Rick Smolan: A girl, a photograph, a homecoming

מתרגם: Racheli Vardi מבקר: Sigal Tifferet

Some of you have heard the story before,

חלקכם שמעתם את הסיפור הזה בעבר,

but, in fact, there's somebody in the audience

אבל למעשה יש מישהו בקהל

who's never heard this story in front of an audience before,

שלא שמע את הסיפור הזה -- לא לפני קהל -- קודם לכן,

אז אני קצת יותר נרגש מהרגיל, לספר את הסיפור הזה היום.

so I'm a little more nervous than I normally am telling this story.

I used to be a photographer for many years.

הייתי צלם במשך שנים רבות.

In 1978, I was working for "TIME Magazine"

ב-1978 עבדתי עבור המגזין "טיים"

and I was given a three-day assignment to photograph Amerasian children,

וקיבלתי משימה בת שלושה ימים

לצלם ילדים אמרי-אסייתים.

children who had been fathered by American GIs all over Southeast Asia,

ילדים שנולדו לחיילים אמריקאים

בכל דרום מזרח אסיה, ואז נזנחו.

and then abandoned -- 40,000 children all over Asia.

40,000 ילדים בכל אסיה.

I had never heard the word Amerasian before.

קודם לכן אפילו לא שמעתי את המילה "אמרי-אסייתים".

I spent a few days photographing children in different countries,

ביליתי כמה ימים בצילום של ילדים במדינות שונות

and like a lot of photographers and a lot of journalists,

וכמו הרבה צלמים ועיתונאים,

I always hoped that when my pictures are published,

תמיד קיוויתי שכשהתמונות שלי יפורסמו

הן אולי גם ישפיעו על המצב

they might actually have an effect on a situation,

ולא רק יתעדו אותו.

instead of just documenting it.

So, I was so disturbed by what I saw

הושפעתי מאד ממה שראיתי,

and I was so unhappy with the article that ran afterwards,

והייתי כל כך לא מרוצה מהכתבה שפורסמה עם התמונות,

that I decided I would take six months off.

שהחלטתי לקחת חופשה בת שישה חודשים.

I was 28 years old.

הייתי בן 28.

I decided I would find six children in different countries,

החלטתי שאני אמצא שישה ילדים, במדינות שונות

וממש אבלה זמן עם הילדים

and actually go spend some time with the kids,

ואנסה לספר את הסיפור שלהם, קצת יותר טוב

and try to tell their story a little bit better

ממה שחשבתי שעשיתי עבור המגזין "טיים".

than I thought I had done for Time magazine.

במהלך העבודה על הסיפור

In the course of doing the story,

I was looking for children who hadn't been photographed before,

חיפשתי ילדים שלא צולמו בעבר,

and the Pearl Buck Foundation told me that they worked with a lot of Americans

הארגון "פרל בק"

שעובד עם הרבה אמריקאים

who were donating money to help some of these kids.

שתרמו כספים כדי לעזור לחלק מהילדים האלו.

And a man told me,

והאדם, שניהל את הארגון בקוריאה, אמר לי

who ran the Pearl Buck Foundation in Korea,

that there was a young girl, who was 11 years old,

שישנה נערה צעירה, בת 11, שגדלה אצל סבתה.

being raised by her grandmother.

והסבתא מעולם לא הרשתה לאף אדם מערבי לראות אותה.

And the grandmother had never let any Westerners see her.

Every time any Westerners came to the village, she hid the girl.

בכל פעם שאדם מערבי הגיע לכפר, היא החביאה את הילדה.

Of course, I was immediately intrigued.

מובן שהסתקרנתי מייד.

I saw photographs of her and I thought I wanted to go.

ראיתי צילומים שלה, והחלטתי שאני רוצה ללכת.

And the guy just told me,

והם אמרו לי, "אין סיכוי. הסבתא הזו לא תרשה -- אתה יודע

"This grandmother -- there's no way she's ever going to let you

אין סיכוי שהיא אי פעם תרשה לך לפגוש את הילדה הזו שהיא מגדלת".

meet this girl that's she's raising."

לקחתי איתי מתורגמנית, ויצאתי לכפר

I took a translator with me and went to this village,

מצאתי את הסבתא וישבתי לדבר איתה.

found the grandmother, sat down with her.

ולמרבה תדהמתי, היא התירה לי

And to my astonishment, she agreed to let me photograph her granddaughter.

לצלם את נכדתה.

And I was paying for this myself, so I asked the translator

מאחר ושילמתי על זה בעצמי, שאלתי את המתורגמנית

if it would be OK if I stayed for the week.

אם זה יהיה בסדר אם אשאר למשך השבוע.

I had a sleeping bag.

היה לי שק שינה.

The family had a small shed on the side of the house,

למשפחה היה צריף קטן בצד הבית,

so I said, "Could I sleep in my sleeping bag in the evenings?"

אז אמרתי, "האם אוכל לישון בשק השינה שלי בערבים?"

And I just told the little girl, whose name was Eun-Sook Lee,

ופשוט אמרתי לילדה הקטנה, ששמה היה הון סוק לי,

that if I ever did anything to embarrass her --

שאם אני אעשה משהו שמביך אותה --

she didn't speak a word of English, although she looked very American --

היא לא דיברה מילה אנגלית, למרות שהיא נראתה מאד אמריקאית --

היא תוכל פשוט להרים את יד ולהגיד "עצור".

she could put up her hand and say, "Stop," and I would stop taking pictures.

ואני אפסיק לצלם.

ואז המתורגמנית שלי עזבה.

Then my translator left. I couldn't speak a word of Korean.

אז הנה אני, לא מדבר מילה בקוריאנית,

וזה הלילה הראשון בו פגשתי את היון סוק.

This is the first night I met Eun-Sook.

אמא שלה הייתה עדיין בחיים.

Her mother was still alive.

She was not raising her, her grandmother was raising her.

אמא שלה לא גידלה אותה, סבתא שלה גידלה אותה.

ומייד הבחנתי

And what struck me immediately

was how in love the two of these people were.

כמה אהבה שררה בינהן.

The grandmother was incredibly fond, deeply in love with this little girl.

הסבתא הייתה מאוהבת ומלאת חיבה כלפי הילדה הקטנה הזו.

הם ישנו על הרצפה בלילה.

They slept on the floor at night.

The way they heat their homes in Korea is to put bricks under the floors,

הדרך שהם מחממים בתים בקוריאה היא להניח לבנים תחת הרצפה,

כך שהחום מוקרן מהרצפה מעלה.

so the heat radiates from underneath the floor.

היון סוק הייתה בת 11.

Eun-Sook was 11 years old.

I had photographed, as I said, a lot of these kids.

צילמתי, כמו שאמרתי, הרבה מהילדים הללו.

היון סוק הייתה למעשה הילדה החמישית שמצאתי כדי לצלם.

Eun-Sook was the fifth child that I found to photograph.

And almost universally, amongst all the kids,

וכמעט באופן מוחלט, כל הילדים האלו,

they were really psychologically damaged

סבלו מנזק פסיכולוגי שנגרם

by having been made fun of, ridiculed, picked on and been rejected.

כתוצאה מלעג והדחייה מהחברה.

And Korea was probably the place I found to be the worst for these kids.

קוריאה הייתה כנראה המקום

הכי גרוע עבור הילדים האלו.

