Shekhar Kapur: We are the stories we tell ourselves

מתרגם: liat barkai מבקר: Ido Dekkers

So, I was just asked to go and shoot this film called "Elizabeth."

בדיוק הוזמנתי לצלם את הסרט הזה, "אליזבת"

And we're all talking about this great English icon and saying,

אנחנו מדברים על האייקון הבריטי הגדול הזה, ואנחנו אומרים,

"She's a fantastic woman, she does everything.

"היא אשה מדהימה. היא עושה הכל.

How are we going to introduce her?"

"איך נציג אותה?"

So we went around the table with the studio and the producers and the writer,

אז הלכנו סביב השולחן, אנשי האולפן, המפיקים, והמחבר,

and they came to me and said, "Shekhar, what do you think?"

והם באים אליי ואומרים, "שקאר, מה אתה חושב?"

And I said, "I think she's dancing."

ואני אומר, "לדעתי היא רוקדת"

And I could see everybody looked at me,

ואני רואה שכולם מסתכלים עליי,

somebody said, "Bollywood."

מישהו אמר, "בוליווד".

The other said, "How much did we hire him for?"

מישהו אחר שאל: "כמה אנחנו משלמים לו?"

And the third said, "Let's find another director."

והשלישי אמר: "בואו נמצא במאי אחר"

I thought I had better change.

חשבתי שכדאי לי לשנות.

So we had a lot of discussion on how to introduce Elizabeth,

היו לנו המון דיונים לגבי דרך הצגתה של אליזבת,

and I said, "OK, maybe I am too Bollywood.

ואני אמרתי,אוקיי, אולי אני בוליוודי מדי.

Maybe Elizabeth, this great icon, dancing?

אולי אליזבת, האייקון הענק הזה, רוקדת?

What are you talking about?"

על מה אתה מדבר?

So I rethought the whole thing,

אז חשבתי מחדש על כל העניין,

and then we all came to a consensus.

ואז הגענו להסכמה.

And here was the introduction of this

וככה הצגנו את האייקון

great British icon called "Elizabeth."

הבריטי הגדול הזה המכונה "אליזבת"

Leicester: May I join you, my lady?

ליססטר: אוכל להצטרף אלייך, גבירתי?

Elizabeth: If it please you, sir.

אליזבת: אם תרצה, אדוני.

(Music)

(מוזיקה)

Shekhar Kapur: So she was dancing.

שקאר קאפור. אז היא רקדה.

So how many people who saw the film did not get

אז כמה מצופי הסרט, לא הבינו

that here was a woman in love,

שיש כאן אשה מאוהבת,

that she was completely innocent

תמימה לחלוטין,

and saw great joy in her life, and she was youthful?

שנהנתה מאוד בחייה, ושהייתה צעירה?

And how many of you did not get that?

כמה מכם לא הבינו את זה?

That's the power of visual storytelling,

זו עוצמתו של הסיפור החזותי.

that's the power of dance, that's the power of music:

זו עוצמתו של הריקוד. זו עוצמתה של המוזיקה.

the power of not knowing.

העוצמה שבחוסר הוודאות.

When I go out to direct a film,

כאשר אני יוצא לביים סרט,

every day we prepare too much, we think too much.

כל יום אנו מכינים יותר מדי, אנו חושבים יותר מדי.

Knowledge becomes a weight upon wisdom.

הידע הופך למשקולת המכבידה על החוכמה.

You know, simple words lost

אתם יודעים, מילים פשוטות האובדות

in the quicksand of experience.

בחול הטובעני של הניסיון.

So I come up, and I say,

אז אני בא ואומר,

"What am I going to do today?" I'm not going to do what I planned to do,

"מה אני הולך לעשות היום?" אני לא מתכוון לעשות את מה שתכננתי,

and I put myself into absolute panic.

ואני מכניס את עצמי לפניקה מוחלטת.

It's my one way of getting rid of my mind,

זו הדרך שלי להיפטר מהשכל שלי,

getting rid of this mind that says,

להיפטר מהשכל הזה שאומר,

"Hey, you know what you're doing. You know exactly what you're doing.

"הי, אתה יודע מה לעשות. אתה יודע בדיוק מה צריך לעשות".

You're a director, you've done it for years."

"אתה במאי. עשית את זה שנים".

So I've got to get there

אז עליי ללכת לשם

and be in complete panic.

ולהיות בפניקה מוחלטת.

It's a symbolic gesture. I tear up the script,

זו מחווה סימבולית. אני קורע את התסריט.

I go and I panic myself, I get scared.

אני הולך ואני מכניס את עצמי לפניקה. אני מפחיד את עצמי.

I'm doing it right now; you can watch me. I'm getting nervous,

אני עושה את זה ברגע זה ממש. תראו אותי. אני נהיה עצבני.

I don't know what to say, I don't know what I'm doing, I don't want to go there.

אני לא יודע מה להגיד. אני לא יודע מה אני עושה. אני לא רוצה ללכת לשם.

