The history of human emotions | Tiffany Watt Smith

מתרגם: Shlomo Adam מבקר: Sigal Tifferet

I would like to begin with a little experiment.

אני רוצה לפתוח בניסוי קטן.

In a moment, I'm going to ask if you would close your eyes

בעוד רגע אבקש מכם לעצום את העיניים

and see if you can work out

ולראות אם תצליחו לזהות

what emotions you're feeling right now.

את הרגשות שאתם מרגישים כרגע.

אינכם אמורים להתוודות עליהם;

Now, you're not going to tell anyone or anything.

The idea is to see how easy or perhaps hard you find it

הרעיון הוא לראות באיזו קלות, או קושי,

to pinpoint exactly what you're feeling.

אתם מצליחים לזהות במדויק מה אתם מרגישים.

And I thought I'd give you 10 seconds to do this.

חשבתי להקציב לזה 10 שניות.

OK?

בסדר?

Right, let's start.

טוב, הבה נתחיל.

בסדר, תם הזמן.

OK, that's it, time's up.

How did it go?

איך היה?

אולי חשתם נתונים ללחץ מסוים,

You were probably feeling a little bit under pressure,

maybe suspicious of the person next to you.

אולי חשדתם באדם שלצידכם;

Did they definitely have their eyes closed?

האם הוא או היא עצמו עיניים באמת?

Perhaps you felt some strange, distant worry

אולי חשתם איזו דאגה משונה ומרוחקת

about that email you sent this morning

בנוגע לדוא"ל ששלחתם הבוקר,

or excitement about something you've got planned for this evening.

או התרגשות לקראת משהו שתכננתם להערב.

Maybe you felt that exhilaration that comes when we get together

אולי חשתם את התרוממות הרוח שמופיעה כשמתכנסים יחד בקבוצות גדולות,

in big groups of people like this;

כמו זאת;

the Welsh called it "hwyl,"

בני וויילס מכנים זאת "הוול,"

from the word for boat sails.

מהמילה "מפרש."

Or maybe you felt all of these things.

ואולי חשתם את כל אלה.

There are some emotions which wash the world in a single color,

יש רגשות שצובעים את העולם בצבע יחיד,

like the terror felt as a car skids.

כמו האימה שחשים כשהמכונית מחליקה.

But more often, our emotions crowd and jostle together

אך לעתים קרובות יותר, הרגשות צפופים ומתנגשים זה בזה

until it is actually quite hard to tell them apart.

עד שקשה למדי להבחין ביניהם.

Some slide past so quickly you'd hardly even notice them,

יש שחומקים במהירות כה רבה, עד שכמעט ולא משגיחים בהם,

כמו הנוסטלגיה שגורמת לכם להושיט יד אל מותג מוכר במרכול.

like the nostalgia that will make you reach out

to grab a familiar brand in the supermarket.

And then there are others that we hurry away from,

ויש רגשות שאנו ממהרים לחמוק מהם,

fearing that they'll burst on us,

שמא יעלו על גדותיהם ויציפו אותנו

like the jealousy that causes you to search a loved one's pockets.

כמו הקנאה שגורמת לנו לחטט בכיסים של אדם אהוב.

And of course, there are some emotions which are so peculiar,

וכמובן, יש רגשות כה משונים,

you might not even know what to call them.

שלפעמים איננו יודעים איך לכנותם.

Perhaps sitting there, you had a little tingle of a desire

ביושבכם כאן, אולי עלתה בכם דקירת-תשוקה קלה

for an emotion one eminent French sociologist called "ilinx,"

של הרגש שסוציולוג צרפתי ידוע כינה "אילינקס":

הטירוף הקל שמתלווה לפעולות תוהו קלות-ערך.

the delirium that comes with minor acts of chaos.

For example, if you stood up right now and emptied the contents of your bag

למשל, לקום פתאום ולרוקן את תכולת התיק על הרצפה.

all over the floor.

Perhaps you experienced one of those odd, untranslatable emotions

אולי חוויתם את אחד מאותם רגשות מוזרים, שקשה לתרגם,

for which there's no obvious English equivalent.

ושאין להם מילה מקבילה באנגלית.