And what struck me immediately in meeting Eun-Sook

ומה שהדהים אותי מייד לכשפגשתי את היון סוק

was how confident she appeared to be,

היה כמה שהיא נראתה בטוחה בעצמה,

how happy she seemed to be in her own skin.

כמה שמחה ורגועה.

And remember this picture,

תזכרו את התמונה הזו,

because I'm going to show you another picture later.

כי אני הולך להראות לכם עוד תמונה מאוחר יותר

אבל אתם יכולים לראות עד כמה היא דומה לסבתה,

She looks much like her grandmother, although she looks so Western.

למרות שהיא נראית כל כך מערבית.

I decided to follow her to school.

החלטתי לעקוב אחריה לבית הספר.

זו הפעם הראשונה שנשארתי איתה.

This is the first morning I stayed with her.

זו הדרך לבית הספר.

This is on the way to school.

This is the morning assembly outside her school.

זו התאספות הבוקר מחוץ לבית הספר שלה.

And I noticed that she was clowning around.

הבחנתי שהיא השתובבה הרבה.

When the teachers would ask questions,

כשהמורים היו שואלים שאלות,

she'd be the first person to raise her hand.

היא הייתה הראשונה להרים את היד.

Again, not at all shy or withdrawn,

שוב, בכלל לא ביישנית או מופנמת,

or anything like the other children that I'd photographed.

כלל לא דומה ליתר הילדים שצילמתי.

The first one to go to the blackboard to answer questions.

שוב, הראשונה שהולכת ללוח כדי לענות על שאלות.

נכנסת לצרות אחרי שלחשה משהו באוזני החברה הכי טובה

Getting in trouble for whispering into her best friend's ears.

באמצע הכיתה.

And one of the other things I said to her through the translator --

אחד הדברים שאמרתי לה באמצעות המתורגמנית--

שוב, חוץ מהקטע של להגיד "עצור" -- היה לא לשים אליי לב.

again, this thing about saying stop -- was to not pay attention to me.

So she really just completely ignored me most of the time.

והיא באמת פשוט התעלמה ממני במשך רוב הזמן.

I noticed that at recess,

שמתי לב שבהפסקה, היא הייתה הילדה

she was the girl who picked the other girls to be on her team.

שבחרה את יתר הילדות שיהיו בנבחרת שלה.

It was very obvious, from the beginning, that she was a leader.

זה היה מאד ברור, כבר מההתחלה, שהיא הייתה מנהיגה.

זה בדרך הביתה.

This is on the way home. And that's North Korea up along the hill.

וזו צפון קוריאה במעלה הגבעה.

זה במעלה האזור המפורז.

This is up along the DMZ.

They would actually cover the windows every night,

למעשה הם היו מכסים את החלונות מדי לילה, כך שהאור לא ייראה,

so that light couldn't be seen,

כי הממשלה הדרום קוריאנית אמרה במשך שנים

because the South Korean government has said for years

that the North Koreans may invade at any time.

שצפון קוריאה עשויה לפלוש בכל רגע.

אז כך זה היה -- ככל שהיית קרוב לצפון קוריאה, כך זה היה יותר מפחיד.

So the closer you were to North Korea, the more terrifying it was.

Very often at school, I'd be taking pictures,

לעיתים תכופות, בבית הספר, הייתי מצלם תמונות,

and she would whisper into her girlfriends' ears,

והיא הייתה לוחשת משהו באוזני חברה,

and then look at me and say, "Stop."

ומסתכלת עליי ואומרת "עצור".

And I would stand at attention, and all the girls would crack up,

ואני הייתי נעמד דום, וכל הילדות היו פורצות בצחוק,

אז זו הייתה סוג של בדיחה קטנה.

and it was sort of a little joke.

(Laughter)

(צחוק)

The end of the week came and my translator came back,

סוף השבוע הגיע והמתורגמנית שלי חזרה,

כיוון שביקשתי ממנה לחזור,

because I'd asked her to come back,

כדי שאוכל להודות לסבתא ולהיון סוק באופן רשמי.

so I could formally thank the grandmother and Eun-Sook.

And in the course of the grandmother talking to the translator,

ובמהלך השיחה בין הסבתא למתורגמנית,

הסבתא מתחילה לבכות.

the grandmother started crying.

ואני אומר למתורמגנית, "מה קורה? למה היא בוכה?"

And I said to my translator, "What's going on, why is she crying?"

והיא דיברה עם הסבתא לרגע,

And she spoke to the grandmother for a moment,

ואז גם היא התחילה לדמוע.

and then she started getting tears in her eyes.

ואני אומר "אוקיי, מה עשיתי, מה קורה,

And I said, "What did I do? Why is everyone crying?"

למה כולם בוכים?"

And the translator said,

והמתורגמנית אמרה "הסבתא אומרת

"The grandmother says that she thinks she's dying,

שהיא חושבת שהיא עומדת למות,

and she wants to know if you would take Eun-Sook to America with you."

והיא רוצה לדעת אם תיקח את היון סוק איתך לאמריקה."

And I said, "I'm 28 years old and I live in hotels,

ואני אמרתי "אני בן 28, אני חי במלונות,

ואני לא נשוי."

and I'm not married."

I mean, I had fallen in love with this girl,

אני מתכוון, התאהבתי בילדה הזו,

but you know, emotionally I was about 12 years old.

אבל אני -- אתם יודעים, הייתי ברמה הרגשית של ילד בן 12.

If you know of photographers,

אם אתם מכירים צלמים, הבדיחה היא

the joke is it's the finest form of delayed adolescence ever invented.

שזו הדרך הטובה ביותר להאריך את גיל ההתבגרות --

"מצטער, אני צריך לצאת למשימה, אני אחזור."

"Sorry, I have to go on an assignment, I'll be back" --

ואז אתה לעולם לא חוזר.

and then you never come back.

אז שאלתי את המתורגמנית למה היא חושבת שהיא עומדת למות.

So I asked the translator why she thought she was dying.

Can I get her to a hospital? Could I pay to get her a doctor?

האם אני יכול להביא אותה לביה"ח, לשלם עבור רופא?

היא סירבה לקבל כל עזרה שהיא.

And she refused any help at all.

אז כשיצאתי החוצה,

So when I got outside, I gave the translator some money and said,

נתתי כסף למתורגמנית ואמרתי,

"Go back and see if you can do something."

"בבקשה תחזרי פנימה ותראי אם את יכולה לעשות משהו."

And I gave the grandmother my business card.

ונתתי לסבתא את כרטיס הביקור שלי.

And I said, "If you're serious, I will try to find a family for her."

ואמרתי "אם את רצינית, אני אנסה למצוא משפחה בעבורה."

ומייד כתבתי מכתב לחברים הכי טובים שלי

And I immediately wrote a letter to my best friends in Atlanta, Georgia,

באטלנטה, שכבר היה להם ילד בן 11.

who had an 11-year-old son.

החבר הכי טוב שלי אמר בטעות יום אחד

And my best friend had mistakenly one day said something

משהו לגבי שהוא רוצה עוד ילד.

about wishing he had another child.

So my friends Gene and Gayle had not heard from me in about a year,

אז הנה החברים שלי, ג'ין וגייל, לא שמעו ממני בערך שנה

and suddenly I was calling,

ולפתע אני מתקשר ואומר "אני בקוריאה

saying "I'm in Korea and I've met this extraordinary girl."