And as I go there, of course, my A.D. says,

וככל שאני מתקדם, כמובן, אומרים לי,

"You know what you're going to do, sir." I say, "Of course I do."

"אתה יודע מה עליך לעשות, אדוני". ואני אומר "כמובן, אני יודע".

And the studio executives, they would say,

ובכירי האולפן יגידו,

"Hey, look at Shekhar. He's so prepared."

" הי, תראו את שקאר. הוא לגמרי מוכן"

And inside I've just been listening to Nusrat Fateh Ali Khan

ובפנים אני מקשיב לנוסראת פאטה אלי חאן

because he's chaotic.

כי הוא כאוטי.

I'm allowing myself to go into chaos

אני מרשה לעצמי להיכנס למצב כאוטי,

because out of chaos, I'm hoping some moments of truth will come.

כי מתוך הכאוס, אני מקווה שיצוצו כמה רגעי אמת.

All preparation is preparation.

כל הכנה היא הכנה.

I don't even know if it's honest.

אני אפילו לא יודע אם זה כנה.

I don't even know if it's truthful.

אני אפילו לא יודע אם זה אמיתי.

The truth of it all comes on the moment, organically,

האמת כולה מגיעה ברגע, באופן אורגני,

and if you get five great moments

ואם אתם זוכים לחמישה רגעי אמת גדולים,

of great, organic stuff

של חומר אורגני גדול

in your storytelling, in your film,

בסיפור אותו אתם מספרים, בסרט שלכם,

your film, audiences will get it.

הקהל שלכם יבין את זה.

So I'm looking for those moments, and I'm standing there

אז אני מחפש את הרגעים האלה, ואני עומד שם

and saying, "I don't know what to say."

ואומר, "אני לא יודע מה לומר.

So, ultimately, everybody's looking at you,

בסופו של דבר כולם מסתכלים עליך,

200 people at seven in the morning

200 איש בשבע בבוקר,

who got there at quarter to seven, and you arrived at seven,

שהגיעו לשם ברבע לשבע בבוקר ואתה הגעת בשבע,

and everybody's saying,

וכולם אומרים,

"Hey. What's the first thing? What's going to happen?"

"הי, מה הדבר הראשון? מה הולך לקרות?"

And you put yourself into a state of panic

ואתה מכניס את עצמך למצב של פניקה

where you don't know, and so you don't know.

בו אתה לא יודע, ולכן אתה לא יודע.

And so, because you don't know,

ומכיוון שאתה לא יודע,

you're praying to the universe because you're praying to the universe

אתה מתפלל ליקום, כי אתה מתפלל ליקום

that something -- I'm going to try and access the universe

שמשהו- אני אנסה לחדור ליקום

the way Einstein -- say a prayer --

כמו איינשטיין - תתפללו -

accessed his equations,

חדר - המשוואות שלו -

the same source. I'm looking for the same source

לאותו מקור - אני מחפש את אותו המקור

because creativity comes from absolutely the same source

כי היצירתיות מגיעה ממש מאותו המקור

that you meditate somewhere outside yourself,

שאתה מהרהר עליו מחוץ לעצמך,

outside the universe.

מחוץ ליקום.

You're looking for something that comes and hits you.

אתה מחפש אחר משהו שיבוא ויכה בך.

Until that hits you, you're not going to do the first shot.

עד שזה יכה בך, אתה לא תצלם את התמונה הראשונה.

So what do you do?

אז מה אתה עושה?

So Cate says, "Shekhar, what do you want me to do?"

אז קייט אומרת, "שקאר, מה אתה רוצה שאעשה?"

And I say, "Cate, what do you want to do?" (Laughter)

ואני אומר, "קייט, מה את רוצה לעשות?" (צחוק)

"You're a great actor, and I like to give to my actors --

"את שחקנית גדולה, ואני אוהב לתת לשחקנים שלי.

why don't you show me what you want to do?"

למה שלא תראי לי מה את רוצה לעשות?"

(Laughter)

(צחוק)

What am I doing? I'm trying to buy time.

מה אני עושה? אני מנסה להרוויח זמן.

I'm trying to buy time.

אני מנסה להרוויח זמן.

So the first thing about storytelling that I learned,

אז הדבר הראשון שלמדתי על היכולת לספר סיפור,

and I follow all the time is: Panic.

אחריו אני עוקב כל הזמן, הוא פניקה.

Panic is the great access of creativity

פניקה היא המפתח ליצירתיות

because that's the only way to get rid of your mind.

כי רק כך אפשר להיפטר מהשכל.

Get rid of your mind.

היפטרו מהשכל שלכם.

Get out of it, get it out.

צאו ממנו. הוציאו אותו.

And let's go to the universe because

וצאו לעבר היקום

there's something out there that is more

כי אי שם בחוץ מצוי משהוא

truthful than your mind,

יותר אמיתי מהשכל שלכם,

that is more truthful than your universe.

יותר אמיתי מהיקום שלכם.

