Kavita Ramdas: Radical women, embracing tradition

מתרגם: Shahar Kaiser מבקר: Yubal Masalker

Salaam. Namaskar.

סלאם. נמסקאר. (ברכת שלום בערבית והינדי)

Good morning.

בוקר טוב.

Given my TED profile, you might be expecting

על-פי פרטי הפרופיל שלי ב-TED, אתם עשויים לצפות

that I'm going to speak to you about

שאדבר אתכם אודות

the latest philanthropic trends --

מגמות הצדקה העדכניות,

the one that's currently got Wall Street

אותן מגמות שתפסו את וול סטריט

and the World Bank buzzing --

ואת הבנק העולמי בעיסוק בשאלה

how to invest in women,

כיצד יש להשקיע בנשים,

how to empower them, how to save them.

כיצד להעצימן, כיצד להצילן.

Not me.

לא אני.

I am interested in how women

אני מתעניינת באופן שבו נשים

are saving us.

מצילות אותנו.

They're saving us by redefining and re-imagining

הן מצילות אותנו בכך שהן מגדירות מחדש ומדמות מחדש

a future that defies and blurs

עתיד שיוצא כנגד, ומעמעם

accepted polarities,

קוטבויות מקובלות,

polarities we've taken for granted for a long time,

קוטבויות שקיבלנו כמובנות מאליהן במשך זמן רב,

like the ones between modernity and tradition,

כמו הקיטוב שבין חדשנות ומסורתיות,

First World and Third World,

עולם ראשון ועולם שלישי,

oppression and opportunity.

דיכוי והזדמנות.

In the midst of the daunting challenges

לנוכח האתגרים המרתיעים שמולם

we face as a global community,

אנו ניצבים כקהילה גלובאלית,

there's something about

יש משהו בדרך השלישית של

this third way raga

הראגה (מסנסקריט: צבעוניות. גם סוג של מלודיה הודית),

that is making my heart sing.

שגורם לליבי לשיר.

What intrigues me most

מה שמעורר בי עניין

is how women are doing this,

הוא כיצד נשים עושות זאת,

despite a set of paradoxes

על-אף מערכת של סתירות

that are both frustrating and fascinating.

שהן בה בעת מתסכלות ומרתקות.

Why is it that women are, on the one hand,

כיצד אפוא נשים הן מחד,

viciously oppressed by cultural practices,

מדוכאות בצורה אכזרית על ידי מנהגים תרבותיים,

and yet at the same time,

ועדיין, באותה העת,

are the preservers of cultures in most societies?

הן אלו המשמרות את התרבות ברוב החברות?

Is the hijab or the headscarf

האם החיג'אב או כיסוי הראש

a symbol of submission

הם סמל של כניעה

or resistance?

או התנגדות?

When so many women and girls

כאשר ישנן נשים ונערות רבות אשר

are beaten, raped, maimed

מוכות, נאנסות ומוטלים בהן מומים,

on a daily basis

מדי יום,

in the name of all kinds of causes --

והכל בשמם של צידוקים שונים,

honor, religion, nationality --

הדרת כבוד, דת, לאום,

what allows women to replant trees,

מה מאפשר לנשים לנטוע שתילים,

to rebuild societies,

לבנות מחדש את החברה,

to lead radical, non-violent movements

להנהיג תנועות רדיקליות, לא אלימות

for social change?

בעבור שינוי חברתי?

Is it different women

האם אלו נשים שונות,

who are doing the preserving and the radicalizing?

אלו המשמרות ואלו היוצאות כנגד הקיים?

Or are they one and the same?

או שמא אחת הן?

Are we guilty, as Chimamanda Adichie reminded us

האם אנו אשמים, כפי שהזכירה לנו צ'יממנדה אדיצ'יה

at the TED conference in Oxford,

בכנס TED באוקספורד,

of assuming that there is a single story

בהנחתנו שקיים סיפור יחיד

of women's struggles for their rights

של נשים הנאבקות עבור זכויותיהן,

while there are, in fact, many?

כאשר ישנם, למעשה, סיפורים רבים.

And what, if anything,

ומה, אם בכלל,

do men have to do with it?

קשורים גברים לעניין?

Much of my life has been a quest

חלק משמעותי מחיי הוא מסע חיפוש,

to get some answers to these questions.

למציאת תשובות עבור שאלות אלו.

It's taken me across the globe

המסע לקח אותי מסביב לעולם,

and introduced me to some amazing people.

והציג בפניי כמה אנשים מרתקים.

