It's time to reclaim religion | Sharon Brous

Translator: Joseph Geni Reviewer: Joanna Pietrulewicz

מתרגם: yael ring מבקר: Ido Dekkers

I was a new mother

הייתי אם טרייה

and a young rabbi

ורבה צעירה

in the spring of 2004

באביב של שנת 2004

and the world was in shambles.

והעולם היה בבלאגן

Maybe you remember.

אולי אתם זוכרים

Every day, we heard devastating reports from the war in Iraq.

בכל יום שמענו חדשות מזעזעות מהמלחמה בעיראק

There were waves of terror rolling across the globe.

גלי טרור הכו ברחבי העולם

It seemed like humanity was spinning out of control.

נראה היה שהאנושות יוצאת משליטה

אני זוכרת את הלילה בו קראתי

I remember the night that I read

about the series of coordinated bombings

על סדרה של פיגועי תופת מתוזמנים

ברכבת התחתית במדריד

in the subway system in Madrid,

and I got up and I walked over to the crib

קמתי והלכתי לעריסה

where my six-month-old baby girl

בה בתי בת השישה חודשים

lay sleeping sweetly,

ישנה לה במתיקות

האזנתי לקצב נשימותיה

and I heard the rhythm of her breath,

and I felt this sense of urgency coursing through my body.

וחשתי בגופי מעין תחושת דחיפות

We were living through a time of tectonic shifts in ideologies,

זו הייתה תקופה של שינויים כבירים בתפיסות עולם ואידיאולוגיות,

in politics, in religion, in populations.

בפוליטיקה, בדת, באוכלוסייה

Everything felt so precarious.

הכל הרגיש כל כך בלתי יציב

And I remember thinking,

ואני זוכרת שחשבתי לעצמי

"My God, what kind of world did we bring this child into?

"אלוהים, לאיזה מין עולם הבאנו את הבת שלנו?"

And what was I as a mother and a religious leader

ומה אני, כאם וכמנהיגה דתית

מוכנה לעשות בנוגע לכך?

willing to do about it?

Of course, I knew it was clear

כמובן שהיה לי ברור

that religion would be a principle battlefield

שהדת תהיה שדה קרב מרכזי

in this rapidly changing landscape,

בתוך הנוף המשתנה במהירות,

והיה ברור

and it was already clear

that religion was a significant part of the problem.

שהדת גם תהווה חלק משמעותי מן הבעיה.

השאלה עבורי הייתה,

The question for me was,

could religion also be part of the solution?

האם הדת, יכולה להיות גם חלק מן הפתרון?

Now, throughout history,

עכשיו, לאורך ההיסטוריה,

אנשים ביצעו פשעים ועוולות איומים

people have committed horrible crimes and atrocities

in the name of religion.

בשם הדת.

ועם המעבר למאה ה-21

And as we entered the 21st century,

it was very clear that religious extremism was once again on the rise.

היה ברור שקיצוניות דתית נמצאת פעם נוספת בעליה

Our studies now show

המחקרים שלנו היום מראים

שלאורך 15, 20 השנים האחרונות,

that over the course of the past 15, 20 years,

hostilities and religion-related violence

עוינות דתית ומעשי אלימות הקשורים לדת

have been on the increase all over the world.

נמצאים בעלייה בכל רחבי העולם.

But we don't even need the studies to prove it,

אבל אין צורך במחקרים הללו בכדי להוכיח זאת,

because I ask you, how many of us are surprised today

כי אני שואלת אתכם, כמה מאיתנו מופתעים היום

when we hear the stories of a bombing or a shooting,

כשאנו שומעים את הסיפורים על פיגועי תופת או ירי

when we later find out that the last word that was uttered

ובסוף מגלים שהמילה האחרונה שנאמרה

before the trigger is pulled or the bomb is detonated

לפני שההדק נלחץ או לפני שהפצצה התפוצצה

is the name of God?

הייתה שמו של אלוהים?

זה בקושי גורם לנו להרים גבה

It barely raises an eyebrow today

when we learn that yet another person

כשאנו שומעים ששוב אדם נוסף

has decided to show his love of God

החליט להראות את אהבתו לאלוהים

by taking the lives of God's children.

על-ידי נטילת חייהם של ילדיו של אלוהים.

