Our lonely society makes it hard to come home from war | Sebastian Junger

מתרגם: Smadar Prager מבקר: Ido Dekkers

I worked as a war reporter for 15 years

עבדתי ככתב צבאי במשך 15 שנים,

before I realized that I really had a problem.

לפני שהבנתי שממש היתה לי בעיה.

There was something really wrong with me.

משהו היה ממש לא בסדר איתי.

This was about a year before 9/11, and America wasn't at war yet.

זה היה כשנה לפני ה-11 בספטמבר, ואמריקה עדיין לא הייתה במצב מלחמה.

We weren't talking about PTSD.

לא דיברנו על הפרעת דחק פוסט טראומטית.

We were not yet talking about the effect of trauma and war

לא דיברנו עדיין על ההשפעה של טראומה ושל מלחמה

on the human psyche.

על הנפש האנושית.

I'd been in Afghanistan for a couple of months

הייתי באפגניסטן במשך כמה חודשים

with the Northern Alliance as they were fighting the Taliban.

יחד עם כוחות הברית הצפונית שנלחמו בטאליבן.

And at that point the Taliban had an air force,

באותו הזמן היה לטאליבן כוח אוירי,

they had fighter planes, they had tanks, they had artillery,

היו להם מטוסי קרב, היון להם טנקים, היתה להם ארטילריה,

and we really got hammered pretty badly a couple of times.

והם ממש הפגיזו אותנו די קשה מספר פעמים.

We saw some very ugly things.

ראיתי דברים מאוד מכוערים.

But I didn't really think it affected me.

אבל לא ממש חשבתי שזה השפיע עלי.

I didn't think much about it.

לא הקדשתי לזה יותר מידי מחשבה.

I came home to New York, where I live.

חזרתי הביתה לניו-יורק, היכן שאני מתגורר.

Then one day I went down into the subway,

ואז יום אחד כשירדתי לרכבת התחתית,

and for the first time in my life,

ובפעם הראשונה בחיי,

I knew real fear.

הרגשתי פחד אמיתי.

I had a massive panic attack.

היתה לי התקפת פאניקה רצינית.

I was way more scared than I had ever been in Afghanistan.

פחדתי הרבה יותר ממה שאי פעם פחדתי באפגניסטן.

Everything I was looking at seemed like it was going to kill me,

כל דבר שהסתכלתי עליו נראה כאילו הוא הולך להרוג אותי,

but I couldn't explain why.

אבל לא יכולתי להסביר למה.

The trains were going too fast.

הרכבות דהרו מהר מידי.

There were too many people.

היו יותר מידי אנשים.

The lights were too bright.

האור היה בהיר מידי.

Everything was too loud, everything was moving too quickly.

הכל נשמע רועש מידי, הכל זז מהר מידי.

I backed up against a support column and just waited for it.

צעדתי לאחור ונשענתי על קורת תמיכה ופשוט חיכיתי לזה.

When I couldn't take it any longer, I ran out of the subway station

כשלא יכולתי לשאת את זה יותר, רצתי אל מחוץ לתחנת הרכבת התחתית

and walked wherever I was going.

והלכתי לאן שזה לא יהיה.

Later, I found out that what I had was short-term PTSD:

מאוחר יותר, גיליתי שמה שקרה לי היה PTSD קצר-מועד:

post-traumatic stress disorder.

הפרעת דחק פוסט טראומטית.

We evolved as animals, as primates, to survive periods of danger,

התפתחנו כחיות, כיונקים, כדי לשרוד תקופות של סכנה,

and if your life has been in danger,

ואם חייך היו בסכנה,

you want to react to unfamiliar noises.

אתה רוצה להגיב לרעשים בלתי מוכרים.

You want to sleep lightly, wake up easily.

אתה רוצה שתהיה לך שינה קלה, יקיצה קלה.

You want to have nightmares and flashbacks

אתה רוצה שיהיו לך סיוטים והבזקים לאחור

of the thing that could kill you.

