Why great architecture should tell a story | Ole Scheeren

מתרגם: Ido Dekkers מבקר: Ronit Kfir

For much of the past century,

בחלקה הגדול של המאה הקודמת,

architecture was under the spell of a famous doctrine.

אדריכלות היתה תחת הלחש של דוקטורינה מפורסמת.

"Form follows function" had become modernity's ambitious manifesto

"צורה בעקבות פונקציה" הפכה למניפסט המודרניות השאפתני

וכותונת משוגעים מזיקה,

and detrimental straitjacket,

as it liberated architecture from the decorative,

כשהיא שיחררה את האדריכלות מהדקורטיבי,

but condemned it to utilitarian rigor and restrained purpose.

אבל דנה אותה להקפדה תועלתנית ותועלת מרוסנת.

Of course, architecture is about function,

כמובן, אדריכלות עוסקת בפונקציה ,

but I want to remember a rewriting of this phrase by Bernard Tschumi,

אבל אני רוצה לזכור כתיבה מחדש של הביטוי הזה על ידי ברנרד טשומי,

and I want to propose a completely different quality.

ואני רוצה להציע איכות שונה לחלוטין:

If form follows fiction,

אם צורה עוקבת אחרי בדיה,

we could think of architecture and buildings as a space of stories --

נוכל לחשוב על אדריכלות ובניה כחלל לסיפורים-

stories of the people that live there,

סיפורים של האנשים שחיים שם,

of the people that work in these buildings.

של האנשים שעובדים בבניינים האלה.

And we could start to imagine the experiences our buildings create.

ונוכל להתחיל לדמיין את החוויה שהבניינים שלנו יוצרים.

In this sense, I'm interested in fiction

במובן הזה, אני מתענין בבדיה

not as the implausible but as the real,

לא כבלתי נתפס אלא בתור הממשי,

as the reality of what architecture means

כשהמציאות של המשמעות של האדריכלות

for the people that live in it and with it.

עבור האנשים שחיים בתוכה ואיתה.

Our buildings are prototypes, ideas for how the space of living

הבניינים שלנו הם אבות-טיפוס, רעיונות לאיך חלל המגורים

or how the space of working could be different,

או חלל העבודה יוכלו להיות שונים,

and what a space of culture or a space of media could look like today.

ואיך החלל של התרבות או החלל של התקשורת יכולים להיראות היום.

Our buildings are real; they're being built.

הבניינים שלנו אמיתיים; הם נבנים.

They're an explicit engagement in physical reality

הם התמודדות מפורשת במציאות פיזית

and conceptual possibility.

ואפשרות קונספטואלית.

I think of our architecture as organizational structures.

אני חושב על האדריכלות שלנו כמבנים ארגוניים.

At their core is indeed structural thinking, like a system:

בליבם יש באמת חשיבה מבנית, כמו מערכת:

How can we arrange things in both a functional

איך אנחנו יכולים לארגן את הדברים בדרך

שהיא גם פונקציונלית וגם נסיונית?

and experiential way?

How can we create structures that generate a series

איך אנחנו יכולים ליצור מבנים

of relationships and narratives?

שיוצרים סדרה של יחסים ונרטיבים?

And how can fictive stories

ואיך סיפורים פיקטיבים

of the inhabitants and users of our buildings

של הדיירים והמשתמשים של הבניינים שלנו

script the architecture,

מכתיבים את האדריכלות,

while the architecture scripts those stories at the same time?

בעוד האדריכלות מכתיבה את הסיפורים באותו זמן?

And here comes the second term into play,

ופה נכנס המושג השני למשחק,

what I call "narrative hybrids" --

מה שאני קורא לו "היברידים נרטיביים" --

structures of multiple simultaneous stories

מבנים של סיפורים סימולטניים מרובים

that unfold throughout the buildings we create.

שמתגלגלים דרך הבניינים שאנחנו יוצרים.

So we could think of architecture as complex systems of relationships,

אז אנחנו יכולים לחשוב כל אדריכלות כמערכות מורכבות של יחסים,

both in a programmatic and functional way

גם בדרכים פרוגרמטיות וגם פונקציונליות

and in an experiential and emotive or social way.

וגם בדרכים נסיוניות ורגשיות וחברתיות.

This is the headquarters for China's national broadcaster,

אלו משרדי המטה של רשת התקשורת הלאומית של סין,

which I designed together with Rem Koolhaas at OMA.

