הסחר העולמי."

Voice 10: Trying to frantically get to a radio.

קול 10: מנסה להשיג רדיו בטירוף.

Voice 11: When I heard it over the radio --

קול 11: כשאני שמעתי על כך ברדיו --.

Voice 12: Heard it on the radio.

קול 12: שמעתי את זה ברדיו.

(Multiple voices)

(מספר קולות)

Voice 13: I got a call from my father. Voice 14: The phone rang, it woke me up.

קול 13: קיבלתי טלפון מאבא שלי. קול 14: הטלפון צילצל, זה העיר אותי.

My business partner told me to turn on the television.

השותף העיסקי שלי אמר לי להדליק את הטלוויזיה.

Voice 15: So I switched on the television.

קול 15: אז הדלקתי את הטלוויזיה.

Voice 16: All channels in Italy were displaying the same thing.

קול 16: כל הערוצים באיטליה הציגו את אותו הדבר.

Voice 17: The Twin Towers. Voice 18: The Twin Towers.

קול 17: מגדלי התאומים. קול 18: מגדלי התאומים.

JB: And you move from there

ג'.ב: וממשיכים משם

into that open, cavernous space.

לתוך החלל הפתוח והחלול הזה.

This is the so-called slurry wall.

זה מה שנקרא קיר-סלארי.

It's the original, excavated wall at the base of the World Trade Center

זה הקיר המקורי שנחשף בבסיס של מרכז הסחר העולמי

that withstood the actual pressure from the Hudson River

שעמד בלחץ הממשי של נהר ההדסון

for a full year after the event itself.

במשך שנה שלמה אחרי האירוע עצמו.

And so we thought about carrying that sense of authenticity,

וחשבנו על העברת תחושה זו של אותנטיות,

of presence of that moment

של נוכחות של הרגע הזה

into the actual exhibition itself.

אל תוך התערוכה בפועל עצמה.

And we tell the stories of being inside the towers

ואנו מספרים את הסיפורים שמספרים על להיות בתוך המגדלים

through that same audio collage,

באמצעות אותו קולאז שמע,

so you're hearing people literally talking about

אז אתם שומעים אנשים מדברים

seeing the planes as they make their way into the building,

רואים את המטוסים בעודם עושים את דרכם לתוך הבניין.

or making their way down the stairwells.

או עושים את דרכם במורד המדרגות.

And as you make your way into the exhibition

ובעודכם עושים את דרככם לתוך התערוכה

where it talks about the recovery,

שמדברת על ההתאוששות,

we actually project directly onto these moments

אנחנו למעשה משקפים ישירות לתוך רגעים אלה.

of twisted steel all of the experiences from people

של פלדה מעוותת את כל החוויות של האנשים

who literally excavated on top of the pile itself.

שפשוטו כמשמעו חפרו על גבי הערימה עצמה.

And so you can hear oral histories --

כך שאתם יכולים לשמוע סיפורים בעל פה --

so people who were actually working the so-called bucket brigades

כך שאנשים שבאמת עבדו אלה שמכונים "חטיבות-הדלי."

as you're seeing literally the thousands of experiences

בעודכם רואים את אלפי החוויות

from that moment.

מאותו הרגע.

And as you leave that storytelling moment

וכשאתם עוזבים את רגע סיפור הסיפורים.

understanding about 9/11,

עם הבנה של 9/11,

we then turn the museum back into a moment of listening

אנו מחזירים את המוזיאון לרגע של האזנה

and actually talk to the individual visitors

ולמעשה מדברים עם המבקרים הבודדים

and ask them their own experiences about 9/11.

ושואלים אותם על חוויות משלהם על 9/11.

And we ask them questions that are actually

ואנו שואלים אותם שאלות שעליהן

not really answerable, the types of questions

לא באמת ניתן להשיב, סוגי שאלות

that 9/11 itself draws forth for all of us.

ש 9/11 עצמו מעורר בכולנו

And so these are questions like,

ואלה הן שאלות כמו,

"How can a democracy balance freedom and security?"

"איך יכולה דמוקרטיה לאזן בין חירות וביטחון?"

"How could 9/11 have happened?"

"איך 9/11 יכול היה לקרות?"

"And how did the world change after 9/11?"

