Krista Tippett: Reconnecting with compassion

מתרגם: Arava Raz מבקר: Sigal Tifferet

We're here to celebrate compassion.

אנחנו כאן כדי לחגוג חמלה.

But compassion, from my vantage point,

אבל לחמלה, מנקודת המבט שלי,

has a problem.

יש בעיה.

As essential as it is across our traditions,

כמה שהיא חיונית בכל המסורות שלנו,

as real as so many of us know it to be

כמה שהיא מציאותית, כמו שרבים מאתנו מכירים אותה

in particular lives,

בחיים הספציפיים שלנו,

the word "compassion" is hollowed out in our culture,

המילה 'חמלה' נאמרת בתרבות שלנו,

and it is suspect in my field of journalism.

והיא נחשדת בתחום שלי של העיתונאות

It's seen as a squishy kumbaya thing,

היא נתפסת כדביקה-היפית.

or it's seen as potentially depressing.

או שהיא נתפסת אפילו כמדכאת בפוטנציה.

Karen Armstrong has told what I think is an iconic story

קרן אמרסטרונג סיפרה, מה שלדעתי הוא סיפור סמלי

of giving a speech in Holland

בו היא נשאה נאום בהולנד

and, after the fact, the word "compassion"

ובו למעשה, המילה 'חמלה'

was translated as "pity."

תורגמה כ'רחמיםי.

Now compassion, when it enters the news,

עכשיו חמלה, כשהיא נכנסת לחדשות,

too often comes in the form

לעיתים קרובות מדי בצורה של

of feel-good feature pieces

כתבות 'הרגשה טובה'

or sidebars about heroic people

או על אנשים שעשו מעשי גבורה

you could never be like

שאתה אף פעם לא תוכל להיות כמותם

or happy endings

או סופים טובים

or examples of self-sacrifice

או דוגמאות להקרבה עצמית

that would seem to be too good to be true

שנדמה כי הם טובים מכדי להיות אמיתיים

most of the time.

ברוב הזמן.

Our cultural imagination about compassion

הדמיון התרבותי שלנו בנוגע לחמלה

has been deadened by idealistic images.

הגיע למבוי סתום בשל סיפורים אידיאליים.

And so what I'd like to do this morning

אז מה שאני רוצה לעשות הבוקר

for the next few minutes

במשך כמה הדקות הבאות

is perform a linguistic resurrection.

זה לבצע תחייה לשונית.

And I hope you'll come with me on my basic premise

ואני מקווה שאתם תצטרפו אלי להנחת יסוד

that words matter,

שמילים משנות,

that they shape the way we understand ourselves,

שהם מעצבות את הצורה בה אנחנו מבינים את עצמנו,

the way we interpret the world

את הצורה בה אנחנו מפרשים את העולם

and the way we treat others.

והאופן שבו אנחנו מתייחסים לאחרים.

When this country

כשהמדינה הזאת

first encountered genuine diversity

פגשה לראשונה מגוון אמיתי

in the 1960s,

בשנות השישים,

we adopted tolerance

אימצנו סובלנות

as the core civic virtue

כמעלה האזרחית הבסיסית

with which we would approach that.

שבה נתמודד עם המגוון הזה.

Now the word "tolerance," if you look at it in the dictionary,

עכשיו המילה 'סובלנות', אם תחפשו אותה במילון,

connotes "allowing," "indulging"

מכילה להרשות, להכיל

and "enduring."

ולסבול.

In the medical context that it comes from,

מהקונסטקסט הרפואי ממנו זה מגיע,

it is about testing the limits of thriving

זה מלבחון את הגבול של שגשוג

in an unfavorable environment.

בסביבה לא אוהדת.

Tolerance is not really a lived virtue;

סובלנות היא לא ממש תכונה נרכשת,

it's more of a cerebral ascent.

היא יותר מעלה נשגבת.

And it's too cerebral

והיא מחושבת מדי

to animate guts and hearts

כדי ליצור תחושת מעיים ולב

and behavior

והתנהגות

when the going gets rough.

כשהעניינים נהיית קשים.

And the going is pretty rough right now.

והעניינים די קשים עכשיו.