In the process, I've gathered a few fragments

בתוך התהליך, אספתי לי רסיסים שונים

that help me shed some light on this puzzle.

שסייעו לי לשפוך מעט אור על החידה.

Among those who've helped open my eyes

בין אלו שעזרו לי לפתוח את עיניי

to a third way

אל אותה דרך שלישית,

are: a devout Muslim in Afghanistan,

היו מוסלמית אדוקה מאפגניסטן,

a group of harmonizing lesbians in Croatia

קבוצה של זמרות לסביות מקרואטיה,

and a taboo breaker in Liberia.

ואישה ששברה טאבו מליבריה.

I'm indebted to them,

אני חבה להן תודה,

as I am to my parents,

כפי שאני חבה להוריי,

who for some set of misdemeanors in their last life,

שבשל סדרה של עוונות כלשהם בחייהם הקודמים,

were blessed with three daughters in this one.

הם בורכו בשלוש בנות בגלגול חייהם זה.

And for reasons equally unclear to me,

ובשל סיבות שאף הן לא ברורות לי,

seem to be inordinately proud of the three of us.

היו השניים גאים באופן מוחלט בשלושתינו.

I was born and raised here in India,

נולדתי וגדלתי כאן, בהודו,

and I learned from an early age

ולמדתי כבר מגיל צעיר

to be deeply suspicious of the aunties and uncles

להיות חשדנית מול דודות ודודים

who would bend down, pat us on the head

אשר היו מתכופפים, לוטפים את ראשינו

and then say to my parents

ואז פונים אל הוריי

with no problem at all,

ללא שום בעיה,

"Poor things. You only have three daughters.

"מסכנים, רק שלוש בנות.

But you're young, you could still try again."

אבל אתם עוד צעירים. אפשר לעשות עוד נסיון".

My sense of outrage

תחושת העוול שלי

about women's rights

בנוגע לזכויות נשים

was brought to a boil when I was about 11.

הגיעה לכדי רתיחה כאשר הייתי בערך בת 11.

My aunt, an incredibly articulate

דודתי - אישה בלתי רגילה

and brilliant woman,

רהוטה ומבריקה,

was widowed early.

התאלמנה בגיל צעיר.

A flock of relatives descended on her.

להק של קרובים נחת עליה.

They took off her colorful sari.

הם הסירו את הסארי הצבעוני שלה.

They made her wear a white one.

הם נתנו לה ללבוש אחד לבן.

They wiped her bindi off her forehead.

הם ניגבו את עיטור הבינדי (מסנסקריט: טיפה) ממצחה.

They broke her bangles.

הם שברו את האצעדות שעל ידיה.

Her daughter, Rani,

בתה, ראני,

a few years older than me,

הגדולה ממני במספר שנים,

sat in her lap bewildered,

ישבה בחיקה, אובדת עצות,

not knowing what had happened

לא מבינה מה קרה

to the confident woman

לאישה מלאת הבטחון

she once knew as her mother.

שפעם הכירה כאימה.

Late that night, I heard my mother

באותו הלילה, שמעתי את אימי

begging my father,

מתחננת בפני אבי,

"Please do something Ramu. Can't you intervene?"

"אנא, עשה משהו ראמו. אינך יכול להתערב?"

And my father, in a low voice, muttering,

ואבי, בקול נמוך, ממלמל,

"I'm just the youngest brother, there's nothing I can do.

"אני רק האח הצעיר, אין שום דבר שאוכל לעשות.

This is tradition."

זוהי המסורת".

That's the night I learned the rules

זהו הלילה בו למדתי את החוקים

about what it means to be female in this world.

על מהי המשמעות של להיות נקבה בעולם.

Women don't make those rules,

נשים לא יוצרות חוקים אלה,

but they define us, and they define

אך הם מגדירים אותנו, וכן מגדירים את

our opportunities and our chances.

ההזדמנויות שלנו והסיכויים שלנו.

And men are affected by those rules too.

ואף הגברים מושפעים מחוקים אלה.

My father, who had fought in three wars,

אבי, שנלחם בשלוש מלחמות,

could not save his own sister

לא יכל להציל את אחותו

from this suffering.

מהסבל הזה.

By 18,

בגיל שמונה עשרה,

under the excellent tutelage of my mother,

תחת חסותה הנהדרת של אימי,

I was therefore, as you might expect,

הפכתי עד מהרה, כפי שאתם יכולים לצפות,

defiantly feminist.

לפמיניסטית מתריסה.