"ואיך העולם השתנה אחרי 9/11 ?"

And so these oral histories,

אז אלה הם הסיפורים שבעל פה,

which we've actually been capturing already for years,

שאנחנו כבר למעשה אספנו כבר במשך שנים,

are then mixed together with interviews

ואז ערבבנו יחד עם ראיונות

that we're doing with people like Donald Rumsfeld,

שאנו עורכים עם אנשים כמו דונלד רמספלד,

Bill Clinton, Rudy Giuliani,

ביל קלינטון, רודי ג'וליאני,

and you mix together these different players

ומערבבים יחד שחקנים שונים אלה

and these different experiences,

וחוויות שונות אלה,

these different reflection points about 9/11.

נקודות השתקפות שונות אודות 9/11.

And suddenly the institution, once again,

ולפתע המוסד, שוב,

turns into a listening experience.

הופך להיות חוויית האזנה.

So I'll play you just a short excerpt

כך שאשמיע לכם רק קטע קצר

of a mockup that we made of a couple of these voices,

של תבנית-דמה שעשינו מכמה מקולות אלה,

but you really get a sense

אבל אתם ממש מקבלים תחושה

of the poetry of everyone's reflection on the event.

של השתקפות שירת כולם על האירוע.

(Video) Voice 1: 9/11 was not just a New York experience.

(וידאו) קול 1 :9 / 11 היה לא רק חוויה ניו יורקית.

Voice 2: It's something that we shared, and it's something that united us.

קול 2: זה משהו שחלקנו, וזה משהו שאחד אותנו.

Voice 3: And I knew when I saw that,

קול 3: וידעתי כשראיתי את זה,

people who were there that day who immediately

אנשים שהיו שם באותו היום שמיד

went to help people known and unknown to them

יצאו לעזור לאנשים מוכרים ולא מוכרים להם

was something that would pull us through.

היה משהו שיאושש אותנו.

Voice 4: All the outpouring of affection and emotion

קול 4: כל השטף של חיבה ורגש

that came from our country was something really

שבא מהמדינה שלנו באמת היה משהו

that will forever, ever stay with me.

שלנצח, לעולם ישאר איתי.

Voice 5: Still today I pray and think about those

קול 5: עדיין היום אני מתפלל וחושב על אלה

who lost their lives,

שאיבדו את חייהם,

and those who gave their lives to help others,

ואלה שהקריבו את חייהם כדי לעזור לאחרים.

but I'm also reminded of the fabric of this country,

אבל זה גם מזכיר לי את המרקם של המדינה הזו,

the love, the compassIon, the strength,

את האהבה, החמלה, את הכוח.

and I watched a nation come together

וצפיתי באומה שמתאחדת

in the middle of a terrible tragedy.

באמצע טרגדיה איומה.

JB: And so as people make their way out of the museum,

ג'.ב.: וכך אנשים עושים את דרכם החוצה מהמוזיאון.

reflecting on the experience, reflecting on their own thoughts of it,

חושבים על החוויה, על מחשבותיהם עליה

they then move into the actual space of the memorial itself,

ואז הם עוברים לתוך המרחב הממשי של האנדרטה עצמה,

because they've gone back up to grade,

כי הם טפסו חזרה למעלה,

and we actually got involved in the memorial

ולמעשה נעשינו מעורבים באנדרטה

after we'd done the museum for a few years.

אחרי שעשינו את המוזיאון במשך כמה שנים.

The original designer of the memorial, Michael Arad,

המעצב המקורי של האנדרטה, מיכאל ארד,

had this image in his mind of all the names appearing

דמיין במוחו את כל השמות המופיעים

undifferentiated, almost random,

בלתי מובחנים, כמעט אקראים,

really a poetic reflection on top of the nature

באמת השתקפות פואטית על הטבע

of a terrorism event itself,

של אירוע טרור עצמו,

but it was a huge challenge for the families, for the foundation,

אבל זה היה אתגר עצום עבור המשפחות, עבור הקרן,

certainly for the first responders,

בהחלט עבור המגיבים הראשונים,

and there was a negotiation that went forth

והיה משא ומתן שהתנהל

and a solution was found

ונמצא פתרון

to actually create not an order in terms of chronology,

למעשה לא ליצור סדר במובן כרונולוגי,

or in terms of alphabetical,

או במונחים של האלף-בית,

but through what's called meaningful adjacency.