I think that without perhaps being able to name it,

אני חושבת שמבלי היכולת לתת לזה שם,

we are collectively experiencing

אנחנו חווים קולקטיבית

that we've come as far as we can

שהגענו הכי רחוק שאפשר

with tolerance as our only guiding virtue.

כשסובלנות היא המעלה היחידה שמכווינה אותנו.

Compassion is a worthy successor.

חמלה היא 'טוענת לכתר' ראויה.

It is organic,

היא אורגנית,

across our religious, spiritual and ethical traditions,

חוצה דתות, אמונות ומסורות אתניות,

and yet it transcends them.

ועם זאת מתעלה עליהן.

Compassion is a piece of vocabulary

חמלה היא חתיכה של אוצר מילים

that could change us if we truly let it sink into

שעלולה לשנות אותנו אם באמת ניתן לה לחלחל אל

the standards to which we hold ourselves and others,

הסטנדרטים בהם אנחנו שופטים את עצמנו ואחרים,

both in our private and in our civic spaces.

גם בחיים הפרטיים וגם במרחבים הציבוריים.

So what is it, three-dimensionally?

אז מה זה, תלת מימדי?

What are its kindred and component parts?

מה החלקים המרכיבים והתואמים לה?

What's in its universe of attendant virtues?

מה יש ביקום התכונות המלוות אותה?

To start simply,

כדי להתחיל בפשטות,

I want to say that compassion is kind.

אני רוצה לומר שחמלה היא אדיבות.

Now "kindness" might sound like a very mild word,

עכשיו, אדיבות יכולה להישמע כמילה מאוד חלשה,

and it's prone to its own abundant cliche.

וגם לה יש נטייה לשלל קלישאות.

But kindness is an everyday byproduct

אבל אדיבות היא תוצר לוואי של היום-יום

of all the great virtues.

של כל התכונות הגדולות.

And it is a most edifying form

בצורתן המחנכת ביותר

of instant gratification.

של תגמול מיידי.

Compassion is also curious.

חמלה היא גם סקרנות.

Compassion cultivates and practices curiosity.

חמלה מטפחת ומתרגלת סקרנות.

I love a phrase that was offered me

אני אוהבת פתגם שנאמר לי

by two young women

על ידי שתי בחורות צעירות

who are interfaith innovators in Los Angeles,

שהן יזמות דו קיום דתי בלוס אנג'לס,

Aziza Hasan and Malka Fenyvesi.

עזיזה חסן ומלכה פניווסי.

They are working to create a new imagination

הן עובדות על יצירת דמיון חדש

about shared life among young Jews and Muslims,

הנוגע לחיים המשותפים של צעירים יהודים ומוסלמים.

and as they do that, they cultivate what they call

ובעשותן את זה, הן יוצרות את, מה שהן קוראות לזה

"curiosity without assumptions."

כ- 'סקרנות ללא הנחות יסוד'.

Well that's going to be a breeding ground for compassion.

ובכן זה הולך להיות קרקע פורייה לחמלה.

Compassion can be synonymous with empathy.

חמלה יכולה להיות מילה נרדפת לאמפתיה.

It can be joined with the harder work

היא יכולה להצטרף לעבודה הקשה

of forgiveness and reconciliation,

שבסליחה ופיוס,

but it can also express itself

אבל היא יכולה גם לבטא עצמה

in the simple act of presence.

באקט הפשוט שבקיום.

It's linked to practical virtues

היא מקושרת למעלות מעשיות

like generosity and hospitality

כמו נדיבות וקבלת אורחים

and just being there,

ורק בלהיות שם,

just showing up.

רק בלהופיע.

I think that compassion

אני חושבת שחמלה

also is often linked to beauty --

גם מקושרת פעמים רבות ליופי-

and by that I mean a willingness

ובזה אני מתכוונת לנכונות

to see beauty in the other,

לראות את היופי באחר,

not just what it is about them

לא רק במה שיש בהם

that might need helping.

שעלול להזדקק לעזרה.

I love it that my Muslim conversation partners

אני אוהבת את זה שהמוסלמים השותפים לשיחה שלי

often speak of beauty as a core moral value.

פעמים רבות מדברים על יופי כעל ערך מוסרי בסיסי.