ופגשתי ילדה מדהימה."

And I said, "The grandmother thinks she's sick,

ואמרתי "הסבתא חושבת שהיא חולה,

but I think maybe we would have to bring the grandmother over also."

אבל אני חושב שאולי נצטרך להביא את הסבתא גם."

And I said, "I'll pay for the ... " I mean, I had this whole sort of picture.

ואמרתי "אני אשלם --" אני מתכוון, הייתה לי כבר תמונה מלאה בראש.

So anyway, I left.

בכל מקרה, עזבתי.

And my friends actually said they were very interested in adopting her.

למעשה, החברים שלי אמרו שהם יהיו מאד מעוניינים לאמץ אותה

And I said, "Look, I think I'll scare the grandmother to death,

ואני אמרתי "תראו, אני חושב שאני אפחיד את הסבתא למוות

אם אני אכתוב לה מכתב ואספר לה

if I tell her that you're willing to adopt her.

שאתם מוכנים לאמץ אותה, אני רוצה לחזור ולדבר איתה."

I want to go back and talk to her." But I was off on assignment.

אבל אני במהלך של משימה.

חשבתי שאחזור בעוד כמה שבועות ואדבר עם הסבתא

I figured I'd come back in a couple of weeks

and talk to the grandmother.

וביום חג המולד,

And on Christmas Day, I was in Bangkok with a group of photographers

הייתי בבנגקוק עם קבוצה של צלמים

and got a telegram -- back in those days, you got telegrams --

וקיבלתי מברק-- אלו היו ימים שהיית מקבל מברקים --

from Time magazine saying someone in Korea had died

מהמגזין "טיים" לפיו מישהו בקוריאה מת

והשאיר לי את הילד שלהם בצוואה.

and left their child in a will to me.

Did I know anything about this?

והאם ידעתי משהו על זה?

Because I hadn't told them what I was doing,

כי לא אמרתי להם מה אני עושה,

because I was so upset with the story they'd run.

בכלל שכל כך כעסתי על הסיפור שהם פרסמו.

So, I went back to Korea, and I went back to Eun-Sook's village,

אז חזרתי לקוריאה, וחזרתי לכפר של היון סווק

והיא לא הייתה שם.

and she was gone.

And the house that I had spent time in was empty.

והבית שבו ביליתי זמן היה ריק.

היה נורא קר.

It was incredibly cold.

No one in the village would tell me where Eun-Sook was,

אף אחד בכפר לא הסכים לספר לי איפה היון סוק,

כיוון שהסבתא תמיד הסתירה אותה מזרים.

because the grandmother had always hidden her from Westerners.

והם לא ידעו שום דבר לגבי הבקשה שהיא ביקשה ממני.

And they had no idea about this request that she'd made of me.

אז לבסוף מצאתי את מיונג-סונג,

So I finally found Myung Sung,

her best friend that she used to play with after school every day.

שהייתה החברה הכי טובה שלה, שנהגה לשחק איתה אחרי בית ספר כל יום,

ומיונג-סונג, אחרי קצת לחץ ממני ומצד המתורגמנית,

And Myung Sung, under some pressure from me and the translator,

gave us an address on the outside of Seoul.

נתנה לנו כתובת מחוץ לסיאול.

And I went to that address and knocked on the door,

הלכתי לכתובת הזו ודפקתי על הדלת,

וגבר פתח את הדלת.

and a man answered the door.

It was not a very nice area of Seoul, there were mud streets outside of it.

זה לא היה אזור מאד יפה של סיאול,

והרחובות בחוץ היו רחובות בוץ.

And I knocked on the door and Eun-Sook answered the door,

דפקתי על הדלת, והיון סוק פתחה את הדלת,

and her eyes were bloodshot, and she seemed to be in shock.

העיניים שלה היו אדומות, והיא נראתה בהלם,

She didn't recognize me -- there was no recognition whatsoever.

היא לא זיהתה אותי -- לא זיהתה אותי בכלל

And this man came to the door and kind of barked something in Korean.

וגבר ניגש לדלת, ונבח משהו בקוריאנית.

ואמרתי למתורגמנית, "מה הוא אמר?"

And I said to the translator, "What did he say?"

And she said, "He wants to know who you are."

היא אמרה, "הוא רוצה לדעת מי אתה".

אז אמרתי, "טוב, תגידי לו שאני צלם."

And I said, "Tell him that I am a photographer."

התחלתי להסביר מי אני והוא התפרץ.

I started explaining who I was, and he interrupted.

And she said, "He says he knows who you are, what do you want?"

והיא אמרה, "הוא יודע מי אתה, מה אתה רוצה?"

I said, "Well, tell him that I was asked by this little girl's grandmother

אמרתי, "טוב, תגידי לו שהתבקשתי

ע"י הסבתא של הילדה הקטנה הזו, למצוא עבורה משפחה."

to find a family for her."

And he said, "I'm her uncle, she's fine, you can leave now."

והוא אמר, "אני הדוד שלה, היא בסדר, אתה יכול ללכת עכשיו."

So I was --

ואני הייתי -- אתם יודעים, הדלת נטרקה לי בפרצוף,

The door was being slammed in my face,

it's incredibly cold, and I'm trying to think,

והיה נורא קר, ואני מנסה לחשוב,

"What would the hero do in a movie, if I was writing this as a movie script?"

"מה היה עושה הגיבור בסרט

אם הייתי כותב את זה כתסריט?"

So I said, "It's really cold, I've come a very long way,

אז אמרתי, "תראה, נורא קר עכשיו, ובאתי מרחוק,

האם אכפת לך שאני אכנס רק לרגע? אני קופא."

do you mind if I come in for a minute? I'm freezing."

אז הבחור, בחוסר רצון, הכניס אותי והתיישבנו על הרצפה.

So the guy reluctantly let us in and we sat down on the floor.

אנחנו מתחילים לדבר ואני רואה אותו צורח משהו,

And as we started talking, I saw him yell something,

והיון סוק נכנסת ומביאה לנו קצת אוכל.

and Eun-Sook came and brought us some food.

And I had this whole mental picture of -- sort of like Cinderella.

והיה לי סרט שלם בראש, של מעין סינדרלה.

I sort of had this picture of this incredibly wonderful,

דמיינתי לעצמי ילדה קטנה ומדהימה

bright, happy little child,

מבריקה, שמחה, שכעת נראית מאד מופנמת,

who now appeared to be very withdrawn, being enslaved by this family.

משועבדת ע"י המשפחה הזו.

And I was really appalled, and I couldn't figure out what to do.

והייתי ממש מזועזע, ולא הצלחתי להחליט מה לעשות.

And the more I tried talking to him, the less friendly he was getting.

וככל שניסיתי לדבר איתו, כך הוא נעשה פחות ידידותי.

אז לבסוף החלטתי, אמרתי -"תראה,

So finally I said "Look," -- this is all through the translator,

והכל דרך המתורגמנית,

because, you know, I don't speak a word of Korean --

כי אתם יודעים, אני לא מדבר מילה בקוריאנית --

and I said, "Look, I'm really glad that Eun-Sook has a family to live with.

ואמרתי, "תראה, אני נורא שמח שיש להיון סוק משפחה לגור איתה.

הייתי מאד מודאג לגביה.

I was very worried about her.

