Stefan Wolff: The path to ending ethnic conflicts

מתרגם: Shlomo Adam מבקר: Ido Dekkers

Today I want to talk to you

היום ברצוני לשוחח עמכם

about ethnic conflict

על הסכסוך האתני

and civil war.

ועל מלחמת האזרחים.

These are not normally the most cheerful of topics,

בד"כ אלה אינם מהנושאים המעודדים ביותר,

nor do they generally generate

ובד"כ הם גם לא יוצרים

the kind of good news

בשורות טובות מן הסוג

that this conference is about.

שלשמו נוצר הכנס הזה.

Yet, not only is there at least some good news

עם זאת, לא רק שיש לפחות כמה בשורות טובות

to be told about fewer such conflicts now

שאפשר לספר אודות התמעטות הסכסוכים האלה היום

than two decades ago,

לעומת לפני עשרים שנה,

but what is perhaps more important

אלא מה שאולי חשוב יותר

is that we also have come

הוא שהגענו

to a much better understanding of what can be done

להבנה טובה יותר בשאלה מה ניתן לעשות

to further reduce the number

כדי להמשיך ולהפחית את מספר

of ethnic conflicts and civil wars

הסכסוכים האתניים ומלחמות האזרחים

and the suffering that they inflict.

ואת הסבל שהם גורמים.

Three things stand out:

ישנם שלושה דברים עיקריים:

leadership, diplomacy

מנהיגות, דיפלומטיה

and institutional design.

ועיצוב המוסדות.

What I will focus on in my talk

הדברים בהם אתמקד בהרצאה זו

is why they matter, how they matter,

הם מדוע הם חשובים, איך הם משפיעים

and what we can all do

ומה כולנו יכולים לעשות

to make sure that they continue to matter

כדי להבטיח שהם ימשיכו להשפיע

in the right ways,

בדרכים הנכונות,

that is, how all of us can contribute

כלומר, כיצד נוכל כולנו לתרום

to developing and honing the skills

לפיתוח ולחידוד הכישורים

of local and global leaders

של מנהיגים מקומיים וגלובאליים

to make peace

כדי לעשות שלום

and to make it last.

ולקיימו.

But let's start at the beginning.

אבל הבה נתחיל מן ההתחלה.

Civil wars have made news headlines

מלחמות אזרחים יוצרות כותרות

for many decades now,

מזה עשורים רבים,

and ethnic conflicts in particular

ולסכסוכים האתניים במיוחד

have been a near constant presence

יש נוכחות כמעט קבועה

as a major international security threat.

כאיום בינלאומי בטחוני מרכזי.

For nearly two decades now,

כבר קרוב לשני עשורים,

the news has been bad

שהבשורות הן רעות

and the images have been haunting.

והתמונות רודפות אותנו.

In Georgia, after years of stalemate,

בגיאורגיה, אחרי שנים של קפאון,

we saw a full-scale resurgence of violence

ראינו כיצד האלימות מתחדשת בהיקף מלא

in August, 2008.

באוגוסט 2008.

This quickly escalated into a five-day war

זה הסלים במהירות למלחמה בת חמישה ימים

between Russia and Georgia,

בין רוסיה לגיאורגיה,

leaving Georgia ever more divided.

שהותירה את גיאורגיה עוד יותר מפולגת.

In Kenya, contested presidential elections in 2007 --

בקניה, הבחירות הבעייתיות לנשיאות ב-2007 --

we just heard about them --

זה עתה שמענו עליהן --

quickly led to high levels

הובילו במהירות לרמות גבוהות

of inter-ethnic violence

של אלימות בין קבוצות אתניות

and the killing and displacement

ולהרג ולעקירה מבתיהם

of thousands of people.

של אלפי אנשים.

In Sri Lanka,

בסרי-לנקה,

a decades-long civil war

מלחמת אזרחים בת עשרות שנים

between the Tamil minority

בין המיעוט הטמילי

and the Sinhala majority

והרוב הסינהלי

led to a bloody climax in 2009,

הגיע לשיא עקוב מדם ב-2009,

after perhaps as many as 100,000

אחרי שכנראה 100,000

people had been killed

בני-אדם נהרגו

since 1983.

מאז 1983.