שתכננתי יחד עם רם קולהאס ב OMA.

When I first arrived in Beijing in 2002, the city planners showed us this image:

כשהגעתי לראשונה לבייג'ינג ב 2002, מתכנני העיר הראו לנו את התמונה הזו:

a forest of several hundred skyscrapers

יער של מספר מאות גורדי שחקים

to emerge in the central business district,

שיעלו במחוז העסקים המרכזי,

except at that time, only a handful of them existed.

רק שבאותו זמן, רק מספר מועט מהם היה קיים.

So we had to design in a context that we knew almost nothing about,

אז היינו צריכים לתכנן בהקשר עליו לא ידענו כמעט דבר,

except one thing: it would all be about verticality.

חוץ מדבר אחד: הכל יהיה נוגע לאנכיות.

Of course, the skyscraper is vertical -- it's a profoundly hierarchical structure,

כמובן, גורד השחקים הוא אנכי- הוא מבנה היררכי בבסיסו,

the top always the best, the bottom the worst,

החלק העליון הוא תמיד הכי טוב, החלק התחתון הכי פחות,

and the taller you are, the better, so it seems.

וככל שאתם גבוהים יותר, טוב יותר, כך נראה.

And we wanted to ask ourselves,

ורצינו לשאול את עצמנו,

could a building be about a completely different quality?

האם בניין יכול להיות נוגע לאיכות שונה לגמרי?

Could it undo this hierarchy, and could it be about a system

האם הוא יכול להמנע מההיררכיות, ולהיות נוגע למערכת

that is more about collaboration, rather than isolation?

שהיא יותר אודות שיתוף פעולה, במקום בידוד?

So we took this needle and bent it back into itself,

אז לקחנו את המחט הזו ועיקמנו אותה חזרה לתוך עצמה,

into a loop of interconnected activities.

לתוך לולאה של פעילויות מחוברות.

Our idea was to bring all aspects of television-making

הרעיון שלנו היה להביא את כל הפנים של יצירת טלויזיה

into one single structure: news, program production, broadcasting,

למבנה יחיד: חדשות, הפקת תוכניות, שידור,

research and training, administration --

מחקר והדרכה, ניהול-

all into a circuit of interconnected activities

הכל לתוך מעגל של פעילויות מחוברות

where people would meet in a process of exchange and collaboration.

שם אנשים יפגשו בתהליך של חילופין ושיתוף פעולה.

I still very much like this image.

אני עדיין מאוד אוהב את התמונה הזו-

It reminds one of biology classes, if you remember the human body

היא מזכירה שיעור ביולוגיה, אם אתם זוכרים את הגוף האנושי

with all its organs and circulatory systems, like at school.

עם כל האברים שלו והמערכות המעגליות, כמו בבית הספר.

And suddenly you think of architecture no longer as built substance,

ופתאום אתם חושבים על ארכיטקטורה לא עוד כעל חומר בנוי,

but as an organism, as a life form.

אלא כאורגניזם, כצורת חיים.

And as you start to dissect this organism,

וכשאתם מתחילים לנתח את האורגניזם הזה,

you can identify a series of primary technical clusters --

אתם יכולים לזהות סדרה של אשכולות בעיקר טכניים --

program production, broadcasting center and news.

הפקת תוכניות, מרכז שידור וחדשות.

Those are tightly intertwined with social clusters:

אלה שזורים בצמידות לאשכולות חברתיים:

meeting rooms, canteens, chat areas --

חדרי ישיבות, קפיטריות, אזורי שיח --

informal spaces for people to meet and exchange.

חללים לא פורמליים לאנשים להפגש ולשוחח.

So the organizational structure of this building was a hybrid

אז המבנה הארגוני של הבניין הזה היה היברידי

between the technical and the social,

בין הטכני והחברתי,

the human and the performative.

האנושי והביצועי.

And of course, we used the loop of the building as a circulatory system,

וכמובן, השתשמנו בלולאה של הבניין כמערכת מעגלית,

to thread everything together and to allow both visitors and staff

לשזור הכל יחד ולאפשר גם למבקרים וגם לצוות

to experience all these different functions in a great unity.

לחוות את כל הפונקציות השונות באחדות גדולה.

With 473,000 square meters,

עם 473,000 מטרים רבועים,

it is one of the largest buildings ever built in the world.