And in that light, for the religious,

ובאור הזה, בשביל הדתיים,

compassion also brings us

חמלה גם מביאה אותנו

into the territory of mystery --

לתוך תחום המיסתורין-

encouraging us not just

מעודדת אותנו לראות,

to see beauty,

לא רק יופי,

but perhaps also to look for the face of God

אלא אולי גם להסתכל בפניו של אלוהים

in the moment of suffering,

ברגע של סבל,

in the face of a stranger,

בפניו של זר,

in the face of the vibrant religious other.

בפניו של נלהב מדת אחרת.

I'm not sure if I can show you

אני לא בטוחה אם אני יכולה להראות לכם

what tolerance looks like,

איך סובלנות נראית,

but I can show you what compassion looks like --

אבל אני יכולה להראות לכם איך חמלה נראית--

because it is visible.

כי היא נגלית לעין.

When we see it, we recognize it

כשאנחנו רואים אותה, אנחנו מזהים אותה

and it changes the way we think about what is doable,

והיא משנה את דרך המחשבה שלנו על מה אפשר לעשות,

what is possible.

על מה אפשרי.

It is so important

זה כל כך חשוב

when we're communicating big ideas --

כשאנחנו מתקשרים רעיונות גדולים--

but especially a big spiritual idea like compassion --

אבל בייחוד רעיונות רוחניים גדולים כמו חמלה--

to root it as we present it to others

להשריש את זה כשזה מוצג לאחרים

in space and time and flesh and blood --

בחלל ובזמן, בבשר ודם-

the color and complexity of life.

הצבעים והמורכבות של החיים.

And compassion does seek physicality.

וחמלה כן מחפשת התגלמות פיזית.

I first started to learn this most vividly

לראשונה למדתי את זה בצורה מוחשית

from Matthew Sanford.

ממת'יו סאנפורד.

And I don't imagine that you will realize this

אני לא יכולה לדמיין שאתם תבינו את זה

when you look at this photograph of him,

כשתסתכלו על תמונה שלו,

but he's paraplegic.

אבל הוא משותק.

He's been paralyzed from the waist down since he was 13,

הוא משותק מהאגן ומטה מגיל 13,

in a car crash that killed his father and his sister.

בתאונת דרכים שהרגה את אביו ואחותו.

Matthew's legs don't work, and he'll never walk again,

הרגליים של מת'יו לא עובדות, והוא מעולם לא יוכל ללכת שוב,

and -- and he does experience this as an "and"

ו- והוא באמת חווה את זה כ 'ו'

rather than a "but" --

במקום כ 'אבל'-

and he experiences himself

והוא חווה את עצמו

to be healed and whole.

כאדם בריא ושלם.

And as a teacher of yoga,

וכמורה ליוגה,

he brings that experience to others

הוא מביא את החוויה הזאת לאחרים

across the spectrum of ability and disability,

לכל אורך הספקטרום של אנשים בעלי יכולת ואנשים בעלי מוגבלויות,

health, illness and aging.

בריאות, מחלות וזקנה.

He says that he's just at an extreme end

הוא אומר שהוא בסך הכל בקצה הספקטרום

of the spectrum we're all on.

בספקטרום בו כולנו נמצאים.

He's doing some amazing work now

הוא עושה עכשיו עבודה מדהימה

with veterans coming back from Iraq and Afghanistan.

עם חיילים פצועים שחזרו מעיראק ואפגניסטן.

And Matthew has made this remarkable observation

ומת'יו עשה את האבחנה המדהימה הזאת

that I'm just going to offer you and let it sit.

שאני פשוט הולכת להציע לכם ותנו לזה לחלחל.

I can't quite explain it, and he can't either.

אני לא יכולה להסביר את זה וגם הוא לא.

But he says that he has yet to experience someone

אבל הוא אומר שהוא עדיין לא חווה אדם

who became more aware of their body,

שהיה יותר מודע לגוף שלו,

in all its frailty and its grace,

בכל השבריריות שלו והעדינות,

without, at the same time,

מבלי, שבאותו זמן,

becoming more compassionate towards all of life.

יהפוך ליותר חומל כלפי כל החיים.

Compassion also looks like this.

חמלה גם נראית כך.

This is Jean Vanier.

זה ז'אן ואנייר.