In Kyrgyzstan, just over the last few weeks,

בקירגיזיסטן, רק במעט השבועות האחרונים,

unprecedented levels of violence occurred

התגלעה אלימות חסרת-תקדים

between ethnic Kyrgyz

בין העם הקירגיזי

and ethnic Uzbeks.

והעם האוזבקי.

Hundreds have been killed,

מאות נהרגו,

and more than 100,000 displaced,

ויותר מ-100,000 נעקרו מבתיהם,

including many ethnic Uzbeks

ביניהם אוזבקים רבים

who fled to neighboring Uzbekistan.

אשר נמלטו לאוזבקיסטן השכנה.

In the Middle East,

במזרח התיכון,

conflict between Israelis and Palestinians

העימות בין הישראלים והפלשתינאים

continues unabated,

ממשיך ללא הפוגה,

and it becomes ever more difficult

וקשה יותר מתמיד

to see how, just how

לראות איך בדיוק

a possible, sustainable solution

פיתרון אפשרי ובר-קיימא

can be achieved.

הוא בר-השגה.

Darfur may have slipped from the news headlines,

דארפור אולי נעלמה מן הכותרות,

but the killing and displacement there

אבל ההרג ועקירת האנשים שם

continues as well,

עדיין נמשכים,

and the sheer human misery that it creates

והאומללות האנושית המוחלטת שזה יוצר

is very hard to fathom.

קשה מאד להבנה.

And in Iraq, finally,

ולבסוף, בעירק,

violence is on the rise again,

האלימות גואה שוב

and the country has yet to form a government

והארץ הזו טרם הקימה ממשלה

four months after

ארבעה חודשים אחרי

its last parliamentary elections.

הבחירות האחרונות לפרלמנט.

But hang on, this talk is to be about the good news.

אבל רגע אחד, הרצאה זו אמורה לעסוק בבשורות טובות.

So are these now the images of the past?

אם כן, האם אלה תמונות מן העבר?

Well, notwithstanding the gloomy pictures

ובכן, מבלי להתכחש לעובדה שאלה תמונות עגומות

from the Middle East, Darfur,

מהמזרח התיכון, מדארפור,

Iraq, elsewhere,

מעירק וממקומות נוספים,

there is a longer-term trend

הרי שיש מגמה ארוכת-טווח יותר

that does represent some good news.

שאמנם מייצגת בשורות טובות מסוימות.

Over the past two decades, since the end of the Cold War,

בעשרים השנה האחרונות, מאז תום המלחמה הקרה,

there has been an overall decline

היתה ירידה כללית

in the number of civil wars.

במספר מלחמות האזרחים.

Since the high in the early 1990s,

מאז השיא של תחילת שנות התשעים,

with about 50 such civil wars ongoing,

עם כ-50 מלחמות אזרחים מתמשכות כאלה,

we now have 30 percent fewer

יש לנו 30 אחוז פחות

such conflicts today.

סכסוכים כאלה כיום.

The number of people killed in civil wars

מספר האנשים שנהרגו במלחמות אזרחים

also is much lower today

גם הוא נמוך בהרבה היום

than it was a decade ago or two.

מכפי שהיה לפני עשור או שניים.

But this trend is less unambiguous.

אבל מגמה זו פחות ברורה.

The highest level of deaths on the battlefield

התמותה הגבוהה ביותר בשדה הקרב

was recorded between 1998 and 2001,

תועדה בין השנים 1998 ל-2001:

with about 80,000 soldiers, policemen and rebels

80,000 חיילים, שוטרים ומורדים

killed every year.

נהרגו מידי שנה.

The lowest number of combatant casualties

המספר הנמוך ביותר של אבדות בקרב

occurred in 2003,

היה ב-2003:

with just 20,000 killed.

20,000 הרוגים בלבד.

Despite the up and down since then,

למרות העליות והירידות מאז,

the overall trend --

המגמה הכללית--

and this is the important bit --

וזה החלק החשוב--

clearly points downward

מצביעה בבירור כלפי מטה

for the past two decades.

במרוצת שני העשורים האחרונים.

The news about civilian casualties

הבשורות בנוגע להרוגים אזרחיים

is also less bad than it used to be.