זה אחד המבנים הגדולים ביותר שאי פעם נבנו בעולם.

It has a population of over 10,000 people,

יש לו אוכלוסיה של יותר מ 10,000 אנשים,

and of course, this is a scale that exceeds the comprehension

וכמובן, זה סדר גודל שעולה על ההבנה

of many things and the scale of typical architecture.

של הרבה דברים ושל קנה המידה של ארכיטקטורה טיפוסית.

So we stopped work for a while

אז הפסקנו לעבוד לזמן מה

and sat down and cut 10,000 little sticks and glued them onto a model,

וישבנו וחתכנו 10,000 מקלות קטנים והדבקנו אותם למודל,

just simply to confront ourselves with what that quantity actually meant.

פשוט כדי להעמיד את עצמנו מול המשמעות האמיתית של הכמות הזו.

But of course, it's not a number,

אבל כמובן, זה לא מספר,

it is the people, it is a community that inhabits the building,

זה האנשים, זו הקהילה שמאכלסת את הבניין,

and in order to both comprehend this, but also script this architecture,

וכדי להבין גם את זה, אבל גם לתסרט את הארכיטקטורה,

we identified five characters, hypothetical characters,

זיהינו חמש דמויות, דמויות היפוטתיות,

and we followed them throughout their day in a life in this building,

ועקבנו אחריהן במהלך היום בחיים בבניין הזה,

thought of where they would meet, what they would experience.

חשבנו על איפה הם יפגשו, ומה הם יחוו.

So it was a way to script and design the building, but of course,

אז זו היתה דרך לתסרט ולתכנן את הבניין, אבל כמובן,

also to communicate its experiences.

גם לתקשר את החוויות שלו.

This was part of an exhibition with the Museum of Modern Art

זה היה חלק מתצוגה עם המוזיאון לאמנות מודרנית

in both New York and Beijing.

גם בניו יורק וגם בבייג'ינג.

This is the main broadcast control room,

זה חדר מרכז בקרת השידור העיקרי,

a technical installation so large,

התקנה טכנולוגית כה גדולה,

it can broadcast over 200 channels simultaneously.

שהיא יכולה לשדר יותר מ-200 ערוצים בו זמנית.

And this is how the building stands in Beijing today.

וכך הבניין עומד בבייג'ינג היום.

Its first broadcast live was the London Olympics 2012,

השידור הישיר הראשון שלו היה אולימפיאדת לונדון 2012,

after it had been completed from the outside for the Beijing Olympics.

אחרי שהוא הושלם מבחוץ לאולימפיאדת בייגי'נג.

And you can see at the very tip of this 75-meter cantilever,

ואתם יכולים לראות ממש בקצה של השלוחה הזו, באורך 75 מטר,

those three little circles.

את שלושת העיגולים הקטנים האלו,

And they're indeed part of a public loop that goes through the building.

והם באמת חלק מהלולאה הציבורית שעוברת דרך הבניין.

They're a piece of glass that you can stand on

יש פיסת זכוכית שאתם יכולים לעמוד עליה

and watch the city pass by below you in slow motion.

ולצפות בעיר עוברת מתחתיכם בתנועה איטית.

The building has become part of everyday life in Beijing.

הבניין הפך לחלק מהחיים היום יומיים בבייג'ינג.

It is there.

הוא שם.

It has also become a very popular backdrop

הוא גם הפך לרקע מאוד פופולרי

for wedding photography.

לצילומי חתונה.

(Laughter)

(צחוק)

But its most important moment is maybe sill this one.

אבל הרגע הכי חשוב שלו הוא אולי עדיין זה.

"That's Beijing" is similar to "Time Out,"

"זו בייג'ינג" דומה ל "טיים אאוט,"

a magazine that broadcasts what is happening in town during the week,

מגזין שמשדר מה שקורה בעיר במהלך השבוע,

and suddenly you see the building portrayed no longer as physical matter,

ופתאום אתם רואים את הבניין שמתואר לא עוד כחומר פיזי,

but actually as an urban actor,

אלא למעשה כשחקן עירוני,

as part of a series of personas that define the life of the city.

כחלק מסדרה של פרסונות שמגדירות את החיים של העיר.

So architecture suddenly assumes the quality of a player,

אז ארכיטקטורה פתאום מקבלת את האיכות של שחקן,

of something that writes stories and performs stories.

