The unheard story behind the Sistine Chapel | Elizabeth Lev

מתרגם: Mayrav Braude מבקר: Ido Dekkers

Imagine you're in Rome,

דמיינו שאתם ברומא,

and you've made your way to the Vatican Museums.

והגעתם למוזיאוני הותיקן.

And you've been shuffling down long corridors,

אתם צועדים במורד מסדרונות ארוכים,

past statues, frescoes, lots and lots of stuff.

חולפים על פני פסלים, פרסקאות, המון דברים.

You're heading towards the Sistine Chapel.

אתם צועדים לכיוון הקפלה הסיסטינית.

At last -- a long corridor, a stair and a door.

סוף סוף - מסדרון ארוך, מדרגה ודלת.

You're at the threshold of the Sistine Chapel.

אתם עומדים על הסף של הקפלה הסיסטינית.

So what are you expecting?

למה ציפיתם?

Soaring domes? Choirs of angels?

כיפות מתנשאות? מקהלות מלאכים?

We don't really have any of that there.

אין שם את כל הדברים הללו.

Instead, you may ask yourself, what do we have?

לחילופין, שאלו את עצמכם, מה ישנו?

Well, curtains up on the Sistine Chapel.

ובכן, המסך עולה על הקפלה הסיסטינית.

And I mean literally, you're surrounded by painted curtains,

אתם מוקפים וילונות מצויירים,

the original decoration of this chapel.

הקישוטים המקוריים של הקפלה.

Churches used tapestries not just to keep out cold during long masses,

מעבר לחימום בזמן המיסה, כנסיות השתמשו בשטיחי קיר

but as a way to represent the great theater of life.

כדרך ליצג את התיאטרון הגדול של החיים.

The human drama in which each one of us plays a part is a great story,

הדרמה האנושית בה כל אחד מאיתנו משחק תפקיד היא סיפור נהדר.

a story that encompasses the whole world

זה סיפור שחובק את העולם

and that came to unfold in the three stages

והתגלה בשלושת שלבי

of the painting in the Sistine Chapel.

צביעת הקפלה הסיסטינית.

Now, this building started out as a space for a small group

הבניין הזה החל כמרחב בעבור קבוצה קטנה

of wealthy, educated Christian priests.

של כמרים נוצרים, אמידים ומשכילים

They prayed there. They elected their pope there.

שם הם התפללו. שם הם בחרו את האפיפיור.

Five hundred years ago,

לפני חמש מאות שנים,

it was the ultimate ecclesiastical man cave.

זו היתה זולת הכמרים האולטימטיבית.

So, you may ask, how can it be that today it attracts and delights

ודאי אתם שואלים כיצד היום היא הפכה למוקד משיכה ועונג

five million people a year,

לחמישה מיליון אנשים בשנה,

from all different backgrounds?

ממגוון רקעים?

Because in that compressed space, there was a creative explosion,

בגלל שבמרחב הדחוס הזה, היתה התפרצות של יצירה,

ignited by the electric excitement of new geopolitical frontiers,

שניצתה על ידי ההתלהבות מחזיתות גיאופוליטיות חדשות,

which set on fire the ancient missionary tradition of the Church

הדליקה מחדש את המסורת המיסיונרית של הכנסיה

and produced one of the greatest works of art in history.

והפיקה את אחת מיצירות האומנות הגדולות בהיסטוריה.

Now, this development took place as a great evolution,

התפתחות זו קרתה באופן הדרגתי,

moving from the beginning of a few elite,

החל מאליטה מצומצמת,

and eventually able to speak to audiences of people

עד שהיום נוגעת בקהלים

that come from all over the world.

שמגיעים מכל רחבי העולם.

This evolution took place in three stages,

התפתחות זו קרתה בשלושה שלבים,

each one linked to a historical circumstance.

כל אחד מהשלבים כרוך בנסיבה היסטורית.

The first one was rather limited in scope.

הראשון היה מוגבל בהיקפו.

It reflected the rather parochial perspective.

הוא שיקף נקודת מבט פרובנציאלית.