הבטחתי לסבתא שלה, אמא שלך, שאני אמצא משפחה,

I made a promise to her grandmother, your mother, that I would find a family,

ועכשיו אני נורא שמח שאתה הולך לדאוג לה."

and I'm so happy that you're going to take care of her.

אמרתי, "אבל אתה יודע, קניתי כרטיס טיסה,

But I bought an airline ticket and I'm stuck here for a week.

ואני תקוע כאן למשך שבוע."

אמרתי, "אני נשאר במלון בעיר,

I'm staying in a hotel downtown.

האם תרצו לבוא ולאכול איתי ארוחת צהריים מחר?

Would you like to come and have lunch tomorrow?

תוכל להתאמן על האנגלית שלך" - כי הוא אמר לי --

And you can practice your English."

ניסיתי לשאול אותו שאלות על עצמו.

Because he told me -- I was trying to ask him questions about himself.

אז הלכתי למלון, ומצאתי שני ילדים אמריאסייאנים מבוגרים יותר.

And so I went to the hotel, and I found two older Amerasians.

A girl whose mother had been a prostitute,

ילדה שאמא שלה הייתה פרוצה,

and she was a prostitute,

וגם היא הפכה לפרוצה,

and a boy who'd been in and out of jail.

וילד שנכנס ויצא מבתי הכלא.

And I said to them, "Look, there's a little girl

ואמרתי להם, "תראו, יש את הילדה הקטנה הזו

who has a tiny chance of getting out of here

שיש לה סיכוי קטנטן לצאת מפה ולהגיע לאמריקה."

and going to America.

I don't know if it's the right decision or not,

אמרתי, "אני לא יודע אם זו ההחלטה הנכונה או לא,

but I would like you to come to lunch tomorrow

אבל הייתי רוצה שתבואו לארוחת צהריים מחר

and tell the uncle what it's like to walk down the street,

ותגידו לדוד איך זה מרגיש ללכת במורד הרחוב,

מה אנשים אומרים לכם, מה אתם עושים לפרנסתכם.

what people say to you, what you do for a living.

I want him to understand what happens if she stays here.

אני רוצה לגרום לו להבין מה יקרה אם היא תישאר כאן.

And I could be wrong, I don't know, but I wish you would come tomorrow."

ויכול להיות שאני טועה, אני לא יודע, אבל הייתי רוצה שתבואו מחר."

אז שניהם הגיעו לארוחת צהריים,

So, these two came to lunch and we got thrown out of the restaurant.

וזרקו אותנו מהמסעדה.

They were yelling at him, it got to be really ugly.

הם התחילו לצעוק עליו, הם היו -- זה נעשה ממש מכוער.

We went outside, and he was just furious.

ויצאנו החוצה, והוא זעם.

And I knew I had totally blown this thing.

וידעתי שהרסתי לגמרי את הכל.

Here I was again, trying to figure out what to do.

והנה אני, מנסה להחליט מה לעשות עכשיו.

And he started yelling at me, and I said to the translator,

והוא התחיל לצעוק עליי, ואמרתי למתורגמנית,

"אוקיי, תגידי לו להרגע, מה הוא אומר?"

"Tell him to calm down, what is he saying?"

והיא אמרה, "הוא אומר

And she said, "He's saying, 'Who the hell are you to walk into my house,

מי אתה לכל הרוחות שתכנס לבית שלי,

איזה אמריקאי עשיר עם מצלמה סביב צווארו,

some rich American with your cameras around your neck,

accusing me of enslaving my niece?

ותאשים אותי בשעבוד של האחיינית שלי?

This is my niece, I love her, she's my sister's daughter.

זו האחיינית שלי, אני אוהב אותה, היא הבת של אחותי.

Who the hell are you to accuse me of something like this?'"

מי אתה לכל הרוחות,

שתאשים אותי בכזה דבר?"

And I said, you know, "Look, you're absolutely right.

ואני אמרתי" "תראה, אתה צודק לחלוטין.

I don't pretend to understand what's going on here.

אני לא אעמיד פנים שאני מבין מה קורה כאן."

All I know is, I've been photographing a lot of these children.

אמרתי, "כל מה שאני יודע הוא שצילמתי הרבה מהילדים האלו,

והתאהבתי באחיינית שלך,

I'm in love with your niece,

I think she's an incredibly special child."

אני חושבת שהיא ילדה מיוחדת להפליא."

And I said, "Look, I will fly my friends over here from the United States

ואמרתי, "תראה, אני אטיס את החברים שלי לכאן

מארה"ב אם אתה רוצה לפגוש אותם, ותראה אם אתה מאשר אותם.

if you want to meet them, to see if you approve of them.

אני רק חושב, ממה שאני מבין מהסיטואציה כאן,

I just think that -- what little I know about the situation,

she has very little chance here of having the kind of life

שיש לה סיכוי קטן מאד לחיות כאן את החיים

that you probably would like her to have."

שהיית רוצה שיהיו לה.

So, everyone told me afterwards that inviting the prospective parents over

אז כולם אמרו לי לאחר מכן שלהזמין את ההורים המיועדים

היה, שוב, הדבר הכי טיפשי שיכולתי לעשות,

was, again, the stupidest thing I could have possibly done,

כי מי יכול להיות מספיק טוב עבור קרוב המשפחה שלך?

because who's ever good enough for your relative?

But he invited me to come to a ceremony they were having that day

אבל הוא הזמין אותי להגיע לטקס

שהם ערכו באותו יום עבור הסבתא.

for her grandmother.

And they actually take items of clothing and photographs,

הם ממש לוקחים פריטי לבוש ותמונות,

and they burn them as part of the ritual.

ושורפים אותם כחלק מהטקס.

And you can see how different she looks just in three months.

ואתם יכולים לראות כמה שונה היא נראית כעבור רק שלושה חודשים.

אני חושב שזה היה, תחילת פברואר.

This was now, I think, early February.

And the pictures before were taken in September.

והתמונות קודם לכן צולמו בספטמבר.

Well, there was an American Maryknoll priest

היה כומר אמריקאי שפגשתי

that I had met in the course of doing the story,

במהלך העבודה על הסיפור

who had 75 children living in his house.

שדאג ל-75 ילדים שגרו בבית שלו.

He had three women helping him take care of these kids.

היו לו שלוש נשים שעזרו לו לדאוג לילדים האלו.

אז הצעתי לדוד שנלך לשם

And so I suggested to the uncle that we go down and meet Father Keane

ונפגוש את האב קין, ונברר

to find out how the adoption process worked.

איך ילך הליך האימוץ.

Because I wanted him to feel

כי רציתי שהוא ירגיש כאילו

like this was all being done very much above board.

שהעניין נעשה בצורה הכי לגיטימית וחוקית שאפשר.

So, this is on the way down to the orphanage.

אז זה בדרך לבית היתומים

This is Father Keane. He's just a wonderful guy.

זה האב קין, הוא אדם נהדר.

He had kids from all over Korea living there,

הילדים שגרים שם מגיעים מכל קוריאה,

and he would find families for these kids.

והוא היה מוצא משפחות עבור הילדים האלו.

This is a social worker interviewing Eun-Sook.

זוהי עובדת סוציאלית שמראיינת את היון סוק.