של משהו שכותב סיפורים ומבצע סיפורים.

And I think that could be one of its primary meanings

ואני חושב שזו יכולה להיות אחת המשמעויות העיקריות שלו

that we believe in.

שאנחנו מאמינים בה.

But of course, there's another story to this building.

אבל כמובן, יש סיפור אחר לבניין הזה.

It is the story of the people that made it --

זה הסיפור של האנשים שיצרו אותו --

400 engineers and architects that I was guiding

400 מהנדסים וארכיטקטים שהדרכתי

over almost a decade of collaborative work

במהלך כמעט עשור של עבודה משותפת

that we spent together in scripting this building,

שבילינו יחד בתכנון הבניין,

in imagining its reality

בדמיון המציאות שלו,

and ultimately getting it built in China.

ובסופו של דבר בבנייתו בסין.

This is a residential development in Singapore, large scale.

זה פיתוח למגורים בסינגפור, בקנה מידה גדול.

If we look at Singapore like most of Asia and more and more of the world,

אם אנחנו מביטים בסינגפור- כמו מרבית אסיה ויותר ויותר מהעולם,

of course, it is dominated by the tower,

כמובן, היא נשלטת על ידי המגדל,

a typology that indeed creates more isolation than connectedness,

טיפולוגיה שבאמת יוצרת יותר בידוד מחיבוריות,

and I wanted to ask, how could we think about living,

ורציתי לשאול, איך נוכל לחשוב על חיים,

not only in terms of the privacy and individuality of ourselves

לא רק במונחים של פרטיות ואינדיבידואליות לעצמנו

and our apartment,

והדירה שלנו,

but in an idea of a collective?

אלא ברעיון של קולקטיב?

How could we think about creating a communal environment

איך נוכל לחשוב על יצירת סביבה שיתופית

in which sharing things was as great as having your own?

בה שיתוף בדברים היה טוב כמו רכוש פרטי?

The typical answer to the question -- we had to design 1,040 apartments --

התשובה הטיפוסית לשאלה- היינו צריכים לתכנן 1,040 דירות-

would have looked like this:

היתה נראית כך:

24-story height limit given by the planning authorities,

מגבלה של 24 קומות שנתנה על ידי רשויות התכנון,

12 towers with nothing but residual in between --

12 מגדלים עם דבר פרט לשארית ביניהם --

a very tight system that, although the tower isolates you,

מערכת ממש צפופה, שלמרות שהמגדל מבודד אתכם,

it doesn't even give you privacy, because you're so close to the next one,

היא אפילו לא נותנת לכם פרטיות, בגלל שאתם כל כך קרובים לבא,

that it is very questionable what the qualities of this would be.

שזה מאוד מפוקפק מה האיכויות של זה יהיו.

So I proposed to topple the towers, throw the vertical into the horizontal

אז אני הצעתי להפיל את המגדלים, לזרוק את האנכי לאופקי

and stack them up,

ולערום אותם,

and what looks a bit random from the side,

ומה שנראה מעט אקראי מהצד,

if you look from the viewpoint of the helicopter,

אם אתם מביטים מנקודת המבט של הליקופטר,

you can see its organizational structure is actually a hexagonal grid,

אתם יכולים לראות שהמבנה הארגוני הוא למעשה גריד של משושה,

in which these horizontal building blocks are stacked up

בו אבני הבנין האופקיות נערמות

to create huge outdoor courtyards -- central spaces for the community,

כדי ליצור חצרות חיצוניות עצומות -- חללים מרכזיים לקהילה,

programmed with a variety of amenities and functions.

שמתוכננות עם מגוון של אזורי נוחות ופונקציות.

And you see that these courtyards are not hermetically sealed spaces.

ואתם רואים שהחצרות האלו הן לא חללים סגורים הרמטית.

They're open, permeable; they're interconnected.

הן פתוחות, חדירות; הן מחוברות.

We called the project "The Interlace,"

אנחנו קוראים לפרוייקט הזה "השזירה",

thinking that we interlace and interconnect

חשבנו שנשזור ונחבר

the human beings and the spaces alike.

את האנשים ואת החללים.

And the detailed quality of everything we designed

והאיכות המפורטת של כל מה שתכננו

was about animating the space and giving the space to the inhabitants.

נגעה להנפשת החלל ולתת את החלל לתושבים.