On the streets chanting,

יוצאת אל הרחוב וקוראת,

"[Hindi]

[הינדי]

[Hindi]

[הינדי]

We are the women of India.

"אנו נשות הודו.

We are not flowers, we are sparks of change."

איננו פרחים, אנו זיקים של שינוי".

By the time I got to Beijing in 1995,

בעת שהגעתי אל בייג'ין בשנת 1995,

it was clear to me, the only way

היה ברור מבחינתי, שהדרך היחידה

to achieve gender equality

להשגת שוויון מגדרי

was to overturn centuries

היא להביס שנים רבות

of oppressive tradition.

של מסורות דכאניות.

Soon after I returned from Beijing,

מעט אחרי חזרתי מבייג'ין,

I leapt at the chance to work for this wonderful organization,

קפצתי על ההזדמנות לעבוד עבור ארגון נהדר זה,

founded by women,

אשר נוסד על ידי נשים,

to support women's rights organizations around the globe.

לתמיכה בארגוני זכויות נשים ברחבי תבל.

But barely six months into my new job,

ובקושי לאחר חצי שנה בתפקידי החדש,

I met a woman

פגשתי אישה

who forced me to challenge all my assumptions.

אשר אילצה אותי לאתגר את כל ההנחות שהיו לי.

Her name is Sakena Yacoobi.

שמה הוא סאקנה יאקובי.

She walked into my office

היא צעדה אל תוך משרדי

at a time when no one knew

בתקופה שבה איש לא ידע

where Afghanistan was in the United States.

בארה"ב היכן נמצאת אפגניסטן.

She said to me, "It is not about the burka."

היא אמרה לי, "העניין אינו עם הבורקה (לבוש צניעות מסורתי)".

She was the most determined advocate

היא הייתה התומכת הגדולה ביותר

for women's rights I had ever heard.

בזכויות נשים שאי-פעם שמעתי.

She told me women were running underground schools

היא סיפרה לי שנשים מפעילות בתי ספר מחתרתיים

in her communities inside Afghanistan,

בקהילה שלה בתוך אפגניסטן

and that her organization, the Afghan Institute of Learning,

ושהארגון שלה - "המוסד האפגני ללמידה",

had started a school in Pakistan.

פתח גם בית-ספר בפקיסטן.

She said, "The first thing anyone who is a Muslim knows

היא אמרה, "הדבר הבסיסי שכל מוסלמי יודע

is that the Koran requires

הוא שהקוראן דורש

and strongly supports literacy.

ותומך במרץ בידיעת קרוא וכתוב.

The prophet wanted every believer

הנביא רצה שכל מאמין

to be able to read the Koran for themselves."

יהיה מסוגל לקרוא בקוראן בעצמו".

Had I heard right?

האם שמעתי נכון?

Was a women's rights advocate

האם פעילה לזכויות נשים

invoking religion?

מעודדת אמונה דתית?

But Sakena defies labels.

אך סאקנה דוחה מעליה תוויות.

She always wears a headscarf,

היא תמיד לובשת כיסוי ראש.

but I've walked alongside with her on a beach

אך הזדמן לי ללכת לצידה על חוף הים

with her long hair flying in the breeze.

כאשר שיערה הארוך מתבדר ברוח.

She starts every lecture with a prayer,

היא מתחילה כל הרצאה בתפילה,

but she's a single, feisty,

אך היא רווקה, חריפה,

financially independent woman

אישה עצמאית כלכלית

in a country where girls are married off at the age of 12.

במדינה בה ילדות נישאות בגיל 12.

She is also immensely pragmatic.

היא גם בעלת חשיבה פרגמטית ביותר.

"This headscarf and these clothes," she says,

"כיסוי-הראש הזה והבגדים האלה" היא אומרת,

"give me the freedom to do what I need to do

"מאפשרים לי את החירות לעשות את שאני צריכה לעשות

to speak to those whose support and assistance

ולהגיע אל אלה אשר תמיכתם ועזרתם

are critical for this work.

הן חיוניות לעבודתי.

When I had to open the school in the refugee camp,

כאשר היה עליי לפתוח בית ספר במחנה פליטים,

I went to see the imam.

הלכתי לאימאם (מנהיג דתי מוסלמי).

I told him, 'I'm a believer, and women and children

אמרתי לו, "אני אישה מאמינה, ונשים וילדים

in these terrible conditions

החיים בתנאים כה קשים

need their faith to survive.'"

זקוקים לאמונתם בכדי לשרוד".

She smiles slyly.