Now, I had always thought she was completely untouched by all of this,

עכשיו אני תמיד חשבתי שהיא

לא הושפעה מהסיטואציה כלל, כי עבורי הסבתא

because the grandmother, to me,

נראתה כאחת מזקני הכפר, האדם שכולם --

appeared to be sort of the village wise woman --

throughout the day, I noticed people kept coming to visit her grandmother.

במשך כל היום הבחנתי באנשים שבאו לבקר את הסבתא שלה.

ותמיד הייתה לי תמונה מנטלית בראש

And I always had this mental picture

that even though they may have been one of the poorer families in the village,

שלמרות שזו הייתה בין המשפחות העניות בכפר,

they were one of the most respected.

הם היו גם בין המשפחות המכובדות בכפר.

And I always felt that the grandmother had kind of demanded, and insisted,

ותמיד הרגשתי שהסבתא דרשה, והתעקשה

שהכפריים יראו להיון סוק את אותו הכבוד שהם מראים לה.

that the villagers treat Eun-Sook with the same respect they treated her.

Eun-Sook stayed at Father Keane's,

היון סוק נשארה אצל האב קין,

and her uncle agreed to let her stay there until the adoption went through.

והדוד שלה התיר לה להשאר שם עד שהאימוץ יושלם.

הוא למעשה הסכים לאימוץ.

He actually agreed to the adoption.

And I went off on assignment and came back a week later,

ואני עזבתי למשימה הבאה שלי, וחזרתי אחרי שבוע,

and Father Keane said, "I've got to talk to you about Eun-Sook."

והאב קין אמר, "אני חייב לדבר איתך לגבי היון סוק."

ואני אמרתי, "אוי, אלוהים, מה עכשיו?"

I said, "Oh God, now what?"

והוא לקח אותי לחדר שלו, וסגר את הדלת,

And he takes me into this room, closes the door and says,

ואמר, "יש לי 75 ילדים פה בבית היתומים, וזו אנדרלמוסיה שלמה.

"I have 75 children here in the orphanage, and it's total bedlam."

כאן בגדים, ושם ילדים, ו-אתה יודע,

There's clothes, there's kids.

Three adults and 75 kids -- you can imagine.

יש שלושה מבוגרים ו-75 ילדים -- אתה יכול לדמיין לעצמך."

And he said, "The second day she was here she made up a list

והוא אמר, "ביום השני להגעתה היא כתבה רשימה

of all of the names of the older kids and the younger kids.

של כל השמות של הילדים המבוגרים ושל הילדים הקטנים.

And she assigned one of the older kids to each of the younger kids.

והיא מינתה לכל ילד קטן ילד גדול.

ואז היא ארגנה רשימת עבודה מפורטת

And then she set up a work detail list of who cleaned the orphanage on what day."

של מי מנקה מה בבית היתומים באותו יום."

And he said, "She's telling me that I'm messy

והוא אמר, "היא אומרת לי שאני מבולגן ושאני צריך לנקות את החדר שלי."

and I have to clean up my room."

והוא אמר, אני לא יודע מי גידל אותה,

And he said, "I don't know who raised her, but she's running the orphanage,

אבל," הוא אמר, "היא מנהלת את בית היתומים,

והיא כאן רק שלושה ימים."

and she's been here three days."

(Laughter)

(צחוק)

This was movie day that she organized where all the kids went to the movies.

זה היה "יום סרט" שהיא ארגנה, בו כל הילדים יצאו לראות סרט

הרבה מהילדים שאומצו

A lot of the kids who had been adopted wrote back to the other kids,

כתבו לילדים האחרים, וסיפרו להם

telling them what their life was like with their new families.

על החיים שלהם עם המשפחות החדשות שלהן.

So it was a really big deal when the letters showed up.

זה היה סיפור ממש גדול כשהמכתבים היו מגיעים.

זו אישה שעובדת עכשיו בבית היתומים

This is a woman who is now working at the orphanage,

שבנה אומץ.

whose son had been adopted.

Gene and Gayle started studying Korean

ג'ין וגייל התחילו ללמוד קוריאנית

the moment they had gotten my first letter.

ברגע שהם קיבלו את המכתב הראשון שלי.

They really wanted to be able to welcome Eun-Sook into their family.

הם ממש רצו לקבל בברכה את היון סוק אל המשפחה שלהם.

And one of the things Father Keane told me

ואחד הדברים שהאב קין אמר לי כשחזרתי

when I came back from one of these trips --

מאחד הטיולים האלו -- הוא שהיון סוק בחרה את השם נטשה,

Eun-Sook had chosen the name Natasha,

which I understood was from her watching a "Rocky and Bullwinkle" cartoon

שלפי הבנתי, היא הכירה מצפייה

מסרט מצוייר בשם "רוקי ובולנקוייל" בערוץ חיל האוויר האמריקאי.

on the American Air Force station.

This may be one of those myth-buster things

זה עשוי להיות אחד הסיפורים שאנו עומדים להפריך, בעוד רגע.

that we'll have to clear up here, in a minute.

So, my friend Gene flew over with his son, Tim.

אז החבר שלי, ג'ין, הגיע לקוריאה עם הבן שלו, טים.

Gayle couldn't come.

גייל לא יכלה להגיע.

And they spent a lot of time huddled over a dictionary.

והם בילו זמן רב סביב המילון

And this was Gene showing the uncle

כאן ג'ין מראה לדוד איפה אטנלטנה נמצאת על המפה, איפה שהוא גר.

where Atlanta was on the map, where he lived.

This is the uncle signing the adoption papers.

וכאן הדוד חותם על מסמכי האימוץ.

עכשיו, יצאנו באותו ערב לארוחת ערב כדי לחגוג.

Now, we went out to dinner that night to celebrate.

הדוד שב למשפחה שלו,

The uncle went back to his family

ונטשה, טים, ג'ין ואני יצאנו לארוחת ערב.

and Natasha and Tim and Gene and I went out to dinner.

And Gene was showing Natasha how to use a knife and fork,

ג'ין הראה לנטשה איך להשתמש בסכין ומזלג,

and then Natasha was returning the utensil lessons.

ואז נטשה החזירה שיעור בשימוש בכלי אוכל.

חזרנו לחדר המלון שלנו,

We went back to our hotel room,

וג'ין הראה גם לנטשה איפה נמצאת אטלנטה.

and Gene was showing Natasha also where Atlanta was.

זה הלילה השלישי שלנו בקוריאה.

This is the third night we were in Korea.

בלילה הראשון היה לנו חדר לידינו, עבור הילדים.

The first night we'd gotten a room for the kids right next to us.

I'd been staying in this room for about three months --

עכשיו, אני גרתי בחדר הזה בערך שלושה חודשים,

זה היה מלון קוריאני קטן, בן 15 קומות.

it was a little 15-story Korean hotel.

The second night, we didn't keep the kids' room,

בלילה השני, לא שמרנו על החדר של הילדים,

because we slept on the floor with all the kids at the orphanage.

כי ישנו על הרצפה עם כל הילדים בבית היתומים.

And the third night, we came back --

ובלילה השלישי, כשחזרנו, בדיוק יצאנו לארוחת ערב,

שראיתם בתמונות, והגענו לקבלה,

we'd just gone out to dinner, where you saw the pictures --

והבחור בקבלה אמר,

and we got to the front desk, and the guy said,

"אין עוד חדרים פנויים בקומה שלכם הערב,

"There's no other free rooms on your floor tonight,

אם אתם רוצים אתם יכולים לשכן את הילדים חמש קומות מתחתיכם, יש שם חדר פנוי."

you can put the kids five floors below you."