And, in fact, it was a system

ולמעשה, זו היתה מערכת

where we would layer primarily communal spaces,

בה היינו עורמים בעיקר חללים שיתופיים,

stacked to more and more individual and private spaces.

שעליהם נערמו עוד ועוד חללים אישיים ופרטיים.

So we would open up a spectrum

אז פתחנו את הספקטרום

between the collective and the individual.

בין הקולקטיב והאינדיבידואל.

A little piece of math:

פיסה קטנה של מתמטיקה:

if we count all the green that we left on the ground,

אם אנחנו סופרים את כל הירוק שהשארנו על הקרקע,

minus the footprint of the buildings,

פחות דריסת הרגל של הבניינים,

and we would add back the green of all the terraces,

ומוסיפים את הירוק של כל המרפסות,

we have 112 percent green space,

יש לנו 112 אחוז שטח ירוק,

so more nature than not having built a building.

אז יותר טבע מאשר אלמלא בנינו בניין.

And of course this little piece of math shows you that we are multiplying

וכמובן הפיסה הקטנה הזו של מתמטיקה מראה לכם שאנחנו מכפילים

the space available to those who live there.

את החלל הזמין לאלה שחיים בו.

This is, in fact, the 13th floor of one of these terraces.

זו, למעשה, הקומה ה-13 של אחת המרפסות האלו-

אז אתם רואים רחבות מידע חדשות, כיכרות קרקע חדשות לפעילות חברתית.

So you see new datum planes, new grounds planes for social activity.

We paid a lot of attention to sustainability.

השקענו הרבה תשומת לב לקיימות.

In the tropics, the sun is the most important thing to pay attention to,

באזורים הטרופיים, השמש היא הדבר החשוב ביותר לשים לב אליו,

and, in fact, it is seeking protection from the sun.

ולמעשה- חיפוש הגנה מהשמש.

We first proved that all apartments would have sufficient daylight

ראשית הוכחנו שלכל הדירות יהיה מספיק אור יום

through the year.

לאורך כל השנה.

We then went on to optimize the glazing of the facades

אז המשכנו למקסם את הזיגוג של החזיתות

to minimize the energy consumption of the building.

כדי להקטין את צריכת האנרגיה של הבניין.

But most importantly, we could prove that through the geometry

אבל הכי חשוב, הוכחנו שדרך הגאומטריה

of the building design,

של תכנון הבניין,

the building itself would provide sufficient shading to the courtyards

הבניין עצמו ייתן מספיק הצללה לחצרות

so that those would be usable throughout the entire year.

כך שאלו יהיו שמישות לאורך כל השנה.

We further placed water bodies along the prevailing wind corridors,

המשכנו למקם גופי מים לאורך מסדרונות הרוח הרווחים,

so that evaporative cooling would create microclimates

אז הקרור מאידוי יצור מיקרו אקלימים

that, again, would enhance the quality of those spaces

ששוב, יגבירו את האיכות של החללים האלו

available for the inhabitants.

שזמינים לתושבים.

And it was the idea of creating this variety of choices,

וזה היה הרעיון ליצור את מגוון האפשרויות הזה,

of freedom to think where you would want to be,

של חרות לחשוב איפה הייתם רוצים להיות,

where you would want to escape, maybe,

לאן הייתם רוצים לברוח, אולי,

within the own complexity of the complex in which you live.

בתוך המורכבות הפנימית של הקומפלקס בו אתם גרים.

But coming from Asia to Europe:

אבל כשעוברים מאסיה לאירופה:

a building for a German media company based in Berlin,

בניין לחברת מדיה גרמנית שמבוססת בברלין,

transitioning from the traditional print media to the digital media.

שעוברת ממדיה מסורתית של דפוס למדיה דיגיטלית.

And its CEO asked a few very pertinent questions:

והמנכ"ל שלה שאל כמה שאלות ענייניות:

Why would anyone today still want to go to the office,

למה שמישהו היום עדיין ירצה ללכת למשרד,

because you can actually work anywhere?

כשאתם יכולים למעשה לעבוד מכל מקום?

And how could a digital identity of a company be embodied

ואיך זהות דיגיטלית של חברה יכולה להיות מגולמת

in a building?

בבניין?

We created not only an object, but at the center of this object

יצרנו לא רק אובייקט, אלא במרכז האובייקט

we created a giant space,

יצרנו חלל עצום,

and this space was about the experience of a collective,

והחלל הזה נגע לחוויה של הקולקטיב,

the experience of collaboration and of togetherness.