היא חייכה בחשאי.

"He was flattered.

"הוא הוחמא.

He began to come twice a week to my center

הוא התחיל להגיע פעמיים בשבוע אל המרכז שלי

because women could not go to the mosque.

שכן לנשים אסור להגיע למסגד.

And after he would leave,

ולאחר שהיה עוזב

women and girls would stay behind.

נשים וילדות היו נשארות עוד איתנו.

We began with a small literacy class

התחלנו בכיתה קטנה ללמידת קרוא וכתוב

to read the Koran,

כדי לקרוא בקוראן,

then a math class, then an English class, then computer classes.

ולאחר מכן כיתת מתמטיקה, כיתת אנגלית ואז כיתת מחשבים.

In a few weeks, everyone in the refugee camp

לאחר מספר שבועות, כולם במחנה הפליטים

was in our classes."

היו בשיעורים שלנו".

Sakena is a teacher

סאקנה היא מורה

at a time when to educate women

בתקופה בה לחנך נשים

is a dangerous business in Afghanistan.

הוא עסק מסוכן באפגניסטן.

She is on the Taliban's hit list.

היא נמצאת ברשימת החיסול של הטאליבן.

I worry about her every time she travels across that country.

אני דואגת לה בכל פעם שהיא מסיירת ברחבי מדינתה.

She shrugs when I ask her about safety.

היא מושכת בכתפיה כאשר אני שואלת אותה על בטחונה.

"Kavita jaan, we cannot allow ourselves to be afraid.

"קויתה-ג'אן, אנו לא יכולות להרשות לעצמינו לפחד.

Look at those young girls who go back to school

הביטי בבנות אשר חוזרות לבית-הספר

when acid is thrown in their face."

וחומצה מושלכת בפניהן".

And I smile, and I nod,

ואני מחייכת ומהנהנת בראשי,

realizing I'm watching women and girls

מבינה שאני מביטה בנשים וילדות

using their own religious traditions and practices,

אשר משתמשות במסורת הדתית ובמנהגים,

turning them into instruments

והופכות אותם למכשיר

of opposition and opportunity.

של התנגדות והזדמנות.

Their path is their own

הדרך היא דרכן שלהן

and it looks towards an Afghanistan

והיא משקיפה אל עבר אפגניסטן

that will be different.

שתהיה שונה.

Being different is something the women

להיות שונה הוא משהו שבנות

of Lesbor in Zagreb, Croatia

להקת "לסבור" מזגרב, קרואטיה

know all too well.

מכירות היטב.

To be a lesbian, a dyke,

להיות לסבית, דייק,

a homosexual

הומוסקסואל

in most parts of the world, including right here

בחלקים נרחבים בעולם, וגם כאן

in our country, India,

בארצנו, הודו,

is to occupy a place of immense discomfort

משמעו לאכלס מרחב המעורר חוסר-נחת

and extreme prejudice.

ודעות קדומות קיצוניות.

In post-conflict societies like Croatia,

במקומות שעברו מאבקים חברתיים כקרואטיה,

where a hyper-nationalism and religiosity

כאשר עודף לאומנות והשפעה דתית

have created an environment unbearable

יצרו סביבה בלתי נסבלת,

for anyone who might

עבור כל מי

be considered a social outcast.

שנתפס כשונה מבחינה חברתית.

So enter a group of out dykes,

ולחלל זה נכנסות קבוצת לסביות במוצהר,

young women who love the old music

נשים צעירות האוהבות מוזיקה מסורתית

that once spread across that region

אשר בעבר הייתה נפוצה בכל האזור

from Macedonia to Bosnia,

ממקדוניה ועד בוסניה,

from Serbia to Slovenia.

מסרביה ועד סלובניה.

These folk singers met at college at a gender studies program.

זמרות שירי העם הללו, נפגשו במכללה בתכנית ללימודי מגדר.

Many are in their 20s, some are mothers.

רבות מהן בשנות העשרים לחייהן. חלקן אמהות.

Many have struggled to come out to their communities,

רבות מהן נאבקו לצאת מהארון בקהילות שלהן.

in families whose religious beliefs make it hard to accept

במשפחות בהן האמונה הדתית מקשה על קבלת

that their daughters are not sick,

העובדה שבנותיהן אינן חולות,

just queer.

אלא פשוט אחרות (גם=הומוסקסואליות).

As Leah, one of the founders of the group, says,

כפי שאומרת לאה, אחת ממייסדות הלהקה,

"I like traditional music very much.