And Gene and I looked at each other and said,

וג'ין ואני הסתכלנו זה בזה ואמרנו,

"We don't want two 11-year-olds five floors away."

"לא, אנחנו לא רוצים שני ילדים בני 11 במרחק חמש קומות."

אז הבן שלו אמר, "אבא, יש לי שק שינה, אני אשן על הרצפה."

So his son said, "I have a sleeping bag, I'll sleep on the floor."

ואני אמרתי, "כן, גם לי יש."

And I said, "I have one too." So Tim and I slept on the floor,

אז טים ואני ישנו על הרצפה,

Natasha got one bed, Gene got the other -- kids pass out,

נטשה קיבלה את המיטה, ג'ין קיבל את האחרת, הילדים נרדמו.

היו הרבה אירועים מרגשים בשלושה ימים,

it's been very exciting for three days.

אנחנו שוכבים במיטה, וג'ין ואני מתלהבים מכמה מגניבים אנחנו.

We're lying in bed, and Gene and I are talking about how cool we are.

We said, "That was so great, we saved this little girl's life."

אמרנו, "זה כל כך אדיר, הצלנו את החיים של הילדה הקטנה הזו."

We were just like, you know, just full of ourselves.

אתם יודעים, היינו ממש מלאים בעצמנו.

And we fall asleep --

ונרדמנו -- עכשיו אני הייתי בחדר הזה, אתם יודעים,

and I've been in this room for a couple of months now.

כבר כמה חודשים.

And they always overheat the hotels in Korea terribly,

והם תמיד מחממים נורא את החדרים בקוריאה,

so during the day I always left the window open.

אז במשך היום תמיד השארתי את החלון פתוח.

And then about midnight, they turn the heat off in the hotel.

ואז בלילה, בערך בחצות, המלון מכבה את החימום.

אז בסביבות השעה אחת בלילה, החדר נעשה קפוא, בערך 20 מתחת לאפס, ואני הייתי מתעורר.

So at 1am, the whole room would be like 20 below zero, and I'd get up.

I'd been doing this every night I'd been there.

עשיתי את זה בכל לילה שישנתי שם.

So, sure enough, it's one o'clock, room's freezing,

אז כמו תמיד, אחת בלילה, והחדר קפוא.

I go to close the window and I hear people shouting outside,

אני ניגש לסגור את החלון ואני שומע אנשים צועקים מבחוץ,

and I thought, "Oh, the bars must have just gotten out."

ואני חושב לעצמי, "אה, אנשים וודאי יוצאים מהברים."

I don't speak Korean, but I'm hearing these voices,

אני לא מדבר קוריאנית, אבל אני שומע את הקולות,

ואני לא שומע כעס, אני שומע אימה.

and I'm not hearing anger, I'm hearing terror.

So I open the window and I look out,

אז אני פותח את החלון, ומסתכל החוצה,

and there's flames coming up the side of our hotel,

ואני רואה להבות שבאות מהצד של המלון שלנו,

והמלון עולה באש.

and the hotel's on fire.

So I run over to Gene and I wake him up,

אז אני רץ לג'ין, ואני מעיר אותו,

and I say, "Don't freak out, I think the hotel's on fire."

ואני אומר, "ג'ין, אל תבהל, אבל אני חושב שהמלון עולה באש."

And now there's smoke and flames coming by our windows --

עכשיו העשן והלהבות מגיעים לחלון שלנו, ואנחנו בקומה ה-11.

we're on the 11th floor.

So the two of us were just like, "Oh my God, oh my God."

שנינו נבהלים, "אלוהים ישמור, אלוהים ישמור"

אנחנו מנסים להעיר את נטשה, ואנחנו הלא לא יכולים לדבר איתה.

So we're trying to get Natasha up, and we can't talk to her.

You know what kids are like when they've been asleep for like an hour,

ואתם יודעים איך ילדים מתנהגים כשהם ישנו בערך שעה,

זה נראה כאילו הם לקחו חמישה וליום, אתם יודעים, הם שפוכים לגמרי.

it's like they took five Valiums -- they're all over the place.

ואנחנו לא יכולים לדבר איתה.

And we can't talk to her.

אני זוכר שלבן שלו היו מגפי קשירה,

His son had the L.L.Bean bootlaces, and we're trying to do up his laces.

ואנחנו מנסים לקשור את השרוכים שלו.

So we try to get to the door, we run to the door, we open the door,

אז אנחנו מנסים להגיע לדלת, אנו רוצים לדלת,

ואנחנו פותחים אותה, וזה כמו להכנס לתוך תנור תעשייתי.

and it's like walking into a blast furnace.

There's people screaming, the sound of glass breaking, weird thumps.

אנשים צורחים, והצלילים של זכויות נשברות,

ויש ט'מאפים, כאלה, מוזרים.

And the whole room filled with smoke in about two seconds.

תוך שתי שניות, החדר כולו התמלא עשן.

And Gene turns around and says, "We're not going to make it."

וג'ין מסתובב ואומר לי, "אנחנו לא נצליח לעבור."

והוא סוגר את הדלת, ועכשיו החדר כולו מלא בעשן.

And he closes the door, and the whole room is now filled with smoke.

We're all choking, and there's smoke

כולנו נחנקים, והעשן דולף לחדר דרך פתחי האוורור,

pouring through the vents, under the doors.

מתחת לדלתות, ואנשים צורחים.

There's people screaming.

אני רק זוכר את הכאוס הבלתי ייאמן הזה.

I just remember this unbelievable -- just utter chaos.

I remember sitting near the bed, and I had two overwhelming feelings.

אני זוכר את עצמי יושב ליד המיטה, והייתי פשוט --

נקרעתי בין שני רגשות --

One was absolute terror. "Oh, please God, I just want to wake up.

האחד היה אימה מוחלטת, בסגנון של, "אלוהים, בבבקשה, אני רק רוצה להתעורר

This has got to be a nightmare, this can't be happening.

זה חייב להיות סיוט, לא יכול להיות שזה קורה,

בבקשה, אני רק רוצה להתעורר, זה חייב להיות סיוט."

Please, I just want to wake up."

והשני הוא אשמה.

And the other is unbelievable guilt.

Here I've been playing God with my friends' lives,

הנה אני משחק את אלוהים עם החיים של החברים שלי, הבן שלהם ונטשה.

my friends' son, with Natasha's life,

and this what you get when you try playing God, is you hurt people.

זה מה שאתה מקבל כשאתה מנסה לשחק את אלוהים, אתה פוגע באנשים.

I remember just being so frightened and terrified.

אני זוכר את תחושת האימה והפחד.

And Gene, who's lying on the floor, says,

וג'ין, ששכב על הרצפה, אומר,

"We've got to soak towels." I said, "What?"

"בנאדם, אנחנו חייבים להספיג מגבות." ואני אמרתי, "מה?"

הוא אומר, "אנחנו חייבים להספיג מגבות, או שנמות מהעשן."

"We've got to soak towels. We're going to die from the smoke."

אז אנחנו רצים לשירותים, ומשיגים מגבות,

So got towels and put them over our faces and the kids' faces.

ושמים אותן על הפנים שלנו ושל הילדים.

Then he said, "Do you have gaffer's tape?"