על הדברים שיכולים להרוג אותך.

You want to be angry because it makes you predisposed to fight,

אתה רוצה לכעוס כי זה מכין אותך לקרב,

or depressed, because it keeps you out of circulation a little bit.

או מדוכא, כי זה משאיר אותך קצת מחוץ לעיניינים .

Keeps you safe.

שומר עליך.

It's not very pleasant, but it's better than getting eaten.

זה לא מאוד נעים, אבל זה עדיף על זה שמישהו יאכל אותך.

Most people recover from that pretty quickly.

רוב האנשים מחלימים מזה די מהר.

It takes a few weeks, a few months.

זה לוקח כמה שבועות, כמה חודשים.

I kept having panic attacks, but they eventually went away.

יש לי עדיין התקפות פאניקה, אבל הן חולפות בסופו של דבר.

I had no idea it was connected to the war that I'd seen.

לא היה לי שום מושג שזה קשור למלחמה שראיתי.

I just thought I was going crazy,

אני רק חשבתי שאני יוצא מדעתי,

and then I thought, well, now I'm not going crazy anymore.

ואז חשבתי, נו טוב, עכשיו אני לא משוגע יותר.

About 20 percent of people, however,

כ-20% מאנשים, לעומת זאת,

wind up with chronic, long-term PTSD.

נשארים עם תעוקת פחד פוסט טראומטית כרונית, PTSD ארוכת טווח.

They are not adapted to temporary danger.

הם לא הסתגלו לסכנה זמנית.

They are maladapted for everyday life,

הם לא מותאמים לחיי היום-יום,

unless they get help.

אלא אם כן הם יקבלו עזרה.

We know that the people who are vulnerable to long-term PTSD

אנחנו יודעים שאנשים שרגישים ל-PTSD ארוכת טווח

are people who were abused as children,

הם אנשים שחוו התעללות בילדותם,

who suffered trauma as children,

שסבלו מטראומה בילדותם,

people who have low education levels,

אנשים בעלי רמת השכלה נמוכה,

people who have psychiatric disorders in their family.

אנשים שיש במשפחתם הסטוריה של הפרעות פסיכיאטריות.

If you served in Vietnam

אם שרתת בויאטנם

and your brother is schizophrenic,

ואח שלך סכיזופרני,

you're way more likely to get long-term PTSD from Vietnam.

רוב הסיכויים שחזרת מויאטנם עם PTSD ארוכת טווח

So I started to study this as a journalist,

אז התחלתי ללמוד על זה כעיתונאי,

and I realized that there was something really strange going on.

והבנתי שמשהו מאוד מוזר קורה כאן.

The numbers seemed to be going in the wrong direction.

נראה שהמספרים זזים לכיוון הלא נכון.

Every war that we have fought as a country,

בכל מלחמה שנלחמנו בה כאומה,

starting with the Civil War,

החל ממלחמת האזרחים,

the intensity of the combat has gone down.

עצימות הקרב ירדה.

As a result, the casualty rates have gone down.

כתוצאה, אחוז הנופלים ירד.

But disability rates have gone up.

אבל אחוז הנכים עלה.

They should be going in the same direction,

הם אמורים לזוז לאותו הכיוון,

but they're going in different directions.

אבל הם זזים לכיוונים מנוגדים.

The recent wars in Iraq and Afghanistan have produced, thank God,

המלחמה האחרונה בעירק ובאפגניסטן השאירה אותנו, תודה לאל,

a casualty rate about one third of what it was in Vietnam.

עם שליש מאחוז הנופלים של מלחמת ויאטנם.

But they've also created --

אבל היא גם השאירה אותנו

they've also produced three times the disability rates.

היא ייצרה פי שלושה אחוזים של נכים.

Around 10 percent of the US military is actively engaged in combat,

כ-10% מהצבא האמריקני הם חיילים קרביים,

10 percent or under.

10% או פחות.

