Why Public Beheadings Get Millions of Views | Frances Larson | TED Talks

מתרגם: Noga Gordon מבקר: Liblib Fib

For the last year,

בשנה האחרונה,

everyone's been watching the same show,

כולם צפו באותה התכנית,

and I'm not talking about "Game of Thrones,"

ואני לא מדברת על "משחקי הכס",

but a horrifying, real-life drama

אלא על דרמה אמתית, מזעזעת

that's proved too fascinating to turn off.

שהוכחה כמרתקת מדי מכדי לכבות.

It's a show produced by murderers

זוהי תכנית שמופקת על ידי רוצחים

and shared around the world via the Internet.

ומופצת ברחבי העולם דרך האינטרנט.

השמות שלהם הפכו למוכרים:

Their names have become familiar:

James Foley, Steven Sotloff, David Haines, Alan Henning, Peter Kassig,

ג'יימס פולי, סטיבן סוטלוף, דייוויד היינס, אלן האנינג, פיטר קאסיג,

Haruna Yukawa, Kenji Goto Jogo.

הורונה יוקאווה, קאנג'י גוטו יוגו.

Their beheadings by the Islamic State

כריתות הראשים שלהם על ידי המדינה האסלאמית

were barbaric,

היו ברבריות,

but if we think they were archaic,

אבל אם אנו חושבים שהן היו ארכאיות,

from a remote, obscure age,

מעידן מרוחק ואפל,

then we're wrong.

אנחנו טועים.

They were uniquely modern,

הן היו מודרניות באופן ייחודי,

because the murderers acted knowing well

כיוון שהרוצחים פעלו כשהם יודעים היטב

that millions of people would tune in to watch.

שמיליוני אנשים יצפו בהם.

The headlines called them savages and barbarians,

הכותרות קוראות להם ברברים ופראיים,

because the image of one man overpowering another,

מפני שהתמונה של אדם אחד גובר על אחר,

killing him with a knife to the throat,

והורג אותו עם סכין לגרון,

conforms to our idea of ancient, primitive practices,

נראית לנו תואמת לרעיון של מנהגים עתיקים ופרימיטיביים,

the polar opposite of our urban, civilized ways.

להפך המוחלט מדרכינו העירוניות והמתורבתות.

We don't do things like that.

אנחנו לא עושים דברים כאלו.

But that's the irony.

אבל זאת האירוניה.

We think a beheading has nothing to do with us,

אנחנו חושבים שלעריפות ראשים אין שום קשר אלינו,

even as we click on the screen to watch.

אפילו כשאנחנו לוחצים על המסך כדי לצפות.

But it is to do with us.

אבל זה כן קשור אלינו.

The Islamic State beheadings

עריפות הראשים של המדינה האיסלאמית

are not ancient or remote.

הן לא עתיקות או מרוחקות.

They're a global, 21st century event,

הן אירוע גלובלי של המאה ה- 21,

a 21st century event that takes place in our living rooms, at our desks,

אירוע מהמאה ה- 21 שמתרחש אצלנו בסלון, על שולחנות העבודה,

on our computer screens.

על צגי המחשב שלנו.

They're entirely dependent on the power of technology to connect us.

הן תלויות לגמרי בכוח הטכנולוגיה לחבר את כולנו.

And whether we like it or not,

ובין אם נרצה או לא,

everyone who watches is a part of the show.

כל מי שצופה הוא חלק מהתוכנית.

And lots of people watch.

ואנשים רבים צופים.

We don't know exactly how many.

אנחנו לא יודעים בדיוק כמה.

Obviously, it's difficult to calculate.

מן הסתם, קשה לחשב את זה.

But a poll taken in the UK, for example, in August 2014,

אבל סקר שנערך בבריטניה, לדוגמה, באוגוסט 2014,

estimated that 1.2 million people

העריך כי 1.2 מליון אנשים

had watched the beheading of James Foley

צפו בעריפת ראשו של ג'יימס פולי

in the few days after it was released.

בימים שלאחר הפצתו.

And that's just the first few days,

וזה רק בכמה הימים הראשונים,

and just Britain.

ורק בבריטניה.

A similar poll taken in the United States

סקר דומה שנערך בארצות הברית

in November 2014

בנובמבר 2014

found that nine percent of those surveyed

מצא שתשעה אחוז מן הנסקרים

had watched beheading videos,

צפו בסרטוני הוצאות להורג,

and a further 23 percent

ו- 23 אחוז נוספים

had watched the videos but had stopped just before the death was shown.