והוא אומר, "יש לך נייר דבק לאיטום?"

"What?" "Do you have gaffer's tape?"

ואני אומר, "מה?", והוא אומר, "יש לך נייר דבק לאיטום?"

I said, "Somewhere in my Halliburton."

ואני אומר, "כן, איפשהוא בתיק שלי"

He says, "We've got to stop the smoke. That's all we can do."

והוא אומר, "אנחנו חייבים לעצור את העשן."

הוא אומר, "זה כל מה שאנחנו יכולים לעשות, אנחנו חייבים לעצור את העשן."

I mean, Gene -- thank God for Gene.

אני מתכוון - ג'ין, תודה לאל על ג'ין.

So we put the room service menus over the vents in the wall,

אז אנחנו שמים את תפריטי שירות החדרים על פתחי האוורור,

we put blankets at the bottom of the door,

ושמנו שמיכות על החריץ שבדלת,

we put the kids on the windowsill to try to get some air.

שמנו את הילדים ליד החלון, כדי שינסו לשאוף קצת אוויר,

And there was a new building, going up,

והיה שם בניין, בניין חדש,

that was being built right across the street from our hotel.

שנבנה בדיוק מחוץ, מעברו השני של הרחוב.

And there, in the building, were photographers,

ובבניין היו צלמים

שחיכו שאנשים יתחילו לקפוץ.

waiting for people to jump.

11 אנשים מתו בשריפה.

Eleven people ended up dying in the fire.

Five people jumped and died, other people were killed by the smoke.

חמישה אנשים קפצו ומתו, האחרים נהרגו ע"י העשן.

And there's this loud thumping on the door after about 45 minutes in all this,

אחרי 45 דקות היה קול עמום של דפיקות על הדלת,

and people were shouting in Korean.

ואנשים שצעקו בקוריאנית.

And I remember --

ואני זוכר -- נטשה לא רצתה שנפתח את הדלת --

Natasha didn't want us opening the door --

sorry, I was trying not to open the door,

סליחה, אני ניסיתי שלא לפתוח את הדלת,

because we'd spent so much time barricading the room.

כי השקענו כל כך בחסימת הדלת,

לא ידעתי מי זה, ולא ידעתי מה הם רוצים,

I didn't know who it was, I didn't know what they wanted,

ונטשה ידעה שאלו כבאים שמנסים לפנות אותנו.

and Natasha could tell they were firemen trying to get us out.

אני סוג של זוכר מאבק סביב הדלת, בניסיון לפתוח אותה.

I remember a sort of a tussle at the door, trying to get the door open.

בכל מקרה, 12 שעות לאחר מכן, אני מתכוון, הם אמרו לנו לחכות בלובי.

In any case, 12 hours later -- I mean, they put us in the lobby.

Gene ended up using his coat, and his fist in the coat,

ג'ין השתמש במעיל ובאגרוף שלו כדי לפתוח את ארון המשקאות.

to break open a liquor cabinet.

אנשים שכבו על הרצפה.

People were lying on the floor.

It was one of just the most horrifying nights.

זה היה פשוט אחד הלילות המפחידים ביותר.

And then 12 hours later, we rented a car, as we had planned to,

ואז, 12 שעות מאוחר יותר, שכרנו רכב, כמו שתיכננו,

and drove back to Natasha's village.

ונהגנו לכפר של נטשה.

And we kept saying, "Do you realize we were dying in a hotel fire,

ולא הפסקנו להגיד, "אתם קולטים שעמדנו למות בשריפה במלון,

לפני רק שמונה שעות?"

like eight hours ago?"

It's so weird how life just goes on.

זה כל כך מוזר איך שהחיים ממשיכים.

Natasha wanted to introduce her brother and father to all the villagers,

נטשה רצתה להציג את אחיה ואביה לכל בני הכפר,

והסתבר שהיום בו הגענו היה גם יום ההולדת 60 של אחד מזקני הכפר --

and the day we showed up turned out to be a 60-year-old man's birthday.

This guy's 60 years old.

הבחור הזה בן 60.

So it turned into a dual celebration,

אז הפכנו את זה לחגיגה כפולה, כי נטשה הייתה האדם הראשון

because Natasha was the first person from this village

מהכפר שאי פעם הגיע לארצות הברית.

ever to go to the United States.

אז היו שם אוהלי חממה.

So, these are the greenhouse tents.

זה אחד מזקני הכפר שמלמד את ג'ין לרקוד.

This is the elders teaching Gene their dances.

We drank a lot of rice wine.

שתינו הרבה מאד יין אורז, שנינו היינו כל כך שיכורים,

We were both so drunk, I couldn't believe it.

לא יכולתי להאמין.

This is the last picture before Gene and Tim headed back.

זו התמונה האחרונה לפני שג'ין וטים חזרו לארה"ב.

The adoption people told us

אנשי האימוץ אמרו לנו שזה ייקח עוד שנה עד שהאימוץ יושלם.

it was going to take a year for the adoption to go through.

Like, what could you do for a year?

כאילו, מה אפשר לעשות במשך שנה?

So I found out the name of every official on both the Korean and American side,

אז גיליתי את השמות של כל הנציגים, בצד הקוריאני והאמריקאי,

and I photographed them,

וצילמתי אותם ואמרתי להם,

and told them how famous they were going to be when this book was done.

כמה מפורסמים הם יהיו כשהספר הזה יושלם.

And four months later, the adoption papers came through.

ארבעה חודשים מאוחר יותר, הגיעו מסמכי האימוץ.

This is saying goodbye to everybody at the orphanage.

כאן נפרדים מכולם בבית היתומים.

This is Father Keane with Natasha at the bus stop.

זה האב קין עם נטשה, בתחנת האוטובוס.

Her great aunt at the airport.

דודה רבא שלה בשדה התעופה.

I had a wonderful deal with Cathay Pacific airlines for many years,

היה לי עסק נפלא עם חברת התעופה "קטאי פסיפיק" במשך שנים רבות,

where they gave me free passes on all their airlines

שבתמורה לתמונות הם נתנו לי טיסות חופשיות בכל קווי התעופה שלהם.

in return for photography.

It was like the ultimate perk.

זו הייתה ההטבה האולטימטיבית.

And the pilot, I actually knew --

והטייס, שאותו הכרתי, כי הם נהגו לתת לי לשבת

because they used to let me sit in the jump seat,

בכסא המפלט, כדי להסביר לכם כמה זמן עבר מאז.

to tell you how long ago this was.

זה היה מטוס מסוג טרי-סטאר, אז הם הרשו לנטשה לשבת בכסא המפלט.

This is a TriStar, and so they let Natasha actually sit in the jump seat.

And the pilot, Jeff Cowley, actually went back

והטייס, ג'ף קוולי, חזר למעשה

and adopted one of the other kids at the orphanage after meeting Natasha.

ואימץ את אחד הילדים מבית היתומים, אחרי שהוא פגש את נטשה.

This is 28 hours later in Atlanta.

זה כעבור 28 שעות, באטלנטה, זו טיסה ארוכה מאד.

It's a very long flight.

Just to make things even crazier, Gayle, Natasha's new mom,

רק כדי להוסיף קצת טירוף לעניין,

גייל, האמא החדשה של נטשה, הייתה שלושה ימים לפני

was three days away from giving birth to her own daughter.

הלידה של בתה הביולוגית.

