4 Powerful Poems about Parkinson's and Growing Older | Robin Morgan | TED Talks

מתרגם: Shlomo Adam מבקר: Michal Shargil Ben Sira

When I was only three or four,

כשהייתי רק בת שלוש או ארבע,

I fell in love with poetry,

השירה שבתה את ליבי,

with the rhythms and the music of language;

מקצביה וניגונה של השפה,

with the power of metaphor and of imagery,

כוחם של הדימוי והדמיון.

poetry being the essence of communication --

השירה כתמצית התקשורת --

the discipline, the distillation.

המשמעת, התזקיק.

And all these years later, the poems I'll read today

ואחרי כל השנים האלה, השירים שאקריא היום

are from my just-finished seventh book of poetry.

לקוחים מספר השירה הטרי שלי, השביעי במספר.

Well, five years ago, I was diagnosed with Parkinson's disease.

לפני חמש שנים אובחנה אצלי מחלת פרקינסון.

Though there's no cure yet,

למרות שעדיין אין לה מרפא,

advances in treatment are really impressive.

ההתקדמות בטיפולים מרשימה ביותר.

But you can imagine that I was appalled to learn

אבל אתם יכולים לתאר לעצמכם שהזדעזעתי כשנודע לי

that women are largely left out of research trials,

שבאופן כללי, לא נערכים מחקרים על נשים,

despite gender-specific medical findings having demonstrated

למרות שממצאים רפואיים תלויי-מגדר הוכיחו

שאנחנו איננו גברים נמוכים --

that we are not actually just small men --

(Laughter)

(צחוק)

who happen to have different reproductive systems.

שבמצוידים במקרה במערכות רביה שונות.

Gender-specific medicine is good for men, too.

הרפואה תלויית-המגדר מועילה גם לגברים.

But you bring to a crisis the person you already are,

אבל את מביאה למשבר את האדם שהיית עד כה.

נכון, כולל התנופה שלמדת לעורר

including the, yes, momentum that you've learned to invoke

through passionate caring and through action,

באיכפתיות הנלהבת ובעשייה שלך,

both of which require but also create energy.

ששתיהן תובעות וגם יוצרות אנרגיה.

So as an activist, I began working with the Parkinson's Disease Foundation --

אז כאקטיביסטית, התחלתי לעבוד עם המכון לחקר מחלת הפרקינסון --

that's pdf.org --

פי-די-אף.אורג --

to create a major initiative to put women on the Parkinson's disease map.

במטרה ליצור יוזמה משמעותית שתעלה את הנשים על מפת הפרקינסון.

And as a poet, I began working with this subject matter,

וכמשוררת, התחלתי לעבוד עם החומר הזה,

וגיליתי שהוא טרגי, מצחיק ולעתים אף שמח.

finding it tragic, hilarious, sometimes even joyful.

I do not feel diminished by Parkinson's;

אינני חשה שהפרקינסון מכלה אותי;

I feel distilled by it,

אני חשה שהמחלה מזקקת אותי,

and I actually very much like the woman I'm distilling into.

ולמען האמת, אני אוהבת את האישה שזוקקתי להיות.

"No Signs of Struggle"

"אין סימני מאבק"

Growing small requires enormity of will:

כְּדֵי לִקְטֹן, נִדְרָשׁ כֹּחַ-רָצוֹן כַּבִּיר:

just sitting still in the doctor's waiting room

רַק לַשֶּׁבֶת בַּשֶּׁקֶט בַּחֲדַר הַהַמְתָּנָה שֶׁל הָרוֹפֵא,

watching the future shuffle in and out,

לִרְאוֹת אֶת הֶעָתִיד מְדַשְׁדֵּשׁ פְּנִימָה וְהַחוּצָה,

watching it stoop; stare at you

לִרְאוֹת אוֹתוֹ רוֹכֵן וּמַבִּיט בָּךְ

while you try not to look.

בְּעוֹדֵךְ מִשְׁתַּדֶּלֶת שֶׁלֹּא לְהִסְתַּכֵּל.

Rare is an exchange:

הַתִּקְשֹׁרֶת נְדִירָה.

a smile of brief, wry recognition.

חִיּוּךְ קָצָר שֶׁל הֶכֵּרוּת מָרָה:

You are the new kid on the block.