צפו בסרטונים אבל עצרו רגע לפני שהראו את המוות.

Nine percent may be a small minority of all the people who could watch,

תשעה אחוז הם אולי מיעוט קטן מכל האנשים שיכולים היו לצפות,

but it's still a very large crowd.

אבל זה עדיין קהל גדול מאוד.

And of course that crowd is growing all the time,

וכמובן שהקהל הזה גדל כל הזמן,

because every week, every month,

משום שכל שבוע, כל חודש,

more people will keep downloading and keep watching.

יותר אנשים ימשיכו להוריד וימשיכו לצפות.

If we go back 11 years,

אם נחזור 11 שנים אחורה,

before sites like YouTube and Facebook were born,

לפני שאתרים כמו יו-טיוב ופייסבוק נולדו,

it was a similar story.

הסיפור היה דומה.

When innocent civilians like Daniel Pearl,

כשאזרחים תמימים כמו דניאל פרל,

Nick Berg, Paul Johnson, were beheaded,

ניק ברג, פול ג'ונסון, הוצאו להורג בעריפה,

those videos were shown during the Iraq War.

הסרטונים האלו הוצגו בזמן מלחמת עיראק.

Nick Berg's beheading

עריפת ראשו של ניק ברג

quickly became one of the most searched for items on the Internet.

הפכה במהירות לאחד הפריטים המחופשים ביותר באינטרנט.

Within a day, it was the top search term

בתוך יום, זה היה מושג החיפוש המוביל.

across search engines like Google, Lycos, Yahoo.

ברחבי מנועי חיפוש כמו גוגל, לייקוס ויאהו.

In the week after Nick Berg's beheading,

בשבוע שלאחר הוצאותו להורג של ניק ברג,

these were the top 10 search terms in the United States.

אלו היו עשרת המושגים המחופשים ביותר בארצות הברית.

The Berg beheading video remained the most popular search term for a week,

סרטון עריפת ראשו של ברג נשאר מושג החיפוש הפופולרי ביותר במשך שבוע,

and it was the second most popular search term for the whole month of May,

וזה היה מושג החיפוש השני הפופולרי בכל חודש מאי,

runner-up only to "American Idol."

לפניו רק "אמריקן איידול".

The al-Qaeda-linked website that first showed Nick Berg's beheading

האתר המקושר לאל-קאעידה שהציג לראשונה את עריפת ראשו של ניק

had to close down within a couple of days due to overwhelming traffic to the site.

נאלץ להיסגר תוך יומיים בגלל כמות עצומה של תעבורה באתר.

One Dutch website owner said that his daily viewing figures

בעליו של אתר הולנדי אמר שנתוני הצפייה היומיים שלו

rose from 300,000 to 750,000

עלו מ-300,000 ל-750,000

every time a beheading in Iraq was shown.

כל פעם שהוצגה עריפת ראש בעיראק.

He told reporters 18 months later

18 חודשים מאוחר יותר הוא אמר לעיתונאים

that it had been downloaded many millions of times,

שהסרטון הורד על ידי משתמשים כמה מיליונים של פעמים,

and that's just one website.

וזה רק אתר בודד.

A similar pattern was seen again and again

דפוס דומה נראה שוב ושוב

when videos of beheadings were released during the Iraq War.

כשסרטונים של עריפות ראשים פורסמו בזמן מלחמת עיראק.

Social media sites have made these images more accessible than ever before,

המדיה החברתית הפכה תמונות אלו לנגישות יותר מאי פעם,

but if we take another step back in history,

אבל אם ניקח צעד נוסף אחורנית בהיסטוריה,

we'll see that it was the camera that first created a new kind of crowd

נראה שהייתה זו המצלמה שיצרה סוג חדש של קהל

in our history of beheadings as public spectacle.

בהיסטוריה של עריפת ראשים כמחזה ציבורי.

As soon as the camera appeared on the scene,

ברגע שהמצלמה הופיעה בזירה,

a full lifetime ago on June 17, 1939,

לפני חיים שלמים ב-17 ביוני, 1939,

it had an immediate and unequivocal effect.

הייתה לה השפעה מיידית וחד משמעית.

That day, the first film of a public beheading was created in France.

באותו יום, הסרט הראשון של עריפת ראש פומבית נוצר בצרפת.

It was the execution, the guillotining, of a German serial killer, Eugen Weidmann,

זו הייתה הוצאתו להורג בגיליוטינה של הרוצח הסדרתי הגרמני, יוג'ין וויידמן,

outside the prison Saint-Pierre in Versailles.