Jean Vanier helped found the L'Arche communities,

ז'אן ואנייר עזר להקים את קהילות הL'Arche.

which you can now find all over the world,

אותם תוכלו למצוא היום ברחבי העולם,

communities centered around life

קהילות שמרכזן הוא החיים

with people with mental disabilities --

עם אנשים מוגבלים שכלית-

mostly Down syndrome.

בעיקר תסמונת דאון.

The communities that Jean Vanier founded,

הקהילות אותן ז'אן ואנייר הקים,

like Jean Vanier himself,

כמו ז'אן ואנייר עצמו,

exude tenderness.

רוויות רוך.

"Tender" is another word

'רוך' היא עוד מילה

I would love to spend some time resurrecting.

שהייתי שמחה לבלות זמן בלהחיות אותה.

We spend so much time in this culture

אנחנו מבלים כל כך הרבה זמן בתרבות הזאת

being driven and aggressive,

בלהיות חדורים ואגרסיביים,

and I spend a lot of time being those things too.

ואני מבלה הרבה מזמני בלהיות כזאת גם.

And compassion can also have those qualities.

וחמלה היא גם התכונות האלה.

But again and again, lived compassion

אבל שוב ושוב, החיים בחמלה

brings us back to the wisdom of tenderness.

מביאים אותנו לתובנת הרוך.

Jean Vanier says

ז'אן ואנייר אומר

that his work,

שהעבודה שלו,

like the work of other people --

כמו העבודה של אחרים-

his great, beloved, late friend Mother Teresa --

החברה היקרה שלו, אימא תרזה המדהימה ז"ל--

is never in the first instance about changing the world;

ברגע הראשון, זה אף פעם לא לשנות את העולם;

it's in the first instance about changing ourselves.

ברגע הראשון זה לשנות את עצמנו.

He's says that what they do with L'Arche

הוא אומר שזה מה שהם עושים ב L'Arche

is not a solution, but a sign.

זה לא פתרון, אלא סימן.

Compassion is rarely a solution,

חמלה היא לעיתים נדירות פתרון.

but it is always a sign of a deeper reality,

אבל היא תמיד סימן למציאות עמוקה יותר,

of deeper human possibilities.

לאפשרויות אנושיות עמוקות יותר.

And compassion is unleashed

והחמלה מופצת

in wider and wider circles

במעגלים רחבים יותר ויותר

by signs and stories,

על ידי סימנים וסיפורים,

never by statistics and strategies.

אף פעם לא על ידי סטטיסטיקה ואסטרטגיות.

We need those things too,

אנחנו זקוקים לדברים האלה גם,

but we're also bumping up against their limits.

אבל אנחנו גם נתקלים במגבלות שלהם.

And at the same time that we are doing that,

ובאותו זמן שבו אנחנו עושים את זה,

I think we are rediscovering the power of story --

אני חושבת שאנחנו מגלים מחדש את כוחו של סיפור-

that as human beings, we need stories

שכבני אדם, אנחנו זקוקים לסיפורים

to survive, to flourish,

כדי לחיות, כדי לשגשג,

to change.

כדי להשתנות.

Our traditions have always known this,

המסורות שלנו מאז ומתמיד ידעו את זה,

and that is why they have always cultivated stories at their heart

וזו הסיבה שבגללה הם תמיד שמו את הסיפורים בליבה

and carried them forward in time for us.

ולקחו אותם הלאה איתם.

There is, of course, a story

יש כמובן, סיפור

behind the key moral longing

מאחורי ערכי המוסר

and commandment of Judaism

והדיברות ביהדות

to repair the world -- tikkun olam.

כדי לתקן את העולם- תיקון עולם.

And I'll never forget hearing that story

ואני לעולם לא אשכח ששמעתי את הסיפור הזה

from Dr. Rachel Naomi Remen,

מד"ר רחל נעמי רמן,

who told it to me as her grandfather told it to her,

שסיפרה לי אותו כפי שסבה סיפר לה,

that in the beginning of the Creation

שבראשית הבריאה

something happened

משהו קרה

and the original light of the universe

והאור המקורי של העולם

was shattered into countless pieces.

התנפץ לאינספור חתיכות.

It lodged as shards

רסיסים נמצאים

inside every aspect of the Creation.

בתוך כל פן של הבריאה.

And that the highest human calling

ושהייעוד האנושי הגבוה ביותר

is to look for this light, to point at it when we see it,

הוא לחפש את האור הזה, להצביע עליו כשמוצאים אותו,

to gather it up,

לאסוף אותו,

and in so doing, to repair the world.