In America, religious extremism

באמריקה, קיצוניות דתית

לובשת צורה של אדם נוצרי קיצוני, לבן, המתנגד להפלות

looks like a white, antiabortion Christian extremist

walking into Planned Parenthood in Colorado Springs

שנכנס לסניף של "הורות מתוכננת" בקולורדו ספרינגס

and murdering three people.

ורוצח שם שלושה בני-אדם.

It also looks like a couple

היא גם לובשת צורה של זוג

שהושפע על ידי ארגון המדינה האיסלמית

inspired by the Islamic State

walking into an office party in San Bernardino and killing 14.

נכנס למסיבה בסן ברנרדינו ורוצח 14 בני-אדם.

And even when religion-related extremism does not lead to violence,

ואפילו כאשר קיצוניות דתית אינה מובילה לאלימות,

it is still used as a political wedge issue,

היא עדיין משמשת ככלי פוליטי,

cynically leading people to justify the subordination of women,

המובילה להצדקה צינית של דיכוי נשים

the stigmatization of LGBT people,

יצירת סטיגמות על קהילת הלהט"ב,

גזענות, גישה איסלמפובית ואנטישמיות.

racism, Islamophobia and anti-Semitism.

This ought to concern deeply

כל זה צריך מאוד להטריד

those of us who care about the future of religion

את אלו מאיתנו שדואגים לגבי עתידה של הדת

and the future of faith.

ועתידה של האמונה.

We need to call this what it is:

צריך לקרוא לילד בשמו:

כשלון חרוץ של הדת.

a great failure of religion.

אך העניין הוא כזה, זהו איננו האתגר היחידי מולו מתמודדת הדת כיום.

But the thing is, this isn't even the only challenge that religion faces today.

בדיוק באותו הזמן

At the very same time

that we need religion to be a strong force against extremism,

בו אנחנו צריכים שהדת תהווה כוח מגן מפני קיצוניות,

it is suffering from a second pernicious trend,

היא סובלת מתופעה הרסנית נוספת,

what I call religious routine-ism.

לה אני קוראת- שגרתיות דתית.

This is when our institutions and our leaders

כאשר המוסדות והמנהיגים שלנו

are stuck in a paradigm that is rote and perfunctory,

תקועים בתפיסה תבנית, שהיא מחזורית ושטחית,

devoid of life, devoid of vision

חסרת חיים, חסרת חזון

and devoid of soul.

וחסרת נשמה.

Let me explain what I mean like this.

תנו לי להסביר למה אני מתכוונת.

One of the great blessings of being a rabbi

אחד הרגעים הנפלאים בתור רבה

is standing under the chuppah, under the wedding canopy, with a couple,

הוא לעמוד תחת החופה יחד עם זוג

and helping them proclaim publicly

ולסייע להם להצהיר באופן פומבי

and make holy the love that they found for one another.

ולקדש את אהבתם האחד לשני.

I want to ask you now, though,

אני רוצה לבקש מכם עכשיו

to think maybe from your own experience

אולי מתוך חוויה אישית שלכם

or maybe just imagine it

או רק בעזרת הדמיון

about the difference between the intensity of the experience

לחשוב על ההבדל בין החוויה העוצמתית

under the wedding canopy,

של העמידה תחת החופה

and maybe the experience of the sixth or seventh anniversary.

לבין החוויה של יום הנישואין השישי או השביעי.

(Laughter)

(צחוק)

And if you're lucky enough to make it 16 or 17 years,

ואם אתם ברי-מזל מספיק לשרוד יחד 16 או 17 שנים,

if you're like most people, you probably wake up in the morning

אם אתם כמו רוב האנשים, אתם ככל הנראה מתעוררים בבוקר

realizing that you forgot to make a reservation at your favorite restaurant

מבינים ששכחתם להזמין מקום במסעדה האהובה עליכם

ואפילו שכחתם להכין כרטיס ברכה,

and you forgot so much as a card,

and then you just hope and pray that your partner also forgot.

ואז אתם רק מקווים ומתפללים שבן-הזוג שלכם גם שכח.