אָה, אַת הַחֲדָשָׁה כָּאן.

Everyone here was you once.

כֻּלָּם כָּאן הָיוּ פַּעַם אַת.

You are still learning that growing small requires a largeness of spirit

אַת עוֹדֵךְ לוֹמֶדֶת שֶׁכְּדֵי לִקְטֹן נִדְרֶשֶׁתְּ גַּדְלוּת-רוּחַ

שֶׁאֵינָהּ מַתְאִימָה עֲדַיִן לְמִּדוֹתַיִךְ:

you can't fit into yet:

acceptance of irritating help from those who love you;

קַבָּלַת הָעֶזְרָה הַמְּעַצְבֶּנֶת מֵאוֹהֲבַיִךְ;

giving way and over, but not up.

לְוַתֵּר, לְהַסְגִּיר, אַךְ לֹא לְהִכָּנַע.

You've swallowed hard the contents of the "Drink Me" bottle,

בָּלַעְתְּ בְּכֹחַ אֶת תּוֹכְנוֹ שֶׁל בַּקְבּוּק ה"שתי אוֹתִי",

and felt yourself shrink.

וְחַשְׁתְּ כֵּיצַד אַתְּ מִתְכַּוֶּצֶת.

Now, familiar furniture looms,

עַכְשָׁו רָהִיטִים מוּכָּרִים מַפְתִּיעִים אוֹתָךְ,

floors tilt, and doorknobs yield only when wrestled round with both hands.

הָרְצָפוֹת מִתְנוֹדְדוֹת וְיָדִיוֹת הַדְּלָתוֹת נִכְנָעוֹת רַק לְאַחֵר מַאֲבָק בִּשְׁתֵּי הָיָּדַיִּם.

It demands colossal patience, all this growing small:

זֶה דּוֹרֵשׁ סַבְלָנוּת עֲצוּמָה, כָּל הקיטוּן הַזֶּה:

your diminished sleep at night,

הִצְטַמְצְמוּת שְׁנָתֶךָ בַּלַּיְלָה,

your handwriting, your voice, your height.

כְּתַב יָדֶךָ, קוֹלֵך, קוֹמָתֵך.

You are more the incredible shrinking woman

אַת, הָאִישָּׁה הַמִּתְכַּוֶוצֶת הַפִּלְאִית,

than the Buddhist mystic, serene, making do with less.

מֵיטִיבָה מֵהַמִּיסְטִיקָנִים הַבּוּדְהִיסְטִים לְהִסְתַפֵּק בְּפָחוֹת.

Less is not always more.

פָּחוֹת אֵינֶנּוּ תָמִיד יוֹתֵר.

Yet in this emptying space, space glimmers,

אַך בְּמֶרְחָב הַמִּתְרוֹקֵן הַזֶּה, הֶחָלָל מְנַצְנֵץ,

becoming visible.

הוֹלֵך וְנִגְלֶה.

Here is a place behind the eyes of those accustomed

כָּאן יֵשׁ מָקוֹם, מֵאֲחוֹרֵי עֵינֵיהֶם שֶׁל הַמוּרְגָלִים

by what some would call diminishment.

בַּמֶּה שֶאֳחַדִים יְכַנּוּ "הִיפָּחָתוּת".

It is a place of merciless poetry,

זֶהוּ מָקוֹם שֶׁל שִׁירָה נְטוּלַת-רַחֲמִים,

a gift of presence previously ignored,

מַתְנַת נוֹכְחוּת שֶנִזְנְחָה בְּעָבַר

drowned in the daily clutter.

עֵת טָבְעָה בְּעִרְבּובְיַת הַיּוֹמְיוֹם.

Here every gesture needs intention,

כָּאן, כָּל מֶחֱוָה טְעוּנָה כַּוַּנָה,

is alive with consciousness.

מִתְקַיֶּמֶת הוֹדוֹת לְמּוּדָעוּת.

Nothing is automatic.

אֵין פְּעוּלּוֹת אוֹטוֹמָטִיּוֹת.

You can spot it in the provocation of a button,

רוֹאִים זֹאת בְּהִתְגָּרוּתוֹ שֶׁל כַּפְתּוֹר,

an arm poking at a sleeve,

בִּזְרוֹעַ שֶמְמַרְפֶּקַת שַׁרְווּל,

a balancing act at a night-time curb while negotiating the dark.