The second one took place after worldviews were dramatically altered

השני התרחש לאחר שינויים דרמטיים בהשקפות העולם

after Columbus's historical voyage;

בשל מסעו ההיסטורי של קולומבוס.

and the third,

והשלב השלישי,

when the Age of Discovery was well under way

כשעידן התגליות היה בעיצומו

and the Church rose to the challenge

והכנסיה נענתה לאתגר

of going global.

של ההפיכה לגלובאלית.

The original decoration of this church reflected a smaller world.

העיצוב המקורי של הכנסיה שיקף עולם קטן יותר.

There were busy scenes

היו בו סצינות עמוסות

that told the stories of the lives of Jesus and Moses,

שסיפרו את סיפורי חייהם של ישו ומשה,

reflecting the development of the Jewish and Christian people.

ושיקפו את ההתפתחות של העמים היהודים והנוצרים.

The man who commissioned this, Pope Sixtus IV,

מזמין העבודה, האפיפיור סיקסטוס הרביעי,

assembled a dream team of Florentine art,

הרכיב צוות את צוות החלומות של האומנות הפלורנטינית,

including men like Sandro Botticelli

לרבות סנדרו בוטיצ'לי

and the man who would become Michelangelo's future painting teacher,

ומי שעתיד להפוך למורהו של מיכאלאנג'לו,

Ghirlandaio.

גירלנדיו.

These men, they blanketed the walls with a frieze of pure color,

הם עטפו את הקירות באפריזים של צבע טהור,

and in these stories you'll notice familiar landscapes,

ובסיפורים אלה תוכלו לזהות תמונות נוף מוכרות,

the artists using Roman monuments or a Tuscan landscape

היות והאמנים השתמשו במונומטים רומים או נופים טוסקנים

to render a faraway story, something much more familiar.

על מנת לשוות לסיפור מרוחק תחושה מוכרת.

With the addition of images of the Pope's friends and family,

בתוספת דמויות מקרב חבריו ומשפחתו של האפיפיור,

this was a perfect decoration for a small court

היה זה הקישוט המושלם עבור חצר מלוכה קטנה

limited to the European continent.

המוגבלת ליבשת אירופה.

But in 1492, the New World was discovered,

אבל, בשנת 1492, התגלה העולם החדש,

horizons were expanding,

אופקים התרחבו,

and this little 133 by 46-foot microcosm had to expand as well.

ומיקרוקוסמוס קטן זה נאלץ גם הוא להתרחב.

And it did,

וכך היה

thanks to a creative genius,

הודות לגאון יצירתי,

a visionary and an awesome story.

לבעל חזון ולסיפור אדיר.

Now, the creative genius was Michelangelo Buonarroti,

הגאון היצירתי היה מיכאלאנג'לו בואונרוטי,

33 years old when he was tapped to decorate 12,000 square feet of ceiling,

שהיה בן 33 כשהתבקש לעטר כ-1,100 מטרים רבועים של תקרה

and the deck was stacked against him --

הוא פעל כנגד כל הסיכויים,

he had trained in painting but had left to pursue sculpture.

על אף שלמד ציור הוא בחר להתמקד בפיסול.

There were angry patrons in Florence because he had left a stack

בפירנצה היו פטרונים שכעסו כי השאיר ערימות

of incomplete commissions,

של הזמנות עשויות למחצה,

lured to Rome by the prospect of a great sculptural project,

לאחר שהתפתה לבוא לרומא בעבור פרויקט פיסול גדול

and that project had fallen through.

אך הפרויקט לא יצא לפועל.

And he had been left with a commission to paint 12 apostles

והוא נשאר עם הזמנה לציור שנים עשר שליחים

against a decorative background in the Sistine Chapel ceiling,

כנגד הרקע הדקורטיבי של הקפלה הסיסטנית,

which would look like every other ceiling in Italy.

שנראתה כמו כל תקרה אחרת באיטליה.

But genius rose to the challenge.

אבל גאונותו נענתה לאתגר.

In an age when a man dared to sail across the Atlantic Ocean,

בעידן בו אנשים העיזו לחצות את האוקינוס האטלנטי,

Michelangelo dared to chart new artistic waters.

מיכאלאנג'לו העז ללכת אל הלא נודע האומנותי.

He, too, would tell a story --

גם הוא סיפר סיפור.

no Apostles -- but a story of great beginnings,

לא את מעשה השליחים, אלא סיפור העוסק בהתחלות דגולות,

the story of Genesis.

