Jarrett J. Krosoczka: How a boy became an artist

Translator: Thu-Huong Ha Reviewer: Morton Bast

מתרגם: Sonia Barchilon מבקר: Ido Dekkers

Hello. My name is Jarrett Krosoczka,

שלום. שמי ג'ארט קרוזוסקה,

and I write and illustrate books for children for a living.

ואני כותב ומאייר ספרי ילדים למחייתי.

So I use my imagination as my full-time job.

אז אני משתמש בדמיוני כמשרה מלאה.

But well before my imagination was my vocation,

אבל הרבה לפני שדמיוני הפך למקצוע שלי,

my imagination saved my life.

הדמיון שלי הציל את חיי.

When I was a kid, I loved to draw,

כשהייתי ילד, אהבתי לצייר,

and the most talented artist I knew

והאמן הכי מוכשר שהכרתי

was my mother,

היה אמא שלי,

but my mother was addicted to heroin.

אבל אמי היתה מכורה להרואין.

And when your parent is a drug addict,

כשיש לך הורה מכור לסמים,

it's kind of like Charlie Brown trying to kick the football,

אתה קצת כמו צ'רלי בראון שמנסה לבעוט בכדור,

because as much as you want to love on that person,

כי כל כמה שאתה רוצה לאהוב את האדם הזה,

as much as you want to receive love from that person,

כל כמה שאתה רוצה לקבל אהבה מאותו אדם,

every time you open your heart, you end up on your back.

בכל פעם שאתה פותח את הלב, אתה נופל בסופו של דבר.

So throughout my childhood, my mother was incarcerated

אז לאורך ילדותי אמי ישבה בכלא

and I didn't have my father because

ולא היה לי אבא

I didn't even learn his first name until I was in the sixth grade.

כי אפילו לא ידעתי את שמו הפרטי עד שהייתי בכיתה ו'.

But I had my grandparents,

אבל היו לי סבים,

my maternal grandparents Joseph and Shirley,

הסבים מצד אמא שלי, ג'וזף ושירלי,

who adopted me just before my third birthday

שאימצו אותי קצת לפני יום הולדתי השלישי

and took me in as their own,

וקיבלו אותי כאילו הייתי בנם,

after they had already raised five children.

אחרי שכבר גידלו חמישה ילדים.

So two people who grew up in the Great Depression,

אז שני אנשים שגדלו בתקופת השפל הגדול,

there in the very, very early '80s took on a new kid.

ממש בתחילת שנות ה-80 לחייהם החליטו לגדל ילד חדש.

I was the Cousin Oliver of the sitcom

הייתי "בן הדוד אוליבר"

of the Krosoczka family,

בקומדיה של משפחת קרוזוסקה,

the new kid who came out of nowhere.

הילד החדש שהגיע משום מקום.

And I would like to say that life was totally easy with them.

ואני רוצה לומר שהחיים איתם היו ממש נוחים.

They each smoked two packs a day, each, nonfiltered,

שניהם עישנו שתי חפיסות ליום, שניהם, בלי פילטר,

and by the time I was six,

וכשהייתי בן שש,

I could order a Southern Comfort Manhattan,

כבר ידעתי להזמין קוקטייל "סת'רן קומפורט מנהטן",

dry with a twist, rocks on the side,

יבש, עם פלח לימון וקרח בצד,

the ice on the side so you could fit more liquor in the drink.

הקרח היה בצד כדי שאפשר יהיה להוסיף עוד קצת משקה בכוס.

But they loved the hell out of me. They loved me so much.

אבל הם נורא אהבו אותי. הם כל-כך אהבו אותי.

And they supported my creative efforts,

והם תמכו במאמצים היצירתיים שלי,

because my grandfather was a self-made man.

כי סבי היה אדם שבנה את עצמו במו-ידיו.

He ran and worked in a factory.

הוא ניהל מפעל ועבד בו.

My grandmother was a homemaker.

סבתי היתה עקרת-בית.

But here was this kid who loved Transformers

אבל היה להם ילד שאהב רובוטריקים

and Snoopy and the Ninja Turtles,

ואת סנופי ואת צבי הנינג'ה,

and the characters that I read about, I fell in love with,

ואני התאהבתי בכל הדמויות שקראתי עליהן,

and they became my friends.

והן הפכו לחברים שלי.

So my best friends in life were the characters

אז החברים הכי טובים שלי היו הדמויות

I read about in books.

שעליהן קראתי בספרים.

I went to Gates Lane Elementary School in Worcester, Massachusetts,

למדתי בביה"ס היסודי "גייטס ליין" בווסטר שבמסצ'וסטס,

and I had wonderful teachers there,

והיו לי שם מורים נהדרים,

most notably in first grade Mrs. Alisch.

בעיקר הגב', אליש, בכיתה א'.