החוויה של שיתוף פעולה ותחושת היחד.

Communication, interaction as the center of a space

תקשורת, יחסי גומלין כמרכז החלל

that in itself would float,

שהוא עצמו יצוף,

like what we call the collaborative cloud,

כמו מה שאנחנו קוראים לו ענן שיתופי,

in the middle of the building,

במרכז הבניין,

surrounded by an envelope of standard modular offices.

מוקף על ידי מעטפת של משרדים רגילים ומודולריים.

So with only a few steps from your quiet work desk,

כך שבמרחק צעדים בודדים משולחן העבודה השקט שלכם,

you could participate in the giant collective experience

תוכלו להשתתף בחוויה שיתופית עצומה

of the central space.

של החלל המרכזי.

Finally, we come to London, a project commissioned

לבסוף, אנחנו מגיעים ללונדון, פרוייקט שהוזמן

by the London Legacy Development Corporation

על ידי איגוד פיתוח המורשת של לונדון

of the Mayor of London.

של ראש העיר של לונדון.

We were asked to undertake a study

נתבקשנו לעשות מחקר

and investigate the potential of a site

ולבדוק את הפוטנציאל של אתר

out in Stratford in the Olympic Park.

בפארק האולימפי שבסטראפורד.

In the 19th century, Prince Albert had created Albertopolis.

במאה ה-19, הנסיך אלברט יצר את "אלברטופוליס".

And Boris Johnson thought of creating Olympicopolis.

ובוריס ג'ונסון חשב ליצור בו את "אולימפיקופוליס".

The idea was to bring together some of Britain's greatest institutions,

הרעיון היה לחבר כמה מהמוסדות הגדולים ביותר בבריטניה,

some international ones, and to create a new system of synergies.

כמה בינלאומיים, וליצור מערכת חדשה של סינרגיות.

Prince Albert, as yet, created Albertopolis in the 19th century,

הנסיך אלברט, עדיין, יצר את אלברטופוליס במאה ה-19,

thought of showcasing all achievements of mankind,

במחשבה להראות את כל ההישגים של האנושות,

bringing arts and science closer together.

לקרב את האמנות והמדע.

And he built Exhibition Road, a linear sequence of those institutions.

והוא בנה את דרך אקסבישיון, רצף לינארי של המוסדות האלו.

But of course, today's society has moved on from there.

אבל כמובן, החברה של היום התקדמה משם.

We no longer live in a world

אנחנו כבר לא חיים בעולם

in which everything is as clearly delineated

בו הכל הכל מותווה בברור

or separated from each other.

או מופרד אחד מהשני.

We live in a world in which boundaries start to blur

אנחנו חיים בעולם בו גבולות מתחילים להטשטש

between the different domains,

בין הממלכות השונות,

and in which collaboration and interaction becomes far more important

ובו שיתוף פעולה ויחסי גומלין הפכו ליותר חשובים

than keeping separations.

מלשמור על הפרדות.

So we wanted to think of a giant culture machine,

אז רצינו לחשוב על מכונת תרבות אדירה-

a building that would orchestrate and animate the various domains,

בניין שיארגן וינפיש את האזורים השונים,

but allow them to interact and collaborate.

אבל יאפשר להם לתקשר ולשתף פעולה.

At the base of it is a very simple module,

בבסיסו יש רכיב מאוד פשוט:

a ring module.

רכיב טבעת.

It can function as a double-loaded corridor, has daylight, has ventilation.

הוא יכול לתפקד כמסדרון כפול, יש לו אור יום, יש לו אוורור.

It can be glazed over

הוא יכול להיות מזוגג

and turned into a giant exhibitional performance space.

ולהפוך לחלל תצוגה והופעות עצום.

These modules were stacked together

הרכיבים האלו נערמו יחד

with the idea that almost any function could, over time,

עם הרעיון שכמעט כל פונקציה, במשך הזמן,

occupy any of these modules.

תוכל למלא את כל הרכיבים האלו.

So institutions could shrink or contract,

אז מוסדות יוכלו להתכווץ או להתרחב,

as, of course, the future of culture is, in a way, the most uncertain of all.

כשכמובן, העתיד של התרבות הוא, בדרך כלשהי, הכי לא בטוח מהכל.