[unclear], you said that yesterday. I'm just repeating it

[לא ברור], אמרת את זה אתמול. אני רק חוזר על זה

because that's what I follow constantly

כי אחר זה אני עוקב באופן קבוע ותמידי

to find the shunyata somewhere, the emptiness.

כדי למצוא את השונייאטה, הריקות (סנסקריט; כל דבר ריק מקביעות וטבע-עצמי).

Out of the emptiness comes a moment of creativity.

מתוך הריקות מגיע רגע של יצירתיות.

So that's what I do.

וזה מה שאני עושה.

When I was a kid -- I was about eight years old.

כשהייתי ילד, בערך בן שמונה.

You remember how India was. There was no pollution.

אתם זוכרים איך הודו הייתה. לא היה זיהום.

In Delhi, we used to live -- we used to call it a chhat or the khota.

בדלהי גרנו במה שנקרא "חותה"

Khota's now become a bad word. It means their terrace --

חותה עכשיו הפכה למילה גסה (בית זונות). המשמעות הייתה למרפסת.

and we used to sleep out at night.

שם נהגנו לישון בלילה.

At school I was being just taught about physics,

בבית ספר בדיוק לימדו אותי פיזיקה,

and I was told that

ונאמר לי ש

if there is something that exists,

אם יש משהו שקיים

then it is measurable.

אז ניתן למדוד אותו.

If it is not measurable,

אם לא ניתן למדוד אותו,

it does not exist.

אז הוא לא קיים.

And at night I would lie out, looking at the unpolluted sky,

ובלילה הייתי שוכב, מתבונן על השמיים הנקיים

as Delhi used to be at that time when I was a kid,

כפי שהיה בדלהי באותה התקופה, כשהייתי ילד,

and I used to stare at the universe and say,

והייתי מתבונן על היקום ואומר,

"How far does this universe go?"

"לאן מגיע היקום הזה?"

My father was a doctor.

אבי היה רופא.

And I would think, "Daddy, how far does the universe go?"

ואני אמרתי , "אבא, עד לאן מגיע היקום?"

And he said, "Son, it goes on forever."

והוא אמר, "בן, הוא נצחי".

So I said, "Please measure forever

אז אמרתי לו "בבקשה, תמדוד לנצח"

because in school they're teaching me

כי בבית ספר לימדו אותי

that if I cannot measure it, it does not exist.

שאם לא ניתן למדוד את זה, אז זה לא באמת קיים.

It doesn't come into my frame of reference."

זה לא מצוי בתוך מסגרת ההתייחסות שלי.

So, how far does eternity go?

אז עד לאן מגיע הנצח?

What does forever mean?

מה המשמעות של "לנצח"?

And I would lie there crying at night

הייתי שוכב ככה, בוכה בלילה

because my imagination could not touch creativity.

כי הדמיון שלי לא יכל לגעת ביצירתיות.

So what did I do?

אז מה עשיתי?

At that time, at the tender age of seven,

באותה העת, בגיל הרך של שבע שנים,

I created a story.

המצאתי סיפור.

What was my story?

מה היה הסיפור שלי?

And I don't know why, but I remember the story.

ואני לא יודע למה, אבל אני זוכר את הסיפור.

There was a woodcutter

היה היה פעם חוטב עצים

who's about to take his ax and chop a piece of wood,

שעמד להניף את הגרזן ולחתוך חתיכת עץ,

and the whole galaxy is one atom of that ax.

והגלקסיה כולה היא אטום אחד מהגרזן הזה.

And when that ax hits that piece of wood,

וכאשר הגרזן מכה בחתיכת העץ הזאת,

that's when everything will destroy

אז הכל ייהרס

and the Big Bang will happen again.

והמפץ הגדול יתרחש שוב.

But all before that there was a woodcutter.

אבל לפני כל זה היה חוטב עצים.

And then when I would run out of that story,

ואז, כאשר היה נגמר לי הסיפור הזה,

I would imagine that woodcutter's universe

הייתי מדמיין שהיקום של חוטב העצים הזה

is one atom in the ax of another woodcutter.

הוא אטום בגרזן של חוטב עצים אחר.

So every time, I could tell my story again and again

כך שכל פעם, יכולתי לספר את הסיפור שלי שוב ושוב,

and get over this problem,

ולהתגבר על הבעיה הזאת.

and so I got over the problem.

וכך התגברתי על הבעיה הזאת.

How did I do it? Tell a story.

איך עשיתי את זה? אני מספר סיפור.

So what is a story?

אז מה זה סיפור?

A story is our -- all of us --

הסיפור הוא שלנו- כולנו.

we are the stories we tell ourselves.

אנו הסיפורים שאנו מספרים לעצמנו.

In this universe, and this existence,

ביקום הזה, בקיום הזה,

where we live with this duality

בו אנו חיים בדואליות הזאת,

of whether we exist or not

האם אנו קיימים או לא

and who are we,

ומי אנחנו,

the stories we tell ourselves are the stories

הסיפורים שאנו מספרים לעצמנו הם הסיפורים

that define the potentialities

שמגדירים את הסגולות הסודיות

of our existence.

של קיומנו.