מעשה בראשית.

Not really an easy sell, stories on a ceiling.

לא קל לשווק סיפור סיפורים על תקרה.

How would you be able to read a busy scene from 62 feet below?

איך אפשר לראות תמונה עמוסה ממרחק של 20 מטרים?

The painting technique that had been handed on for 200 years

טכניקת הציור שעברה מדור לדור במשך 200 שנים

in Florentine studios was not equipped for this kind of a narrative.

בבתי מלאכה פלורנטינים לא היתה בנויה להתמודדות עם כזה נרטיב.

But Michelangelo wasn't really a painter,

אבל מיכאלאנג'לו לא היה באמת צייר,

and so he played to his strengths.

ועל כן הוא הסתמך על נקודות החוזקה שלו.

Instead of being accustomed to filling space with busyness,

במקום למלא את המרחב בעומס,

he took a hammer and chisel and hacked away at a piece of marble

הוא לקח פטיש ואיזמל ודפק בחתיכת שיש

to reveal the figure within.

עד שחשף את הדמות שבפנים.

Michelangelo was an essentialist;

מיכאלאנג'לו היה מהותן,

he would tell his story in massive, dynamic bodies.

וסיפר את הסיפור שלו באמצעות גופים מאסיביים ודינמיים.

This plan was embraced by the larger-than-life Pope Julius II,

התכנית אומצה על ידי האפיפיור ה"גדול מהחיים" יוליוס השני,

a man who was unafraid of Michelangelo's brazen genius.

אדם שלא נבהל מגאוניותו עזת המצח של מיכאלאנג'לו.

He was nephew to Pope Sixtus IV,

הוא היה אחיינו של סיקסטוס הרביעי,

and he had been steeped in art for 30 years and he knew its power.

הוא ספג אומנות במשך 30 שנה וידע את כוחה.

And history has handed down the moniker of the Warrior Pope,

ההיסטוריה מכנה אותו "האפיפיור הלוחם",

but this man's legacy to the Vatican -- it wasn't fortresses and artillery,

אך מורשתו לותיקן איננה בביצורים וארטילריה

it was art.

אלא אומנות.

He left us the Raphael Rooms, the Sistine Chapel.

הוא השאיר אותנו עם חדרי רפאל, הקפלה הסיסטנית.

He left St. Peter's Basilica

הוא השאיר את בסיליקת פטרוס הקדוש

as well as an extraordinary collection of Greco-Roman sculptures --

וכן אוסף יוצא דופן של פסלים יוונים-רומים

decidedly un-Christian works that would become the seedbed

יצירות בלתי נוצריות במובהק שיהוו את המצע

of the world's first modern museum, the Vatican Museums.

בעבור המוזיאון המודרני הראשון, מוזיאוני הותיקן.

Julius was a man

יוליוס היה איש

who envisioned a Vatican that would be eternally relevant

שראה בעיני רוחו ותיקן שישאר רלוונטי לנצח

through grandeur and through beauty,

באמצעות הוד ובאמצעות יופי,

and he was right.

והוא צדק.

The encounter between these two giants, Michelangelo and Julius II,

המפגש בין שני הענקים הללו, מיכאלאנג'לו ויוליוס השני

that's what gave us the Sistine Chapel.

הוא שהעניק לנו את הקפלה הסיסטינית.

Michelangelo was so committed to this project,

מיכאלאנג'לו היה כה מחויב לפרויקט הזה,

that he succeeded in getting the job done in three and a half years,

שהוא הצליח לסיים את העבודה תוך שלוש וחצי שנים

using a skeleton crew and spending most of the time, hours on end,

הוא השתמש בצוות בעבור השלדים ובילה שעות על גבי שעות,

reaching up above his head to paint the stories on the ceiling.

בהושטת ידו מעל הראש בכדי לצייר את הסיפורים על התקרה.

So let's look at this ceiling

אז בואו נסתכל על התקרה

and see storytelling gone global.

ונראה איך הסיפור הפך לגלובאלי.

No more familiar artistic references to the world around you.

לא עוד איזכורים אומנותיים מוכרים לעולם סביב.