"אני אוהבת מאד מוזיקה מסורתית.

I also like rock and roll.

ובנוסף אוהבת גם רוקנרול.

So Lesbor, we blend the two.

ולכן בלסבור - אנו מחברות בין השניים.

I see traditional music like a kind of rebellion,

אני תופסת מוזיקה מסורתית כסוג של התקוממות,

in which people can really speak their voice,

שבה מתאפשר לאנשים לדבר בקולם שלהם,

especially traditional songs

במיוחד בשירים מסורתיים

from other parts of the former Yugoslav Republic.

מחבלי הארץ שהיו בעבר חלק מיוגוסלביה.

After the war, lots of these songs were lost,

מקץ המלחמה, רבים מהשירים הללו אבדו.

but they are a part of our childhood and our history,

אך הם חלק מילדותינו וההיסטוריה שלנו,

and we should not forget them."

ואל לנו לשכוח אותם".

Improbably, this LGBT singing choir

באופן מפתיע, אותה מקהלת להט"בים

has demonstrated how women

מדגימה כיצד נשים

are investing in tradition to create change,

משקיעות משאבים במסורת עבר, בכדי לחולל שינוי,

like alchemists turning discord into harmony.

כמו היו אלכימאיות ההופכות צרימה להרמוניה.

Their repertoire includes

הרפרטואר שלהן כולל

the Croatian national anthem,

את ההמנון הלאומי הקרואטי,

a Bosnian love song

שיר אהבה בוסני

and Serbian duets.

ודואטים סרביים.

And, Leah adds with a grin,

ולאה מוסיפה עם חיוך דק,

"Kavita, we especially are proud of our Christmas music,

"קויתה, אנו גאות במיוחד בשירי חג-המולד שלנו

because it shows we are open to religious practices

כי הם משקפים את הפתיחות שלנו כלפי מנהגים דתיים

even though Catholic Church

על-אף שהכנסייה הקתולית

hates us LGBT."

שונאת אותנו, להט"בים".

Their concerts draw from

ההופעות שלהן שואבות בעיקר

their own communities, yes,

מתוך הקהילות שלהן, כן,

but also from an older generation:

אך גם מהדור המבוגר יותר,

a generation that might be

דור שעשוי להיות

suspicious of homosexuality,

חשדני אל מול הומוסקסואליות,

but is nostalgic for its own music and the past it represents.

אך דור שהוא נוסטלגי למוזיקה שלו ולעבר שהיא מייצגת.

One father, who had initially balked at his daughter

אב אחד, שבתחילה נרתע מבתו

coming out in such a choir,

שנחשפה מעצם היותה במקהלה,

now writes songs for them.

כותב כעת שירים בעבורן.

In the Middle Ages, troubadours

בימי הביניים, טרובדורים

would travel across the land

נהגו לנדוד ברחבי הארץ

singing their tales and sharing their verses:

שרים את מעשיותיהם ומשתפים בחרוזיהם.

Lesbor travels through the Balkans like this,

לסבור נודדות ברחבי הבלקן ממש כמוהם,

singing, connecting people divided

שרות, מאחדות אנשים אשר מפולגים

by religion, nationality and language.

בדתם, בלאומיותם ובשפתם,

Bosnians, Croats and Serbs

בוסנים, קרואטים וסרבים

find a rare shared space of pride in their history,

מוצאים מרחב נדיר ומשותף של גאווה בעברם,

and Lesbor reminds them that

ולסבור מזכירות להם

the songs one group often claims as theirs alone

ששירים שקבוצה מסויימת תופסת כשלה

really belong to them all.

למעשה שייכים לכולם.

(Singing)

(שירה)

Yesterday, Mallika Sarabhai showed us

אתמול, מאליקה סארבאי הראתה לנו

that music can create a world

כי מוזיקה עשויה ליצור עולם

more accepting of difference

שיהיה סובלני יותר כלפי שונות

than the one we have been given.

מאשר העולם בו אנו חיים כיום.

The world Leymah Gbowee was given

העולם שאליו הגיעה ליימה בואי

was a world at war.

היה עולם של מלחמה.

Liberia had been torn apart by civil strife for decades.

ליבריה נקרעה לגזרים בשל מלחמת אזרחים שנמשכה עשורים.

Leymah was not an activist, she was a mother of three.

ליימה לא היתה פעילה פוליטית; היא היתה אם לשלושה.

But she was sick with worry:

אך קוננה בה דאגה עצומה.