We are the stories we tell ourselves.

אנו הסיפורים שאנו מספרים לעצמנו.

So that's as wide as we look at stories.

וזה רחב כמו שאנחנו מסתכלים על הסיפורים.

A story is the relationship

סיפור הוא מערכת היחסים

that you develop between who you are,

שאתה מפתח בין מי שאתה,

or who you potentially are,

או מי שאתה באופן פוטנציאלי,

and the infinite world, and that's our mythology.

לבין העולם האינסופי, וזו המיתולוגיה שלנו.

We tell our stories,

אנו מספרים את סיפורינו,

and a person without a story does not exist.

ואדם ללא סיפור אינו קיים.

So Einstein told a story

אז איינשטיין סיפר סיפור

and followed his stories and came up with theories

ועקב אחר סיפוריו והמציא תיאוריות

and came up with theories and then came up with his equations.

והמציא תיאוריות ואז הגיע למשוואות.

Alexander had a story that his mother used to tell him,

לאלכסנדר היה סיפור שאימו נהגה לספר לו,

and he went out to conquer the world.

והוא יצא לכבוש את העולם.

We all, everybody, has a story that they follow.

לכולנו, לכולם, יש סיפור אחריו הם עוקבים.

We tell ourselves stories.

אנו מספרים לעצמנו סיפורים.

So, I will go further, and I say,

אז אני מוסיף ואומר,

"I tell a story, and therefore I exist."

אני מספר סיפור לכן אני קיים.

I exist because there are stories,

אני קיים בגלל קיומם של הסיפורים,

and if there are no stories, we don't exist.

וללא הסיפורים, אנו לא קיימים.

We create stories to define our existence.

אנו יוצרים סיפורים כדי להגדיר את קיומנו.

If we do not create the stories,

אם לא ניצור סיפורים,

we probably go mad.

בוודאי נשתגע.

I don't know; I'm not sure, but that's what I've done all the time.

אני לא יודע. אני לא בטוח, אבל זה מה שעשיתי כל הזמן.

Now, a film.

עכשיו, סרט.

A film tells a story.

סרט מספר סיפור.

I often wonder when I make a film -- I'm thinking of making a film of the Buddha --

לעיתים קרובות אני תוהה כאשר אני עושה סרט- אני חושב לעשות סרט על חייו של בודהה-

and I often wonder: If Buddha had all the elements

ולעיתים קרובות אני תוהה: לו לבודהה היו כל הכלים

that are given to a director --

הניתנים לבמאי,

if he had music, if he had visuals, if he had a video camera --

אם הייתה לו מוזיקה, אם היו לו עזרים חזותיים, אם הייתה לו מצלמת וידאו,

would we get Buddhism better?

האם היינו מבינים יותר טוב מהו בודהיזם?

But that puts some kind of burden on me.

אבל זה קצת מכביד עליי.

I have to tell a story

אני חייב לספר סיפור

in a much more elaborate way,

בצורה יותר משוכללת,

but I have the potential.

אבל יש לי את הפוטנציאל.

It's called subtext.

זה נקרא המשמעות החבויה בטקסט.

When I first went to Hollywood, they said --

כשנסעתי להוליווד לראשונה, הם אמרו-

I used to talk about subtext, and my agent came to me,

נהגתי לדבר על משמעות חבויה, והסוכן שלי ניגש אליי ואמר,

"Would you kindly not talk about subtext?"

"האם תואיל בטובך לא לדבר על משמעות חבויה?"

And I said, "Why?" He said, "Because nobody is going to give you a film

ואני אמרתי, "למה?". הוא אמר, "כי אף אחד לא ייתן לך לעשות סרט

if you talk about subtext.

אם תדבר על משמעות חבויה.

Just talk about plot

פשוט תדבר על העלילה

and say how wonderful you'll shoot the film,

ותגיד איך תצלם את הסרט באופן נפלא,

what the visuals will be."

מה יהיו העזרים החזותיים".

So when I look at a film,

אז כשאני רואה סרט,

here's what we look for:

זה מה שאנחנו מחפשים,

We look for a story on the plot level,

אנו מחפשים סיפור ברמת העלילה,

then we look for a story

ואז אנחנו מחפשים סיפור

on the psychological level,

ברמה הפסיכולוגית,

then we look for a story on the political level,

אז אנחנו מחפשים סיפור ברמה הפוליטית,

then we look at a story

אז אנחנו מחפשים סיפור

on a mythological level.

ברמה המיתולוגית.

And I look for stories on each level.

אני מחפש סיפורים בכל רמה.

Now, it is not necessary

וזה לא הכרחי

that these stories agree with each other.

שכל הסיפורים האלה יסכימו זה עם זה.

What is wonderful is,

מה שנפלא הוא

at many times, the stories will contradict with each other.

שלעיתים קרובות, הסיפורים יהיו בסתירה זה עם זה.

So when I work with Rahman who's a great musician,

כשאני עובד עם ראהמן, שהוא מוזיקאי גדול,

I often tell him, "Don't follow what the script already says.