There's just space and structure and energy;

ישנו רק מרחב ומבנה ואנרגיה.

a monumental painted framework which opens onto nine panels,

מסגרת מצויירת אדירה שנפתחת לתוך תשעה פאנלים,

more driven by sculptural form than painterly color.

המונעים יותר על ידי צורה מפוסלת מאשר על ידי צבע.

And we stand in the far end by the entrance,

אנחנו עומדים בקצה המרוחק ליד הכניסה,

far from the altar and from the gated enclosure intended for the clergy

הרחק מהמזבח ומהמתחם המגודר המיועד לכמורה

and we peer into the distance, looking for a beginning.

ואנו מסתכלים במרחק, מחפשים התחלה.

And whether in scientific inquiry or in biblical tradition,

ובין אם בדרך של חקירה מדעית או של מסורת תנ"כית

we think in terms of a primal spark.

אנו חושבים במושגים של ניצוץ קמאי.

Michelangelo gave us an initial energy

מיכאלאנג'לו העניק לנו את האנרגיה הראשונית

when he gave us the separation of light and dark,

כאשר הוא נתן לנו את ההפרדה בין האור והחושך,

a churning figure blurry in the distance,

דמות הפכפכה במרחק,

compressed into a tight space.

דחוסה אל תוך המרחב הצר.

The next figure looms larger,

הדמות הבאה בתור מתנשאת בגדולתה,

and you see a figure hurtling from one side to the next.

ואתם רואים את הדמות מטלטלת מצד לצד.

He leaves in his wake the sun, the moon, vegetation.

היא משאירה אחריה את השמש, הירח והצמחיה.

Michelangelo didn't focus on the stuff that was being created,

מיכאלאנג'לו לא התמקד בדברים הנבראים,

unlike all the other artists.

לעומת האמנים האחרים,

He focused on the act of creation.

הוא התמקד במעשה הבריאה עצמו.

And then the movement stops, like a caesura in poetry

ואז התנועה נפסקת כמו באתנחתה שירתית

and the creator hovers.

והבורא מרחף.

So what's he doing?

מה הוא עושה?

Is he creating land? Is he creating sea?

האם הוא יוצר את הארץ? האם הוא יוצר את המים?

Or is he looking back over his handiwork, the universe and his treasures,

או האם הוא בוחן את עבודתו, היקום ואוצרותיו,

just like Michelangelo must have,

כפי שבודאי עשה מיכאלאנג'לו,

looking back over his work in the ceiling

כשבחן את עבודתו על התקרה

and proclaiming, "It is good."

והכריז "כי טוב".

So now the scene is set,

אז עכשיו הרקע מוכן,

and you get to the culmination of creation, which is man.

ואתם מגיעים לפסגת הבריאה שהיא האדם.

Adam leaps to the eye, a light figure against a dark background.

אדם קופץ אל העין דמות בהירה כנגד הרקע הכהה.

But looking closer,

אבל במבט קרוב יותר,

that leg is pretty languid on the ground,

רגלו רפה על האדמה,

the arm is heavy on the knee.

הזרוע נחה בכבדות על הברך.

Adam lacks that interior spark

לאדם חסר הניצוץ הפנימי

that will impel him to greatness.

שיניע אותו לגדולה.

That spark is about to be conferred by the creator in that finger,

הניצוץ יוענק בקרוב על ידי הבורא דרך האצבע הזו,

which is one millimeter from the hand of Adam.

שנמצאת מילימטר אחד מידו של אדם.

It puts us at the edge of our seats,

אנחנו במתח,

because we're one moment from that contact,

כי אנחנו במרחק רגע אחד מהמגע הזה,

through which that man will discover his purpose,

שדרכו יגלה האדם את יעודו,

leap up and take his place at the pinnacle of creation.

יזנק ויתפוס את מקומו בפסגת הבריאה.

And then Michelangelo threw a curveball.

ואז מיכאלאנג'לו הפתיע.

Who is in that other arm?

מי זה שם בתוך הזרוע השניה?

Eve, first woman.

חווה, האישה הראשונה.

No, she's not an afterthought. She's part of the plan.

לא, היא לא מחשבה בדיעבד. היא חלק מהתכנית.

She's always been in his mind.

הוא תמיד חשב עליה.

Look at her, so intimate with God that her hand curls around his arm.