They're shooting at people, killing people,

הם יורים בבני אדם, הורגים בני אדם,

getting shot at, seeing their friends get killed.

יורים בהם, רואים את חבריהם נהרגים.

It's incredibly traumatic.

זה טראומטי בצורה בלתי רגילה.

But it's only about 10 percent of our military.

אבל זה רק 10% מהצבא שלנו.

But about half of our military has filed

אבל כחצי מהצבא שלנו הגיש לממשלה

for some kind of PTSD compensation from the government.

תביעות לאיזו שהוא פיצוי על PTSD.

And suicide doesn't even fit into this in a very logical way.

ומסיבות הגיוניות עדיין לא לקחנו בחשבון התאבדויות.

We've all heard the tragic statistic of 22 vets a day, on average,

כולנו שמענו על הסטטיסטיקה הנוראה שבממוצע, 22 חיילים מושחררים ביום,

in this country, killing themselves.

במדינה הזאת, הורגים את עצמם.

Most people don't realize

רוב האנשים לא מבינים

that the majority of those suicides are veterans of the Vietnam War,

שרוב המכריע של ההתאבדויות האלה הם של לוחמים קרביים משוחררים מוויאטנם,

that generation,

הדור ההוא,

and their decision to take their own lives actually might not be related

ושההחלטה שלהם להפסיק את חייהם עשויה שלא להיות ממש קשורה

to the war they fought 50 years earlier.

למלחמה שהם נלחמו בה 50 שנה קודם לכן.

In fact, there's no statistical connection between combat and suicide.

למעשה, אין שום קשר סטטיסטי בין קרב להתאבדות.

If you're in the military and you're in a lot of combat,

אם אתה בצבא ואתה לוחם בהרבה קרבות,

you're no more likely to kill yourself than if you weren't.

הסיכוי שלך להרוג את עצמך לא גבוה יותר מאשר אם לא היית.

In fact, one study found

למעשה, מחקר אחד מצא

that if you deploy to Iraq or Afghanistan,

שאם שירתת בעירק או באפגניסטן,

you're actually slightly less likely to commit suicide later.

יש לך קצת פחות סיכוי להתאבד מאוחר יותר.

I studied anthropology in college.

למדתי אנתרופולוגיה בקולג'.

I did my fieldwork on the Navajo reservation.

את עבודת המחקר שלי עשיתי על שמורת הנאווחו.

I wrote a thesis on Navajo long-distance runners.

כתבתי תיזה על הרצים למרחקים ארוכים של הנאווחו.

And recently, while I was researching PTSD,

ולאחרונה, בעוד אני חוקר את ה-PTSD

I had this thought.

עלתה בי מחשבה.

I thought back to the work I did when I was young,

נזכרתי בעבודה שעשיתי כשהייתי צעיר,

and I thought, I bet the Navajo, the Apache, the Comanche --

וחשבתי, אני בטוח שהנאווחו, האפאצ'י, הקומאנצ'י --

I mean, these are very warlike nations --

אני מתכוון, אלה אומות מיליטנטיות --

I bet they weren't getting PTSD like we do.

אני בטוח שלא היה להם PTSD כמו שלנו יש.

When their warriors came back from fighting the US military

כשהלוחמים שלהם חזרו מהקרבות עם הצבא האמריקני

or fighting each other,

או מהמלחמות בינם לבין עצמם,

I bet they pretty much just slipped right back into tribal life.

אני בטוח שהם השתלבו בחזרה בחיי השבט די בנינוחות.

And maybe what determines

ואולי מה שקבע

the rate of long-term PTSD

את אחוז ה-PTSD ארוכת הטווח

isn't what happened out there,

לא היה מה שקרה שם,

but the kind of society you come back to.

אלא לאיזו חברה חזרת.

And maybe if you come back to a close, cohesive, tribal society,

ואולי אם חזרת לחברה שבטית, מלוכדת, וקרובה

you can get over trauma pretty quickly.

אתה תוכל להתגבר על הטראומה שלך די מהר.