This is how the building sits, adjacent to the Aquatics Centre,

כך הבניין יושב, בסמוך למרכז ספורט-המים,

opposite the Olympic Stadium.

מול האצטדיון האולימפי.

And you can see how its cantilevering volumes

ואתם יכולים לראות איך החללים של השלוחות שלו

project out and engage the public space

יוצאים החוצה ותופסים את החלל הציבורי

and how its courtyards animate the public inside.

ואיך החצרות שלו מחיות את הציבור שבפנים.

The idea was to create a complex system

הרעיון היה ליצור מערכת מורכבת

in which institutional entities could maintain their own identity,

בה ישויות מוסדיות יוכלו לשמר את הזהות שלהן,

in which they would not be subsumed in a singular volume.

בו הם לא יסווגו בנפח ייחודי.

Here's a scale comparison to the Centre Pompidou in Paris.

הנה השוואה בקנה מידה של מרכז פומפידו בפריז.

It both shows the enormous scale and potential of the project,

בשניהם נראים קנה המידה הענק והפוטנציאל של הפרוייקט,

but also the difference:

אבל גם את ההבדל:

here, it is a multiplicity of a heterogeneous structure,

פה, זה המכפלה של המבנה ההטרוגני,

in which different entities can interact

בו ישויות שונות יכולות לתקשר

without losing their own identity.

בלי לאבד את הזהות של עצמן.

And it was this thought: to create an organizational structure

וזו היתה המחשבה הזו: ליצור מבנה ארגוני

that would allow for multiple narratives to be scripted --

שיאפשר מספר רב של נרטיבים להיות מתוסרטים --

for those in the educational parts that create and think culture;

לאלה בחלק החינוכי שיכולים ליצור ולחשוב תרבות;

for those that present the visual arts, the dance;

לאלה שמציגים אמנות ויזואלית, ריקוד;

and for the public to be admitted into all of this

ובשביל שהציבור יתקבל לכל זה

with a series of possible trajectories,

עם סדרה של מסלולים אפשריים,

to script their own reading of these narratives

כדי לתסרט את הקריאה של עצמם של הנרטיבים האלה

and their own experience.

והחוויות שלהם עצמן.

And I want to end on a project that is very small,

ואני רוצה לסיים עם פרוייקט מאוד קטן,

in a way, very different:

בדרך מסויימת, מאוד שונה:

a floating cinema in the ocean of Thailand.

קולנוע צף באוקיינוס בתאילנד.

Friends of mine had founded a film festival,

חברים שלי יסדו פסטיבל סרטים,

and I thought,

וחשבתי,

if we think of the stories and narratives of movies,

אם אנחנו חושבים על הסיפורים והנרטיבים של הסרטים,

we should also think of the narratives of the people that watch them.

אנחנו צריכים גם לחשוב על הנרטיבים של האנשים שצופים בהם.

So I designed a small modular floating platform,

אז תכננתי פלטפורמה צפה קטנה,

based on the techniques of local fishermen,

שמבוססת על הטכניקות של דייגים מקומיים,

how they built their lobster and fish farms.

באופן שבו הם בונים את חוות הלובסטרים והדגים.

We collaborated with the local community

שיתפנו פעולה עם הקהילה המקומית

and built, out of recycled materials of their own,

ובנינו, מחומרים ממוחזרים שלהם,

this fantastical floating platform

את הפלטפורמה הצפה הפנטסטית הזו

that gently moved in the ocean

שנעה בעדינות באוקיינוס

as we watched films from the British film archive,

כשצפינו בסרטים מארכיון הסרטים הבריטי,

[1903] "Alice in Wonderland," for example.

[1904] "עליסה בארץ הפלאות," לדוגמא.

The most primordial experiences of the audience

החוויה הכי קדמונית של הקהל

merged with the stories of the movies.

מחוברת לסיפורים של הסרטים.

So I believe that architecture exceeds the domain of physical matter,

אז אני מאמין שאדריכלות עוברת מעל התחום של חומר פיזי,

of the built environment,

של הסביבה הבנויה,

but is really about how we want to live our lives,

אבל היא באמת נוגעת לאיך שאנחנו רוצים לחיות את חיינו,

how we script our own stories and those of others.

איך אנחנו מתסרטים את הסיפורים שלנו ואלו של אחרים.

Thank you.

תודה לכם.

(Applause)

(מחיאות כפיים)