The ancient, earth-friendly wisdom of Mongolian nomads | Khulan Batkhuyag

Transcriber: Joseph Geni Reviewer: Ivana Korom

תרגום: zeeva Livshitz עריכה: Ido Dekkers

It's funny how foreigners ask me the same questions

מצחיק איך אנשים זרים שאלים אותי את אותן השאלות

when they first meet me.

כשהם פוגשים אותי לראשונה.

Questions like,

שאלות כמו,

"Wow, you're from Mongolia?

"וואו את ממונגוליה?

So do you ride horses to go to work?"

אז את רוכבת על סוסים לעבודה?"

"Do you know what Coke is?"

"את יודעת מה זה קולה?"

Or, "Do you have chocolates in Mongolia?"

או "יש לכם שוקולד במונגוליה?"

And if I want to have fun with it,

ואם אני רוצה להשתעשע מכך,

I say things like,

אני אומרת משהו כמו,

"Oh my God,

"אלוהים אדירים,

I've never heard any of those before.

מעולם לא שמעתי על אף אחד מאלה לפני כן,

What are Coke and chocolates?

מה זה קולה ושוקולד?

Can you tell me more about them?"

תוכלו לספר לי יותר עליהם?"

It always works,

זה תמיד עובד,

and we have a good laugh about it too.

ואנחנו גם צוחקים על זה יחד.

In reality, our capital city, Ulaanbaatar, is very urban.

למעשה, עיר הבירה שלנו , אולן בטור, מאוד עירונית.

We have commercial buildings,

יש לנו בניינים מסחריים,

brand-name hotels

מלונות ממותגים

and beautiful art spaces too.

ומתחמי אמנות יפים

But all too often

אבל לעיתים קרובות מדי

foreigners fixate on what Mongolia lacks.

זרים מתקבעים על מה שחסר במונגוליה.

They look at our massive, untouched landscape,

הם מסתכלים על הנוף העצום והפראי שלנו,

traditional nomadic lifestyles,

על אורח החיים הנוודי המסורתי,

and see it as a sign of poverty.

ורואים בזה סימן לעוני.

And I disagree.

ואני לא מסכימה עם זה.

In fact, I think there's a lot we can learn

למעשה, אני חושבת שאנו יכולים ללמוד הרבה

from ancient Mongolian nomads

מנוודים מונגוליים קדומים

that will help us survive

שיעזור לנו לשרוד

in the years and decades to come.

בשנים ובעשורים הבאים.

This is a picture of me playing Mongolia's most celebrated traditional instrument,

זו תמונה שלי מנגנת על הכלי המונגולי המסורתי המפורסם ביותר,

morin khuur,

"מורין חור",

or horsehead fiddle.

או "כינור ראש סוס".

I started playing the instrument when I was only nine,

התחלתי לנגן על הכלי כשהייתי רק בת תשע.

and by 11 I was traveling the world

ובגיל 11 נסעתי ברחבי העולם

representing Mongolia at international festivals,

וייצגתי את מונגוליה בפסטיבלים בינלאומיים.

living and studying in places like Japan, China, Finland, Germany and Sweden.

חייתי ולמדתי במקומות כמו יפן, סין, פינלנד, גרמניה ושוודיה.

But then suddenly,

אבל אז פתאום,

when I was 21,

כשהייתי בת 21,

I lost my loving mother,

איבדתי את אמי האהובה,

and just two years later

ושנתיים בלבד מאוחר יותר

I lost my father.

איבדתי את אבי.

As an only child,

כבת יחידה,

I was devastated and lonely.

הייתי שבורה ונשארתי בודדה.

At the time, the only thing I had left was my country,

כל מה שנותר לי היה המדינה שלי,

so I decided to move home.

אז החלטתי לחזור הביתה.

When I was lost with sorrow,

כשהייתי הלומת צער,

my country gave me a feeling of safety and belonging.

המדינה שלי העניקה לי תחושת ביטחון ושייכות.