And I just, I can just remember the love that she offered

ואני ממש יכול לזכור את האהבה שהיא העניקה

us as her students.

לנו, לתלמידיה.

When I was in the third grade,

כשהייתי בכיתה ג',

a monumental event happened.

קרה אירוע חשוב.

An author visited our school, Jack Gantos.

סופר ביקר בבת-ספרנו, ג'ק גנטוס.

A published author of books came to talk to us

סופר שספריו התפרסמו בא לשוחח איתנו

about what he did for a living.

על מה שהוא עושה למחייתו.

And afterwards, we all went back to our classrooms

ולאחר מכן, כולנו חזרנו לכיתות

and we drew our own renditions of his main character,

וכל אחד צייר גירסה משלו של הדמות הראשית שלו,

Rotten Ralph.

"ראלף הרקוב".

And suddenly the author appeared in our doorway,

ולפתע הופיע הסופר בפתח,

and I remember him sort of sauntering down the aisles,

ואני זוכר שהוא טייל לו במעברים בין הכסאות,

going from kid to kid looking at the desks, not saying a word.

כשהוא עובר מילד לילד, מסתכל על שולחנותיהם בדממה.

But he stopped next to my desk,

אבל הוא נעצר ליד השולחן שלי,

and he tapped on my desk, and he said,

הוא נקש באצבעותיו על השולחן שלי ואמר,

"Nice cat." (Laughter)

"יופי של חתול." [צחוק]

And he wandered away.

והמשיך הלאה.

Two words that made a colossal difference in my life.

שלוש מלים שחוללו שינוי עצום בחיי.

When I was in the third grade, I wrote a book for the first time,

כשהייתי בכיתה ג', כתבתי לראשונה ספר,

"The Owl Who Thought He Was The Best Flyer." (Laughter)

"הינשוף שחשב שהוא המעופף הטוב ביותר." [צחוק]

We had to write our own Greek myth,

היינו צריכים לכתוב אגדה יוונית משלנו,

our own creation story, so I wrote a story about an owl

להמציא בעצמנו סיפור בריאה, אז כתבתי סיפור על ינשוף

who challenged Hermes to a flying race,

שהזמין את הרמס למירוץ תעופה,

and the owl cheated,

והינשוף רימה.

and Hermes, being a Greek god, grew angry and bitter,

והרמס, כאל יווני, התרגז והתמרמר,

and turned the owl into a moon,

והפך את הינשוף לירח,

so the owl had to live the rest of his life as a moon

וכך נאלץ הינשוף לחיות את שארית חייו בתור ירח

while he watched his family and friends play at night.

ולראות איך משפחתו וחבריו משתעשעים בלילות.

Yeah. (Laughter)

כן. [צחוק]

My book had a title page.

בספר שלי היה דף שער.

I was clearly worried about my intellectual property when I was eight.

ברור שהייתי מודאג מאד בנושא הקניין הרוחני שלי בגיל 8.

(Laughter)

[צחוק]

And it was a story that was told with words and pictures,

זה היה סיפור שסופר במלים ובאיורים,

exactly what I do now for a living,

בדיוק מה שאני עוסק בו היום,

and I sometimes let the words have the stage on their own,

לפעמים אני מניח למלים לתפוס את מרכז הבמה,

and sometimes I allowed the pictures to work on their own

ולפעמים אני מניח לתמונות לעשות את כל העבודה,

to tell the story.

לספר את הסיפור.

My favorite page is the "About the author" page.

העמוד האהוב עלי הוא עמוד "אודות המחבר".

(Laughter)

[צחוק]

So I learned to write about myself in third person

למדתי לכתוב על עצמי בגוף שלישי

at a young age.

בגיל צעיר.

So I love that last sentence: "He liked making this book."

ואני אוהב את המשפט האחרון: "הוא נהנה לכתוב ספר זה."

And I liked making that book because I loved using my imagination,

ונהניתי לכתוב את הספר כי אני אוהב להשתמש בדמיון שלי.

and that's what writing is.

וזה כל העניין בכתיבה.

Writing is using your imagination on paper,

הכתיבה היא שימוש בדמיון על גבי נייר,

and I do get so scared because I travel to so many schools now

ואני מתחיל לחשוש מאוד כי אני מבקר בבתי-ספר רבים כל כך

and that seems like such a foreign concept to kids,

ונראה שזה מושג זר כל-כך לילדים,

that writing would be using your imagination on paper,

שכתיבה עשויה להיות שימוש בדמיון על גבי נייר,

if they're allowed to even write now within the school hours.

אם בכלל מרשים להם לכתוב בשעות הלימודים.

So I loved writing so much that I'd come home from school,

אז כל-כך אהבתי לכתוב, שהייתי חוזר הביתה מבית-הספר,

and I would take out pieces of paper,

שולף פיסות נייר,

and I would staple them together,

משדך אותן יחד,

and I would fill those blank pages with words and pictures

וממלא את הדפים הריקים ההם במלים ובציורים

just because I loved using my imagination.