מחוץ לבית הכלא סיינט-פייר בורסאי.

Weidmann was due to be executed at the crack of dawn,

וויידמן אמור היה להיות מוצא להורג עם הנץ השחר,

as was customary at the time,

כפי שהיה נהוג בימים ההם,

but his executioner was new to the job,

אבל המוציא להורג שלו היה חדש בעבודה,

and he'd underestimated how long it would take him to prepare.

והוא לא העריך נכונה את הזמן שיקח לו להתכונן.

So Weidmann was executed at 4:30 in the morning,

אז וויידמן הוצא להורג בשעה 04:30 בבוקר,

by which time on a June morning,

ובשעה כזו בבוקר של חודש יוני,

there was enough light to take photographs,

כבר היה מספיק אור כדי לצלם תמונות,

and a spectator in the crowd filmed the event,

וצופה בקהל הסריט את האירוע,

unbeknownst to the authorities.

ללא ידיעת הרשויות.

Several still photographs were taken as well,

צולמו גם כמה תמונות סטילס,

and you can still watch the film online today

ואתם עדיין יכולים לצפות בסרט ברשת היום,

and look at the photographs.

ולהביט בתמונות.

The crowd on the day of Weidmann's execution

הקהל ביום הוצאתו להורג של וויידמן,

was called "unruly" and "disgusting" by the press,

כונה על ידי התקשורת "חסר שליטה" ו"דוחה",

but that was nothing compared to the untold thousands of people

אבל זה כלום לעומת אלפי האנשים האנונימיים

who could now study the action

שעכשיו היו יכולים לבחון את פרטי האקשן

over and over again,

שוב ושוב,

freeze-framed in every detail.

להקפיא כל פריים של תמונה.

The camera may have made these scenes more accessible than ever before,

המצלמות אולי הפכו את הסצנות האלה לנגישות יותר מאי פעם,

but it's not just about the camera.

אבל המצלמה היא לא העניין העיקרי.

If we take a bigger leap back in history,

אם נצעד אחורנית בהיסטוריה אפילו עוד יותר,

we'll see that for as long as there have been

נראה שכל זמן שהתקיימו הוצאות להורג

public judicial executions and beheadings,

ועריפות ראשים משפטיות פומביות,

there have been the crowds to see them.

היה גם קהל שיצפה בהן.

In London, as late as the early 19th century,

בלונדון, עד שנותיה המוקדמות של המאה ה- 19,

there might be four or five thousand people to see a standard hanging.

היו אולי 4,000 או 5,000 צופים בכל תלייה שגרתית.

There could be 40,000 or 50,000 to see a famous criminal killed.

יכולים היו לצפות 40,000 או 50,000 בהריגתו של פושע מפורסם.

And a beheading, which was a rare event in England at the time,

ועריפת ראש, אירוע נדיר באנגליה באותם ימים,

attracted even more.

משכה אפילו יותר אנשים.

In May 1820,

במאי 1820,

five men known as the Cato Street Conspirators

חמישה גברים הידועים בכינוי "הקושרים מרחוב קאטו",

were executed in London for plotting

הוצאו להורג בלונדון בעוון קשירת קשר

to assassinate members of the British government.

וניסיון להתנקש בחברי קבינט בריטיים.

They were hung and then decapitated.

הם נתלו, ואז ערפו את ראשיהם.

It was a gruesome scene.

זו הייתה סצנה מבעיתה.

Each man's head was hacked off in turn and held up to the crowd.

ראשו של כל אחד מהחמישה נכרת בתורו והוחזק לפני הקהל,

And 100,000 people,

ו- 100,000 איש,

that's 10,000 more than can fit into Wembley Stadium,

שזה 10,000 יותר מכמות האנשים שיכולה להיכנס לאצטדיון וומבלי,

had turned out to watch.

הגיעו לצפות במחזה.

The streets were packed.

הרחובות היו דחוסים.

People had rented out windows and rooftops.

אנשים השכירו חלונות וגגות בתים.

People had climbed onto carts and wagons in the street.

אנשים טיפסו על עגלות ברחוב.

People climbed lamp posts.

אנשים טיפסו על פנסי רחוב.

People had been known to have died in the crush on popular execution days.

אנשים היו נמעכים למוות בימים של הוצאות להורג פופולריות.