תראו אותה, כה אינטימית עם אלוהים עד שהיה שלה מתפתלת סביב זרועו.

And for me, an American art historian from the 21st century,

ובעבורי חוקרת תולדות האומנות, אמריקנית מהמאה ה-21,

this was the moment that the painting spoke to me.

זה היה הרגע בו הציור הזה דיבר אלי.

Because I realized that this representation of the human drama

מכיוון שהבנתי שהיצוג הזה של הדרמה האנושית

was always about men and women --

תמיד עסק בנשים ובגברים ונשים,

so much so, that the dead center, the heart of the ceiling,

עד כדי כך שבמרכז התמונה, בליבה של התקרה,

is the creation of woman, not Adam.

מופיעה בריאתה של האישה, לא אדם.

And the fact is, that when you see them together in the Garden of Eden,

והעובדה היא, שכשרואים אותם יחד בגן העדן,

they fall together

הם מתחברים יחדיו

and together their proud posture turns into folded shame.

ויחד יציבתם הגאה הופכת לבושה כפופה.

You are at critical juncture now in the ceiling.

אתם כעת בצומת משמעותית בתקרה.

You are exactly at the point where you and I can go

אתם בדיוק בנקודה בה אתם ואני לא יכולים

no further into the church.

להתקדם עוד לתוך הכנסיה.

The gated enclosure keeps us out of the inner sanctum,

האיזור המגודר מרחיק אותנו מקודש הקודשים,

and we are cast out much like Adam and Eve.

ואנו מושלכים אל החוץ, בדומה לאדם וחווה.

The remaining scenes in the ceiling,

יתר התמונות בתקרה,

they mirror the crowded chaos of the world around us.

משקפות את הכאוס הצפוף בעולם הסובב אותנו.

You have Noah and his Ark and the flood.

ישנו נח, התיבה שלו והמבול.

You have Noah. He's making a sacrifice and a covenant with God.

ישנו נח. הוא מקריב קורבן ועורך ברית עם אלוהים.

Maybe he's the savior.

אולי הוא המושיע.

Oh, but no, Noah is the one who grew grapes, invented wine,

הו, אבל לא. נח הוא זה שגידל ענבים, המציא את היין,

got drunk and passed out naked in his barn.

השתכר והתעלף, עירום באסם.

It is a curious way to design the ceiling,

זו דרך משונה לעצב תיקרה.

now starting out with God creating life,

להתחיל עם אלוהים יוצר חיים

ending up with some guy blind drunk in a barn.

ולסיים עם מישהו שיכור באסם.

And so, compared with Adam,

וכך, בהשוואה לאדם

you might think Michelangelo is making fun of us.

אתם עלולים לחשוב שמיכאלאנג'לו לועג לנו.

But he's about to dispel the gloom

אבל הוא עומד להפיג את הקדרות

by using those bright colors right underneath Noah:

על ידי שימוש בצבעים הבוהקים שמתחת לנח:

emerald, topaz, scarlet on the prophet Zechariah.

ברקת, טופז, ארגמן על הנביא זכריה.

Zechariah foresees a light coming from the east,

זכריה חוזה אור שיבוא מן המזרח,

and we are turned at this juncture to a new destination,

ובצומת זו אנו פונים ליעד חדש,

with sibyls and prophets who will lead us on a parade.

עם נביאות ונביאים המובילים אותנו במצעד.

You have the heroes and heroines who make safe the way,

ישנם גיבורים וגיבורות המבטחים את הדרך,

and we follow the mothers and fathers.

ואנו עוקבים אחרי אימהות ואבות.

They are the motors of this great human engine, driving it forward.

הם המניעים את הקטר האנושי הגדול, דוחפים אותו קדימה.

And now we're at the keystone of the ceiling,

וכעת אנו באבן הראשה של התיקרה,

the culmination of the whole thing,

פסגת הדבר כולו,

with a figure that looks like he's about to fall out of his space

עם דמות שנדמה שעומדת ליפול ממקומה

into our space,

אל החלל שלנו,

encroaching our space.

קרבה אל החלל שלנו.

This is the most important juncture.

זהו הצומת המרכזי ביותר.

Past meets present.

העבר פוגש בהווה.