Well, religious ritual and rites

ובכן, טקס הפולחן הדתי

were essentially designed to serve the function of the anniversary,

עוצב במיוחד כדי למלא את מטרתו של יום הנישואין,

לשמש מסגרת בה אנו יכולים להיאחז בשרידים

to be a container in which we would hold on to the remnants

of that sacred, revelatory encounter

של אותו אירוע מקודש של התגלות

ממנו נולדה הדת מלכתחילה.

that birthed the religion in the first place.

The problem is that after a few centuries,

הבעיה היא שלאחר מספר מאות שנים,

the date remains on the calendar,

התאריך נותר ביומן,

but the love affair is long dead.

אך סיפור האהבה כבר מת מזמן.

That's when we find ourselves in endless, mindless repetitions

אז אנו מוצאים את עצמנו חוזרים שוב ושוב

of words that don't mean anything to us,

על מילים ריקות וחסרות משמעות עבורנו,

קמים ושוב מתיישבים כי מישהו ביקש מאיתנו,

rising and being seated because someone has asked us to,

holding onto jealously guarded doctrine

נאחזים בדוקטרינה מוגנת בקנאות

that's completely and wildly out of step with our contemporary reality,

שבשום צורה איננה תואמת את המציאות של ימינו,

engaging in perfunctory practice

עוסקים במנהגים שטחיים

simply because that's the way things have always been done.

פשוט משום שזו הדרך בה דברים נעשו מאז ומעולם.

הדת נמצאת במגמת דעיכה בארצות-הברית

Religion is waning in the United States.

Across the board, churches and synagogues and mosques

בכל מקום; כנסיות, בתי-כנסת ומסגדים

are all complaining

כולם מדברים

about how hard it is to maintain relevance

על הקושי בשמירה על רלוונטיות

עבור דור של צעירים חסרי כל עניין,

for a generation of young people who seem completely uninterested,

לא רק במוסדות העומדים בלב המסורת שלנו

not only in the institutions that stand at the heart of our traditions

but even in religion itself.

אלא גם בדת עצמה.

And what they need to understand

ומה שעליהם להבין הוא

is that there is today a generation of people

שקיים היום דור של אנשים

שנגעלים מן האלימות של הקיצוניות הדתית

who are as disgusted by the violence of religious extremism

as they are turned off

באותו האופן בו הם נרתעים

by the lifelessness of religious routine-ism.

מחוסר החיות של השגרתיות הדתית.

Of course there is a bright spot to this story.

כמובן שיש נקודת אור בסיפור הזה.

Given the crisis of these two concurrent trends in religious life,

לאור המשבר של שתי המגמות הללו בחיים הדתיים,

about 12 or 13 years ago, I set out to try to determine

לפני כ12 או 13 שנים התחלתי לנסות ולהבין

האם ישנה דרך כלשהי

if there was any way

that I could reclaim the heart of my own Jewish tradition,

בה אוכל לקחת שוב בעלות על המסורת היהודית שלי

to help make it meaningful and purposeful again

כדי ששוב תהיה בעלת משמעות ומטרה

in a world on fire.

בעולם העולה בלהבות.

I started to wonder,

התחלתי לתהות,

what if we could harness some of the great minds of our generation

מה אם יכולנו לרתום חלק מהמוחות המבריקים ביותר בדורנו

ולחשוב שוב בדרכים אמיצות, מלאות חיים ודימיון

and think in a bold and robust and imaginative way again

כיצד יראה השלב הבא בחיים הדתיים?

about what the next iteration of religious life would look like?

Now, we had no money, no space, no game plan,

עכשיו, לא היו לנו כסף, לא היה לנו מקום או תכנית פעולה,

but we did have email.

אבל היה לנו אימייל.

So my friend Melissa and I sat down and we wrote an email

אז, החברה שלי מליסה ואני התיישבנו וכתבנו אימייל

which we sent out to a few friends and colleagues.

אותו שלחנו לכמה חברים ועמיתים

It basically said this:

בו היה כתוב בפשטות:

"Before you bail on religion,

"לפני שתוותר על הדת,

why don't we come together this Friday night

למה שלא נפגש יחד בערב שישי הקרוב

and see what we might make of our own Jewish inheritance?"

ונראה מה נוכל להפיק מהמורשת היהודית שלנו?"

We hoped maybe 20 people would show up.

קיווינו שאולי 20 איש יופיעו.

It turned out 135 people came.

התברר ש-135 אנשים הגיעו.