גם הן רעות פחות מבעבר.

From over 12,000 civilians

מיותר מ-12,000 אזרחים

deliberately killed in civil wars

שנרצחו במתכוון במלחמות אזרחים

in 1997 and 1998,

ב-1997 וב-1998,

a decade later,

אחרי עשור אחד,

this figure stands at 4,000.

המספר עומד על 4,000.

This is a decrease by two-thirds.

זאת ירידה של שני-שלישים.

This decline would be even more obvious

הירידה הזו היתה ברורה אף יותר

if we factored in the genocide in Rwanda

אילו חישבנו את רצח העם ברואנדה

in 1994.

ב-1994.

But then 800,000 civilians were slaughtered

שבו נטבחו 800,000 אזרחים

in a matter of just a few months.

בתוך חודשים ספורים.

This certainly is an accomplishment

אין ספק שזה הישג

that must never be surpassed.

שלעולם אין להתעלות עליו.

What is also important is to note

חשוב גם לציין

that these figures only tell part of the story.

שמספרים אלה הם רק חלק מן הסיפור.

They exclude people

הם לא כוללים בני-אדם

that died as a consequence of civil war,

שמתו בעקבות מלחמות אזרחים

from hunger or disease, for example.

מרעב או ממחלות, למשל.

And they also do not properly account

והם גם לא מסבירים היטב

for civilian suffering more generally.

את סבלם הכללי יותר של האזרחים.

Torture, rape and ethnic cleansing

העינויים, האונס והטיהור האתני

have become highly effective,

נעשו יעילים ביותר -

if often non-lethal, weapons in civil war.

אף שלרוב אינם קטלניים - ככלי-נשק במלחמות אזרחים.

To put it differently,

אם לנסח זאת אחרת,

for the civilians that suffer the consequences

עבור האזרחים שסובלים מהתוצאות

of ethnic conflict and civil war,

של סכסוך אתני או מלחמת אזרחים,

there is no good war

שום מלחמה איננה טובה

and there is no bad peace.

ושום שלום איננו רע.

Thus, even though every civilian killed,

לכן, למרות שכל מקרה מוות,

maimed, raped, or tortured is one too many,

נכות, אונס או עינויים הוא מקרה אחד יותר מדי,

the fact that the number

העובדה שהמספר

of civilian casualties

של אבדות אזרחיות

is clearly lower today

נמוך יותר בבירור כיום

than it was a decade ago,

מאשר לפני עשר שנים.

is good news.

היא בגדר בשורה טובה.

So, we have fewer conflicts today

אז יש לנו היום פחות סכסוכים

in which fewer people get killed.

עם פחות הרוגים.

And the big question, of course,

והשאלה הגדולה היא, כמובן,

is why?

מדוע?

In some cases,

במקרים מסוימים

there is a military victory of one side.

אחד הצדדים זוכה בנצחון צבאי.

This is a solution of sorts,

זהו פתרון מסוים,

but rarely is it one

אך לעתים נדירות

that comes without human costs

הוא מושג ללא אבדות בנפש

or humanitarian consequences.

או השלכות בהיבט ההומניטרי.

The defeat of the Tamil Tigers in Sri Lanka

תבוסת "הנמרים הטמיליים" בסרי-לנקה

is perhaps the most recent example of this,

היא אולי הדוגמה העדכנית ביותר לכך,

but we have seen similar

אך כבר ראינו בעבר

so-called military solutions

"פתרונות" צבאיים,

in the Balkans, in the South Caucasus

בארצות הבלקן, בדרום הקווקז,

and across most of Africa.

וברוב חלקיה של אפריקה.

At times, they are complimented

לעתים, כהשלמה להם,

by negotiated settlements,

מושגים הסכמים בדרך של מו"מ,

or at least cease-fire agreements,

או לפחות הסכמי הפסקת-אש,

and peacekeepers are deployed.

ונשלחים כוחות לצורך שמירה על השקט.

But hardly ever do they represent

אך אלה כמעט לעולם אינם מייצגים

a resounding success --

הצלחה מרעישה--

Bosnia and Herzegovina

בוסניה והרצגובינה

perhaps more so than Georgia.

אולי יותר מאשר גאורגיה.