You know, if you were writing this, you'd say,

אתם יודעים, אם הייתי כותב את זה, הייתי אומר,

"No, we've got to write the script differently."

"לא, צריך לכתוב את התסריט אחרת."

This is the first night showing Natasha her new cousins and uncles and aunts.

זה הלילה הראשון, מראים לנטשה את כל הדודים, הדודות ובני הדודים החדשים שלה.

Gene and Gayle know everyone in Atlanta -- they're the most social couple imaginable.

גייל וג'ין מכירים את כולם באטנלטנה.

הם אחד הזוגות הכי חברותיים שיכולים להיות.

So, at this point, Natasha doesn't speak a word of English,

בנקודת הזמן הזו, נטשה לא מדברת מילה באנגלית,

למעט המעט שהאב קין לימד אותה.

other than what little Father Keane taught her.

This is Kylie, her sister, who's now a doctor, on the right.

בצד ימין, זו קיילי, אחותה, שהיום היא רופאה.

This is a deal I had with Natasha, which is that when we got to Atlanta

זו העסקה שהייתה לי עם נטשה, לפיה כשהגענו לאטלנטה

she could cut off my beard.

היא תוכל לגזור את הזקן שלי.

She never liked it very much.

היא אף פעם לא מאד אהבה אותו.

She learned English in three months.

היא למדה אנגלית בשלושה חודשים.

She entered seventh grade at her own age level.

היא הצטרפה לכיתה ז', עם בני הגיל שלה.

נשבעת אמונים בפעם הראשונה.

Pledge of Allegiance for the first time.

This is her cooking teacher.

זו המורה לבישול שלה.

Natasha told me a lot of the kids thought she was stuck up,

נטשה אמרה שלי שהרבה ילדים חשבו שהיא מתנשאת,

because they would talk to her and she wouldn't answer,

כי הם היו מדברים אליה, והיא לא הייתה עונה.

הם לא הבינו שהיא פשוט לא דיברה כל כך טוב בהתחלה.

and they didn't realize she didn't speak English very well.

אבל מה שהבחנתי, שוב, כצופה מהצד,

But what I noticed, again as an observer,

זה שהיא הייתה זו שבחרה מי יהיה בקבוצה שלה.

was she was choosing who was going to be on her team,

and seemed to be very popular very, very quickly.

ונדמה הייתה שהיא הפכה פופולרית מאד, מהר מאד.

Now, remember the picture,

עכשיו, זוכרים את התמונה,

how much she looked like her grandmother, at the beginning?

בהתחלה, בה היא דמתה נורא לסבתא שלה?

People were always telling Natasha how much she looks like her mother, Gayle.

אנשים תמיד אומרים כמה נטשה דומה לאמא שלה, גייל.

(Laughter)

This is a tense moment in the first football game, I think.

זה רגע מותח במשחק הפוטבול הראשון, אני חושב.

And Kylie -- I mean, it was almost like Kylie was her own child.

וקיילי -- אני מתכוון, זה היה כמעט כאילו קיילי הייתה הבת שלה.

She's being baptized.

כאן היא מוטבלת לנצרות.

הרבה הורים, כשהם מאמצים,

Now, a lot of parents, when they adopt,

actually want to erase their children's history.

מנסים למחוק את ההיסטוריה של הילד.

ג'ין וגייל עשו את ההפך הגמור.

And Gayle and Gene did the complete opposite.

הם למדו קוריאנית, וקנו בגדים קוריאניים

They were studying Korean; they bought Korean clothes.

Gene even did a little tile work in the kitchen,

ג'ין אפילו עשה עבודת קרמיקה קטנה במטבח,

which was that, "Once upon a time, there was a beautiful girl

עם כתובית שסיפרה שפעם, מזמן, הייתה ילדה יפה,

שבאה מהרי קוריאה כדי לחיות באושר ובעושר באטלנטה.

that came from the hills of Korea to live happily ever after in Atlanta."

She hates this picture -- it was her first job.

היא שונאת את התמונה הזו -- זו העבודה הראשונה שלה.

She bought a bright red Karmann Ghia

היא קנתה מכונית אדומה

with the money she made working at Burger King.

עם הכסף שהרוויחה בברגר קינג.

The captain of the cheerleaders.

היא הייתה קפטיין קבוצת המעודדות.

Beauty pageant.

תחרויות יופי.

Used to do their Christmas card every year.

הם נהגו לצלם את כרטיס חג המולד שלהם מדי שנה.

Gene's been restoring this car for a million years.

ג'ין מחדש את המכונית הזו כבר מיליון שנה.

Kodak hired Natasha to be a translator for them at the Olympics in Korea.

קודאק שכרה את נטשה להיות המתורגמנית שלהם באולימפיאדה בקוריאה.

Her future husband, Jeff, was working for Canon cameras,

בעלה לעתיד, ג'ף, עבד עבור "קנון",

ופגש את נטשה בכפר האולימפי.

and met Natasha at the Olympic Village.

This is her first trip back to Korea. So there's her uncle.

זה הטיול הראשון שלה לקוריאה, והנה הדוד שלה.

This is her half sister.

זו אחותה למחצה.

She went back to the village.

היא חזרה לכפר, זו האמא של החברה הכי טובה שלה.

That's her best friend's mother.

And I always thought that was a very Annie Hall kind of outfit.

אני תמיד חשבתי שזו תלבושת שמאד דומה לסגנון לבוש של אנני הול.

(Laughter)

It's just, you know, it was just so interesting, just to watch --

זה היה נורא מעניין לראות --

this is her mother in the background there.

זו אמא שלה, שם ברקע.

This is Natasha's wedding day.

זו נטשה ביום נישואיה.

Gene is looking a little older.

ג'ין נראה קצת יותר מבוגר.

This is Sydney, who's going to be three years old in a couple of days.

זו סידני, שהולכת להיות בת שלוש בעוד כמה ימים.

And there's Evan.

והנה אוון.

And Natasha, would you just come up, for a second,

נטשה, את מוכנה לעלות לכאן רק לרגע,

ואולי להגיד שלום לכולם?

just maybe to say hello to everybody?

(מחיאות כפיים)

(Applause)

Natasha's actually never heard me tell the story.

נטשה למעשה מעולם לא שמעה אותי מספר את הסיפור.

אני מתכוון, הסתכלנו על התמונות ביחד.

You know, we've looked at the pictures together.

Natasha: I've seen pictures millions of times,

נטשה: ראיתי את התמונות מיליוני פעמים,

but today was the first time I'm actually seeing him give the whole presentation.

אבל היום הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותו מציג את כל הסיפור.

התחלתי לבכות.

I started crying.

ריק סמולן: אני בטוח שיש בערך 40 דברים שהיא הולכת להגיד לי.

Rick Smolan: There's about 40 things she's going to tell me,

"זה לא מה שקרה, זה לא מה שאמרת".

"That wasn't what happened." Natasha: I'll tell you that later.

נטשה: אחרי זה, אני אעשה את זה אחרי זה.

(צחוק)

RS: Anyway, thank you, Mike and Richard, so much for letting us tell the story.

ריק סמולן: בכל מקרה, תודה לכם, מייק וריצ'רד,

על שהרשתם לי לספר את הסיפור.

Thank you, all of you.

תודה רבה לכולכם.

(Applause)

(מחיאות כפיים)