Evidence suggests that throughout our history

ראיות מעידות כי לאורך ההיסטוריה שלנו

of public beheadings and public executions,

של עריפות ראשים והוצאות להורג פומביות,

the vast majority of the people who come to see

הרוב הגדול של האנשים שמגיעים לצפות

are either enthusiastic or, at best, unmoved.

הם נלהבים, או, במקרה הטוב, אדישים.

Disgust has been comparatively rare,

תגובת גועל הייתה יחסית נדירה,

and even when people are disgusted and are horrified,

ואפילו כשאנשים הרגישו גועל וזעזוע,

it doesn't always stop them from coming out all the same to watch.

זה לא תמיד היה מונע מהם להגיע ולצפות בכל זאת.

Perhaps the most striking example

אולי הדוגמה המובהקת ביותר

of the human ability to watch a beheading and remain unmoved

ליכולת האנושית לצפות בעריפת ראש ולהישאר אדישים,

and even be disappointed

ואפילו להיות מאוכזבים,

was the introduction in France in 1792 of the guillotine,

היא הצגתה לראשונה של הגיליוטינה בצרפת בשנת 1792,

that famous decapitation machine.

אותה מכונת עריפה מפורסמת.

To us in the 21st century,

לנו, במאה ה- 21,

the guillotine may seem like a monstrous contraption,

הגיליוטינה אולי נראית מכשיר מפלצתי,

but to the first crowds who saw it, it was actually a disappointment.

אך עבור הקהלים הראשונים שראו אותה, היא הייתה אכזבה.

They were used to seeing long, drawn-out, torturous executions on the scaffold,

הם הורגלו להוצאות להורג ארוכות, ממושכות ומענות על הגרדום,

where people were mutilated and burned and pulled apart slowly.

שבהן אנשים היו מעונים ונשרפים ונקרעים לגזרים לאטם.

To them, watching the guillotine in action,

עבורם, לצפות בגיליוטינה בפעולה,

it was so quick, there was nothing to see.

זה היה כל כך מהיר, שלא היה מה לראות.

The blade fell, the head fell into a basket, out of sight immediately,

הלהב נפל, הראש נפל לתוך סל, מיד מחוץ לטווח הראייה,

and they called out,

והם קראו,

"Give me back my gallows, give me back my wooden gallows."

"החזירו לי את הגרדום, החזירו לי את גרדומי העץ."

The end of torturous public judicial executions in Europe and America

סופן של הוצאות להורג בעינויים ובאופן פומבי באירופה ואמריקה

was partly to do with being more humane towards the criminal,

נבע חלקית מיחס יותר הומני כלפי הפושע,

but it was also partly because the crowd obstinately refused to behave

אך גם מכיוון שהקהל סירב בעקשנות

in the way that they should.

להתנהג בצורה מכובדת.

All too often, execution day

לעתים קרובות מדי, יום הוצאות להורג

was more like a carnival than a solemn ceremony.

דמה יותר לקרנבל מאשר לטקס רציני.

Today, a public judicial execution in Europe or America is unthinkable,

כיום, הוצאה להורג משפטית פומבית באירופה או אמריקה היא בלתי נתפשת,

but there are other scenarios that should make us cautious

אך ישנם תרחישים אחרים שכדאי שיגרמו לנו להיזהר

about thinking that things are different now

מלחשוב שהדברים שונים כעת,

and we don't behave like that anymore.

ושאנחנו לא מתנהגים כך יותר.

Take, for example, the incidents of suicide baiting.

קחו לדוגמה מקרים של עידוד התאבדות.

This is when a crowd gathers

זה המקרה כשקהל נאסף

to watch a person who has climbed to the top of a public building

כדי לצפות באדם שטיפס לראש בניין ציבורי

in order to kill themselves,

על מנת להרוג את עצמו,

and people in the crowd shout and jeer,

ואנשים בקהל צועקים ומריעים בקול,

"Get on with it! Go on and jump!"

"קדימה! תקפוץ כבר!"

This is a well-recognized phenomenon.

זאת תופעה מוכרת היטב.

One paper in 1981 found that in 10 out of 21 threatened suicide attempts,

בשנת 1981 מצא עיתון אחד מצא שב- 10 מתוך 21 איומי התאבדות,

there was incidents of suicide baiting and jeering from a crowd.

היה מקרה של עידוד התאבדות וצעקות לעג מהקהל.

And there have been incidents reported in the press this year.

והיו גם תקריות שדווחו לתקשורת השנה.

This was a very widely reported incident

זאת הייתה תקרית שסוקרה באופן נרחב,

in Telford and Shropshire in March this year.