You might have felt the feeling the Dutch called "gezelligheid,"

אולי חשתם את הרגש שההולנדים מכנים "גיזליהייד,"

being cozy and warm inside with friends when it's cold and damp outside.

להרגיש נוחות וחמימות בבית בחברת ידידים, כשבחוץ קר ורטוב.

Maybe if you were really lucky,

ואם באמת התמזל מזלכם,

you felt this:

חשתם את זה:

"basorexia,"

"באסורקסיה,"

a sudden urge to kiss someone.

דחף פתאומי לנשק מישהו.

(Laughter)

(צחוק)

We live in an age

אנו חיים בעידן

when knowledge of emotions is an extremely important commodity,

שבו ידע הרגשות הוא מוצר בעל חשיבות עצומה,

where emotions are used to explain many things,

כשהרגשות משמשים להסביר דברים רבים,

הם מנוצלים ע"י הפוליטיקאים שלנו,

exploited by our politicians,

מתומרנים בידי אלגוריתמים.

manipulated by algorithms.

Emotional intelligence, which is the skill of being able to recognize and name

האינטליגנציה הרגשית, המיומנות לזהות ולנקוב בשמות רגשותיך

your own emotions and those of other people,

ורגשות הזולת,

is considered so important, that this is taught in our schools and businesses

מקובלת כחשובה כל-כך, עד שהיא נלמדת בבתי-ספר ובעסקים

and encouraged by our health services.

וזוכה לעידוד מצד שירותי הבריאות שלנו.

But despite all of this,

אבל חרף כל זאת,

I sometimes wonder

אני תוהה לפעמים

אם החשיבה שלנו על רגשות הולכת ונעשית דלה.

if the way we think about emotions is becoming impoverished.

Sometimes, we're not even that clear what an emotion even is.

לפעמים כבר לא ברור לנו אפילו מהו רגש.

You've probably heard the theory

אולי שמעתם על התיאוריה,

that our entire emotional lives can be boiled down

לפיה ניתן לתמצת את כל חיי הרגש שלנו

לקומץ רגשות בסיסיים.

to a handful of basic emotions.

This idea is actually about 2,000 years old,

הרעיון הזה הוא בעצם בן כ-2,000 שנה,

but in our own time,

אבל בימינו,

יש פסיכולוגים אבולוציוניים שטוענים שששת הרגשות האלה -

some evolutionary psychologists have suggested that these six emotions --

שמחה, עצב, פחד, גועל, כעס, הפתעה -

happiness, sadness, fear, disgust, anger, surprise --

כל אדם בעולם מבטא אותם בדיוק באותו האופן,

are expressed by everyone across the globe in exactly the same way,

and therefore represent the building blocks

ולכן הם מייצגים את אבני הבניין

של כל חיי הרגש שלנו.

of our entire emotional lives.

כשרואים כך את הרגש,

Well, if you look at an emotion like this,

הריהו רפלקס פשוט:

then it looks like a simple reflex:

it's triggered by an external predicament,

הוא מופעל ע"י מצב חיצוני,

it's hardwired,

הוא צרוב בנו,

it's there to protect us from harm.

ונועד להגן עלינו.

אתם רואים דוב, קצב הלב מואץ,

So you see a bear, your heart rate quickens,

your pupils dilate, you feel frightened, you run very, very fast.

האישונים מתרחבים, אתם חשים פחד ורצים מהר, מהר.

The problem with this picture is,

הבעיה היא שתיאור זה

it doesn't entirely capture what an emotion is.

אינו ממצה לגמרי את מהות הרגש.

Of course, the physiology is extremely important,

ברור שהמרכיב הפיזיולוגי חשוב ביותר,

but it's not the only reason why we feel the way we do

אבל זו אינה הסיבה היחידה למה שאנו חשים

at any given moment.

בכל רגע נתון.

מה דעתכם על כך שבמאה ה-12

What if I was to tell you that in the 12th century,

היו זמרים נודדים שלא חשבו

some troubadours didn't see yawning

שהפיהוק נגרם מעייפות או משעמום, כפי שאנו חושבים היום,

as caused by tiredness or boredom like we do today,

but thought it a symbol of the deepest love?

אלא ראו בו אות לאהבה עמוקה?