She worried her son would be abducted

היא חששה שבנה ייחטף

and taken off to be a child soldier,

ויגוייס בכפייה להיות ילד-חייל.

she worried her daughters would be raped,

היא חששה שבתה תיאנס.

she worried for their lives.

היא חששה לחייהם.

One night, she had a dream.

לילה אחד חלמה חלום.

She dreamt she and thousands of other women

ובחלומה היא, יחד עם אלפי אמהות,

ended the bloodshed.

סיימו את שפיכות הדמים.

The next morning at church, she asked others how they felt.

למחרת היום, בכנסייה, היא שאלה את האחרות על תחושותיהן.

They were all tired of the fighting.

כולן מאסו בלחימה.

We need peace, and we need our leaders to know

אנו צריכים שלום, ואנו זקוקים שהמנהיגים ידעו

we will not rest until there is peace.

שאנו לא ננוח עד שייכון שלום.

Among Leymah's friends was a policewoman who was Muslim.

בין חברותיה של ליימה, הייתה שוטרת מוסלמית.

She promised to raise the issue with her community.

היא הבטיחה כי תציף את הנושא גם בקהילה שלה.

At the next Friday sermon,

בדרשת יום-השישי שלאחר מכן,

the women who were sitting in the side room of the mosque

הנשים שישבו בחדר הצדדי במסגד

began to share their distress at the state of affairs.

התחילו לשתף בתחושות המועקה מהמצב הקיים.

"What does it matter?" they said, "A bullet doesn't distinguish

"מה זה משנה?" אמרו, "הקליע לא מבחין

between a Muslim and a Christian."

בין מוסלמי ובין נוצרי".

This small group of women,

אותה קבוצה קטנה של נשים

determined to bring an end to the war,

גמרה אומר להביא סוף למלחמה.

and they chose to use their traditions to make a point:

והן בחרו להשתמש במסורת שלהן כדי להוכיח את טענתן.

Liberian women usually wear

נשים ליבריות לובשות, בדרך כלל,

lots of jewelry and colorful clothing.

עדיים רבים ובגדים ססגוניים.

But no, for the protest, they dressed

אך לא הפעם. להפגנה הזו הן לבשו

all in white, no makeup.

כולן לבן, ללא איפור.

As Leymah said, "We wore the white

כפי שאמרה ליימה, "לבשנו לבן

saying we were out for peace."

כדי לסמל שאנו פה בשביל השלום".

They stood on the side of the road on which

הן עמדו בצד הדרך שבה

Charles Taylor's motorcade passed every day.

עוברת שיירת השרד של צ'ארלס טיילור (מצביא ונשיא ליבריה באותה העת).

They stood for weeks --

הן עמדו שם שבועות,

first just 10, then 20, then 50, then hundreds of women --

תחילה, רק עשר, ואז עשרים, ואז חמישים, ואז מאות רבות של נשים

wearing white, singing, dancing,

כולן לבושות לבן, שרות ורוקדות,

saying they were out for peace.

אומרות שהן כאן בשביל השלום.

Eventually, opposing forces in Liberia

בסופו של דבר, הכוחות הלוחמים בליבריה

were pushed to hold peace talks in Ghana.

נאלצו לקיים שיחות שלום בגאנה.

The peace talks dragged on and on and on.

השיחות נמשכו עוד ועוד ועוד.

Leymah and her sisters had had enough.

לליימה ואחיותיה זה היה די והותר.

With their remaining funds, they took

במימון שנותר להן ממאבקן, הן לקחו

a small group of women down to the venue of the peace talks

קבוצה קטנה של נשים אל מקום הכינוס של שיחות השלום,

and they surrounded the building.

והן כיתרו את מבנה.

In a now famous CNN clip,

ובקטע מצולם, שהפך לימים לקטע מפורסם מה-CNN,

you can see them sitting on the ground, their arms linked.

ניתן לראות כיצד הן יושבות על הארץ, זרועותיהן שלובות זו בזו.

We know this in India. It's called a [Hindi].

אנו מכירים זאת מהודו. זה קרוי גהראוו (הינדי).

Then things get tense.

לאחר מכן העניינים התלהטו.

The police are called in to physically remove the women.

המשטרה נקראה על מנת לסלק משם את הנשים.

As the senior officer approaches with a baton,

בעוד הקצין הבכיר מתקרב עם אלה,

Leymah stands up with deliberation,

ליימה נעמדת מולו,

reaches her arms up over her head,

מותחת את זרועותיה מעל לראשה,

and begins, very slowly,

ומתחילה, באיטיות רבה,

to untie her headdress that covers her hair.