I imagined eternal the blue sky of Mongolia as my father

דמיינתי את שמי הנצח הכחולים של מונגוליה כאבי

and the untouched, gorgeous landscape as my mother.

ואת הנוף הפראי והמהמם כאמי.

Having lived in developed countries for over a decade,

אחרי שחייתי במדינות מפותחות במשך למעלה מעשור,

I became very distant from the nomadic lifestyles,

התרחקתי מאוד מאורחות החיים הנוודיים,

so I wanted to reconnect and experience it for myself.

אז רציתי להתחבר מחדש ולחוות אותם בעצמי.

I often journeyed away from the city toward my grandparents' provinces

לעיתים קרובות נסעתי מהעיר לעבר המחוזות של הסבים שלי

in rural Mongolia

במונגוליה הכפרית

to see where my parents and I came from,

כדי לראות מאיפה הגענו, הוריי ואני,

and better understand my own identity.

ולהבין טוב יותר את הזהות שלי.

Growing up, I'd always heard stories about how Mongolian nomads

בילדותי תמיד שמעתי סיפורים על איך הנוודים המונגוליים

were the most hospitable people on earth,

היו האנשים הכי מסבירי פנים עלי אדמות,

and I wanted to see with my own eyes

ורציתי לראות במו עיניי

whether they really feed and give shelter to a stranger.

אם הם באמת מאכילים זרים ונותנים להם מחסה.

So I set off to the countryside,

אז יצאתי לאזור הכפרי,

driving along dirt roads for hours.

ונסעתי בדרכי עפר במשך שעות.

What's incredible about Mongolian nomads

מה שמדהים בנוודים מונגולים הוא

is that the neighbors are often 40 kilometers apart,

שלעיתים קרובות השכנים גרים במרחק של 40 ק"מ זה מזה,

and there's no private land ownership of pasture land in Mongolia.

ובמונגוליה אין בעלות פרטית על קרקע של אדמות מרעה.

In a way,

במובן מסויים,

Mongolian nomads have the complete freedom,

נוודים מונגולים נהנים מחופש מוחלט,

moving about the gorgeous landscape as they wish.

והם נעים במרחבי הנוף המדהים כאוות נפשם.

Eventually, I spotted to humble yurts

בסופו של דבר הבחנתי ביורטים צנועים

and I pulled over.

ועצרתי בצד.

Yurts, or ger,

יורטים, או גר,

are a traditional Mongolian dwelling.

הם אוהלים מונגולים מסורתיים

They're made from one hundred percent natural material,

הם עשויים מ-100%חומרים טבעיים,

a wooden frame and floor,

מסגרת ורצפה מעץ,

leather rope

חבל עור

and thick blankets made from felted sheep's wool.

ושמיכות עבות עשויות לבד מצמר כבשים.

And it takes about only three to four hours

ונדרשות רק כשלוש עד ארבע שעות

to assemble or disassemble,

להרכיב או לפרק,

and keeps them warm

וזה מחמם אותם

through the minus 50 degree Celsius winters.

בחורפים של מינוס 50 מעלות צלסיוס.

Outside the yurt,

מחוץ ליורט,

the kids were playing with sheep and goats,

הילדים שיחקו עם כבשים ועיזים,

and as I greeted them,

וכשבירכתי אותם לשלום,

their parents welcomed me inside.

הוריהם הזמינו אותי פנימה.

The wife poured me nice warm milk tea,

האישה מזגה לי תה בחלב חם ונעים,

and the husband offered me food

והבעל הציע לי אוכל

that they had already prepared on the table.

שהם כבר הכינו על השולחן.

After some casual chitchat,

לאחר כמה שיחות חולין,

the husband politely asked my purpose,

הבעל שאל אותי בנימוס מהי מטרתי,

so I replied bluntly

אז עניתי בפשטות

that I was just traveling

שאני פשוט מטיילת

and exploring my grandparents' roots

כדי לחקור את השורשים של הסבים שלי

and that I needed a place to stay

ושאני זקוקה למקום לינה

as the sun was setting.