רק משום שאהבתי להשתמש בדמיון שלי.

And so these characters would become my friends.

וכך הדמויות האלה הפכו לחבריי.

There was an egg, a tomato, a head of lettuce and a pumpkin,

הייתה ביצה, עגבניה, ראש חסה ודלעת,

and they all lived in this refrigerator city,

וכולם חיו בעיר המקרר.

and in one of their adventures they went to a haunted house

ובאחת ההרפתקאות הם הגיעו לבית רדוף-רוחות

that was filled with so many dangers

שהיה מלא בסכנות כה רבות

like an evil blender who tried to chop them up,

למשל, ממחה מרושע שניסה לקצוץ אותם,

an evil toaster who tried to kidnap the bread couple,

מצנם מרושע שניסה לחטוף את בני הזוג לחם,

and an evil microwave who tried to melt their friend

ותנור מיקרוגל מרושע שניסה להמיס את חברם,

who was a stick of butter. (Laughter)

שהיה חבילת חמאה. [צחוק]

And I'd make my own comics too,

ציירתי גם קומיקס,

and this was another way for me to tell stories,

וזו היתה עבורי דרך נוספת לספר סיפורים,

through words and through pictures.

בעזרת מלים ובעזרת ציורים.

Now when I was in sixth grade,

כשהייתי בכיתה ו',

the public funding all but eliminated the arts budgets

פסק המימון הציבורי ללימודי האמנות

in the Worcester public school system.

במערכת בית-הספר הציבוריים של ווסטר.

I went from having art once a week

משיעור אמנות אחד בשבוע

to twice a month

עברתי לשניים בחודש

to once a month to not at all.

אחר כך פעם בחודש, ואחר זה נגמר.

And my grandfather, he was a wise man,

וסבי, שהיה חכם,

and he saw that as a problem, because he knew

ראה בכך בעיה, כי הוא ידע

that was, like, the one thing I had. I didn't play sports.

שזה הדבר היחיד שיש לי. לא אהבתי ספורט.

I had art.

הייתה לי האמנות.

So he walked into my room one evening,

אז ערב אחד הוא נכנס לחדרי,

and he sat on the edge of my bed,

התיישב בקצה המיטה,

and he said, "Jarrett, it's up to you, but if you'd like to,

ואמר, "ג'ארט, זה תלוי בך, אבל אם אתה רוצה,

we'd like to send you to the classes at the Worcester Art Museum."

היינו רוצים לשלוח אותך ללמוד בחוגים של מוזיאון ווסטר לאמנות."

And I was so thrilled.

ואני כל-כך התרגשתי.

So from sixth through 12th grade,

אז מכיתה ו' ועד י"ב,

once, twice, sometimes three times a week,

הייתי הולך לשיעורים במוזיאון לאמנות,

I would take classes at the art museum,

פעם, פעמיים, לפעמים 3 פעמים בשבוע,

and I was surrounded by other kids who loved to draw,

והייתי מוקף בילדים נוספים שאוהבים לצייר,

other kids who shared a similar passion.

ילדים נוספים עם תשוקה דומה.

Now my publishing career began when I designed the cover

הפעם הראשונה שבה פרסמתי הייתה כשעיצבתי את העטיפה

for my eighth grade yearbook,

לספר השנה של השכבה שלי בכיתה ח'.

and if you're wondering about the style of dress I put our mascot in,

ואם אתם תוהים לגבי סגנון השמלה שבה הלבשתי את הקמע שלנו,

I was really into Bell Biv DeVoe and MC Hammer

הייתי מאד בעניין בל ביב דיוו ואם סי האמר,

and Vanilla Ice at the time. (Laughter)

וונילה אייס באותה תקופה. [צחוק]

And to this day, I still can do karaoke to "Ice, Ice Baby"

ועד עצם היום הזה אני יודע לשיר קריוקי

without looking at the screen.

עם השיר "אייס, אייס בייבי" בלי להביט במסך.

Don't tempt me, because I will do it.

אל תבקשו ממני, כי אני עוד אעשה את זה.

So I get shipped off to private school,

אז העבירו אותי לבית ספר פרטי,

K through eight, public schools, but for some reason

מהגן ועד כיתה ח' במערכת הציבורית אך משום-מה

my grandfather was upset that somebody

סבי התרגז בגלל שמישהו

at the local high school had been stabbed and killed,

בתיכון המקומי נדקר למוות,

so he didn't want me to go there.

ולכן הוא לא הסכים שאלמד שם.

He wanted me to go to a private school, and he gave me an option.

הוא רצה שאלך לבית ספר פרטי, ונתן לי לבחור.

You can go to Holy Name, which is coed,

ללכת ל"הולי ניים", בית ספר מעורב,

or St. John's, which is all boys.