בֹמּוֹפָע שִיווּי-מִשְקָל עַל אֶבַן-שָפָה לֵילִית

תּוֹךְ נִהוּל מוּ"מ עִם הַחֲשֵכָה.

Feats of such modest valor,

בַּמַּעֲלָלִים מֵעֵין אֵלֶּה שֶׁל אֹמֶץ צָנוּעַ.

who would suspect them to be exercises in an intimate, fierce discipline,

מִי הָיֹה חוֹשֵׁד שֶׁהֵם נַעֲשִׂים בְּמִשְׁמַעַת אִישִׁית וְנֻקְשָׁה,

a metaphysics of being relentlessly aware?

בְּמֶטַפִיזִיקָה שֶׁל עֵרוּת אַכְזָרִית?

Such understated power here,

כֹּה מִצְטַנֵּעַ הַכֹּחַ הַזֶּה,

in these tottering dancers who exert stupendous effort

אֵצֶל הָרַקְדָנִים הַמּוֹעֲדִים הָאֵלֶּה וְשֶׁפַע מַאֲמַצֵיהֶם

on tasks most view as insignificant.

בַּמַּטָּלוֹת שֶׁל מָה-בְּכָךְ, בְּעֵינֵי הָרוֹב.

Such quiet beauty here, in these,

כֹּה רָב הַיֹּפִי

בַּאֲנָשִׁים אֵלֶּה שֶׁלִּי, רַכֵּי-הַדִּבּוּר וְנוּקְשֵי-הַגָּפַּיִּם;

my soft-voiced, stiff-limbed people;

such resolve masked by each placid face.

נְחִישׁוּת כֹּה רָבָּה תַּחַת חָזוּת שֶׁל רוֹגַע.

There is immensity required in growing small,

נְחוּצוֹת תַעֲצוּמוֹת, כְּכָל שֶׁקְּטַנִּים,

so bent on such unbending grace.

נִכְנָעִים כָּךְ, בַּחֵן שֶׁאֵינוֹ נִכְנָע.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

Thank you.

תודה.

This one is called "On Donating My Brain to Science."

השיר הבא נקרא: "על תרומת מוחי למדע".

(Laughter)

(צחוק)

Not a problem.

לֹא בְּעָיָה.

Skip over all the pages reassuring religious people.

מְדַלֶּגֶת עַל כָּל הַדַּפִּים שֶׁנּוֹעֲדוּ לְהַרְגָּעַת הַדָּתִיִים.

Already a universal donor: kidneys, corneas, liver, lungs,

תָּרַמְתִּי כְּבָר הַכֹּל: כְּלָיוֹת, קַרְנִיוֹת, כָּבֵד, רֵאוֹת,

tissue, heart, veins, whatever.

רְקָמוֹת, לֵב, וְרִידִים, מָה שֶׁתִּרְצוּ.

Odd that the modest brain never imagined its unique value in research,

מוּזָר שֶׁהַמֹּחַ הַצָּנוּעַ מֵעוֹלָם לֹא חָשַׁב מָה יִחוּדִי עֶרְכּוֹ לַמֶּחְקָר,

maybe saving someone else from what it is they're not quite sure I have.

אוּלַי כְּדֵי לְהַצִּיל מִישֶׁהוּ אַחֵר מִמָּה שֶׁלֹּא בְּטוּחִים שֶׁיֵּשׁ לִי.

Flattering, that.

מַחְמִיא, הָעִנְיָן הַזֶּה.

So fill in the forms,

אָז מַלְּאוּ אֶת הַטְּפָסִים,

drill through the answers,

הִתְעַמְקוּ בַּתְּשׁוּבוֹת,

trill out a blithe spirit.

הִתְמַלְּאוּ רוּחַ עוֹלֶצֶת

And slice me, dice me, spread me on your slides.

וְחִתְכוּ אוֹתִי לִפְּרוּסוֹת וּלְקֻּבִּיּוֹת, פַּזְרוּנִי עַל הַזְכוּכִיוֹת הַנּוֹשְׂאוֹת,

Find what I'm trying to tell you.