ודרך העשייה הזאת, לתקן את העולם.

Now this might sound like a fanciful tale.

עכשיו זה עלול להישמע כמעשייה מגונדרת.

Some of my fellow journalists might interpret it that way.

חלק מעמיתיי העיתונאים עלולים לפרש את זה כך.

Rachel Naomi Remen says

רחל נעמי רמן אומרת

this is an important and empowering story

שזה סיפור חשוב ומעצים

for our time,

לתקופה שלנו,

because this story insists

כי הסיפור הזה מבהיר

that each and every one of us,

שבכל אחד ואחת מאתנו,

frail and flawed as we may be,

שברירי ופגום ככל שיהיה,

inadequate as we may feel,

לקויים ככל שנרגיש,

has exactly what's needed

יש בדיוק את מה שדרוש

to help repair the part of the world

כדי לעזור לתקן חלק מהעולם

that we can see and touch.

שאותו אנחנו יכולים לראות ולגעת.

Stories like this,

סיפורים כאלה,

signs like this,

סימנים כאלה,

are practical tools

הם כלים מעשיים

in a world longing to bring compassion

בעולם המשווע להשיב חמלה

to abundant images of suffering

לשפע של סבל

that can otherwise overwhelm us.

שאחרת יכולים לשתק אותנו בהלם.

Rachel Naomi Remen

רחל נעמי רמן

is actually bringing compassion

למעשה מחזירה את החמלה

back to its rightful place alongside science

למקומה הראוי לצד המדע

in her field of medicine

בתחום שלה של הרפואה

in the training of new doctors.

בהכשרת רופאים חדשים.

And this trend

והטרנד הזה

of what Rachel Naomi Remen is doing,

מה שרחל נעמי רמן עושה,

how these kinds of virtues

כמה שמעלות אלה

are finding a place in the vocabulary of medicine --

מוצאות מקום באוצר המילים של רפואה-

the work Fred Luskin is doing --

העבודה שפרד לסקין עושה-

I think this is one of the most fascinating developments

אני חושבת שזה אחד הדברים המעניינים ביותר במחקר

of the 21st century --

של המאה ה21-

that science, in fact,

שהמדע, למעשה,

is taking a virtue like compassion

לוקח מעלה כמו חמלה,

definitively out of the realm of idealism.

באופן ברור מחוץ לתחום האידיאליזציה.

This is going to change science, I believe,

זה הולך לשנות את המדע, אני מאמינה,

and it will change religion.

וזה ישנה את הדת.

But here's a face

אבל הנה פנים

from 20th century science

מהמדע של המאה ה20

that might surprise you

שעלול להפתיע אתכם

in a discussion about compassion.

בדיון אודות חמלה.

We all know about the Albert Einstein

כולנו יודעים על האלברט איינשטיין

who came up with E = mc2.

שגילה את הנוסחה E = mc2.

We don't hear so much about the Einstein

אנחנו לא שומעים הרבה אודות האיינשטיין

who invited the African American opera singer, Marian Anderson,

שהזמין זמרת אופרה אמריקנית ממוצא אפריקאי, מריאן אנדרסון,

to stay in his home when she came to sing in Princeton

לישון בבית שלו כשהיא באה לשיר בפרינסטון

because the best hotel there

כי המלון הכי טוב שם

was segregated and wouldn't have her.

היה מופרד (שחורים-לבנים) ולא הסכים לקבל אותה.

We don't hear about the Einstein who used his celebrity

אנחנו לא שומעים אודות האיינשטיין שהשתמש בכוחו כסלבריטאי

to advocate for political prisoners in Europe

כדי להשמיע קולם של אסירים פוליטים באירופה

or the Scottsboro boys

או של האחים סקוטסבורו

in the American South.

בחלק הדרומי של אמריקה.

Einstein believed deeply

איינשטיין האמין באופן עמוק

that science should transcend

שעל המדע להתעלות מעל

national and ethnic divisions.

מחלוקות אתניות או מדיניות.

But he watched physicists and chemists

אבל הוא צפה בפיזיקאים וכימאים

become the purveyors of weapons of mass destruction

נהפכים ליוצרים של נשק לצורך השמדה המונית

in the early 20th century.