Or that in that same period, brave men -- knights --

ושבאותה התקופה, גברים אמיצים - אבירים -

נהגו להתעלף מתוך פחד?

commonly fainted out of dismay?

What if I was to tell you

מה תאמרו על כך

that some early Christians who lived in the desert

שאחדים מראשוני הנוצרים שחיו במדבר

believed that flying demons who mainly came out at lunchtime

האמינו ששדים מעופפים שמופיעים בעיקר בזמן ארוחת הצהריים

could infect them with an emotion they called "accidie,"

עלולים להדביק אותם ברגש שאותו כינו "אסידי," "אסידיה,"

מעין עייפות עמוקה שהיתה לעתים כה עזה

a kind of lethargy that was sometimes so intense

it could even kill them?

שהיה בכוחה להרוג אותם?

Or that boredom, as we know and love it today,

או שאת השעמום המוכר והאהוב עלינו,

was first really only felt by the Victorians,

הרגישו בתחילה רק הויקטוריאנים,

in response to new ideas about leisure time and self-improvement?

בתגובה לרעיונות חדשים בנוגע לשעות-פנאי ולשיפור עצמי?

What if we were to think again

מה אם נחשוב מחדש

על אותן מלים משונות וקשות לתרגום ששימשו לתיאור רגשות,

about those odd, untranslatable words for emotions

and wonder whether some cultures might feel an emotion more intensely

ונתהה אם תרבויות מסוימות חשו רגש כלשהו בעוצמה כה רבה

רק משום שטרחו לכנותו בשם ולדבר עליו,

just because they've bothered to name and talk about it,

כמו המילה רוסית "טוסקה,"

like the Russian "toska,"

a feeling of maddening dissatisfaction

רגש של מורת-רוח מרגיזה

שאמרו שהיא נישאת ברוח הנושבת מהמישורים הגדולים.

said to blow in from the great plains.

ההתפתחויות האחרונות במדעים הקוגניטיביים מראות

The most recent developments in cognitive science show

that emotions are not simple reflexes,

שרגשות אינם רפלקסים פשוטים,

but immensely complex, elastic systems

אלא מערכות גמישות ומורכבות ביותר

that respond both to the biologies that we've inherited

שמגיבות גם לביולוגיה שירשנו

and to the cultures that we live in now.

וגם לתרבות בה אנו חיים.

They are cognitive phenomena.

הרגשות הם תופעה קוגניטיבית.

They're shaped not just by our bodies, but by our thoughts,

הם לא רק מעוצבים ע"י גופנו אלא גם ע"י המחשבות,

our concepts, our language.

המושגים והשפה שלנו.

The neuroscientist Lisa Feldman Barrett has become very interested

מדענית המוח ליסה פלדמן בארט החלה להתעניין מאד

in this dynamic relationship between words and emotions.

ביחסים הדינמיים שבין המלים לרגשות.

She argues that when we learn a new word for an emotion,

היא טוענת שכאשר אנו לומדים מילה חדשה המתארת רגש,

ינבעו בהכרח תחושות חדשות.

new feelings are sure to follow.

As a historian, I've long suspected that as language changes,

כהיסטוריונית, אני חושדת זה מכבר שככל שהשפה משתנה,

our emotions do, too.

משתנים גם הרגשות שלנו.

When we look to the past, it's easy to see that emotions have changed,

במבט אל העבר קל לראות שהרגשות השתנו,

sometimes very dramatically,

לעתים בצורה דרמטית מאד,

in response to new cultural expectations and religious beliefs,

בתגובה לציפיות תרבותיות ולאמונות דתיות חדשות,

new ideas about gender, ethnicity and age,

לרעיונות חדשים סביב מגדר, אתניות וגיל,

ואף בתגובה לאידאולוגיות פוליטיות וכלכליות חדשות.

even in response to new political and economic ideologies.

לרגשות יש היסטוריה

There is a historicity to emotions

that we are only recently starting to understand.

שרק לאחרונה אנו מתחילים להבין.

So I agree absolutely that it does us good to learn new words for emotions,

לכן אני מסכימה בהחלט שיועיל לנו ללמוד שמות חדשים לרגשות,

but I think we need to go further.

אבל לדעתי עלינו להרחיק מעבר לכך.