מִצְאוּ מָה אֲנִי מְנַסֶּה לוֹמַר לָכֶם.

Earn me, learn me, scan me, squint through your lens.

הִרְוִיחוּ אוֹתִי, לִמְּדוּ אוֹתִי, סִקְּרוּ אוֹתִי, מִצְמְצוּ דָּרַך עַדְשוֹתֵיכֶם.

Uncover what I'd hint at if I could.

חִשֹפוּ מָה אֲנִי רוֹמֶזֶת, אִילוּ יָכֹלְתִּי.

Be my guest, do your best, harvest me, track the clues.

הִרְגִּישׁוּ בַּבַּיִת, עָשׂוּ אֶת מֵיטַבְכֶם, קִצְּרוּ אוֹתִי, חִשְׂפוּ רְמָזִים.

This was a good brain while alive.

זֶה הָיָה מֹחַ טוֹב, בְּיָמַי.

This was a brain that paid its dues.

זֶה הָיָה מֹחַ שֶׁעָשָׂה אֶת שֶׁלּוֹ.

אָז חיתכו אוֹתִי לִפְּרוּסוֹת וּלְקֻּבִּיּוֹת, מִרְחוּנִי עַל הַזְכוּכִיוֹת הַנּוֹשְׂאוֹת,

So slice me, dice me, smear me on your slides,

stain me, explain me, drain me like a cup.

צִבְעוּ אוֹתִי, הַסְבִּירוּ אוֹתִי, רוֹקְנוּ אוֹתִי כְּמוֹ כּוֹס.

Share me, hear me:

הִתְחַלְּקוּ בִּי, הִקְשִׁיבוּ לִי:

I want to be used I want to be used

אֲנִי רוֹצֶה לִהְיוֹת מְנֻצֶּלֶת אֲנִי רוֹצָה לִהְיוֹת מְנֻצֶּלֶת

I want to be used up.

אֲנִי רוֹצָה לִהְיוֹת מְנֻצֶּלֶת כָּלִיל.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

(Applause ends)

(סוף מחיאות הכפיים)

And this one's called "The Ghost Light."

והשיר הבא נקרא: "אור הרפאים".

Lit from within is the sole secure way

מַדְלִיקִים אוֹתָהּ מִבִּפְנִים: זֹאת הַדֶּרֶךְ הָאַחַת הַבְּטוּחָה

to traverse dark matter.

לַחֲצוֹת בָּהּ חֹמֶר אָפֵל.

Some life forms -- certain mushrooms, snails, jellyfish, worms --

יֵשׁ יְצוּרֵי-יָם - פִּטְרִיּוֹת, חֶלְזוֹנוֹת, מֵדוּזוֹת, תּוֹלָעִים - -

glow bioluminescent,

שֶׁזּוֹהֲרִים בְּאוֹר טִבְעִי,

and people as well;

וְגַם אֲנָשִׁים;

we emit infra-red light from our most lucent selves.

אָנוּ פּוֹלְטִים אוֹר תַּת-אָדֹם מִתוֹכְכֵי עַצְמֵינוּ הַזּוֹהֲרִים.

Our tragedy is we can't see it.

לַאֲסוֹנֵנוּ, אֵינֶנּוּ יְכוֹלִים לִרְאוֹתוֹ.

We see by reflecting.

אָנוּ רוֹאִים דָּרַך הִשְׁתַּקְּפוּיּוֹת.

We need biofluorescence to show our true colors.

אָנוּ זְקוּקִים לִתְאוּרָה טִבְעִית כְּדֵי לְהַרְאוֹת אֶת צְבָעֵינוּ הָאֲמִתִּיִּים.

External illumination can distort, though.

אַךְ תְּאוּרָה חִיצוֹנִית עֲלוּלָה לְעַוֵּת.

When gravity bends light,

כְּשֶׁהַכְּבִידָה מְעַקֶּמֶת אֶת הָאוֹר,

huge galaxy clusters can act as telescopes,

צְבִירֵי-עֲנָק שֶׁל גַלַקְסיוֹת יְכוֹלִים לְשַׁמֵּשׁ טֵלֶסְקוֹפִּים,

elongating background images of star systems to faint arcs --

וְלִמְתוֹחַ רְקָעִים שֶׁל מַעַרְכוֹת שֶׁמֶשׁ לִכְדֵי קְשָׁתוֹת קְלוּשׁוֹת - -

a lensing effect

אֵפֶקְט עֲדָשָׁה - -

like viewing distant street lamps through a glass of wine.