This figure, Jonah, who spent three days in the belly of the whale,

דמות זו, יונה, שבילה שלושה ימים בבטן הלוויתן,

for the Christians, is the symbol of the renewal of humanity

בעבור הנוצרים, הינו הסמל להתחדשותה של האנושות

through Jesus' sacrifice,

דרך קורבנו של ישו,

but for the multitudes of visitors to that museum

אך בעבור המוני המבקרים במוזיאון

from all faiths who visit there every day,

מכל הדתות, המבקרים שם מדי יום,

he is the moment the distant past encounters and meets immediate reality.

הוא הרגע בו העבר הרחוק פוגש במציאות המיידית.

All of this brings us to the yawning archway of the altar wall,

כל זה מביא אותנו לקשת המפהקת בקיר המזבח,

where we see Michelangelo's Last Judgment,

שם אנו רואים את יום הדין של מיכאלאנג'לו,

painted in 1534 after the world had changed again.

אשר צויר בשנת 1534, לאחר שהעולם השתנה פעם נוספת.

The Reformation had splintered the Church,

הרפורמציה פיצלה את הכנסיה,

the Ottoman Empire had made Islam a household word

האיפריה העות'מאנית הפכה את האיסלאם לשם דבר

and Magellan had found a route into the Pacific Ocean.

ומגלן מצא נתיב אל תוך האוקינוס השקט.

How is a 59-year-old artist who has never been any further than Venice

כיצד אמן בן 59 שמעולם לא התרחק מעבר לונציה

going to speak to this new world?

ידבר אל העולם החדש?

Michelangelo chose to paint destiny,

מיכאלאנג'לו בחר לצייר את הגורל,

that universal desire,

אותה תשוקה אוניברסלית,

common to all of us,

המשותפת לכולנו,

to leave a legacy of excellence.

להשאיר מורשת של מצויינות.

Told in terms of the Christian vision of the Last Judgment,

מסופר במושגי החזון הנוצרי של יום הדין האחרון,

the end of the world,

סוף העולם,

Michelangelo gave you a series of figures

מיכאלאנג'לו נתן סדרת דמויות

who are wearing these strikingly beautiful bodies.

הלובשים את הגופים היפהפיים הללו.

They have no more covers, no more portraits

אין להם עוד כיסויים, לא עוד דיוקנאות

except for a couple.

למעט בעבור כמה.

It's a composition only out of bodies,

זו קומפוזיציה של גופים בלבד,

391, no two alike,

391, אין שניים זהים,

unique like each and every one of us.

יחודיים כמו כל אחד מאיתנו.

They start in the lower corner, breaking away from the ground,

הם מתחילים בפינה התחתונה, מתנתקים מהאדמה,

struggling and trying to rise.

נאבקים ומנסים להתרומם.

Those who have risen reach back to help others,

אלו שהתרוממו מושיטים יד לאחור על מנת לסייע לאחרים,

and in one amazing vignette,

ובאיור מדהים אחד,

you have a black man and a white man pulled up together

ישנם איש שחור ואיש לבן הנמשכים יחד

in an incredible vision of human unity

בחזון מדהים של אחדות אנושית

in this new world.

בעולם החדש הזה.

The lion's share of the space goes to the winner's circle.

חלק הארי של המרחב הולך לחוג המנצחים.

There you find men and women completely nude like athletes.

שם תמצאו גברים ונשים עירומים לחלוטין כאתלטים.

They are the ones who have overcome adversity,

אלו הם מי שהתגברו על המצוקה,

and Michelangelo's vision of people who combat adversity,

ובחזונו של מיכאלאנג'לו על אנשים הנאבקים במצוקה,

overcome obstacles --

ומתגברים על מכשולים

they're just like athletes.

הם בדיוק כמו אתלטים.

So you have men and women flexing and posing

אז ישנם גברים ונשים שעושים שרירים ופוזות

in this extraordinary spotlight.

באור הזרקורים המופלא הזה.

Presiding over this assembly is Jesus,

מי שמכהן בראש אסיפה זו הוא ישו,

first a suffering man on the cross,

בראשית אדם סובל על הצלב,

now a glorious ruler in Heaven.

כעת שליט מפואר בגן העדן.