אבל מה נקרא שכנות משמעותית.

So these are groupings of the names themselves

אז אלו הן קבוצות של השמות עצמם

which appear undifferentiated but actually have an order,

שמופיעים בלתי מובחנים אבל למעשה יש סדר,

and we, along with Jer Thorp, created an algorithm

ואנו, יחד עם ג'ר ת'ורפ, יצרנו אלגוריתם

to take massive amounts of data

לקחנו כמויות אדירות של נתונים

to actually start to connect together all these different names themselves.

כדי למעשה להתחיל לחבר יחד את כל השמות השונים עצמם.

So this is an image of the actual algorithm itself

אז זו תמונה של האלגוריתם בפועל עצמו

with the names scrambled for privacy,

עם השמות מטושטשים למען הפרטיות,

but you can see that these blocks of color

אבל אתם יכולים לראות שגושי הצבע האלה

are actually the four different flights,

הם למעשה ארבע טיסות שונות,

the two different towers, the first responders,

שני המגדלים השונים, המגיבים הראשונים,

and you can actually see within that different floors,

ואתם באמת יכולים לראות בתוך קומות שונות אלה,

and then the green lines are the interpersonal connections

ואז הקווים הירוקים הם הקשרים הבינאישיים

that were requested by the families themselves.

שהתבקשו על ידי המשפחות עצמן.

And so when you go to the memorial,

אז כשאתם הולכים לאנדרטה

you can actually see the overarching organization

אתם באמת יכולים לראות את ארגון העל

inside of the individual pools themselves.

בתוך הבריכות הבודדות עצמן.

You can see the way that the geography of the event

אתם יכולים לראות שהגאוגרפיה של האירוע

is reflected inside of the memorial,

משתקפת בתוך האנדרטה,

and you can search for an individual name,

אתם יכולים לחפש שם אישי,

or in this case an employer, Cantor Fitzgerald,

או במקרה זה מעסיק, קנטור פיצג'רלד.

and see the way in which all of those names,

ולראות איך בכל השמות האלה,

those hundreds of names, are actually organized

מאות שמות אלה, למעשה מאורגנים

onto the memorial itself,

על האנדרטה עצמה,

and use that to navigate the memorial.

ולהשתמש בזה כדי לנווט באנדרטה

And more importantly, when you're actually at the site

וחשוב מכך, כאשר אתם למעשה באתר

of the memorial, you can see those connections.

של האנדרטה, אתם יכולים לראות חיבורים אלה.

You can see the relationships between the different names themselves.

אתם יכולים לראות את קשרי הגומלין בין השמות השונים עצמם.

So suddenly what is this undifferentiated, anonymous

אז פתאום מה קבוצת השמות האנונימית הבלתי מובחנת הזו,

group of names springs into reality as an individual life.

של שמות צצות לתוך המציאות כחיים פרטיים.

In this case, Harry Ramos,

במקרה זה, הארי רמוס,

who was the head trader at an investment bank,

שהיה הסוחר הראשי בבנק להשקעות,

who stopped to aid Victor Wald on the 55th floor of the South Tower.

שעצר לסייע לויקטור וולד בקומה ה־55 של המגדל הדרומי.

And Ramos told Wald, according to witnesses,

וראמוס אמר לוולד, בהתאם לעדויות.

"I'm not going to leave you."

"אני לא הולך לעזוב אותך."

And Wald's widow requested that they be listed next to each other.

ואלמנתו של וולד ביקשה שהם יירשמו אחד ליד השני.

Three generations ago, we had to actually get people

לפני שלושה דורות , היינו צריכים שאנשים

to go out and capture the stories for common people.

יצאו לאסוף את הסיפורים עבור אנשים רגילים.

Today, of course, there's an unprecedented amount of stories

כיום, כמובן, יש כמות חסרת תקדים של סיפורים

for all of us that are being captured for future generations.

לכולנו שנאספים בשביל הדורות הבאים.

And this is our hope, that's there's poetry inside of each of our stories.

וזו היא תקוותנו, שיש שירה בתוך כל אחד מהסיפורים שלנו.

Thank you very much.

תודה רבה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)