But for many parts of Africa,

אבל מבחינת מרבית אפריקה,

a colleague of mine once put it this way,

אחד מעמיתי הציג זאת כך:

"The cease-fire on Tuesday night

"הפסקת האש של יום שלישי בערב

was reached just in time

הושגה בדיוק בזמן כדי לאפשר

for the genocide to start on Wednesday morning."

את התחלת טבח העם של יום רביעי בבוקר."

But let's look at the good news again.

אך הבה ונבדוק שוב את הבשורות הטובות.

If there's no solution on the battlefield,

אם אין פתרון בשדה הקרב,

three factors can account

יש שלושה גורמים שעשויים להסביר

for the prevention of ethnic conflict and civil war,

את מניעת הסכסוך האתני ומלחמת האזרחים,

or for sustainable peace afterwards:

או את השלום הבר-קיימא שבהמשך:

leadership, diplomacy

מנהיגות, דיפלומטיה

and institutional design.

ועיצוב המוסדות.

Take the example of Northern Ireland.

קחו לדוגמה את צפון אירלנד.

Despite centuries of animosity,

למרות מאות שנים של עוינות,

decades of violence

עשרות שנות אלימות

and thousands of people killed,

ואלפי הרוגים,

1998 saw the conclusion

1998 חזתה בחתימת

of an historic agreement.

הסכם היסטורי.

Its initial version was skillfully mediated

גירסתו הראשונית הושגה בתיווכו המיומן

by Senator George Mitchell.

של הסנטור ג'ורג' מיטשל.

Crucially, for the long-term success

ובאופן מכריע, להבטחת ההצלחה לטווח הארוך

of the peace process in Northern Ireland,

של תהליך השלום בצפון אירלנד,

he imposed very clear conditions

הוא אכף תנאים ברורים מאד

for the participation and negotiations.

לגבי ההשתתפות והמשא-ומתן,

Central among them,

שהמרכזי בהם

a commitment

היה התחייבות

to exclusively peaceful means.

לנקוט באמצעים ייחודיים לשמירה על השלום.

Subsequent revisions of the agreement

התיקונים שנעשו בהמשך בהסכם זה

were facilitated by the British and Irish governments,

נעשו בקלות ע"י הממשלים הבריטי והאירי,

who never wavered in their determination

שלא הרפו מנחישותם

to bring peace and stability to Northern Ireland.

להביא שלום ויציבות לצפון אירלנד.

The core institutions

מוסדות הליבה

that were put in place in 1998

שהוקמו ב-1998

and their modifications

והשינויים שהוכנסו בהם

in 2006 and 2008

ב-2006 וב-2008

were highly innovative

היו חדשניים באמת ובתמים,

and allowed all conflict parties

ואיפשרו לכל הצדדים בסכסוך

to see their core concerns and demands addressed.

לזכות בהתייחסות לכל דאגותיהם ודרישותיהם המרכזיות.

The agreement combines a power-sharing arrangement

ההסכם שילב בין סידור של חלוקת כוח

in Northern Ireland

בצפון אירלנד

with cross-border institutions

עם מוסדות על-גבוליים

that link Belfast and Dublin

שחיברו בין בלפסט ודבלין

and thus recognizes

ובכך הכירו

the so-called Irish dimension of the conflict.

במה שקרוי "המימד האירי של הסכסוך".

And significantly,

ובאופן מובהק

there's also a clear focus

יש גם מיקוד ברור

on both the rights of individuals

הן בזכויות היחיד

and the rights of communities.

והן בזכויות הקהילה.

The provisions in the agreement may be complex,

פרטי ההסכם הם אולי מורכבים,

but so is the underlying conflict.

אבל כך גם הסכסוך שקדם לו.

Perhaps most importantly,

אולי הכי חשוב,

local leaders repeatedly rose to the challenge of compromise,

שהמנהיגים המקומיים נענו לאתגר הפשרה,

not always fast

לא תמיד במהירות

and not always enthusiastically,

ולא תמיד בהתלהבות,

but rise in the end they did.

אבל הם אכן נענו לו.

Who ever could have imagined

מי היה מאמין

Ian Paisley and Martin McGuinness

שאיאן פאייסלי ומרטין מק'גינס

jointly governing Northern Ireland

ישלטו ביחד בצפון אירלנד

as First and Deputy First Minister?