לעיתים קרובות אני אומר לו, "אל תעקוב אחר מה שהתסריט כבר אומר.

Find that which is not.

תמצא מה הוא לא אומר.

Find the truth for yourself,

תמצא את האמת שלך,

and when you find the truth for yourself,

וכשתמצא את האמת שלך,

there will be a truth in it, but it may contradict the plot,

יהיה בזה משהו אמיתי, שעשוי להיות בסתירה עם העלילה,

but don't worry about it."

אבל אל תדאג לגבי זה".

So, the sequel to "Elizabeth," "Golden Age."

אז ההמשך של "אליזבת", "תור הזהב".

When I made the sequel to "Elizabeth," here was a story that

כשעשיתי את ההמשך של "אליזבת", היה כאן סיפור

the writer was telling:

אותו סיפר המחבר.

A woman who was threatened

אשה שהייתה תחת איומיו של

by Philip II

פיליפ השני,

and was going to war,

ושעמדה לצאת למלחמה,

and was going to war, fell in love with Walter Raleigh.

עמדה לצאת למלחמה והתאהבה בוולטר ריילי.

Because she fell in love with Walter Raleigh,

בגלל שהיא התאהבה בוולטר ריילי,

she was giving up the reasons she was a queen,

היא וויתרה על הסיבות בגללן הייתה מלכה.

and then Walter Raleigh

ואז וולטר ריילי

fell in love with her lady in waiting,

התאהב במשרתת שלה,

and she had to decide whether she was a queen going to war

והיא הייתה צריכה להחליט האם היא מלכה שיוצאת למלחמה,

or she wanted...

או שמא היא רצתה....

Here's the story I was telling:

זה הסיפור שאני סיפרתי.

The gods up there,

האלים שם למעלה.

there were two people.

היא שני אנשים.

There was Philip II, who was divine

היה פיליפ השני, שהיה אלוהי

because he was always praying,

כי הוא תמיד התפלל,

and there was Elizabeth, who was divine,

והייתה אליזבת, שהייתה אלוהית,

but not quite divine because she thought she was divine,

אבל לא כל כך אלוהית כי היא חשבה שהיא כזאת,

but the blood of being mortal flowed in her.

אבל דם בני תמותה זרם בתוכה.

But the divine one was unjust,

אבל האלוהי לא היה צודק,

so the gods said,

אז האלים אמרו,

"OK, what we need to do is

"אוקיי. מה שעלינו לעשות

help the just one."

הוא לעזור לזה שצודק".

And so they helped the just one.

אז הם עזרו לצודק.

And what they did was, they sent Walter Raleigh down

ומה שהם עשו היה לשלוח את וולטר ריילי

to physically separate her mortal self

כדי להפריד באופן פיזי בין האני בן התמותה שלה

from her spirit self.

לבין האני האלוהי.

And the mortal self was the girl

והאני בן התמותה היה הנערה

that Walter Raleigh was sent,

שנשלחה לוולטר ריילי,

and gradually he separated her

ובאופן הדרגתי הוא הפריד אותה

so she was free to be divine.

כך שהיא הייתה חופשיה להיות אלוהית.

And the two divine people fought,

ושני האלוהיים נלחמו,

and the gods were on the side of divinity.

והאלים היו לצידה של האלוהות.

Of course, all the British press got really upset.

כמובן שהעיתונות הבריטית כולה סערה.

They said, "We won the Armada."

הם אמרו, "ניצחנו את הארמדה" (צי אוניות מלחמה ספרדיות).

But I said, "But the storm won the Armada.

אבל אני אמרתי, "אבל הסערה ניצחה את הארמדה.

The gods sent the storm."

האלים שלחו את הסערה"

So what was I doing?

אז מה עשיתי?

I was trying to find a mythic reason

ניסיתי למצוא סיבה מיתית

to make the film.

לעשות את הסרט.

Of course, when I asked Cate Blanchett, I said, "What's the film about?"

כמובן, כששאלתי את קייט בלנשט, אמרתי, "על מה היה הסרט?"

She said, "The film's about a woman

היא אמרה, "זהו סרט על אישה

coming to terms with growing older."

המתפייסת עם העובדה שהיא מזדקנת."

Psychological.

פסיכולוגי.

The writer said "It's about history, plot."

המחבר אמר שהסרט הוא על היסטוריה, עלילה.

I said "It's about mythology,

אני אמרתי שהוא על מיתולוגיה,

the gods."

האלים.

So let me show you a film --

אז תרשו לי להראות לכם סרט-

a piece from that film --

חלק מאותו הסרט-

and how a camera also --

וכיצד המצלמה גם-

so this is a scene, where in my mind,

זו סצינה אשר במוחי,

she was at the depths of mortality.

היא הייתה במעמקי התמותה.

She was discovering what mortality actually means,

היא גילתה מה משמעותה האמיתית של תמותה,

and if she is at the depths of mortality,

ואם היא שרויה במעמקי התמותה,

what really happens.

מה באמת קורה.