או לסנט ג'ון, בית ספר לבנים בלבד.

Very wise man, because he knew I would,

הוא היה חכם מאוד, כי הוא ידע במה אבחר,

I felt like I was making the decision on my own,

ואני חשבתי שאני מחליט בעצמי,

and he knew I wouldn't choose St. John's,

והוא ידע שלא אבחר בסנט ג'ון,

so I went to Holy Name High School,

וכך הלכתי לתיכון "הולי ניים",

which was a tough transition because, like I said,

וזה היה מעבר קשה, כי, כפי שאמרתי,

I didn't play sports,

לא השתתפתי במשחקי ספורט,

and it was very focused on sports,

ובית הספר התמקד בספורט,

but I took solace in Mr. Shilale's art room.

אך אני מצאתי נחמה בחדר האמנות של מר שיליילי.

And I just flourished here.

וממש פרחתי שם.

I just couldn't wait to get to that classroom every day.

בכל יום הייתי קצר-רוח להגיע לכיתה.

So how did I make friends?

אז איך רכשתי חברים?

I drew funny pictures of my teachers -- (Laughter) --

ציירתי ציורים מצחיקים של המורים - [צחוק] -

and I passed them around.

והעברתי אותם בין כולם.

Well, in English class, in ninth grade,

אבל בשיעור אנגלית בכיתה ט',

my friend John, who was sitting next to me,

חברי ג'ון, שישב לידי,

laughed a little bit too hard.

צחק בקול רם מדי.

Mr. Greenwood was not pleased.

אדון גרינווד לא אהב את זה.

(Laughter)

[צחוק]

He instantly saw that I was the cause of the commotion,

הוא קלט מיד שאני הסיבה למהומה,

and for the first time in my life, I was sent to the hall,

ובפעם הראשונה בחיי, הוציאו אותי מהכיתה,

and I thought, "Oh no, I'm doomed.

ואני חשבתי לעצמי, "אוי ואבוי, הלך עלי.

My grandfather's just going to kill me."

סבא שלי יהרוג אותי."

And he came out to the hallway and he said,

ואז הוא יצא למסדרון ואמר,

"Let me see the paper."

"תראה לי את הנייר."

And I thought, "Oh no. He thinks it's a note."

ואני חשבתי, "אוי לא. הוא חושב שזה פתק."

And so I took this picture, and I handed it to him.

אז הוצאתי את התמונה הזו והושטתי לו אותה.

And we sat in silence for that brief moment,

הוא ישב רגע בדממה,

and he said to me,

ואז אמר לי,

"You're really talented." (Laughter)

"אתה ממש מוכשר." [צחוק]

"You're really good. You know, the school newspaper

אתה ממש טוב. אתה יודע, עיתון בית הספר

needs a new cartoonist, and you should be the cartoonist.

זקוק לקריקטוריסט חדש, וזה צריך להיות אתה.

Just stop drawing in my class."

רק תפסיק לצייר בשיעור שלי."

So my parents never found out about it.

וכך ההורים שלי מעולם לא ידעו על זה.

I didn't get in trouble. I was introduced to Mrs. Casey,

ולא נכנסתי לצרות. הוצגתי בפני גברת קייסי,

who ran the school newspaper,

שניהלה את עיתון בית הספר,

and I was for three and a half years

ובמשך שלוש וחצי שנים

the cartoonist for my school paper,

הייתי הקריקטוריסט של עיתון בית הספר,

handling such heavy issues as,

וטיפלתי בנושאים רציניים כגון,

seniors are mean,

השמיניסטים מרושעים,

freshmen are nerds,

האליפים חנונים,

the prom bill is so expensive. I can't believe how much it costs to go to the prom.

נשף הסיום נורא יקר. אני לא מאמין כמה שזה יקר ללכת לנשף הסיום.

And I took the headmaster to task

וגייסתי לזה את המנהל

and then I also wrote an ongoing story about a boy named Wesley

וגם כתבתי סיפור בהמשכים על בחור בשם ווסלי

who was unlucky in love, and I just swore up and down

שלא הלך לו בענייני אהבה, ונשבעתי לכולם

that this wasn't about me,

שזה לא עלי,

but all these years later it was totally me.

אבל במשך כל השנים אחר כך זה בהחלט היה עלי.

But it was so cool because I could write these stories,

אבל זה היה כל כך מגניב כי יכולתי להמציא סיפורים,

I could come up with these ideas,

יכולתי להמציא רעיונות,

and they'd be published in the school paper,

והם היו מתפרסמים בעתון בית הספר,

and people who I didn't know could read them.

ואנשים שאני לא מכיר יכלו לקרוא אותם.

And I loved that thought, of being able to share my ideas

ואהבתי את המחשבה הזאת, את היכולת לשתף את הרעיונות שלי

through the printed page.

באמצעות נייר מודפס.