כְּמוֹ לִצָּפוֹת בְּפַנָסֵי רְחוֹב מְרֻחָקִים דֶּרֶך כּוֹס יַיִן.

A glass of wine or two now makes me weave

אַךְ כּוֹס יַיִן אַחַת אוֹ שְׁתַּיִם גּוֹרְמוֹת לִי לְהִתְפַּתֵּל

as if acting the drunkard's part;

כְּאִלּוּ אֲנִי מְגַלֶּמֶת אֶת תַּפְקִיד הַשִּׁכּוֹר;

as if, besotted with unrequited love

כְּאִלּוּ, מְבֻסֶּמֶת אָהֲבָה נִכְזֶבֶת

for the dynamic Turner canvasses spied out by the Hubble,

לְצִיּוּרָיו הַדִּינָמִיִּים שֶׁל טֶרְנֶר תַּחַת עֵינוֹ הַחוֹקֶרֶת שֶׁל "הָאבְּל",

I could lurch down a city street set

יָכֹלְתִּי לָלֶכֶת מִתְנוֹדֶדֶת בָּרְחוֹב הָעִירוֹנִי

without provoking every pedestrian walk-on stare.

מִבְּלִי לְעוֹרֵר נְעִיצַת עֵינַיִם מִצַּד כָּל עוֹבֵר וְשָׁב

Stare as long as you need to.

נָעֲצוּ מַבָּטִים כְּכָל שֶׁנִּדְרָשׁ לָכֶם.

If you think about it, walking, even standing, is illogical --

אִם חוֹשְׁבִים עַל זֶה, הֲלִיכָה וְאַף עֲמִידָה, אֵינָם הֶגְיוֹנִיִּים - -

such tiny things, feet! --

כַּפּוֹת-רַגְלַיִם: כַּמָּה הֵן זְעִירוֹת!

(Laughter)

(צחוק)

especially when one's body is not al dente anymore.

בִּמְיֻחָד כְּשֶׁהַגּוּף עַצְמוֹ כְּבָר אֵינוֹ "אַל-דֶנְטֶה".

(Laughter)

(צחוק)

Besides, creature of extremes and excess,

חוּץ מִזֶּה, כִּיצוּר בַּעַל גַפַּיִּם וְעֹדֶף מִשְׁקָּל,

I've always thought Apollo beautiful but boring,

תָּמִיד חָשַׁבְתִּי שֶאַפּוֹלוֹ יְפֵהפֶה אֲבָל מְשַׁעְמֵם,

and a bit of a dumb blonde.

מִין בְּלוֹנְדִּינִי מְטֻמְטָם.

Dionysians don't do balance.

חֲסִידִי דְיוֹנִיסוֹס אֵינָם עוֹסְקִים בְּתַרְגִּילֵי שִׁוּוּי-מִשְׁקָּל.

Balance, in other words, has never been my strong point.

שִׁוּוּי-מִשְׁקָּל, בְּמִלִּים אֲחֵרוֹת, מֵעוֹלָם לֹא הָיָה חָזָק אֶצְלִי.

But I digress.

אֲבָל אֲנִי סוֹטֶה מֵהָעִקָּר.

More and more these days,

בַּיָּמִים אֵלֶּה, יוֹתֵר וְיוֹתֵר,

digression seems the most direct route through

הַסְּטִיָּה מֵהָעִקָּר נִדְמֵית כְּנָתִיב הֲכִי יָשִׁיר

from where I've lost or found myself

מִן הַמָּקוֹם בּוֹ אִבַּדְתִּי אוֹ מָצָאתִי אֶת עַצְמִי

out of place, mind, turn, time.

שֶׁלֹּא בִּמְקוֹמִי, בְּדַעְתִּי, בְּתוֹרִי, בִּזְמַנִּי.

Place your foot just so, mind how you turn:

הַצִיבִי כָּךְ בְּדִיּוּק אֶת כַּף רַגְלְךָ, הַשְגִיחִי כְּשֶׁאַתְּ פּוֹנָה:

too swift a swivel can bring you down.