And she's recognizing the dangers of mortality

והיא מזהה את הסכנות של התמותה

and why she should break away from mortality.

ולמה עליה להתנתק מתמותה.

Remember, in the film, to me,

זיכרו, בסרט, עבורי

both her and her lady in waiting

גם היא וגם המשרתת

were parts of the same body,

היו חלקים של אותו הגוף,

one the mortal self

אחת האני בן התמותה

and one the spirit self.

והשנייה האני האלוהי, הנפשי.

So can we have that second?

אפשר לראות את השנייה הזאת?

(Music)

(מוזיקה)

Elizabeth: Bess?

אליזבת: בס?

Bess?

בס?

Bess Throckmorton?

בס ת'רוקמורטון?

Bess: Here, my lady.

בס: כאן, גבירתי.

Elizabeth: Tell me, is it true?

אליזבת: תגידי לי, האם זה נכון?

Are you with child?

האם את הרה?

Are you with child?

האם את הרה?

Bess: Yes, my lady.

בס: כן, גבירתי.

Elizabeth: Traitorous.

אליזבת: את בוגדנית.

You dare to keep secrets from me?

את מעיזה לשמור סודות מפני?

You ask my permission before you rut,

עלייך לבקש את רשותי לפני שאת רצה,

before you breed.

לפני שאת מתרבה.

My bitches wear my collars.

הפרוצות שלי עונדות את הרצועות שלי.

Do you hear me? Do you hear me?

את שומעת אותי? את שומעת?

Walsingham: Majesty. Please, dignity. Mercy.

וולסינגהם: הוד מעלתה. בבקשה,אצילות. רחמים.

Elizabeth: This is no time for mercy, Walsingham.

אליזבת: אין זמן לרחמים, וולסינגהם.

You go to your traitor brother and leave me to my business.

לך לאחיך הבוגד ותשאיר לי את ענייניי.

Is it his?

זה שלו?

Tell me. Say it. Is the child his? Is it his?

תגידי לי. תאמרי את זה. האם הילד שלו? זה שלו?

Bess: Yes.

בס: כן.

My lady,

גבירתי,

it is my husband's child.

זהו תינוקו של בעלי.

Elizabeth: Bitch! (Cries)

אליזבת': זונה! (בוכה)

Raleigh: Majesty.

ריילי: הוד מעלתה.

This is not the queen I love and serve.

זו לא המלכה אותה אני אוהב ומשרת.

Elizabeth: This man has seduced a ward of the queen,

אליזבת: האיש הזה פיתה בת חסותה של המלכה,

and she has married without royal consent.

והיא נישאה ללא הסכמה מלכותית.

These offenses are punishable by law. Arrest him.

על עבירות אלה יש להעניש על פי חוק. תעצור אותו.

Go.

לכי.

You no longer have the queen's protection.

הגנת המלכה כבר לא ניתנת לך.

Bess: As you wish, Majesty.

בס: כרצונך, הוד מעלתה.

Elizabeth: Get out! Get out! Get out!

אליזבת: תסתלקי! תסתלקי! תסתלקי!

Get out.

תסתלקי.

(Music)

(מוזיקה)

Shekhar Kapur: So, what am I trying to do here?

שקאר קאפור: אז מה אני מנסה לעשות כאן?

Elizabeth has realized,

אליזבת הבינה,

and she's coming face-to-face

והיא נאלצת להתמודד פנים מול פנים

with her own sense of jealousy,

עם תחושת הקנאה שלה,

her own sense of mortality.

תחושת התמותה שלה עצמה.

What am I doing with the architecture?

מה אני עושה עם הארכיטקטורה?

The architecture is telling a story.

הארכיטקטורה מספרת סיפור.

The architecture is telling a story

הארכיטקטורה מספרת סיפור

about how, even though she's the most powerful woman

כיצד, למרות שהיא הייתה האישה החזקה בעולם

in the world at that time,

בעולם באותה התקופה,

there is the other, the architecture's bigger.

ישנה האחרת, הארכיטקטורה גדולה יותר.

The stone is bigger than her because stone is an organic.

האבן גדולה ממנה כי האבן אינה אורגנית.

It'll survive her.

היא תשרוד אחריה.

So it's telling you, to me, stone is part of her destiny.

אז זה מספר לכם, לי, שהאבן היא חלק מגורלה.

Not only that, why is the camera looking down?

לא רק, למה המצלמה מסתכלת למטה?

The camera's looking down at her because she's in the well.

המצלמה מסתכלת למטה, עליה, כי היא נמצאת בבאר.

She's in the absolute well

היא נמצאת בבאר המוחלטת

of her own sense of being mortal.

של תחושתה שלה עצמה, לגבי היותה בת תמותה.

That's where she has to pull herself out

עליה למשוך את עצמה מעלה

from the depths of mortality,

ממעמקי התמותה,

come in, release her spirit.

לשחרר את נפשה.

And that's the moment where, in my mind,

וזה הרגע בו, במוחי,

both Elizabeth and Bess are the same person.

הן אליזבת והן בס, הינן אותו אדם.