And if you come back to an alienating, modern society,

ואם חזרת לחברה מודרנית מנוכרת,

you might remain traumatized your entire life.

רוב הסיכויים שתשאר בטראומה למשך שארית ימי חייך.

In other words, maybe the problem isn't them, the vets;

במילים אחרות, אולי הבעיה היא לא הם, החיילים המשוחררים;

maybe the problem is us.

אולי הבעיה היא אנחנו.

Certainly, modern society is hard on the human psyche

בברור, החברה המודרנית לא קלה לנפש האנושית,

by every metric that we have.

על פי כל מדד קיים.

As wealth goes up in a society,

ככל שהעושר עולה בחברה,

the suicide rate goes up instead of down.

שיעור ההתאבדויות עולה במקום לרדת.

If you live in modern society,

אם אתם חיים בחברה מודרנית,

you're up to eight times more likely

יש לכם פי שמונה יותר סיכוי

to suffer from depression in your lifetime

לסבול מדיכאון במהלך חייכם

than if you live in a poor, agrarian society.

מאשר אם היית חי בחברה חקלאית, ענייה.

Modern society has probably produced the highest rates of suicide

החברה המודרנית ייצרה ככל הנראה את שיעורי ההתאבדות הגבוהים ביותר

and depression and anxiety and loneliness and child abuse

והדיכאון והחרדה והבדידות וההתעללות בילדים

ever in human history.

בהסטוריה האנושית מאז ומעולם.

I saw one study

ראיתי מחקר

that compared women in Nigeria,

שהשווה נשים בניגריה,

one of the most chaotic and violent and corrupt

אחת מהמדינות היותר כאוטיות ואלימות ומושחתות

and poorest countries in Africa,

והעניות באפריקה,

to women in North America.

עם נשים מצפון אמריקה.

And the highest rates of depression were urban women in North America.

ואחוזי הדיכאון הגבוהים ביותר היו של נשים עירוניות מצפון אמריקה.

That was also the wealthiest group.

זו היתה גם הקבוצה העשירה ביותר.

So let's go back to the US military.

בואו נחזור לצבא האמריקני.

Ten percent are in combat.

עשרה אחוז הם קרביים.

Around 50 percent have filed for PTSD compensation.

כ-50 אחוז הגישו תביעות לפיצוי על PTSD.

So about 40 percent of veterans really were not traumatized overseas

כ-40 אחוז מהמשוחררים באמת לא חטפו את הטראומה מעבר לים

but have come home to discover they are dangerously alienated

אלא שהם חזרו הביתה רק כדי לגלות שמתנכרים אליהם באופן מסוכן

and depressed.

ושהם מדוכאים.

So what is happening with them?

אז מה קורה איתם?

What's going on with those people,

מה קורה עם האנשים האלה,

the phantom 40 percent that are troubled but don't understand why?

אותם 40 אחוז עלומים שנמצאים בבעיה אבל לא מבינים למה?

Maybe it's this:

אולי זה זה:

maybe they had an experience of sort of tribal closeness

אולי הייתה להם חוויה של מעין קרבה שבטית

in their unit when they were overseas.

ביחידה שלהם כשהם היו מעבר לים.

They were eating together, sleeping together,

הם אכלו ביחד, ישנו ביחד,

doing tasks and missions together.

ביצעו משימות ומטלות ביחד.

They were trusting each other with their lives.

הם סמכו אחד על השני עם החיים שלהם.

And then they come home

ואז הם חוזרים הביתה

and they have to give all that up

והם השאירו את כל זה מאחור

and they're coming back to a society, a modern society,

והם חוזרים בחזרה לחברה, לחברה מודרנית,

which is hard on people who weren't even in the military.

שהיא קשה אפילו לאנשים שמעולם לא היו בצבא.

It's just hard on everybody.

היא פשוט קשה לכל אחד.

And we keep focusing on trauma, PTSD.