היו בקהל ציניקנים ומחפשים,

They were cynics and seekers,

atheists and rabbis.

אתאיסטים ורבנים.

Many people said that night that it was the first time

הרבה אנשים אמרו באותו הערב שזו היתה הפעם הראשונה

that they had a meaningful religious experience in their entire lives.

בה הם חוו חוויה דתית משמעותית בחייהם

And so I set out to do the only rational thing

וכך יצאתי לעשות את הדבר ההגיוני היחיד

that someone would do in such a circumstance:

שכל אדם היה עושה במצב כזה:

I quit my job and tried to build this audacious dream,

התפטרתי מהעבודה שלי וניסיתי להגשים את החלום הנועז הזה

a reinvented, rethought religious life

חיים דתיים בעלי חשיבה חדשה

which we called "IKAR,"

שקראנו להם "עיקר"

which means "the essence" or "the heart of the matter."

שמשמעותו "המהות", או "לב העניין".

Now, IKAR is not alone

עכשיו, "עיקר" לא נמצא לבד

בנוף הדתי היום.

out there in the religious landscape today.

There are Jewish and Christian and Muslim and Catholic religious leaders,

ישנם מנהיגים דתיים יהודיים, נוצריים, מוסלמים וקתוליים,

many of them women, by the way,

רבים מהם נשים, דרך אגב,

who have set out to reclaim the heart of our traditions,

ששואפים לנכס מחדש את מהות המסורות שלנו,

who firmly believe that now is the time for religion to be part of the solution.

שמאמינים בלב שלם שעכשיו הוא הזמן שהדת תהיה חלק מהפתרון.

We are going back into our sacred traditions

אנחנו חוזרים למסורות המקודשות שלנו

ותוך הכרה בכך שכל המסורות שלנו

and recognizing that all of our traditions

contain the raw material to justify violence and extremism,

מכילות בתוכן את חומר הגלם המצדיק אלימות וקיצוניות,

אבל גם מכילות את חומר הגלם המצדיק חמלה,

and also contain the raw material to justify compassion,

דו קיום וחסד

coexistence and kindness --

that when others choose to read our texts as directives for hate and vengeance,

שכאשר אחרים בוחרים לקרוא את הטקסטים שלנו כהנחיות לשנאה ונקמנות

we can choose to read those same texts

אנחנו יכולים לבחור לקרוא את אותם הטקסטים

as directives for love and for forgiveness.

כהנחיות לאהבה ולסליחה.

מצאתי כיום

I have found now

in communities as varied as Jewish indie start-ups on the coasts

בקהילות מגוונות החל מקהילות אינדי-יהודיות של סטארט-אפים בחוף המזרחי והמערבי

to a woman's mosque,

ועד למסגד לנשים,

to black churches in New York and in North Carolina,

ולכנסיה שחורה בניו יורק וצפון קרולינה,

to a holy bus loaded with nuns

עד לאוטובוס קדוש עמוס בנזירות

that traverses this country with a message of justice and peace,

החוצה את הארץ הזאת במסר של צדק ושלום,

שישנו אתוס דתי משותף

that there is a shared religious ethos

that is now emerging in the form of revitalized religion in this country.

שכעת צומח בצורה של חיי דת בעלי חיוניות חדשה בארץ הזאת.

And while the theologies and the practices vary very much

ובעוד שהתיאולוגיות והמנהגים שונים מאוד

between these independent communities,

בין כל קהילה וקהילה,

what we can see are some common, consistent threads between them.

אנחנו יכולים להבחין בקווים משותפים קבועים ביניהן.

I'm going to share with you four of those commitments now.

אשתף אתכם בארבע דברות מתוך אלה כעת.

The first is wakefulness.

הראשונה היא עירנות.

אנחו חיים בתקופה

We live in a time today

in which we have unprecedented access

בה יש לנו גישה חסרת תקדים

to information about every global tragedy

למידע על כל טרגדיה גלובלית

that happens on every corner of this Earth.

המתרחשת בכל פינה של כדור הארץ

Within 12 hours, 20 million people

בתוך 12 שעות, 20 מיליון בני אדם

saw that image of Aylan Kurdi's little body

ראו את התמונה של גופתו הקטנה של אילאן כורדי

washed up on the Turkish shore.