But that's the moment

אבל זהו הרגע בו

she's surgically removing herself from that.

היא באופן כירורגי מסירה את עצמה מזה.

So the film is operating on

אז הסרט נע

many many levels in that scene.

בכמה רמות בו זמנית, בסצינה זו.

And how we tell stories

והדרך בה אנו מספרים את הסיפורים

visually, with music, with actors,

באופן חזותי, מוזיקלי, עם שחקנים,

and at each level it's a different sense

ובכל רמה, זו תחושה שונה

and sometimes contradictory to each other.

ולעיתים בסתירה זו עם זו.

So how do I start all this?

אז כיצד אני מתחיל את כל זה?

What's the process of telling a story?

מהו התהליך של לספר סיפור?

About ten years ago,

לפני עשר שנים בערך,

I heard this little thing from a politician,

שמעתי את הדבר הקטן הזה מפוליטיקאי,

not a politician that was very well respected in India.

פוליטיקאי שלא זכה לכבוד גדול בהודו.

And he said that these people in the cities,

והוא אמר שהאנשים בערים,

in one flush, expend as much water

בהדחת מים אחת, מבזבזים כמות מים

as you people in the rural areas

זהה לכמות שתושבי האיזורים הכפריים,

don't get for your family for two days.

לא זוכים לקבל ביומיים.

That struck a chord, and I said, "That's true."

זה הזכיר לי משהו, ואני אמרתי, "זה נכון".

I went to see a friend of mine,

הלכתי לראות חבר שלי,

and he made me wait

והוא אילץ אותי להמתין

in his apartment in Malabar Hill

בדירתו במלבר היל

on the twentieth floor,

בקומה העשרים,

which is a really, really upmarket area in Mumbai.

באיזור שנחשב למגורי יוקרה במומבאי.

And he was having a shower for 20 minutes.

והוא התרחץ במשך כעשרים דקות.

I got bored and left, and as I drove out,

אני השתעממתי והלכתי, ובנסיעתי

I drove past the slums of Bombay,

נסעתי ליד משכנות העוני של בומביי,

as you always do,

כמו שתמיד קורה,

and I saw lines and lines in the hot midday sun

וראיתי שורות שורות, בשמש הלוהטת של צהרי היום,

of women and children with buckets

של נשים וילדים עם דליים

waiting for a tanker

מחכים למכלית המים

to come and give them water.

שתבוא ותיתן להם מים.

And an idea started to develop.

רעיון התחיל להתפתח.

So how does that become a story?

כיצד הוא הופך לסיפור?

I suddenly realized that we are heading towards disaster.

פתאום הבנתי שאנחנו מתקדמים לעבר אסון.

So my next film is called "Paani"

הסרט הבא שלי נקרא "פאני"

which means water.

שמשמעותו "מים".

And now, out of the mythology of that,

מתוך המיתולוגיה של זה,

I'm starting to create a world.

אני מתחיל ליצור עולם.

What kind of world do I create,

איזה עולם אני יוצר,

and where does the idea, the design of that come?

ומאיפה הרעיון, העיצוב שלו, יגיעו?

So, in my mind, in the future,

אז במוחי, בעתיד,

they started to build flyovers.

הם התחילו לבנות גשרים עיליים

You understand flyovers? Yeah?

אתם מבינים גשרים עיליים? כן?

They started to build flyovers

הם התחילו לבנות גשרים עיליים

to get from A to B faster,

כדי להגיע מנקודה א' לנקודה ב' מהר יותר,

but they effectively went from one area of relative wealth

אבל למעשה הם עברו מאיזור בעל עושר יחסי אחד

to another area of relative wealth.

לאיזור אחר של עושר יחסי.

And then what they did was

ואז מה שהם עשו היה

they created a city above the flyovers.

שהם בנו עיר מעל הגשרים העיליים.

And the rich people moved to the upper city

והאנשים העשירים עברו לעיר העלית

and left the poorer people in the lower cities,

והותירו את האנשים העניים בעיר התחתית,

about 10 to 12 percent of the people

כ-10 או 12 אחוז מהאנשים

have moved to the upper city.

עברו לעיר העלית.

Now, where does this upper city and lower city come?

מאיפה העיר העלית והעיר התחתית הגיעו?

There's a mythology in India about --

המיתולוגיה בהודו מספרת-

where they say, and I'll say it in Hindi,

שם הם אומרים, ואני אגיד את זה בהודית,

[Hindi]

(הודית)

Right. What does that mean?

טוב. מה זה אומר?

It says that the rich are always sitting on the shoulders

זה אומר שהעשירים תמיד יושבים על הכתפיים

and survive on the shoulders of the poor.

ושורדים על הכתפיים של העניים.

So, from that mythology, the upper city and lower city come.

אז העיר העילית והעיר התחתית מגיעות מהמיתולוגיה הזאת.

So the design has a story.

אז לעיצוב יש סיפור.

And now, what happens is that the people of the upper city,

מה שקורה הוא שתושבי העיר העילית

they suck up all the water.