On my 14th birthday, my grandfather and my grandmother

כשהייתי בן 14, סבא וסבתא שלי

gave me the best birthday present ever:

נתנו לי את מתנת היומולדת הכי טובה בעולם:

a drafting table that I have worked on ever since.

שולחן שרטוט, ומאז אני עובד עליו.

Here I am, 20 years later,

הנה אני, אחרי 20 שנה,

and I still work on this table every day.

ואני עדיין עובד על השולחן הזה כל יום.

On the evening of my 14th birthday,

בערב של יום הולדתי ה-14,

I was given this table, and we had Chinese food.

קיבלתי את השולחן הזה, ואכלנו אוכל סיני.

And this was my fortune:

וזה היה הפתק שקיבלתי:

"You will be successful in your work."

"אתה תנחל הצלחה בעבודתך."

I taped it to the top left hand of my table,

הדבקתי את הפתק לחלק השמאלי העליון של השולחן,

and as you can see, it's still there.

וכמו שאתם יכולים לראות, הוא עדיין שם.

Now I never really asked my grandparents for anything.

אף פעם לא באמת ביקשתי מהסבים שלי שום דבר.

Well, two things: Rusty, who was a great hamster

טוב, בעצם שני דברים: ראסטי, שהיה אוגר נהדר

and lived a great long life when I was in fourth grade.

וחי חיים ארוכים וטובים כשהייתי בכיתה ד'.

(Laughter)

[צחוק]

And a video camera.

ומצלמת וידיאו.

I just wanted a video camera.

פשוט רציתי מצלמת וידיאו.

And after begging and pleading for Christmas,

ואחרי שביקשתי והתחננתי

I got a second-hand video camera,

קיבלתי לחג המולד מצלמת וידיאו יד שנייה,

and I instantly started making my own animations

ומייד התחלתי ליצור אנימציות

on my own,

בעצמי,

and all throughout high school I made my own animations.

ולאורך כל התיכון יצרתי אנימציות.

I convinced my 10th grade English teacher to allow me

שכנעתי את המורה לאנגלית שלי בכיתה י' לאפשר לי

to do my book report on Stephen King's "Misery"

לעשות את ה"בוק ריפורט" על "מיזרי" של סטיבן קינג

as an animated short. (Laughter)

כסרט אנימציה קצר. [צחוק]

And I kept making comics.

והמשכתי לצייר קומיקס.

I kept making comics, and at the Worcester Art Museum,

המשכתי לצייר קומיקס, ובמוזיאון ווסטר לאמנות

I was given the greatest piece of advice by any educator I was ever given.

נתנו לי את העצה הטובה ביותר שקיבלתי אי פעם ממורה כלשהו.

Mark Lynch, he's an amazing teacher

מארק לינץ', מורה מדהים

and he's still a dear friend of mine,

וכיום הוא גם חבר טוב שלי,

and I was 14 or 15,

הייתי בן 14 או 15,

and I walked into his comic book class halfway through the course,

ונכנסתי לשיעור הקומיקס שלו כמעט באמצע הקורס

and I was so excited, I was beaming.

והתרגשתי כל כך, זרחתי.

I had this book that was how to draw comics in the Marvel way,

היה לי ספר על איך לצייר קומיקס בסגנון הוצאת מארוול

and it taught me how to draw superheroes,

והוא לימד אותי איך לצייר גיבורי-על,

how to draw a woman, how to draw muscles

איך לצייר אישה, איך לצייר שרירים

just the way they were supposed to be

בדיוק כפי שהם אמורים להיות

if I were to ever draw for X-Men or Spiderman.

לו הייתי מצייר את סדרת אקסמן או ספיידרמן.

And all the color just drained from his face,

וכל הצבע פשוט אזל מפניו,

and he looked at me, and he said,

והוא הסתכל בי ואמר,

"Forget everything you learned."

"תשכח כל מה שלמדת."

And I didn't understand. He said, "You have a great style.

אבל לא הבנתי. הוא אמר, "יש לך סגנון נהדר.

Celebrate your own style. Don't draw the way you're being told to draw.

לך על הסגנון הייחודי שלך. אל תצייר כמו שאומרים לך לצייר.

Draw the way you're drawing and keep at it,

תצייר כמו שאתה מצייר ותתמיד בדרך הזאת,

because you're really good."

כי אתה ממש טוב."

Now when I was a teenager, I was angsty as any teenager was,

בגיל ההתבגרות הייתי מלא חרדות כמו כל מתבגר

but after 17 years of having a mother

אבל אחרי 17 שנים עם אמא

who was in and out of my life like a yo-yo

שנכנסה ויצאה מחיי כמו יו-יו

and a father who was faceless, I was angry.

ואבא שלא הכרתי, הייתי מלא כעס.