שנשטפה לחופי טורקיה.

We all saw this picture.

כולנו ראינו את התמונה הזאת.

We saw this picture of a five-year-old child

ראינו את התמונה הזו של הילד בן החמש

pulled out of the rubble of his building in Aleppo.

שחולץ מתוך חורבות ביתו בחאלב.

וברגע שאנחנו רואים את התמונות האלו,

And once we see these images,

we are called to a certain kind of action.

אנו נדרשים לסוג מסוים של פעולה.

My tradition tells a story of a traveler who is walking down a road

המסורת שלי מספרת סיפור על נוסע שהולך בדרך

when he sees a beautiful house on fire,

כאשר הוא רואה בניין יפה עולה בלהבות

and he says, "How can it be that something so beautiful would burn,

והוא אומר: "איך יכול להיות שדבר כל כך יפה נשרף,

ולא נראה שלאף אחד אכפת?"

and nobody seems to even care?"

So too we learn that our world is on fire,

כך גם אנחנו לומדים שהעולם שלנו עולה בלהבות,

and it is our job to keep our hearts and our eyes open,

וזהו התפקיד שלנו לשמור על לב פתוח ועיניים פקוחות,

and to recognize that it's our responsibility

ולהכיר בכך שזוהי אחריותנו

לסייע בכיבוי השריפה.

to help put out the flames.

This is extremely difficult to do.

זהו דבר קשה מאוד.

Psychologists tell us that the more we learn about what's broken in our world,

פסיכולוגים מספרים לנו שככל שנלמד יותר על מה ששבור בעולם,

the less likely we are to do anything.

כך תרד הסבירות שנעשה משהו בנידון.

It's called psychic numbing.

זה נקרא הרדמה נפשית.

We just shut down at a certain point.

בנקודה מסוימת אנחנו פשוט נסגרים.

Well, somewhere along the way, our religious leaders forgot

ובכן, מתישהו לאורך הדרך, המנהיגים הדתיים שלנו שכחו

that it's our job to make people uncomfortable.

שזהו התפקיד שלנו לגרום לאנשים חוסר נוחות

It's our job to wake people up,

זה התפקיד שלנו להעיר את האנשים,

להוציא אותם מתוך האפאטיה

to pull them out of their apathy

לתוך הצער והכאב,

and into the anguish,

and to insist that we do what we don't want to do

ולהתעקש על כך שנעשה את מה שאנחנו לא רוצים לעשות

ושנראה את מה שאנחנו לא רוצים לראות.

and see what we do not want to see.

Because we know that social change only happens --

כיוון שאנחנו יודעים ששינוי חברתי יתרחש רק --

(Applause)

(מחיאות כפיים)

when we are awake enough to see that the house is on fire.

כאשר אנחנו ערים מספיק לראות שהבית עולה באש.

The second principle is hope,

העקרון השני הוא תקווה,

and I want to say this about hope.

ואני רוצה לומר את הדבר הבא על התקווה.

Hope is not naive,

תקווה אינה נאיביות,

and hope is not an opiate.

תקווה אינה חומר משכך

Hope may be the single greatest act of defiance

תקווה יכולה אולי להיות מעשה ההתנגדות הגדול מכולם

against a politics of pessimism

נגד מדיניות של פסימיות

and against a culture of despair.

ונגד תרבות של יאוש.

Because what hope does for us

בגלל שהתקווה

is it lifts us out of the container

מעלה אותנו מהכלי

המכיל אותנו ומגביל אותנו מבחוץ,

that holds us and constrains us from the outside,

and says, "You can dream and think expansively again.

והיא אומרת, "אתם יכולים לחלום ולחשוב באופן בלתי מוגבל שוב,

That they cannot control in you."

על זה הם לא יכולים לשלוט בכם".

I saw hope made manifest in an African-American church

ראיתי את ההתגלמות של התקווה בכנסיה אפרו-אמריקאית

in the South Side of Chicago this summer,

בצד הדרומי של שיקאגו בקיץ האחרון,

where I brought my little girl,

הבאתי לשם את הבת שלי,

שהיא בת 13 היום

who is now 13

and a few inches taller than me,

ומעט יותר גבוהה ממני

כדי לשמוע את ידידי הכומר אוטיס מוס מדבר.

to hear my friend Rev. Otis Moss preach.