I think to be truly emotionally intelligent,

לדעתי, כדי להיות באמת נבונים רגשית,

we need to understand where those words have come from,

עלינו להבין מניין באו השמות האלה,

and what ideas about how we ought to live and behave

ואילו רעיונות, איך יש לחיות ולהתנהג,

הם מבריחים בתוכם.

they are smuggling along with them.

Let me tell you a story.

אספר לכם סיפור.

It begins in a garret in the late 17th century,

הוא מתחיל בעליית-גג בשלהי המאה ה-17,

in the Swiss university town of Basel.

בעיר האוניברסיטאית בזל שבשווייץ.

Inside, there's a dedicated student living some 60 miles away from home.

מתגורר שם סטודנט שקדן, במרחק כ-100 ק"מ מביתו.

He stops turning up to his lectures,

הוא מפסיק להגיע להרצאות,

and his friends come to visit and they find him dejected and feverish,

וכשחבריו באים לבקרו הם מגלים שהוא מדוכא וקודח,

having heart palpitations,

סובל מפרפורי לב,

strange sores breaking out on his body.

פצעים מוזרים צצים בגופו.

Doctors are called,

הם קוראים לרופאים

and they think it's so serious that prayers are said for him

ומצבו כה חמור בעיניהם, עד כי מתפללים לשלומו בכנסיה המקומית.

in the local church.

ורק כאשר מתכוננים להחזיר את הצעיר לביתו,

And it's only when they're preparing to return this young man home

so that he can die,

כדי למות שם,

הם מבינים מה קורה,

that they realize what's going on,

because once they lift him onto the stretcher,

כי ברגע בו הם מעבירים אותו אל האלונקה,

נשימתו נעשית קלה יותר.

his breathing becomes less labored.

And by the time he's got to the gates of his hometown,

ועם הגיעם לשערי עירו,

he's almost entirely recovered.

הוא החלים כמעט כליל.

And that's when they realize

ואז הם הבינו

that he's been suffering from a very powerful form of homesickness.

שהוא סבל מצורה רבת-עוצמה של געגועים הביתה.

It's so powerful, that it might have killed him.

הגעגועים היו כה עזים, שהם יכלו להרוג אותו.

Well, in 1688, a young doctor, Johannes Hofer,

ב-1688, רופא צעיר בשם יוהנס הופר

heard of this case and others like it

שמע על מקרהו ועל מקרים דומים

and christened the illness "nostalgia."

והכתיר את המחלה בשם "נוסטלגיה".

The diagnosis quickly caught on in medical circles around Europe.

האבחנה התפשטה במהירות בחוגי הרפואה האירופיים.

The English actually thought they were probably immune

האנגלים חשבו שהם כנראה מחוסנים

because of all the travel they did in the empire and so on.

עקב כל נסיעותיהם ברחבי האימפריה שלהם וכדומה.

But soon there were cases cropping up in Britain, too.

אבל במהרה צצו מקרים כאלה גם בבריטניה.

The last person to die from nostalgia

האדם האחרון שמת מנוסטלגיה

היה חייל אמריקני שלחם בצרפת במלחמת העולם הראשונה.

was an American soldier fighting during the First World War in France.

How is it possible that you could die from nostalgia

איך ייתכן שאפשר היה למות מנוסטלגיה

less than a hundred years ago?

לפני פחות ממאה שנה?

But today, not only does the word mean something different --

אבל היום, לא רק שיש למילה זו משמעות אחרת -

a sickening for a lost time rather than a lost place --

געגוע לתקופה אבודה ולא למקום אבוד -

but homesickness itself is seen as less serious,

אלא שגעגועים הביתה נחשבים לפחות חמורים,

sort of downgraded from something you could die from

והם הורדו בדרגה ממשהו שאפשר למות ממנו

לדאגה שהילדים עלולים לסבול מכך כשהם ישנים אצל חברים.

to something you're mainly worried your kid might be suffering from

at a sleepover.

This change seems to have happened in the early 20th century.

נראה שהשינוי קרה בתחילת המאה ה-20,

But why?

אבל מדוע?

האם בגלל המצאת הטלפון או התרחבות רשת הרכבות?

Was it the invention of telephones or the expansion of the railways?