בתחילת המאה העשרים.

He once said that science in his generation

הוא פעם אמר שמדע בדור שלו

had become like a razor blade

הפך לסכין גילוח

in the hands of a three-year-old.

בידיים של תינוק בן 3.

And Einstein foresaw

ואיינשטיין חזה

that as we grow more modern

שככל שאנחנו הופכים למודרניים יותר

and technologically advanced,

והטכנולוגיה מתקדמת,

we need the virtues

אנחנו זקוקים למעלות

our traditions carry forward in time

ומסורות שיקדמו אותנו במעלה הזמן

more, not less.

יותר, לא פחות.

He liked to talk about the spiritual geniuses of the ages.

הוא אהב לדבר על גאונים רוחניים לאורך הדורות.

Some of his favorites were Moses,

חלק מהאהובים עליו היו, משה רבנו,

Jesus, Buddha, St. Francis of Assisi,

ישו, בודהא, הקדוש פרנציס מאסיסי,

Gandhi -- he adored his contemporary, Gandhi.

גנדי- הוא העריץ את בן זמנו, גנדי.

And Einstein said --

ואיינשטיין אמר--

and I think this is a quote,

ואני חושבת שזה ציטוט,

again, that has not been passed down in his legacy --

שוב, שלא הועבר הלאה במסורת שלו-

that "these kinds of people

ש"אנשים מהסוג הזה

are geniuses in the art of living,

הם גאונים באמנות החיים,

more necessary

מה שיותר נחוץ

to the dignity, security and joy of humanity

לכבוד, לבטחון ולשמחה של האנושות

than the discoverers of objective knowledge."

מאשר גילויים של ידע אובייקטיבי."

Now invoking Einstein

עכשיו להביא ציטוט של איינשטיין

might not seem the best way to bring compassion down to earth

עלול להראות כבחירה לא מוצלחת כשרוצים להוריד חמלה חזרה לקרקע

and make it seem accessible to all the rest of us,

ולהראות אותה כנגישה לכל האנשים הפשוטים כמונו,

but actually it is.

אבל למעשה היא כן (מוצלחת).

I want to show you

אני רוצה להראות לכם

the rest of this photograph,

את שאר התמונה,

because this photograph

כי התמונה הזאת

is analogous to what we do to the word "compassion" in our culture --

היא אנלוגיה למה שאנחנו עושים למילה 'חמלה' בתרבות שלנו-

we clean it up

אנחנו מנקים אותה

and we diminish its depths and its grounding

אנחנו מפחיתים מהעומק שלה ומהאחיזה שלה

in life, which is messy.

בחיים, שהם מלוכלכים.

So in this photograph

אז בתמונה הזאת

you see a mind looking out a window

אתם רואים אותו מביט החוצה מהחלון

at what might be a cathedral -- it's not.

למה שנראה כמו קתדרלה- אבל זה לא.

This is the full photograph,

זו התמונה במלואה,

and you see a middle-aged man wearing a leather jacket,

ואתם רואים גבר בגיל העמידה לובש ז'קט עור,

smoking a cigar.

מעשן סיגר.

And by the look of that paunch,

ובהסתכלות על הגב השפוף הזה,

he hasn't been doing enough yoga.

הוא לא עשה מספיק יוגה.

We put these two photographs side-by-side on our website,

שמנו את שתי התמונות האלה אחת ליד השנייה באתר שלנו,

and someone said, "When I look at the first photo,

ומשהו אמר, "כשהסתכלתי לראשונה על התמונה,

I ask myself, what was he thinking?

שאלתי את עצמי, על מה הוא חושב?

And when I look at the second, I ask,

וכשראיתי את השנייה, שאלתי,

what kind of person was he? What kind of man is this?"

איזה מין אדם הוא היה? איזה מין אדם הוא זה?"

Well, he was complicated.

ובכן, הוא היה מורכב.

He was incredibly compassionate

הוא התנהג בחמלה בצורה בלתי רגילה

in some of his relationships

בחלק ממערכות היחסים שלו

and terribly inadequate in others.

ובצורה לגמרי לא נאותה באחרות.