ואנחנו ממשיכים להתמקד בטראומה, PTSD.

But for a lot of these people,

אבל לרבים מהאנשים האלה,

maybe it's not trauma.

אולי זה לא טראומה.

I mean, certainly, soldiers are traumatized

אני מתכוון, ברור, חיילים חווים טראומה

and the ones who are have to be treated for that.

ואלה שחוו צריכים לקבל טיפול מתאים.

But a lot of them --

אבל רבים מהם --

maybe what's bothering them is actually a kind of alienation.

אולי מה שמפריע להם זה דווקא הניכור הזה.

I mean, maybe we just have the wrong word for some of it,

אני מתכוון, אולי אנחנו רק משתמשים במילה הלא נכונה לזה,

and just changing our language, our understanding,

ורק לשנות את השפה שבה אנו משתמשים, את ההבנה שלנו,

would help a little bit.

יעזור קצת.

"Post-deployment alienation disorder."

"הפרעת התנכרות אחרי שרות."

Maybe even just calling it that for some of these people

אולי אפילו רק השם של זה יאפשר לחלק מהאנשים הללו

would allow them to stop imagining

להפסיק לדמיין

trying to imagine a trauma that didn't really happen

לנסות לדמיין את הטראומה שלא באמת התרחשה

in order to explain a feeling that really is happening.

על מנת להסביר את ההרגשה שהם באמת מרגישים.

And in fact, it's an extremely dangerous feeling.

ובעצם, זוהי הרגשה מאוד מסוכנת.

That alienation and depression can lead to suicide.

הניכור והדיכאון עלולים להוביל להתאבדות.

These people are in danger.

האנשים האלה מצויים בסכנה.

It's very important to understand why.

וזה מאוד חשוב להבין מדוע.

The Israeli military has a PTSD rate of around one percent.

לצבא הישראלי יש כאחוז אחד של PTSD .

The theory is that everyone in Israel is supposed to serve in the military.

התאוריה היא שכל אחד בישראל אמור לשרת בצבא.

When soldiers come back from the front line,

כשחיילים חוזרים מהקו הראשון,

they're not going from a military environment to a civilian environment.

הם לא עוברים מסביבה צבאית לסביבה אזרחית.

They're coming back to a community where everyone understands

הם חוזרים לקהילה שבה כולם מבינים

about the military.

מה זה צבא.

Everyone's been in it or is going to be in it.

כולם היו שם כולם יהיו שם.

Everyone understands the situation they're all in.

כולם מבינים את המצב שבו הם נמצאים.

It's as if they're all in one big tribe.

זה כאילו שכולם שבט אחד גדול.

We know that if you take a lab rat

אנחנו יודעים שאם לוקחים עכברוש מעבדה

and traumatize it and put it in a cage by itself,

וגורמים לו טראומה ומחזירים אותי לכלוב לבדו,

you can maintain its trauma symptoms almost indefinitely.

ניתן לשמר את הסימפטומים של הטראומה כמעט לנצח.

And if you take that same lab rat and put it in a cage with other rats,

ואם אותו עכברוש מעבדה יוחזר לכלוב עם עכברושים אחרים,

after a couple of weeks, it's pretty much OK.

אחרי כמה שבועות, הוא יהיה די בסדר.

After 9/11,

אחרי ה-11 בספטמבר,

the murder rate in New York City went down by 40 percent.

שיעור הרצח במנהטן ירד ב-40 אחוז.

The suicide rate went down.

שיעור ההתאבדות ירד.

The violent crime rate in New York went down after 9/11.

שיעור הפשעים האלימים בניו-יורק ירד אחרי ה-11 בספטמבר.

Even combat veterans of previous wars who suffered from PTSD

אפילו חיילים משוחררים ממלחמות קודם שסבלו מ-PTSD

said that their symptoms went down after 9/11 happened.

דיווחו על שיפור בסימטומים אחרי מה שקרה ב-11 בספטמבר.