And as Michelangelo proved in his painting,

וכפי שמיכאלאנג'לו הוכיח בציוריו,

hardship, setbacks and obstacles,

קושי עיכובים ומכשולים,

they don't limit excellence, they forge it.

אינם מגבילים את המצוינות, הם מחשלים אותה.

Now, this does lead us to one odd thing.

כעת, זה מוביל אותנו לדבר מוזר אחד.

This is the Pope's private chapel,

זוהי הקפלה הפרטית של האפיפיור,

and the best way you can describe that is indeed a stew of nudes.

והדרך הטובה ביותר לתאר אותה היא תבשיל של עירום.

But Michelangelo was trying to use only the best artistic language,

אבל מיכאלאנג'לו ניסה להשתמש אך ורק בשפה האומנותית הטובה ביותר,

the most universal artistic language he could think of:

השפה האוניברסלית ביותר שניתן להעלות על הדעת:

that of the human body.

גוף האדם.

And so instead of the way of showing virtue such as fortitude or self-mastery,

וכך, על מנת להראות מעלות כגון חוזק מוסרי או שליטה עצמית,

he borrowed from Julius II's wonderful collection of sculptures

הוא שאל מאוסף הפסלים הנהדר של יוליוס השני

in order to show inner strength as external power.

וכך הראה חוזק פנימי ככח חיצוני.

Now, one contemporary did write

אחד מבני זמני כתב

that the chapel was too beautiful to not cause controversy.

שהקפלה יפה מדי בכדי לא לעורר מחלוקת.

And so it did.

וכך אכן היה.

Michelangelo soon found that thanks to the printing press,

מיכאלאנג'לו גילה במהרה הודות לעיתונות הכתובה,

complaints about the nudity spread all over the place,

שהתלונות על העירום התפשטו בכל מקום,

and soon his masterpiece of human drama was labeled pornography,

ובמהרה, יצירת המופת שלו של הדרמה האנושית תוייגה כפורנוגרפיה,

at which point he added two more portraits,

בנקודה זו הו הוסיף שני פורטרטים נוספים,

one of the man who criticized him, a papal courtier,

אחד של האיש שביקר אותו, איש בחצר האפיפיור,

and the other one of himself as a dried up husk, no athlete,

ואחד נוסף של עצמו כקליפה מיובשת לא אתלט,

in the hands of a long-suffering martyr.

בידיו של מרטיר שסבל אנושות.

The year he died he saw several of these figures covered over,

בשנה שנפטר הוא ראה חלק מהדמויות הללו מכוסות,

a triumph for trivial distractions over his great exhortation to glory.

ניצחון הזוטות על פני ההטפה שלו לתהילה.

And so now we stand

וכעת אנו עומדים

in the here and now.

פה ועכשיו.

We are caught in that space

אנו כלואים בחלל הזה

between beginnings and endings,

בין התחלה וסוף,

in the great, huge totality of the human experience.

בטוטאליות העצומה של החוויה האנושית.

The Sistine Chapel forces us to look around as if it were a mirror.

הקפלה הסיסטינית מחייבת אותנו להסתכל סביב כאילו הייתה מראה.

Who am I in this picture?

מי אני בתמונה הזו?

Am I one of the crowd?

האם אני אחד מהקהל?

Am I the drunk guy?

האם אני השיכור?

Am I the athlete?

האם אני האתלט?

And as we leave this haven of uplifting beauty,

ובעוזבנו את המקלט הזה של יופי שמיימי,

we are inspired to ask ourselves life's biggest questions:

אנו מקבלים השראה לשאול את עצמנו את השאלות הגדולות של החיים:

Who am I, and what role do I play in this great theater of life?

מי אני ואיזה תפקיד אני משחק בתיאטרון הגדול של החיים?

Thank you.

תודה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

Bruno Giussani: Elizabeth Lev, thank you.

אליזבת לב, תודה לך.

Elizabeth, you mentioned this whole issue of pornography,

אליזבת, הזכרת את נושא הפורנוגרפיה,

too many nudes and too many daily life scenes and improper things

יותר מדי עירום ויותר מדי סצינות יומיומיות ודברים לא מהוגנים

in the eyes of the time.

בעיני התקופה.

But actually the story is bigger.

אבל למעשה הסיפור הזה רחב יותר.