בתור ראש ממשלה וסגנו?

But then, is Northern Ireland a unique example,

אך האם צפון אירלנד היא מקרה מיוחד,

or does this kind of explanation

או שמא הסבר מסוג זה

only hold more generally

מתאים באופן כללי יותר

in democratic and developed countries?

רק לארצות דמוקרטיות ומפותחות?

By no means.

בהחלט לא.

The ending of Liberia's long-lasting civil war

סיום מלחמת האזרחים הממושכת בליבריה

in 2003

ב-2003

illustrates the importance

ממחיש את החשיבות

of leadership, diplomacy

שיש למנהיגות, לדיפלומטיה

and institutional design

ולעיצוב המוסדות,

as much as the successful prevention

בדיוק כמו המניעה המוצלחת

of a full-scale civil war

של מלחמת-אזרחים מלאה

in Macedonia in 2001,

במקדוניה ב-2001,

or the successful ending

או הסיום המוצלח

of the conflict in Aceh in Indonesia in 2005.

של הסכסוך בשבט האשה באינדונזיה ב-2005.

In all three cases,

בכל שלושת המקרים,

local leaders were willing and able

המנהיגים המקומיים היו מוכנים ומסוגלים

to make peace,

לעשות שלום.

the international community stood ready

הקהילייה הבינלאומית עמדה הכן

to help them negotiate and implement an agreement,

לסייע להם לנהל מו"מ וליישם הסכם,

and the institutions have lived up

והמוסדות קיימו

to the promise that they held

את ההבטחה שנתנו

on the day they were agreed.

ביום ההסכם.

Focusing on leadership, diplomacy

ההתמקדות במנהיגות, בדיפלומטיה

and institutional design

ובעיצוב המוסדות

also helps explain failures to achieve peace,

מסייעת גם להסביר כשלונות בהשגת שלום,

or to make it last.

או בשמירה עליו.

The hopes that were vested in the Oslo Accords

התקוות שנתלו בהסכמי אוסלו

did not lead to an end

לא הביאו לסיום

of the Israeli/Palestinian conflict.

הסכסוך הישראלי-פלשתיני.

Not all the issues that needed to be resolved

לא כל הסוגיות שתבעו פתרון

were actually covered in the agreements.

זכו להתייחסות בהסכמים.

Rather, local leaders committed

תחת זאת, המנהיגים המקומיים התחייבו

to revisiting them later on.

לטפל בהם בעתיד.

Yet instead of grasping this opportunity,

אך במקום לקפוץ על ההזדמנות,

local and international leaders

המנהיגים המקומיים והעולמיים

soon disengaged

ניתקו מגע

and became distracted

ודעתם הוסחה

by the second Intifada, the events of 9/11

ע"י האינתיפאדה השניה, אירועי ה-11.9

and the wars in Afghanistan and Iraq.

והמלחמות באפגניסטן ובעירק.

The comprehensive peace agreement for Sudan

הסכם השלום המקיף עבור סודאן

signed in 2005

נחתם ב-2005

turned out to be less comprehensive than envisaged,

והתברר כמקיף פחות מכפי שחזו לו,

and its provisions may yet bear the seeds

וייתכן שההסכמות שבו עוד ישאו פרי

of a full-scale return to war

בצורת חזרה למלחמה מלאה

between north and south.

בין הצפון לדרום.

Changes and shortcomings in leadership,

שינויים וקוצר-יד בקרב ההנהגה,

more off than on international diplomacy

הרבה יותר מאשר בדיפלומטיה הבינלאומית,

and institutional failures

ומאשר הכשלונות המוסדיים,

account for this

מסבירים זאת

in almost equal measure.

כמעט ביחס ישר.

Unresolved boundary issues, squabbles over oil revenues,

סוגיות גבול לא-פתורות, מריבות על כספי נפט,

the ongoing conflict in Darfur,

הסכסוך המתמשך בדארפור,

escalating tribal violence in the south

ההסלמה באלימות השבטית בדרום

and generally weak state capacity

ומדינה חלשה באופן כללי,

across all of Sudan

בכל סודאן

complete a very depressing picture

מציירים כולם תמונה מדכאת מאד

of the state of affairs

של מצב העניינים

in Africa's largest country.