That summer, there had already been 3,000 people shot

בקיץ הזה, כבר היו 3,000 מקרים של ירי

בין ינואר ויולי בשיקאגו.

between January and July in Chicago.

נכנסו לכנסיה הזו ושמענו את הכומר מוס מדבר,

We went into that church and heard Rev. Moss preach,

ולאחר מכן,

and after he did,

מקהלה של 100 נשים מדהימות

this choir of gorgeous women, 100 women strong,

stood up and began to sing.

נעמדה והתחילה לשיר.

"I need you. You need me.

"אני זקוק לך. אתה זקוק לי.

I love you. I need you to survive."

אני אוהב אותך. אני זקוק לך לשרוד".

And I realized in that moment

והבנתי באותו הרגע

that this is what religion is supposed to be about.

שזוהי המהות האמיתית של הדת.

היא אמורה לתת לאנשים תחושה של מטרה,

It's supposed to be about giving people back a sense of purpose,

a sense of hope,

תחושה של תקווה,

a sense that they and their dreams fundamentally matter in this world

ההבנה שהם והחלומות שלהם חשובים באופן מהותי בעולם הזה

that tells them that they don't matter at all.

שאומר להם שהם אינם חשובים כלל.

The third principle is the principle of mightiness.

העקרון השלישי הוא העקרון של עוצמתיות

There's a rabbinic tradition that we are to walk around

ישנה מסורת רבנית שעלינו להסתובב בעולם

with two slips of paper in our pockets.

עם שני פתקים בכיסים שלנו.

One says, "I am but dust and ashes."

על אחד כתוב "ואני אפר ועפר".

לא הכל סובב סביבי.

It's not all about me.

I can't control everything, and I cannot do this on my own.

אני לא יכול לשלוט בכל דבר, ואני לא יכול לעשות זאת לבדי.

The other slip of paper says, "For my sake the world was created."

על הפתק השני כתוב, "עבורי נברא העולם".

כלומר, נכון, אני לא יכול לעשות הכל,

Which is to say it's true that I can't do everything,

אבל ודאי שאני יכול לעשות משהו.

but I can surely do something.

אני יכול לסלוח.

I can forgive.

I can love.

אני יכול לאהוב.

I can show up.

אני יכול להיות שם.

אני יכול למחות ולהפגין.

I can protest.

I can be a part of this conversation.

אני יכול להיות חלק מהשיחה הזאת.

We even now have a religious ritual,

אפילו עכשיו יש לנו טקס דתי,

a posture,

תנוחה,

המכילה את הפרדוקס שבין חוסר אונים ועוצמה.

that holds the paradox between powerlessness and power.

In the Jewish community,

בקהילה הדתית,

הפעם היחידה בשנה בה אנו משתחווים על הארץ

the only time of year that we prostrate fully to the ground

is during the high holy days.

היא בזמן יום הכיפורים.

זהו סימן להכנעה מוחלטת.

It's a sign of total submission.

Now in our community, when we get up off the ground,

עכשיו, בקהילה שלנו כאשר אנו קמים מהרצפה,

we stand with our hands raised to the heavens,

אנחנו עומדים בידים מושטות לשמים,

and we say, "I am strong, I am mighty, and I am worthy.

ואנחנו אומרים: "אני חזק, אני אדיר ואני ראוי.

אני לא יכול לעשות הכל, אבל אני יכול לעשות משהו".

I can't do everything, but I can do something."

In a world that conspires to make us believe that we are invisible

בעולם השואף לגרום לנו להאמין שאנחנו שקופים

and that we are impotent,

ושאנחנו חסרי יכולת,

religious communities and religious ritual

קהילות דתיות וטקסים דתיים

can remind us that for whatever amount of time we have here on this Earth,

יכולים להזכיר לנו שלא משנה כמה זמן יש לנו כאן בעולם

whatever gifts and blessings we were given,

לא משנה אילו יכולות וכישורים ניתנו לנו,

אילו משאבים עומדים לרשותנו,

whatever resources we have,

we can and we must use them

אנחנו יכולים וחייבים להשתמש בהם

to try to make the world a little bit more just

כדי לנסות ולהפוך את העולם לקצת יותר צודק

and a little bit more loving.

וקצת יותר אוהב.