And it is much harder, often,

וזה הרבה יותר קשה, לעיתים קרובות,

to be compassionate towards those closest to us,

להתנהג בחמלה כלפי אלו הקרובים אלינו ביותר,

which is another quality in the universe of compassion,

שזו עוד תכונה בעולם החמלה,

on its dark side,

בצד האפל שלה,

that also deserves our serious attention and illumination.

שגם ראויה להתייחסות רצינית והארה מאתנו.

Gandhi, too, was a real flawed human being.

גם גנדי היה אדם מלא פגמים.

So was Martin Luther King, Jr. So was Dorothy Day.

כך גם מרטין לות'ר קינג ג'וניור וכך גם דורתי דיי.

So was Mother Teresa.

כך גם אימא תרזה.

So are we all.

כך גם כולנו.

And I want to say

ואני רציתי לומר

that it is a liberating thing

שזה דבר משחרר

to realize that that is no obstacle to compassion --

להבין שזה אינו מכשול לחמלה-

following on what Fred Luskin says --

בהמשך למה שפרד לוסקין אמר-

that these flaws just make us human.

שהפגמים האלה רק עושים אותנו אנושיים.

Our culture is obsessed with perfection

התרבות שלנו אובססיבית לשלמות

and with hiding problems.

והסתרת בעיות.

But what a liberating thing to realize

אבל איזה דבר משחרר לגלות

that our problems, in fact,

שהבעיות שלנו, הן למעשה,

are probably our richest sources

המקור העשיר ביותר שלנו

for rising to this ultimate virtue of compassion,

כדי להתעלות למעלה האולטימטיבית הזאת של חמלה,

towards bringing compassion

כדי להביא חמלה

towards the suffering and joys of others.

לעבר סבל ושמחה של אחרים.

Rachel Naomi Remen is a better doctor

רחל נעמי רמן היא רופאה טובה יותר

because of her life-long struggle with Crohn's disease.

בגלל המאבק הארוך שלה לאורך החיים עם מחלת ה'קרון'.

Einstein became a humanitarian,

איינשטיין הפך להומניטרי,

not because of his exquisite knowledge

לא בגלל הידע המשובח שלו

of space and time and matter,

על חלל, זמן וחומר,

but because he was a Jew as Germany grew fascist.

אלא בגלל שהוא היה יהודי כשגרמניה הפכה פשיסטית.

And Karen Armstrong, I think you would also say

וקרן ארמסטרונג, אני חושבת שהייתם יכולים לומר גם

that it was some of your very wounding experiences

שזה היה חלק מהחוויה הפצועה שלכם

in a religious life that,

בחיים דתיים,

with a zigzag,

עם זיגזגים,

have led to the Charter for Compassion.

הוביל לאופי של החמלה.

Compassion can't be reduced to sainthood

חמלה לא יכולה להיות מופחתת לדרגת צדיקות

any more than it can be reduced to pity.

יותר משהיא יכולה להיות מופחתת לרחמים.

So I want to propose

אז אני רוצה להציע

a final definition of compassion --

הגדרה סופית לחמלה-

this is Einstein with Paul Robeson by the way --

זה איינשטיין ופול רובסון דרך אגב-

and that would be for us

וזה יהיה עבורנו

to call compassion a spiritual technology.

לסווג את חמלה כטכנולוגיה רוחנית.

Now our traditions contain

המסורות שלנו מכילות

vast wisdom about this,

שפע של חוכמה אודות זה,

and we need them to mine it for us now.

ואנחנו זקוקים להן כדי להביע את זה עכשיו.

But compassion is also equally at home

אבל חמלה מתאימה באותה מידה

in the secular as in the religious.

לחילוניות, כמו גם לדת.

So I will paraphrase Einstein in closing

אז אני אנסח מחדש את איינשטיין לסיכום

and say that humanity,

ואומר שאנושיות,

the future of humanity,

העתיד של האנושות,

needs this technology

זקוק לטכנולוגיה הזאת

as much as it needs all the others

באותה מידה שהוא זקוק לכל היתר

that have now connected us

שעכשיו חיברו אותנו

and set before us

והיתוו לנו

the terrifying and wondrous possibility

את האפשרות המבעיתה והמופלאה

of actually becoming one human race.

של באמת להיהפך לגזע אנושי אחד.

Thank you.

תודה לכם.

(Applause)

(מחיאות כפיים)