בטלפורד ושרופשייר במרץ השנה.

And when it happens today,

וכשזה קורה היום,

people take photographs and they take videos on their phones

אנשים מצלמים תמונות וסרטוני וידאו בטלפונים הסלולריים שלהם,

and they post those videos online.

והם מפרסמים את הצילומים ברשת האינטרנט.

כשזה מגיע לרוצחים ברוטליים שמפרסמים את סרטוני העריפה שלהם,

When it comes to brutal murderers who post their beheading videos,

the Internet has created a new kind of crowd.

האינטרנט יצר סוג חדש של קהל.

Today, the action takes place in a distant time and place,

היום, האקשן מתרחש במקום וזמן מרוחקים,

which gives the viewer a sense of detachment from what's happening,

אשר מעניקים לצופה תחושת ריחוק רגשי ממה שקורה,

a sense of separation.

תחושת ניתוק.

It's nothing to do with me.

אין לזה קשר אלי.

It's already happened.

זה כבר קרה.

We are also offered an unprecedented sense of intimacy.

בנוסף, אנחנו מקבלים אפשרות חסרת תקדים לאינטימיות.

Today, we are all offered front row seats.

היום, כולנו מוזמנים לקבל כיסא בשורה הראשונה.

We can all watch in private, in our own time and space,

כולנו יכולים לצפות באופן פרטי, במרחב ובזמן שלנו,

and no one need ever know that we've clicked on the screen to watch.

ואף אחד אחר לא צריך לדעת שלחצנו על המסך כדי לצפות.

This sense of separation --

תחושת הניתוק הזאת,

from other people, from the event itself --

מאנשים אחרים, מהאירוע עצמו,

seems to be key to understanding our ability to watch,

היא כנראה המפתח להבנת היכולת שלנו לצפות,

and there are several ways

וישנן מספר דרכים

in which the Internet creates a sense of detachment

שבהן האינטרנט יוצר תחושת ניתוק

that seems to erode individual moral responsibility.

שנראה כי שוחק אחריות מוסרית אינדיבידואלית.

Our activities online are often contrasted with real life,

הפעילויות שלנו ברשת מנוגדות לעתים לחיים האמתיים,

as though the things we do online are somehow less real.

כאילו הדברים שאנו עושים אונליין הם איכשהו פחות אמתיים.

We feel less accountable for our actions

אנחנו מרגישים פחות אחראיים למעשים שלנו

when we interact online.

כשאנחנו מתקשרים ברשת.

There's a sense of anonymity, a sense of invisibility,

ישנה תחושה של אנונימיות, של בלתי נראות,

so we feel less accountable for our behavior.

כך שאנו מרגישים פחות אחריות להתנהגות שלנו.

The Internet also makes it far easier to stumble upon things inadvertently,

האינטרנט גם מאפשר באופן קל מאוד להיתקל בדברים בהיסח הדעת,

things that we would usually avoid in everyday life.

דברים שבדרך כלל היינו נמנעים מהם בחיי היום יום.

Today, a video can start playing before you even know what you're watching.

היום, סרטון יכול להתחיל להתנגן לפני שאתם בכלל יודעים במה מדובר.

Or you may be tempted to look at material that you wouldn't look at in everyday life

או שאולי תתפתו לצפות בתכנים שלא הייתם צופים בהם בחיי היום יום,

or you wouldn't look at if you were with other people at the time.

או שלא הייתם צופים בהם אם עוד אנשים היו נוכחים.

And when the action is pre-recorded

וכשהפעולה מוקלטת מראש,

and takes place in a distant time and space,

ומתרחשת במקום וזמן מרוחקים,

watching seems like a passive activity.

הצפייה נדמית כפעולה פסיבית.

There's nothing I can do about it now.

איני יכול לעשות דבר בקשר לזה עכשיו.

It's already happened.

זה כבר קרה.

All these things make it easier as an Internet user

כל הדברים הללו מקלים עלינו בתור משתמשי אינטרנט

for us to give in to our sense of curiosity about death,

להיכנע לתחושת הסקרנות שלנו בנוגע למוות,

to push our personal boundaries,

לחצות את הגבולות האישיים שלנו,

to test our sense of shock, to explore our sense of shock.

לבחון את תחושת הזעזוע שלנו, לחקור אותה,

But we're not passive when we watch.

אבל אנחנו לא פסיביים כשאנחנו צופים.

On the contrary, we're fulfilling the murderer's desire to be seen.