כשהשמש שוקעת.

And guess what?

ונחשו מה?

He said I could stay as long as I needed to,

הוא אמר שאני יכולה להישאר כמה שאני צריכה,

on one condition.

בתנאי אחד.

He asked if I would play the morin khuur,

הוא ביקש שאנגן במורין חור,

our traditional Mongolian horsehead fiddle.

כינור ראש סוס המונגולי המסורתי שלנו.

In my head, I couldn't believe it was coming true.

בראשי התקשיתי להאמין שהדבר התגשם,

And the horsehead fiddle was like a ticket.

ושכינור ראש הסוס שימש ככרטיס כניסה.

When Mongolians find out that you can play morin khuur,

כשמונגולים מגלים שאתם יודעים לנגן על מורין חור,

you're instantly respected.

מיד מכבדים אתכם.

They say its two strings

הם אומרים ששני המיתרים שלו

express all the events of the world.

מביעים את כל ההתרחשויות בעולם.

I ended up staying with them for nine days,

בסופו של דבר נשארתי אצלם תשעה ימים,

and they didn't even ask me to leave.

והם אפילו לא ביקשו שאעזוב.

I think if I tried to stay there for two months,

נראה לי שלו ניסיתי להישאר שם חודשיים,

they would have let me.

הם היו מאפשרים לי.

And here's the thing:

וזה העניין,

before I met them,

לפני שפגשתי אותם,

I assumed that Mongolian nomads were hospitable out of kindness

הנחתי שהנוודים המונגולים היו מכניסי אורחים מתוך נדיבות

like anybody else.

כמו כל אחד אחר.

But then I realized it was more than that.

אבל אז הבנתי שיש יותר מזה.

It was about surviving as a community.

זה נגע להישרדות כקהילה.

Because nomads live in extremely remote areas,

כי נוודים חיים באזורים מרוחקים מאוד ,

they are completely at the mercy of nature.

הם לגמרי נתונים לחסדי הטבע.

Heavy snowfall,

שלג כבד,

a sudden flood

שיטפון פתאומי

or a raging storm

או סערה משתוללת

can devastate a nomadic family.

יכולים להרוס משפחה של נוודים.

Today, it's a stranger who needs help,

היום, זה זר שזקוק לעזרה,

but tomorrow, it could be you.

אבל מחר אלה יכולים להיות אתם.

That's why they look out for each other

לכן הם דואגים זה לזה

and welcome anyone in need of help.

ומקבלים את פניהם של כל מי שזקוק לעזרה.

This really touched my heart,

זה באמת נגע לליבי,

because I feel like we humans are becoming more and more selfish.

כי אני מרגישה שאנחנו, בני האדם הופכים ליותר ויותר אנוכיים.

Staying with a truly nomadic family awakened me.

השהייה במחיצת משפחת נוודים אמיתית עוררה אותי.

It was nothing like I've ever seen in developed countries.

זה היה משהו שמעולם לא ראיתי בארצות המפותחות.

The wife of the family

אשת המשפחה

showed me how they produce organic dairy products from scratch,

הראתה לי איך הם מייצרים מוצרי חלב אורגניים מהתחלה,

like white cheese, yogurt, tsegee,

כמו גבינה לבנה, יוגורט, אטצגהי,

and even a traditional vodka made from cow milk.

ואפילו וודקה מסורתית עשויה מחלב פרה.

And every tool they use is made from natural material by hand.

וכל כלי בו הם השתמשו היה עשוי מחומר טבעי בעבודת יד.

And inside the yurt,

ובתוך היורט,

we burned dried cow dung to stay warm

שרפנו גללי פרה יבשים לחימום

instead of using fuel.

במקום להשתמש בדלק.

Everything stood in sharp contrast

הכל היה בניגוד גמור

to my city life filled with plastic and steel.

לחיי בעיר שהיו מלאים בפלסטיק ומתכת.