בארץ הגדולה ביותר באפריקה.

A final example: Kosovo.

ודוגמה אחרונה: קוסובו.

The failure to achieve

הכשלון להשיג

a negotiated solution for Kosovo

פתרון של מו"מ עבור קוסובו

and the violence, tension

והאלימות, המתיחות

and de facto partition that resulted from it

והחלוקה דה-פקטו שנבעה מכך

have their reasons

סיבותיהם נעוצות

in many, many different factors.

בהרבה גורמים שונים.

Central among them are three.

מתוכם, שלושה הם הגורמים המרכזיים.

First, the intransigence of local leaders

ראשית, חוסר הגמישות של מנהיגים מקומיים

to settle for nothing less

ואי-נכונותם לוותר על קוצו של יו"ד

than their maximum demands.

מדרישותיהם המרביות.

Second, an international diplomatic effort

שנית, מאמץ דיפלומטי בינלאומי

that was hampered from the beginning

שהוכשל למן ההתחלה

by Western support for Kosovo's independence.

ע"י הסיוע המערבי לעצמאות קוסובו.

And third, a lack of imagination

ושלישית, חוסר דמיון

when it came to designing institutions

בשלב של עיצוב המוסדות

that could have addressed the concerns

שיוכלו להתייחס לדאגות

of Serbs and Albanians alike.

של הסרבים והאלבנים גם יחד.

By the same token --

באותה מטבע--

and here we have some good news again --

וכאן יש לנו שוב כמה בשורות טובות--

the very fact that there is a high-level,

עצם העובדה שיש נוכחות רמת-דרג,

well-resourced international presence

בינלאומית ורבת-תושיה

in Kosovo

בקוסובו

and the Balkans region more generally

ובאזור הבלקן בכלל

and the fact that local leaders on both sides

והעובדה שהמנהיגים המקומיים משני הצדדים

have showed relative restraint,

הפגינו איפוק יחסי,

explains why things have not been worse

מסבירות מדוע המצב לא החמיר

over the past two years since 2008.

בשניים האחרונות, מאז 2008.

So even in situations

אז אפילו במצבים

where outcomes are less than optimal,

שבהם התוצאות הן פחות ממיטביות,

local leaders

למנהיגים המקומיים

and international leaders have a choice,

ולמנהיגים הבינלאומיים יש ברירה,

and they can make a difference for the better.

והם יכולים לשנות לטובה את פני הדברים.

A cold war

מלחמה קרה

is not as good

אינה טובה בה-במידה

as a cold peace,

כמו שלום קר.

but a cold peace

אבל שלום קר

is still better than a hot war.

הוא בכל זאת טוב יותר ממלחמה חמה.

Good news is also about learning the right lesson.

בשורות טובות נוגעות גם ללמידת הלקח הנכון.

So what then distinguishes

אז מה מבדיל

the Israeli/Palestinian conflict

בין הסכסוך הישראלי-פלשתיני

from that in Northern Ireland,

לבין זה של צפון אירלנד,

or the civil war in Sudan

או בין מלחמת האזרחים בסודאן

from that in Liberia?

לבין זו של ליבריה?

Both successes and failures

ההצלחות והכשלונות בשני המקרים

teach us several critically important things

מלמדות אותנו כמה דברים חשובים במידה מכרעת

that we need to bear in mind

שעלינו לזכור

if we want the good news to continue.

אם יש לנו עניין בבשורות טובות נוספות.

First, leadership.

ראשית, מנהיגות.

In the same way in which ethnic conflict and civil war

בדיוק כשם שסכסוך אתני ומלחמת-אזרחים

are not natural

אינם דברים טבעיים,

but man-made disasters,

אלא אסונות מעשה-אדם,

their prevention and settlement

כך גם מניעתם ויישובם

does not happen automatically either.

לא יתרחשו מעצמם.

Leadership needs to be capable,

על המנהיגות להיות מוכשרת,

determined and visionary

נחושה ובעלת-חזון

in its commitment to peace.

במחוייבותה לשלום.