להפך, אנחנו ממלאים אחר רצונו של הרוצח להיראות.

When the victim of a decapitation is bound and defenseless,

כשקרבן עריפה נמצא כבול וחסר אונים,

he or she essentially becomes a pawn in their killer's show.

הוא או היא בעצם הופכים לחייל משחק במופע של הרוצח.

Unlike a trophy head that's taken in battle,

שלא כמו ראש כרות שנלקח כשלל בקרב,

that represents the luck and skill it takes to win a fight,

שמייצג את המזל והמיומנות שנדרשים על מנת לנצח בלחימה,

כאשר עריפת ראש היא מבוימת,

when a beheading is staged,

when it's essentially a piece of theater,

כשהיא לא יותר מהצגת תאטרון,

the power comes from the reception the killer receives as he performs.

הכוח מגיע מהתגובה שהרוצח מקבל על הופעתו.

In other words, watching is very much part of the event.

במילים אחרות, צפייה היא לחלוטין חלק מהאירוע.

The event no longer takes place in a single location

האירוע לא מתרחש עוד במיקום בודד,

at a certain point in time as it used to and as it may still appear to.

בנקודת זמן מסוימת, כמו שהיה פעם וכמו שנדמה שקורה עדיין.

Now the event is stretched out in time and place,

עכשיו האירוע מתמשך על פני זמן ומקום,

and everyone who watches plays their part.

וכל מי שצופה ממלא את תפקידו.

We should stop watching,

אנחנו צריכים להפסיק לצפות.

אבל אנחנו יודעים שלא נעשה זאת.

but we know we won't.

History tells us we won't,

ההיסטוריה מספרת לנו שלא נעשה זאת.

and the killers know it too.

והרוצחים יודעים זאת גם כן.

Thank you.

תודה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

Bruno Giussani: Thank you. Let me get this back. Thank you.

ברונו ג'יאוסני: תודה. תני לי לקחת את זה חזרה. תודה.

Let's move here. While they install for the next performance,

בואי נזוז לכאן. בזמן שהם מארגנים את המקום לדובר הבא,

I want to ask you the question that probably many here have,

אני רוצה לשאול אותך את השאלה שבטח רבים כאן שאלו,

which is how did you get interested in this topic?

והיא איך התחלת להתעניין בנושא הזה?

Frances Larson: I used to work at a museum

פרנסס לארסון: בעבר עבדתי במוזיאון,

called the Pitt Rivers Museum in Oxford,

בשם "מוזיאון פיט ריברס" באוקספורד,

which was famous for its display of shrunken heads from South America.

שהיה מפורסם באוסף הראשים המכווצים שלו מדרום אמריקה.

People used to say, "Oh, the shrunken head museum, the shrunken head museum!"

אנשים נהגו לומר, "אה, מוזיאון הראשים המכווצים!"

And at the time, I was working on the history

ובאותה תקופה, עבדתי על ההיסטוריה

of scientific collections of skulls.

של אוספי גולגלות מדעיים.

I was working on the cranial collections,

עבדתי על האוספים הגולגלתיים,

and it just struck me as ironic

ופשוט חשבתי שזה אירוני

that here were people coming to see this gory, primitive, savage culture

שאנשים באים לראות תרבות הפרא הפרימיטיבית העקובה מדם,

that they were almost fantasizing about and creating

תרבות שהם כמעט דמיינו ויצרו בעצמם

without really understanding what they were seeing,

בלי ממש להבין מה הם רואים,

and all the while these vast -- I mean hundreds of thousands

וכל אותו זמן, מאות אלפי גולגלות

of skulls in our museums, all across Europe and the States --

במוזיאונים שלנו, לרוחב אירופה וארצות הברית,

were kind of upholding this Enlightenment pursuit of scientific rationality.

מקיימות איכשהו את הרדיפה הנאורה אחרי רציונליזם מדעי.

So I wanted to kind of twist it round and say, "Let's look at us."

אז רציתי לסובב את העניין ולהגיד, "בואו נסתכל על עצמנו.

We're looking through the glass case at these shrunken heads.

אנחנו מביטים דרך כיסוי הזכוכית בראשים המכווצים הללו.

Let's look at our own history and our own cultural fascination with these things.

בואו נסתכל בהיסטוריה שלנו ובמשיכה התרבותית שלנו לעניין.

BG: Thank you for sharing that.

בג: תודה ששיתפת אותנו.

FL: Thank you.

פל: תודה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)