And this was a five-senses experience to me,

וזו היתה חוויה של חמשת החושים עבורי,

a completely different form of sophistication.

צורה שונה לגמרי של תחכום.

The more I traveled across remote and rural destinations in Mongolia,

ככל שהרחקתי לנסוע ליעדים כפריים ומרוחקים ברחבי מונגוליה

the more I understood

יותר הבנתי

how ancient nomadic lifestyle was powered by Mother Nature.

עד כמה אורח החיים הנוודי העתיק הופעל על ידי אמא טבע.

Nomadic life is truly zero waste.

חיים נוודיים הם באמת חיים של אפס פסולת.

Over the course of six years,

במשך שש שנים,

I visited more than 20 families,

ביקרתי יותר מעשרים משפחות,

and my experience was always the same.

והחוויה שלי תמיד היתה זהה.

They invited me in, offered me food

הם הזמינו אותי פנימה, הציעו לי אוכל

and gave me a place to stay if I needed it.

ונתנו לי מקום לינה כשהייתי צריכה.

I was surprised by how little they owned.

הופתעתי מכמה מעט היה להם.

At first, I thought it was because they moved about four times a year.

בהתחלה חשבתי שזה בגלל שהם עברו ממקום למקום כארבע פעמים בשנה.

OK, that's a very simple logic to understand.

בסדר, זה פשוט מאוד הגיוני.

You only carry what you need.

אתם נושאים איתכם רק את מה שאתם צריכים.

But then I learned

אבל אז למדתי

there's a deeper philosophy behind it.

שיש מאחורי זה פילוסופיה עמוקה יותר .

Historically, nomads believed

היסטורית, נוודים האמינו

that we are only passing through this life,

שאנחנו רק עוברים דרך החיים האלה,

that people come and leave naked,

שאנשים באים ועוזבים ערומים,

so they believe that there's no point in building anything that destroys nature

אז הם מאמינים שאין טעם לבנות משהו שהורס את הטבע

or in being greedy for materialistic things

או לחמוד דברים חומריים

when your life expectancy is only less than 100 years.

כשתוחלת החיים היא רק פחות מ 100 שנים.

Instead, they invest in tradition,

במקום זה הם משקיעים במסורת,

heritage, history,

מורשת, היסטוריה,

and pass it from generation to generation.

ומעבירים אותן מדור לדור.

This ancient nomadic philosophy made me realize that I should think bigger

פילוסופיה נוודית עתיקה זו גרמה לי להבין שעלי לחשוב יותר בגדול,

and further than my own convenience and comfort.

ורחוק מאשר על הנוחות והקלות שלי.

In the Mongolian countryside, I felt a true form of freedom,

באזור הכפרי המונגולי הרגשתי צורה אמיתית של חופש,

and every time I came back to the city,

ובכל פעם שחזרתי לעיר,

I looked for ways to live more minimally.

חיפשתי דרכים לחיות באופן יותר מינימליסטי.

I digitalized all of my company's paper procedures.

הזנתי למחשב את כל נהלי הכתיבה על נייר של החברה שלי.

What once took 20 packs of A4 paper

מה שפעם נדרשו להם 20 חבילות נייר A4

now takes just one.

כעת נדרשה להם רק אחת.

I downsized my apartment, reduced my carbon footprint

צימצמתי את דירתי, ואת טביעת הרגל הפחמנית שלי

and picked up a habit to rethink my actions,

ואימצתי את ההרגל לשוב ולחשוב מחדש על מעשיי,

like purchasing, choosing transportation,

כמו רכישה, בחירת אמצעי תחבורה,

and many other lifestyle choices at home and work.

ועל עוד הרבה בחירות שנוגעות לאורח החיים שלי בבית ובעבודה.

And most importantly,

והכי חשוב,

I stopped working on fast-moving consumer-goods marketing projects

הפסקתי לעבוד על פרויקטים של שיווק מהיר של מוצרי צריכה

and now work with organizations that promote sustainability.