And when I was 17, I met my father for the first time,

וכשהייתי בן 17 פגשתי את אבי בפעם הראשונה,

upon which I learned I had a brother and sister I had never known about.

וממנו נודע לי שיש לי אח ואחות שלא ידעתי על קיומם.

And on the day I met my father for the first time,

וביום שבו פגשתי את אבי לראשונה

I was rejected from the Rhode Island School of Design,

נודע לי שלא התקבלתי לבית הספר לעיצוב של רוד איילנד,

my one and only choice for college.

הקולג' היחיד שרציתי ללכת אליו.

But it was around this time I went to Camp Sunshine

אבל בערך באותה תקופה הלכתי ל"קאמפ סאנשיין"

to volunteer a week and working with the most amazing kids,

להתנדב במשך שבוע ולעבוד עם ילדים מדהימים,

kids with leukemia, and this kid Eric changed my life.

ילדים עם לוקמיה, וילד בשם אריק שינה את חיי.

Eric didn't live to see his sixth birthday,

אריק לא הצליח להגיע לגיל 6,

and Eric lives with me every day.

ואריק חי איתי כל יום.

So after this experience, my art teacher, Mr. Shilale,

ואחרי החוויה הזאת המורה שלי לאמנות, מר שליילי,

he brought in these picture books,

הביא ספרי ילדים,

and I thought, "Picture books for kids!"

וחשבתי, "ספרים לילדים!"

and I started writing books for young readers

והתחלתי לכתוב ספרים לקוראים צעירים

when I was a senior in high school.

כשהייתי שמיניסט בתיכון.

Well, I eventually got to the Rhode Island School of Design.

בסופו של דבר הגעתי לבית הספר לעיצוב של רוד איילנד (RISD).

I transferred to RISD as a sophomore,

עברתי לשם בשנה ב',

and it was there that I took every course that I could on writing,

ושם לקחתי כל קורס אפשרי בכתיבה,

and it was there that I wrote a story about a giant orange slug

ושם כתבתי סיפור על חשופית כתומה וענקית

who wanted to be friends with this kid.

שרצתה להיות חברה של ילד.

The kid had no patience for him.

לילד בכלל לא הייתה סבלנות אליו.

And I sent this book out to a dozen publishers

ושלחתי את הספר הזה לתריסר מוציאים לאור

and it was rejected every single time,

והוא נדחה שוב ושוב,

but I was also involved with the Hole in the Wall Gang Camp,

אבל הייתי מעורב גם במחנה הקיץ "הול אין דה וול גאנג קאמפ",

an amazing camp for kids with all sorts of critical illnesses,

מחנה קיץ מדהים לילדים עם כל מיני מחלות קשות,

and it's those kids at the camp that read my stories,

והילדים האלו במחנה - הם אלה שקראו את הסיפורים שלי,

and I read to them, and I saw that they responded to my work.

ואני הקראתי להם, וראיתי שהם מגיבים ליצירה שלי.

I graduated from RISD. My grandparents were very proud,

סיימתי את הלימודים ב-RISD. הסבים שלי היו גאים מאוד,

and I moved to Boston, and I set up shop.

עברתי לבוסטון ופתחתי שם חנות.

I set up a studio and I tried to get published.

פתחתי סטודיו וניסיתי לפרסם.

I would send out my books. I would send out hundreds of postcards

שלחתי את הספרים שלי. שלחתי מאות גלויות

to editors and art directors,

לעורכים ולמנהלים אמנותיים

but they would go unanswered.

אבל לא קיבלתי שום תשובה.

And my grandfather would call me every week,

וסבא שלי היה מתקשר כל שבוע,

and he would say, "Jarrett, how's it going? Do you have a job yet?"

ושואל, "ג'ארט, איך הולך? יש לך כבר עבודה?"

Because he had just invested a significant amount of money

כי הוא השקיע סכום כסף נכבד

in my college education.

בלימודים שלי.

And I said, "Yes, I have a job. I write and illustrate children's books."

והייתי עונה לו, "כן, יש לי עבודה. אני כותב ומאייר ספרי ילדים."

And he said, "Well, who pays you for that?"

והוא שאל, "ומי משלם לך על זה?"

And I said, "No one, no one, no one just yet.

ואני עניתי, "אף אחד, אף אחד, אף אחד בינתיים.

But I know it's going to happen."

אבל אני יודע שזה יקרה."

Now, I used to work the weekends at the Hole in the Wall off-season programming

בסופי השבוע עבדתי בתכנית השנתית של "הול אין דה וול"

to make some extra money as I was trying to get my feet off the ground,

כדי להרוויח עוד קצת כסף בזמן שניסיתי להתחיל ולהחזיק את עצמי,

and this kid who was just this really hyper kid,

ואחד הילדים שהיה ממש היפראקטיבי,

I started calling him "Monkey Boy,"

התחלתי לקרוא לו "ילד קוף,"

and I went home and wrote a book called "Good Night, Monkey Boy."