להתיר את כיסוי הראש שמכסה את שיערה.

You can see the policeman's face.

אתם יכולים לראות את פני השוטר.

He looks embarrassed. He backs away.

הוא נראה נבוך. הוא נסוג.

And the next thing you know,

ורגע אחד נוסף לאחר מכן,

the police have disappeared.

המשטרה נעלמה.

Leymah said to me later,

ליימה אמרה לי מאוחר יותר,

"It's a taboo, you know, in West Africa.

"זה טאבו, את מבינה, במערב אפריקה.

If an older woman undresses in front of a man

אם אישה מבוגרת מתפשטת בפני גבר

because she wants to,

ועושה זאת מרצונה,

the man's family is cursed."

משפחתו של הגבר מקוללת".

(Laughter)

(צחוק)

(Applause)

(מחיאות כפיים)

She said, "I don't know if he did it because he believed,

היא המשיכה, "אינני יודעת אם הוא עשה זאת כי האמין בכך,

but he knew we were not going to leave.

אך ממעשיי הבין שאין בכוונתנו להסתלק.

We were not going to leave until the peace accord was signed."

לא נעזוב עד שלא ייחתם הסכם שלום".

And the peace accord was signed.

והסכם השלום נחתם.

And the women of Liberia

ונשות ליבריה

then mobilized in support of Ellen Johnson Sirleaf,

החליטו למנף תמיכה פוליטית באלן ג'ונסון-סירליף,

a woman who broke a few taboos herself

אישה שבעצמה שברה מספר איסורים חברתיים

becoming the first elected woman head of state

בכך שנבחרה כראש-מדינה-אישה ראשונה

in Africa in years.

באפריקה מזה שנים.

When she made her presidential address,

כאשר קיימה את הנאום הנשיאותי,

she acknowledged these brave women of Liberia

היא הכירה בנשים האמיצות הללו של ליבריה

who allowed her to win against a football star --

שסייעו לה להיבחר נגד כוכב פוטבול --

that's soccer for you Americans --

הכוונה לכדורגל - בשבילכם האמריקנים --

no less.

לא פחות.

Women like Sakena and Leah

נשים כמו סאקנה ולאה

and Leymah

וליימה

have humbled me and changed me

גרמו לי לתחושת ענווה ושינו אותי

and made me realize that I should not be so quick

וגרמו לי להבין שאל לי להיות פזיזה

to jump to assumptions of any kind.

ולקפוץ למסקנות מכל סוג שהוא.

They've also saved me from my righteous anger

הן גם הצילו אותי מלהט צדקני

by offering insights into this third way.

על-ידי כך, שסיפקו לי תובנות אל הדרך השלישית הזו.

A Filipina activist once said to me,

פעילה פיליפינית אמרה לי פעם,

"How do you cook a rice cake?

"איך מבשלים אורז?

With heat from the bottom and heat from the top."

בעזרת חום מלמטה וחום מלמעלה".

The protests, the marches,

המאבקים, ההפגנות,

the uncompromising position that

העמדה הבלתי מתפשרת

women's rights are human rights, full stop.

שזכויות נשים הן זכויות אדם - סוף פסוק.

That's the heat from the bottom.

זהו הלהט מלמטה.

That's Malcolm X and the suffragists

זהו מלקולם אקס ומאבק הספרג'יסטיות

and gay pride parades.

ומצעדי הגאווה.

But we also need the heat from the top.

אך אנו זקוקים גם לחום מלמעלה.

And in most parts of the world,

ובחלקים נרחבים בעולם,

that top is still

החלק העליון עדיין

controlled by men.

נשלט בידי גברים.

So to paraphrase Marx: Women make change,

אז אם אעשה פראפרזה למארקס: נשים יוצרות שינוי,

but not in circumstances of their own choosing.

אך לא בנסיבות שבהן בוחרות.

They have to negotiate.

עליהן לשאת ולתת.

They have to subvert tradition that once silenced them

עליהן לחתור תחת מסורות שבעבר השתיקו אותן

in order to give voice to new aspirations.

על מנת לתת קול לשאיפות חדשות.

And they need allies from their communities.