שואבים את כל המים

Remember the word I said, suck up.

זיכרו את המילה שאמרתי , שואבים.

They suck up all the water, keep to themselves,

הם שואבים את הכל המים, שומרים אותם לעצמם,

and they drip feed the lower city.

והם מטפטפים מים לתושבי העיר התחתית.

And if there's any revolution, they cut off the water.

ואם יש מהפכה, הם מקצצים את המים.

And, because democracy still exists,

ובגלל שעדיין קיים משטר דמוקרטי,

there's a democratic way in which you say

יש דרך דמוקרטית להגיד

"Well, if you give us what [we want], we'll give you water."

טוב, אם תתנו לנו מה [שנרצה], ניתן לכם מים.

So, okay my time is up.

אז, אוקיי, נגמר לי הזמן.

But I can go on about telling you

אבל אני יכול להמשיך ולספר לכם

how we evolve stories,

איך אנו מפתחים סיפורים,

and how stories effectively are who we are

וכיצד הסיפורים הם באופן יעיל מי אנחנו

and how these get translated into the particular discipline

וכיצד הם מתורגמים לדיסציפלינה המסויימת הזאת

that I am in, which is film.

בה אני נמצא, הסרט.

But ultimately, what is a story? It's a contradiction.

אבל בסופו של דבר, מהו סיפור? הוא סתירה.

Everything's a contradiction.

הכל סתירה.

The universe is a contradiction.

היקום הוא סתירה.

And all of us are constantly looking for harmony.

וכולנו שרויים בחיפוש תמידי אחר הרמוניה.

When you get up, the night and day is a contradiction.

כאשר אתם מתעוררים, הלילה והיום הינם בסתירה.

But you get up at 4 a.m.

אבל אתם קמים בארבע בבוקר.

That first blush of blue is where the night and day

הסומק הכחלחל בשמיים מסמן שהלילה והיום

are trying to find harmony with each other.

מנסים למצוא את ההרמוניה ביניהם.

Harmony is the notes that Mozart didn't give you,

הרמוניה היא התווים שמוצרט לא נתן לכם.

but somehow the contradiction of his notes suggest that.

אבל איכשהו הסתירה שבתווים שלו מרמזת על כך.

All contradictions of his notes suggest the harmony.

כל הסתירות בתווים שלו מרמזות על הרמוניה.

It's the effect of looking for harmony

זו התוצאה של החיפוש אחר הרמוניה

in the contradiction that exists in a poet's mind,

בסתירה הקיימת במוחו של המשורר,

a contradiction that exists in a storyteller's mind.

סתירה הקיימת במוחו של מספר הסיפורים.

In a storyteller's mind, it's a contradiction of moralities.

במוחו של מספר הסיפורים קיימת סתירה של מוסריות.

In a poet's mind, it's a conflict of words,

במוחו של המשורר, זהו קונפליקט בין מילים.

in the universe's mind, between day and night.

במוחו של היקום, בין יום ללילה.

In the mind of a man and a woman,

במוחם של גבר ואישה,

we're looking constantly at

לעולם אנו נחפש אחר

the contradiction between male and female,

הקונפליקט בין זכר לנקבה.

we're looking for harmony within each other.

אנו מחפשים אחר ההרמוניה בין אחד לשני.

The whole idea of contradiction,

הרעיון כולו של סתירה,

but the acceptance of contradiction

אבל קבלתה של הסתירה

is the telling of a story, not the resolution.

היא מה שמספרת את הסיפור, לא פתרונה של הסתירה.

The problem with a lot of the storytelling in Hollywood

הבעיה עם הרבה מהסיפורים בהוליווד

and many films, and as [unclear] was saying in his,

וסרטים רבים וכמו ש [לא ברור] אמר,

that we try to resolve the contradiction.

היא שאנחנו מנסים לפתור את הסתירה.

Harmony is not resolution.

הרמוניה אינה פתרון.

Harmony is the suggestion of a thing

הרמוניה מציעה דבר מה גדול יותר

that is much larger than resolution.

גדול יותר מהפיתרון.

Harmony is the suggestion of something

הרמוניה מציעה דבר מה

that is embracing and universal

שהוא חובק כל ואוניברסלי

and of eternity and of the moment.

שהוא בו זמנית נצחי ושל הרגע הזה.

Resolution is something that is far more limited.

פתרון הינו דבר מה הרבה יותר מוגבל.

It is finite; harmony is infinite.

הוא סופי. הרמוניה היא אינסופית.

So that storytelling, like all other contradictions in the universe,

אז בסיפור שאנו מספרים, כמו כל הסתירות האחרות של היקום,

is looking for harmony and infinity

אנו מחפשים הרמוניה ואינסופיות

in moral resolutions, resolving one, but letting another go,

בפתרונות מוסריים, פותרים אחד, אבל נותנים לאחר להתקיים,

letting another go and creating a question that is really important.

ויוצרים שאלה שהיא ממש חשובה.

Thank you very much.

תודה רבה לכם.

(Applause)

(מחיאות כפיים)