The reason is that if you traumatize an entire society,

הסיבה לכך היא שאם חווית הטראומה משותפת לחברה שלמה,

we don't fall apart and turn on one another.

אנחנו לא מתפרקים ומזיקים אחד לשני.

We come together. We unify.

אנחנו פונים אחד לשני. אחנו מתאחדים.

Basically, we tribalize,

בעצם, אנחנו הופכים לשבט,

and that process of unifying feels so good and is so good for us,

והתהליך של האחדות מרגיש לנו כל-כך טוב,

that it even helps people

שזה אפילו עוזר לאנשים

who are struggling with mental health issues.

שנאבקים בבעיות נפשיות.

During the blitz in London,

בזמן הבליץ בלונדון,

admissions to psychiatric wards went down during the bombings.

האשפוז במחלקות הפסיכיאטריות ירד בתקופת ההפגזות.

For a while, that was the kind of country

למשך זמן מסויים, זו היתה מן מדינה

that American soldiers came back to -- a unified country.

שאליה חיילים אמריקניים חוזרים -- מדינה מאוחדת.

We were sticking together.

דבקנו אחד בשני.

We were trying to understand the threat against us.

ניסינו להבין את האיום שעמד מולנו.

We were trying to help ourselves and the world.

ניסינו לעזור לעצמנו ולעולם.

But that's changed.

אבל זה השתנה.

Now, American soldiers,

עכשיו, חיילים אמריקניים,

American veterans are coming back to a country that is so bitterly divided

משוחררים אמריקניים חוזרים בחזרה למדינה שהיא משוסעת נואשות

that the two political parties are literally accusing each other

שבה שתי מפלגות פוליטיות מאשימות אחת את השניה ממש

of treason, of being an enemy of the state,

בבגידה, בהיותה אויב המדינה,

of trying to undermine the security and the welfare of their own country.

בזה שהיא מנסה לחבל בביטחון וברווחה של המדינה שלהם עצמם.

The gap between rich and poor is the biggest it's ever been.

הפער בין העשירים והעניים גדול יותר מאי פעם.

It's just getting worse.

וזה רק הולך ומחמיר.

Race relations are terrible.

היחסים בין הזרמים השונים נוראיים.

There are demonstrations and even riots in the streets

יש הפגנות ואפילו התקוממויות ברחובות

because of racial injustice.

נגד חוסר צדק חברתי.

And veterans know that any tribe that treated itself that way -- in fact,

ומשוחררים יודעים שכל שבט שמתייחס לעצמו בדרך הזו -- בעצם,

any platoon that treated itself that way -- would never survive.

כל פלוגה שמתייחסת לעצמה שכזה אופן -- לא ישרדו לעולם.

We've gotten used to it.

התרגלנו לזה.

Veterans have gone away and are coming back

חיילים משוחררים יצאו והם חוזרים

and seeing their own country with fresh eyes.

ורואים את המדינה שלהם בעיניים חדשות.

And they see what's going on.

והם רואים מה קורה.

This is the country they fought for.

זו המדינה שעבורה הם נלחמו.

No wonder they're depressed.

זה לא מפתיע שהם בדיכאון.

No wonder they're scared.

זה לא מפתיע שהם פוחדים.

Sometimes, we ask ourselves if we can save the vets.

לפעמים, אנחנו שואלים את עצמנו אם נוכל להציל את המשוחררים.

I think the real question is if we can save ourselves.

אני חושבת שהשאלה האמיתית היא האם אנחנו יכולים להציל את עצמנו.

If we can,

אם נוכל,

I think the vets are going to be fine.

אני חושב שהחיילים המשוחררים יהיו בסדר גמור.

It's time for this country to unite,

הגיע הזמן שהמדינה הזאת תתאחד,

if only to help the men and women who fought to protect us.

ולו רק כדי לעזור לגברים ולנשים שנלחמו על-מנת להגן עלינו.

Thank you very much.

תודה רבה לכם.

(Applause)

(מחיאות כפיים)