סִיבוּב מָהִיר מִדַּי עָלוּל לְהַפִּילֵך.

Take your time ushering the audience out,

הוֹבִילִי הָחוּצָה בְּסַּבְלָנוּת אֶת הַקָּהָל

saying goodbye to the actors.

הַנִּפְרָד מִן הַשַּׂחְקָנִים.

The ghost light

"אוֹר רְפָאִים",

is what they call the single bulb

כָּךְ מְכַנִּים אֶת הַנּוּרָה הַיְּחִידָה

שֶׁתּוֹלָה מֵעַל לַבַּמָּה הַחֲשׂוּפָה בְּאוּלָם תֵּאַטְרוֹן רֵיק.

hanging above the bare stage in an empty theater.

In the empty theater of such a night,

בָּאוּלָם הָרֵיק בַּלַּיְלָה שֶׁכָּזֶה,

waking to meet no external radiance,

מִתְעוֹרֶרֶת מִבְּלִי לִפְגֹּשׁ קְרִינָה חִיצוֹנִית כָּלְשֶהִי.

this is the final struggle left to win,

זֶהוּ הַמַּאֲבָק הָאַחֲרוֹן שֶׁנּוֹתַר לְנַצֵח בּוֹ,

זֹאת הַמַּשּׁוּאָה הַבּוֹדְדָה שֶׁמְּסַמֶּנֶת לָאֲפֵלָה לְהִכָּנֵס

this the sole beacon to beckon the darkness in

and let the rest begin,

וּלְכָל הַשְּׁאָר לְהַתְחִיל,

this the lens through which at last to see both Self and Other

זֹאת הָעֲדָשָׁה שֶׁדַּרְכָּה, סוֹף-סוֹף, נִרְאִים הָעַצְמִי וְהָאֲחֵרִים גַּם יַחַד

arrayed with the bright stain of original sin:

עֲרוּכִים עִם הַכֶּתֶם הָבָּהִיר שֶׁל הַחֵטְא הַמְּקוֹרִי:

lit from within.

מוּאָרִים מִבִּפְנִים.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

And this is the last one.

וזה השיר האחרון.

"This Dark Hour"

"השעה האפלה הזאת"

Late summer, 4 A.M.

סוֹף הֵקַּיִּץ, אַרְבַּע בַּבֹּקֶר.

The rain slows to a stop,

הַגֶּשֶׁם נֶחֱלָשׁ וְנֶעֱצָר,

אַךְ מַמְשִׁיךְ לְטַפְטֵף מִן הֶעָלִים הָרְחָבִים

dripping still from the broad leaves

of blue hostas unseen in the garden's dark.

שֶׁל הַצְּמָחִים הַכְּחֻלִּים שֶׁמִּסְתַּתְּרִים בְּחֶשְכַת הַגִּנָּה.

Barefoot, careful on the slick slate slabs,

יְחֵפָה, בִּזְּהִירוּת, עַל מְרְצֶפוֹת הַצִּפְחָה הַחַלַקְלָקוֹת,

I need no light, I know the way,

אֵינֶנִּי זְקוּקָה לְאוֹר; אֲנִי מַכִּירָה אֶת הַדֶּרֶךְ,

stoop by the mint bed,

רוֹכֶנֶת לְיַד עֲרוּגַת הַמִּנְתָּה,

scoop a fistful of moist earth,

חוֹפֶנֶת בְּאֶגְרוֹפִי אֲדָמָה לַחָה,

וּמְגַשֶּׁשֶׁת לִמְצֹא כִּסֵּא,

then grope for a chair,

spread a shawl, and sit,

פּוֹרֶשֶׁת צָעִיף וּמִתְיַשֶּׁבֶת,

breathing in the wet green August air.

שׁוֹאֶפֶת לְתוֹכִי אֶת אֲוִיר אוֹגוּסְט הַלַּח וְהַיָּרֹק.

This is the small, still hour

זֹאת הַשָּׁעָה הַקְּטַנָּה וְהַשְּׁקֵטָה.

before the newspaper lands in the vestibule like a grenade,

לִפְנֵי שֶׁהָעִתּוֹן נוֹחֵת בַּפְּרוֹזְדּוֹר כְּרִמּוֹן-יָד,

the phone shrills, the computer screen blinks and glares awake.