וחזרתי הביתה וכתבתי ספר בשם "לילה טוב, ילד קוף."

And I sent out one last batch of postcards.

ושלחתי עוד סבב אחד אחרון של גלויות.

And I received an email from an editor at Random House

וקיבלתי אי-מייל מעורך בהוצאת "ראנדום האוס"

with a subject line, "Nice work!" Exclamation point.

ובשורת הנושא היה כתוב, "עבודה יפה!" סימן קריאה.

"Dear Jarrett, I received your postcard.

"שלום ג'ארט, קיבלתי את הגלויה שלך.

I liked your art, so I went to your website

אני אוהב את האיורים שלך, אז נכנסתי לאתר שלך

and I'm wondering if you ever tried writing any of your own stories,

ורציתי לשאול אם ניסיתי אי פעם לכתוב סיפורים משלך,

because I really like your art and it looks like there are some stories that go with them.

כי אני ממש אוהב את האיורים שלך ונראה שיש סיפורים שמלווים אותם.

Please let me know if you're ever in New York City."

תודיע לי בבקשה אם אתה מגיע אי פעם לניו-יורק."

And this was from an editor at Random House Children's Books.

וזה היה מעורך בסדרת הספרים לילדים של ראנדום האוס.

So the next week I "happened" to be in New York.

אז בשבוע שאחרי הגעתי לניו יורק "במקרה".

(Laughter)

[צחוק]

And I met with this editor,

ונפגשתי עם העורך,

and I left New York for a contract for my first book,

וחזרתי מניו יורק עם חוזה לספר הראשון שלי,

"Good Night, Monkey Boy,"

"לילה טוב, ילד קוף,"

which was published on June 12, 2001.

שפורסם ב-12 ביוני, 2001.

And my local paper celebrated the news.

והעתון המקומי פרסם את הידיעה.

The local bookstore made a big deal of it.

חנות הספרים המקומית עשתה מזה עניין.

They sold out of all of their books.

הם מכרו את כל העותקים שהיו להם.

My friend described it as a wake, but happy,

החברים שלי אמרו שזה כמו טקס אשכבה אבל שמח,

because everyone I ever knew was there in line to see me,

כי כל מי שהכרתי אי פעם עמד בתור כדי לראות אותי

but I wasn't dead. I was just signing books.

אבל אני לא מתתי. פשוט חתמתי על ספרים.

My grandparents, they were in the middle of it.

הסבים שלי היו שם.

They were so happy. They couldn't have been more proud.

הם שמחו כל כך. הם היו הכי גאים בעולם.

Mrs. Alisch was there. Mr. Shilale was there. Mrs. Casey was there.

גב' אליש הייתה שם. מר שיליילי היה שם. גב' קייסי הייתי שם.

Mrs. Alisch cut in front of the line and said,

גב' אליש התפרצה לראש התור ואמרה,

"I taught him how to read." (Laughter)

"אני לימדתי אותו לקרוא." [צחוק]

And then something happened that changed my life.

ואז קרה משהו ששינה את חיי.

I got my first piece of significant fan mail,

קיבלתי את מכתב המעריצים המשמעותי הראשון שלי,

where this kid loved Monkey Boy so much

שבו איזה ילד אהב את ילד קוף כל כך

that he wanted to have a Monkey Boy birthday cake.

שהוא רצה עוגת יומולדת בצורת ילד קוף.

For a two-year-old, that is like a tattoo. (Laughter)

לילד בן שנתיים זה כמו קעקוע. [צחוק]

You know? You only get one birthday per year.

נכון? יש יומולדת רק פעם בשנה.

And for him, it's only his second.

וזה היה רק היומולדת השני שלו.

And I got this picture, and I thought,

וקיבלתי את התמונה הזאת וחשבתי,

"This picture is going to live within his consciousness

"התמונה הזאת תחייה בתודעה שלו

for his entire life. He will forever have this photo

לאורך כל חייו. התמונה הזאת תמיד תהיה

in his family photo albums."

באלבום התמונות המשפחתי שלו."

So that photo, since that moment,

אז התמונה הזאת, מאותו רגע, מוסגרה

is framed in front of me while I've worked on all of my books.

וניצבה מולי כשעבדתי על כל הספרים שלי.

I have 10 picture books out.

10 ספרי תמונות שלי פורסמו.

"Punk Farm," "Baghead," "Ollie the Purple Elephant."

"חוות הפאנק," "ראש-שקית," "אולי הפיל הסגול."

I just finished the ninth book

לא מזמן גמרתי לעבוד על הספר התשיעי

in the "Lunch Lady" series, which is a graphic novel series

בסדרת "מבשלת בית הספר," סדרת רומנים גרפיים

about a lunch lady who fights crime.

על מבשלת שנלחמת בפשע.