The fourth and final is interconnectedness.

העקרון הרביעי והאחרון הוא הדדיות.

A few years ago, there was a man walking on the beach in Alaska,

לפני מספר שנים, אדם אחד הלך על החוף באלסקה,

כאשר הוא נתקל בכדורגל

when he came across a soccer ball

עליו היו כתובות אותיות ביפנית.

that had some Japanese letters written on it.

He took a picture of it and posted it up on social media,

הוא צילם את הכדור ופרסם אותו ברשתות החברתיות,

ונער יפני יצר אתו קשר.

and a Japanese teenager contacted him.

He had lost everything in the tsunami that devastated his country,

הוא אבד את כל רכושו בצונאמי שהחריב את המדינה שלו,

but he was able to retrieve that soccer ball

אבל הוא הצליח להשיב אליו את הכדורגל הזה

after it had floated all the way across the Pacific.

לאחר ששט וחצה את כל האוקיאנוס השקט.

How small our world has become.

כמה קטן העולם שלנו נהיה.

כל כך קשה לנו לזכור כמה אנחנו קשורים זה לזה.

It's so hard for us to remember how interconnected we all are

as human beings.

כבני אדם.

And yet, we know

ועדיין, אנחנו יודעים

that it is systems of oppression

שמערכות דיכוי, הן אלה

that benefit the most from the lie of radical individualism.

המרוויחות הכי הרבה מהשקר של אינדיבידואליזם קיצוני.

Let me tell you how this works.

אסביר לכם כיצד זה עובד.

I'm not supposed to care

אני לא אמורה שיהיה לי אכפת

when black youth are harassed by police,

כאשר המשטרה מטרידה בני נוער שחורים

because my white-looking Jewish kids

כיוון שכנראה הילדים היהודיים הלבנים שלי

לעולם לא יחוו את החוויה של מעצר על בסיס צבע עורם

probably won't ever get pulled over for the crime of driving while black.

ובכן, לא נכון, כיוון שזוהי גם הבעיה שלי.

Well, not so, because this is also my problem.

ואתם יודעים מה? טרנספוביהואיסלמפוביה

And guess what? Transphobia and Islamophobia

and racism of all forms, those are also all of our problems.

וגזענות על כל סוגיה, הם גם חלק מהבעיות שלנו.

And so too is anti-Semitism all of our problems.

כך גם אנטישמיות היא חלק מהבעיות שלנו.

Because Emma Lazarus was right.

כיוון שאמה לזרוס צדקה.

(מחיאות כפיים)

(Applause)

Emma Lazarus was right when she said until all of us are free,

אמה לזרוס צדקה כאשר היא אמרה שעד שכולנו לא נהיה חופשיים

we are none of us free.

אף אחד מאתנו לא חופשי.

We are all in this together.

כולנו יחד שותפים.

And now somewhere at the intersection of these four trends,

ואיפשהו בהצטלבות של ארבעת הדברות הללו,

of wakefulness and hope and mightiness and interconnectedness,

של עירנות, תקווה, עוצמתיות והדדיות,

עומדת תנועת צדק רב-דתית ופורחת במדינה הזאת.

there is a burgeoning, multifaith justice movement in this country

that is staking a claim on a countertrend,

שמנווטת תנועת נגד,

saying that religion can and must be a force for good in the world.

שטוענת שדת יכולה וחייבת להיות מקור לטוב בעולם.

הלב שלנו כואב מהדת הכושלת של הקיצוניות,

Our hearts hurt from the failed religion of extremism,

ומגיע לנו יותר מדת כושלת של שגרתיות.

and we deserve more than the failed religion of routine-ism.

It is time for religious leaders and religious communities

הגיע הזמן שמנהיגים דתיים וקהילות דתיות

יובילו את המהלך של שינוי רוחני ותרבותי

to take the lead in the spiritual and cultural shift

that this country and the world so desperately needs --

שהמדינה הזאת והעולם זקוקים להם נואשות --

a shift toward love,

שינוי לעבר אהבה,

toward justice, toward equality and toward dignity for all.

לעבר צדק, לעבר שוויון ולעבר כבוד לכולם.

I believe that our children deserve no less than that.

אני מאמינה שמגיע לילדים שלנו לא פחות מזה.

Thank you.

תודה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)