לִפְנֵי שֶׁהַטֶּלֶפוֹן מִצְטַוֵחַ וּמְּסַךְ הַמְּחַשֵּׁב מִתְעוֹרֵר בְּהִבְהוּב וְאוֹר,

There is this hour:

יְשַׁנֶּה הַשָּׁעָה הַזֹּאת:

poem in my head, soil in my hand:

שִׁיר בְּרָאשִׁי, אֲדָמָה בְּיָדִי:

unnamable fullness.

מְלֵאוּת שֶׁאֵין לָהּ שֵׁם.

This hour, when blood of my blood

הַשָּׁעָה הַזֹּאת, כְּשֶׁדָּם מִדָּמִי

bone of bone, child grown to manhood now --

עֶצֶם מֵעַצְמִי, יֶלֶד שֶׁגָּדֵל וּבָגַר

stranger, intimate, not distant but apart --

זָר, קָרוֹב, לֹא מְרֻחָק אַךְ רָחוֹק --

lies safe, off dreaming melodies

שׁוֹכֵב בְּבִטְחָה, חוֹלֵם מַנְגִּינוֹת,

while love sleeps, safe, in his arms.

אַהֲבָה יְשֵׁנָה בְּבִטְחָה בִּזְרוֹעוֹתָיו.

To have come to this place,

לִזְכּוֹת לָבוֹא לַמָּקוֹם הַזֶּה,

lived to this moment:

לִזְכּוֹת לִחְיוֹת עַד לְרֶגַע זֶה:

immeasurable lightness.

קְלִּילוּת לְאֵין עֲרוֹך.

The density of black starts to blur umber.

דְּחִיסוּת הַשָּׁחַר מַתְחִילָה לְהִטַּשְטֵש לְחוּם-אֲדַמְדַּם.

Tentative, a cardinal's coloratura,

זְמַנִּיּוּת סִלְסוּל קוֹלָהּ שֶׁל צִפּוֹר-שִׁיר,

then the mourning dove's elegy.

וְאַחַר קִינָתָהּ שֶׁל הַיּוֹנָה.

Sable glimmers toward grey;

פַּרְוַת הַצּוֹבָל מְנַצְנֶצֶת לְאָפֹר;

objects emerge, trailing shadows;

עֲצָמִים צָצִים וּבְעִקְבוֹתֵיהֶם צְלָלִים;

night ages toward day.

הַלַּיְלָה מִזְדַּקֵּן לִקְרַאת הַיּוֹם.

The city stirs.

הָעִיר נֵעוֹרָה.

There will be other dawns, nights, gaudy noons.

יִהְיוּ עוֹד שְׁחַרִים, לֵילוֹת, יְרֵחִים רַאַוְתָנִיִּים.

Likely, I'll lose my way.

סָבִיר שֶׁאֶתְעֶה.

There will be stumbling, falling,

עוֹד תִּהְיֶינָה מְעִידוֹת, נְפִילוֹת,

cursing the dark.

קְלָלוֹת לְעֶבֶר הַחֲשֵׁכָה.

Whatever comes,

יִהְיֶה אֲשֶׁר יִהְיֶה,

there was this hour when nothing mattered,

הָיְתָה הַשָּׁעָה הַזֹּאת שָׁבָה דָּבָר לֹא נֶחְשָׁב,

הַכֹּל הָיָה יָקָר לְלֹא נְשׂוֹא.

all was unbearably dear.

And when I'm done with daylights,

וּכְשֶׁאֲסַיֵּם עִם אוֹרוֹת הַיָּמִים,

should those who loved me grieve too long a while,

מִי יִתֵּן וְאוֹהֲבַי יִתְאַבְּלוּ קְצָת יוֹתֵר מִדַּי,

let them remember that I had this hour --

וְאָז יִזָּכְרוּ שֶׁהָיְתָה לִי הַשָּׁעָה הַזֹּאת - -

this dark, perfect hour --

הַשָּׁעָה הָאֲפֵלָה וְהַמֻּשְׁלֶמֶת הַזֹּאת --

וִיחַיְּכוּ.

and smile.

Thank you.

תודה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)