Leaders need to connect to each other

על המנהיגים לתקשר אלה עם אלה

and to their followers,

ועם אוהדיהם,

and they need to bring them along

והם צריכים למשוך אותם יחד עימם

on what is an often arduous journey

בדרך שהיא לעתים קשה ומפרכת

into a peaceful future.

לעבר עתיד של שלום.

Second, diplomacy.

שנית, דיפלומטיה.

Diplomacy needs to be well resourced,

הדיפלומטיה צריכה להיות רבת-תושיה,

sustained,

עמידה,

and apply the right mix of incentives and pressures

ועליה להפעיל תערובת נכונה של תמריצים ולחצים

on leaders and followers.

על המנהיגים ואוהדיהם.

It needs to help them reach an equitable compromise,

עליה לעזור להם להגיע לפשרה הוגנת,

and it needs to ensure

ועליה להבטיח

that a broad coalition

שקואליציה רחבה

of local, regional

של תומכים מקומיים, אזוריים

and international supporters

ובינלאומיים

help them implement their agreement.

תסייע להם ביישום ההסכם אותו השיגו.

Third, institutional design.

שלישית, עיצוב המוסדות.

Institutional design requires

עיצוב המוסדות מחייב

a keen focus on issues,

התמקדות בהירה בסוגיות השונות,

innovative thinking

חשיבה חדשנית,

and flexible and well-funded implementation.

ויישום גמיש וממומן היטב.

Conflict parties need to move away

הצדדים בסכסוך צריכים לוותר

from maximum demands

על דרישותיהם המרביות,

and towards a compromise

ולנוע לעבר פשרה

that recognizes each other's needs.

שתכיר בצרכי כל צד.

And they need to think

כמו כן, עליהם לחשוב

about the substance of their agreement

על מהות ההסכם שלהם

much more than about

הרבה יותר מאשר

the labels they want to attach to them.

על התוויות שהם רוצים להצמיד זה לזה.

Conflict parties also need to be prepared

הצדדים בסכסוך צריכים גם להיות מוכנים

to return to the negotiation table

לשוב אל שולחן הדיונים

if the agreement implementation stalls.

אם יישום ההסכם מתעכב.

For me personally,

אישית, מבחינתי,

the most critical lesson of all is this:

הלקח המכריע מכולם הוא זה:

Local commitment to peace

ההתחייבות המקומית לשלום

is all-important,

היא חשובה ביותר,

but it is often not enough

אך לעתים קרובות אין בה די

to prevent or end violence.

למנוע או לסיים אלימות.

Yet, no amount of diplomacy

אולם שום מידה של דיפלומטיה

or institutional design

או עיצוב מוסדות

can make up for local failures

יכולים לפצות על כשלונות מקומיים

and the consequences that they have.

ותוצאותיהם.

Therefore, we must invest

לפיכך, עלינו להשקיע

in developing leaders,

בהכשרת מנהיגים,

leaders that have the skills,

מנהיגים בעלי כישורים

vision and determination

חזון ונחישות

to make peace.

לעשות שלום.

Leaders, in other words,

מנהיגים, במלים אחרות,

that people will trust

שבני-אדם יתנו בהם אמון

and that they will want to follow

ושירצו ללכת אחריהם

even if that means

גם אם זה אומר

making hard choices.

בכיוון של בחירות קשות.

A final thought:

מחשבה אחרונה:

Ending civil wars

סיום של מלחמות אזרחים

is a process that is fraught with dangers,

הוא תהליך הרה-סכנות,

frustrations and setbacks.

תסכולים ונסיגות.

It often takes a generation to accomplish,

לעתים קרובות השלמתו אורכת שנות-דור,

but it also requires us, today's generation,

אך זה גם מחייב אותנו, הדור של היום,

to take responsibility

לקחת אחריות

and to learn the right lessons

וללמוד את הלקחים הנכונים

about leadership, diplomacy

בנוגע למנהיגות, דיפלומטיה

and institutional design,

ועיצוב מוסדות,

so that the child soldiers of today

כדי שהילדים-חיילים של היום

can become the children of tomorrow.

יוכלו להיות הילדים של מחר.

Thank you.

תודה רבה.

(Applause)

[מחיאות כפיים]