It's not just touching up and covering up some of the figures.

זה לא רק תיקונים קטנים וכיסוי חלק מהדמויות.

This work of art was almost destroyed because of that.

יצירת האומנות הזו כמעט הושמדה בגלל זה.

Elizabeth Lev: The effect of the Last Judgment was enormous.

ההשפעה של יום הדין האחרון היתה עצומה.

The printing press made sure that everybody saw it.

העיתונות הכתובה הבטיחה את זה שכולם ראו אותו.

And so, this wasn't something that happened within a couple of weeks.

כך שזה לא היה משהו שהתרחש תוך מספר שבועות.

It was something that happened over the space of 20 years

זה היה משהו שהתרחש לאורך כמעט 20 שנים

of editorials and complaints,

של מאמרים למערכת ותלונות,

saying to the Church,

האומרים לכנסיה,

"You can't possibly tell us how to live our lives.

"אתם לא יכולים לומר לנו איך לחיות את חיינו,

Did you notice you have pornography in the Pope's chapel?"

שמתם לב שיש לכם פורנוגרפיה בקפלה של האפיפיור?"

And so after complaints and insistence

וכך, לאחר תלונות והתעקשות

of trying to get this work destroyed,

בניסיון לגרום להרס היצירה,

it was finally the year that Michelangelo died

היתה זו לבסוף השנה בה מיכאלאנג'לו מת

that the Church finally found a compromise,

שבה הסכימה הכנסיה על פשרה,

a way to save the painting,

דרך להציל את הציור,

and that was in putting up these extra 30 covers,

וזה נעשה בדרך של להוסיף 30 כיסויים,

and that happens to be the origin of fig-leafing.

וזה המקור של עלי התאנה.

That's where it all came about,

משם הכל התחיל,

and it came about from a church that was trying to save a work of art,

וזה הגיע מכנסיה שניסתה להציל יצירת אומנות,

not indeed deface or destroyed it.

ולא להשחית או להרוס אותה.

BG: This, what you just gave us, is not the classic tour

מה שנתת לנו כאן זה לא הסיור הקלאסי

that people get today when they go to the Sistine Chapel.

שאנשים מקבלים היום כשהם הולכים לקפלה הסיסטינית.

(Laughter)

(צחוק)

EL: I don't know, is that an ad?

אני לא יודעת, זו פרסומת?

(Laughter)

(צחוק)

BG: No, no, no, not necessarily, it is a statement.

לא, לא, לא, לא בהכרח, זו הצהרה.

The experience of art today is encountering problems.

החוויה של אומנות היום כרוכה בקשיים.

Too many people want to see this there,

יותר מדי אנשים רוצים לראות את זה שם,

and the result is five million people going through that tiny door

והתוצאה היא חמישה מיליון אנשים שעוברים דר הדלת הקטנטנה ההיא

and experiencing it in a completely different way

וחווים את היצירה באופן שונה לחלוטין

than we just did.

ממה שעשינו כרגע.

EL: Right. I agree. I think it's really nice to be able to pause and look.

נכון, אני מסכימה. אני חושבת שזה מאד נחמד להיות יכולים לעצור ולהתבונן.

But also realize, even when you're in those days,

אבל גם להבין, אפילו באחד הימים הללו

with 28,000 people a day,

עם 28,000 אנשים ביום,

even those days when you're in there with all those other people,

אפילו בימים בהם אתם שם עם כל אותם אנשים,

look around you and think how amazing it is

הסתכלו סביבכם ותחשבו כמה מדהים זה

that some painted plaster from 500 years ago

שגבס מצויר מלפני 500 שנים

can still draw all those people standing side by side with you,

עדיין יכול למשוך את כל אותם האנשים שעומדים לצידכם,

looking upwards with their jaws dropped.

ומסתכלים למעלה עם לסתותיהם שמוטות.

It's a great statement about how beauty truly can speak to us all

זו הצהרה נהדרת בדבר האופן בו יופי יכול באמת לדבר אל כולנו

through time and through geographic space.

דרך הזמן ודרך המרחב.

BG: Liz, grazie.

תודה.

EL: Grazie a te.

תודה לכם.

BG: Thank you.

תודה לך.

(Applause)

(מחיאות כפיים)