והן זקוקות לבני ברית בקהילות שלהן,

Allies like the imam,

בני ברית כמו האימאם,

allies like the father who now writes songs

בני ברית כמו האב שכעת כותב שירים

for a lesbian group in Croatia,

עבור להקת לסביות בקרואטיה,

allies like the policeman who honored a taboo and backed away,

בני ברית כמו השוטר שכיבד טאבו ונסוג,

allies like my father,

בני ברית כמו אבי,

who couldn't help his sister but has helped three daughters

שלא היה בידו לעזור לאחותו, אך עזר לשלוש בנותיו

pursue their dreams.

להגשים את חלומותיהן.

Maybe this is because feminism,

אולי זה כך משום שפמיניזם,

unlike almost every other social movement,

בשונה כמעט מכל תנועה חברתית אחרת,

is not a struggle against a distinct oppressor --

אינו מלחמה מול מדכא נפרד.

it's not the ruling class

אין כאן מעמד שליט

or the occupiers or the colonizers --

או כובשים או מתיישבים שהגיעו מעבר לים,

it's against a deeply held set of beliefs and assumptions

זהו מאבק מול אוסף של אמונות והנחות המושרשות עמוק

that we women, far too often,

שאנו כנשים, פעמים רבות מדי,

hold ourselves.

מחזיקות גם בעצמנו.

And perhaps this is the ultimate gift of feminism,

וייתכן כי זוהי המתנה המהותית של הפמיניזם,

that the personal is in fact the political.

שהאישי הוא למעשה הפוליטי.

So that, as Eleanor Roosevelt said once of human rights,

ולכן, כפי שאמרה פעם אלינור רוזוולט על זכויות אדם,

the same is true of gender equality:

הדבר נכון גם לגבי שוויון מגדרי,

that it starts in small places, close to home.

הוא מתחיל במקומות קטנים, קרוב לבית.

On the streets, yes,

ברחובות, כן,

but also in negotiations at the kitchen table

אך גם במשא ומתן סביב שולחן האוכל

and in the marital bed

ובמיטה הזוגית

and in relationships between lovers and parents

וביחסים שבין אהובים והורים

and sisters and friends.

ואחיות וחברים.

And then

ואז, בדיוק אז

you realize that by integrating

מבינים שעל-ידי מיזוג

aspects of tradition and community

היבטים שונים של מסורת וקהילה

into their struggles,

אל תוך מאבקן,

women like Sakena and Leah and Leymah --

נשים כמו סאקנה ולאה וליימה,

but also women like Sonia Gandhi here in India

אך גם סוניה גאנדי כאן בהודו

and Michelle Bachelet in Chile

ומישל בצ'לט בצ'ילה

and Shirin Ebadi in Iran --

ושירין עבאדי באירן

are doing something else.

עושות משהו אחר.

They're challenging the very notion

הן חותרות תחת עצם התפיסה

of Western models of development.

הנובעת ממודלים מערביים של התפתחות.

They are saying, we don't have to be like you

הן אומרות, איננו חייבות להיות כמותכם

to make change.

על מנת לשנות.

We can wear a sari or a hijab

אנו יכולות ללבוש סארי או חיג'אב

or pants or a boubou,

או מכנסיים או בובו (בגד מסורתי אפריקאי),

and we can be party leaders and presidents

ואנו יכולות להיות מנהיגות מפלגה ונשיאות

and human rights lawyers.

ועורכות דין לזכויות אדם.

We can use our tradition to navigate change.

אנו יכולות להשתמש במסורת שלנו כדי לנווט לשינוי.

We can demilitarize societies

אנו יכולות למוסס צביון צבאי בחברות

and pour resources, instead,

וליצוק במקומו משאבים

into reservoirs of genuine security.

כך שיהפכו למאגר אמיתי של בטחון.

It is in these little stories,

בתוך הסיפורים הקטנים הללו,

these individual stories,

הסיפורים האישיים האלה,

that I see a radical epic being written

אני רואה את האפוס הרדיקלי שנכתב

by women around the world.

על-ידי נשים ברחבי העולם.

It is in these threads

בתוך הפתילים הללו

that are being woven into a resilient fabric

שנטווים יחדיו לכדי אריג חזק

that will sustain communities,

שישא ויתמוך בקהילות,

that I find hope.

שם אני מוצאת תקווה.

And if my heart is singing,

ואם אכן ליבי שר,

it's because in these little fragments,

זאת משום שבאותם רסיסים קטנים,

every now and again, you catch a glimpse

מפעם לפעם, ניתן להבחין בזווית העין

of a whole, of a whole new world.

בשלם, בעולם השלם והחדש.

And she is definitely on her way.

ואין ספק שהיא בדרכה.

Thank you.

תודה לכם.

(Applause)

(מחיאות כפיים)