I'm expecting the release of a chapter book

אמור להתפרסם ספר ראשית קריאה שכתבתי

called "Platypus Police Squad: The Frog Who Croaked."

שנקרא "יחידת המשטרה ברווזן: הצפרדע שהריחה את הפרחים מלמטה"

And I travel the country visiting countless schools,

ואני נוסע ברחבי ארצות הברית ומבקר באינספור בתי ספר,

letting lots of kids know that they draw great cats.

ואומר להמון ילדים שהם מציירים חתולים נהדרים.

And I meet Bagheads.

ואני פוגש ראשי-שקית.

Lunch ladies treat me really well.

מבשלות בתי הספר מתייחסות אלי ממש יפה.

And I got to see my name in lights

וזכיתי להיות מפורסם

because kids put my name in lights.

בזכות הילדים.

Twice now, the "Lunch Lady" series has won

עד היום סדרת "מבשלת בית הספר" זכתה

the Children's Choice Book of the Year in the third or fourth grade category,

בפרס חביב הקהל של השנה בקטגוריית כיתה ג' או ד',

and those winners were displayed

והזוכים הוצגו

on a jumbotron screen in Times Square.

על גבי מסכי ענק בטיימס סקוור.

"Punk Farm" and "Lunch Lady" are in development to be movies,

"חוות הפאנק" ו"מבשלת בית הספר" נמצאים בתהליך הפיכתם לסרטים,

so I am a movie producer

אז הפכתי להיות מפיק קולנוע

and I really do think, thanks to that video camera

ואני באמת חושב שזה בזכות אותה מצלמת וידיאו

I was given in ninth grade.

שקיבלתי בכיתה ט'.

I've seen people have "Punk Farm" birthday parties,

ראיתי אנשים שחוגגים יום הולדת בנושא "חוות הפאנק,"

people have dressed up as "Punk Farm" for Halloween,

אנשים שמתחפשים ל"חוות הפאנק" בליל כל הקדושים,

a "Punk Farm" baby room,

חדר לתינוק בסגנון "חוות הפאנק,"

which makes me a little nervous for the child's well-being in the long term.

שגורם לי לחשוש מעט לגבי בריאותו הנפשית של הילד בטווח הארוך.

And I get the most amazing fan mail,

ואני מקבל מכתבי מעריצים מדהימים,

and I get the most amazing projects,

ואני מקבל פרויקטים מדהימים,

and the biggest moment for me came last Halloween.

והרגע הכי חשוב עבורי התרחש בליל כל הקדושים האחרון.

The doorbell rang and it was a trick-or-treater

פעמון הדלת צלצל וזה היה ילד שבא לבקש ממתק או תעלול

dressed as my character. It was so cool.

והוא היה מחופש לדמות שלי. זה היה כל כך מגניב.

Now my grandparents are no longer living,

הסבים שלי כבר נפטרו,

so to honor them, I started a scholarship at the Worcester Art Museum

אז כמחווה כלפיהם יזמתי מלגה על שמם במוזיאון ווסטר לאמנות

for kids who are in difficult situations

לילדים שנמצאים במצב קשה

but whose caretakers can't afford the classes.

ושמי שמטפל בהם לא מסוגל לשלם לחוגים.

And it displayed the work from my first 10 years of publishing,

ובמוזיאון הוצגו עבודותיי מ-10 השנים הראשונות שספריי יצאו לאור

and you know who was there to celebrate? Mrs. Alisch.

ואתם יודעים מי באה לחגוג איתי? גב' אליש.

I said, "Mrs. Alisch, how are you?"

אמרתי, "גב' אליש, מה שלומך?"

And she responded with, "I'm here." (Laughter)

והיא ענתה, "אני כאן." [צחוק]

That's true. You are alive, and that's pretty good right now.

זה נכון. את בחיים, וזה לא רע כרגע.

So the biggest moment for me, though,

אז הרגע הכי חשוב מבחינתי,

my most important job now is I am a dad myself,

העבודה החשובה ביותר שלי כיום היא שאני עצמי אבא,

and I have two beautiful daughters,

ויש לי שתי בנות מקסימות,

and my goal is to surround them by inspiration,

והמטרה שלי היא להקיף אותן בהשראה,

by the books that are in every single room of our house

מהספרים שנמצאים בכל אחד מהחדרים בבית,

to the murals I painted in their rooms

דרך קירות החדרים שלהן שעליהם ציירתי

to the moments for creativity where you find, in quiet times,

ועד לרגעי היצירתיות המשותפים שלנו,

by making faces on the patio

כשאנחנו מציירים פרצופים בחצר

to letting her sit in the very desk

וגם כשאני נותן לה לשבת על שולחן העבודה שלי

that I've sat in for the past 20 years.

אותו שולחן שעליו אני יושב בעשרים שנה האחרונות.

Thank you. (Applause)

תודה. [מחיאות כפיים]