ועכשיו אני עובדת עם ארגונים שמקדמים קיימות.

But by far the biggest change

אבל ללא ספק השינוי הגדול ביותר

is that I've started to see development

הוא שהתחלתי לראות פיתוח

with fresh eyes.

בראייה חדשה.

In cities,

בערים,

living in a traditional yurt as a nomad

החיים ביורט מסורתי כנווד

and having less

שיש לו מעט

is often interpreted as a sign of poverty,

מתפרשים לעיתים קרובות כסימן לעוני,

not just abroad

לא רק בחוץ לארץ

but at home in Mongolia too.

אלא גם בבית במונגוליה.

We think that the end goal for every developing country

אנו חושבים שהמטרה הסופית לכל מדינה מתפתחת

is to become the next Tokyo or New York City,

היא להפוך לטוקיו הבאה, או ניו יורק,

with their skyscrapers, big shopping malls and toll roads.

עם גורדי שחקים, מרכזי קניות גדולים וכבישי אגרה.

Communities around the world are abandoning their traditional lifestyles

קהילות ברחבי העולם נוטשות את אורח חייהם המסורתי

in pursuit of material wealth.

במרדף אחר עושר חומרי.

But let's not forget,

אבל בל נשכח,

the developed countries

המדינות המפותחות

are the ones most responsible for climate change.

הן הכי אחראיות לשינויי האקלים.

So we have to ask ourselves,

אז עלינו לשאול את עצמנו,

why do we keep on following the same blueprint

למה אנחנו ממשיכים לעקוב אחר אותה תוכנית

when we know it causes harm to the world?

כשאנו יודעים שהיא מזיקה לעולם?

We've all experienced the consequences of our choices

כולנו חווים את תוצאות הבחירות שלנו

over the past eight months.

בשמונת החודשים האחרונים.

So doing right by Mother Nature

אז לפעול נכון עם אמא טבע

and focusing on earth-friendly, zero-waste habits

ולהתמקד בידידות עם כדור הארץ, בהרגלים של אפס-פסולת

is not an option anymore.

אינם אופציה יותר.

And who knows the key ingredients better than our ancestors,

ומי מכיר את מרכיבי המפתח יותר טוב מאבותינו,

the ones who survived without the media

אלה ששרדו בלי תקשורת

or technology

או טכנולוגיה,

but with wisdom alone?

אלא עם חוכמה בלבד?

As a citizen of Mongolia,

כאזרחית של מונגוליה,

I grew up hearing

שמעתי כשגדלתי

that developing countries are inferior,

שהמדינות המתפתחות נחותות

and I really took it to heart.

ובאמת לקחתי את זה ללב.

But today, I want to say loud and clear

אבל היום אני רוצה לומר בקול רם וברור

that I don't see disadvantages from developing countries anymore.

שאני לא רואה חסרונות במדינות מתפתחות.

On the contrary,

להיפך,

I see countries that have the biggest opportunity

אני רואה בהן מדינות שיש להן ההזדמנות הגדולה ביותר

to do things in the right way,

לעשות דברים בצורה נכונה,

countries that can define their own kind of development

מדינות שיכולות להגדיר את סוג ההתפתחות שלהן

and have the most advantage to build a better and safer environment

ויש להן את היתרון הגדול ביותר לבנות סביבה טובה ובטוחה יותר

for everyone.

לכולם.

What worked for our ancestors for thousands of years

מה שעבד לאבותינו במשך אלפי שנים

can work for us now,

יכול לעבוד בשבילנו עכשיו,

and in the future,

ובעתיד,

when combined with the latest innovations.

בשילוב עם החידושים האחרונים.

After all, we're all guests in this world,

אחרי הכל, כולנו אורחים בעולם הזה,

so let's do right by the earth and each other

אז בואו ונפעל נכון עבור כדור הארץ וזה לזה

just like the ancient Mongolian nomads did.

בדיוק כמו שעשו הנוודים המונגולים הקדומים.

Thank you.

תודה רבה.