Was it perhaps the coming of modernity,

האם בגלל הופעת המודרניות,

with its celebration of restlessness and travel and progress

שחוגגת את חוסר המנוח, הנסיעות והקידמה

שגרמו לגעגועים אל המוכר

that made sickening for the familiar

seem rather unambitious?

להיראות פחות רציניים?

You and I inherit that massive transformation in values,

אתם ואני ירשנו את השינוי העצום בערכים,

וזו סיבה אחת לכך שאיננו מרגישים געגועים הביתה

and it's one reason why we might not feel homesickness today

as acutely as we used to.

בחומרה רבה כמו פעם.

חשוב להבין

It's important to understand

שהשינויים ההיסטוריים הגדולים האלה משפיעים על רגשותינו

that these large historical changes influence our emotions

partly because they affect how we feel about how we feel.

חלקית, כי הם משנים את הרגשתנו לגבי רגשותינו.

Today, we celebrate happiness.

היום אנו מעלים על נס את האושר.

Happiness is supposed to make us better workers

האושר אמור להפוך אותנו לעובדים, הורים ובני זוג טובים יותר;

and parents and partners;

it's supposed to make us live longer.

הוא אמור להאריך את חיינו.

In the 16th century,

במאה ה-16,

sadness was thought to do most of those things.

ראו בעצב את הגורם למרבית הדברים האלה.

It's even possible to read self-help books from that period

אפשר אפילו לקרוא ספרי עזרה-עצמית מאותם ימים

שמנסים לעודד את העצב אצל הקוראים

which try to encourage sadness in readers

by giving them lists of reasons to be disappointed.

בעזרת רשימות של דברים שאפשר להתאכזב מהם.

(Laughter)

(צחוק)

These self-help authors thought you could cultivate sadness as a skill,

מחברי אותם ספרים חשבו שיש לטפח את העצב כמיומנות,

משום שההתמחות בו היתה אמורה לחשל אותך

since being expert in it would make you more resilient

לקראת אירועים רעים, שאכן קרו.

when something bad did happen to you, as invariably it would.

I think we could learn from this today.

לדעתי יש כאן לקח עבורנו.

Feel sad today, and you might feel impatient, even a little ashamed.

מי שעצוב היום ירגיש אולי קוצר-רוח או אף מעט בושה;

Feel sad in the 16th century, and you might feel a little bit smug.

אך מי שהיה עצוב במאה ה-16 אולי חש זחוח במידה-מה.

Of course, our emotions don't just change across time,

וכמובן, רגשותינו אינם משתנים במשך הזמן,

they also change from place to place.

אלא גם ממקום למקום.

The Baining people of Papua New Guinea speak of "awumbuk,"

אנשי שבט הביינינג מפפואה גיניאה החדשה

מדברים על "אוומבוק,"

העייפות הכבדה שיורדת עליהם כשהאורח סוף-סוף עוזב.

a feeling of lethargy that descends when a houseguest finally leaves.

(Laughter)

(צחוק)

Now, you or I might feel relief,

אתם ואני אולי חווים אז תחושת רווחה,

אבל בתרבות הביינינג,

but in Baining culture,

חושבים שהאורח שעוזב משיל מעליו מעין כבדות

departing guests are thought to shed a sort of heaviness

so they can travel more easily,

כדי שיוכל לנוע ביתר קלות,

ואותה כבדות מזהמת את האוויר שגורמת לאוומבוק הזה.

and this heaviness infects the air and causes this awumbuk.

ולכן הם משאירים בחוץ קערת מים למשך הלילה,

And so what they do is leave a bowl of water out overnight

כדי לספוג את הכבדות,

to absorb this air,

ולמחרת, השכם בבוקר, הם מתעוררים ועורכים טקס

and then very early the next morning, they wake up and have a ceremony

ושופכים את המים.

and throw the water away.

Now, here's a good example

הרי לכם דוגמה טובה

לשילוב בין מנהגים רוחניים למציאות גיאוגרפית

of spiritual practices and geographical realities combining

במטרה לעורר רגש מוגדר

to bring a distinct emotion into life

and make it disappear again.

ולגרום לו להיעלם.

One of my favorite emotions is a Japanese word, "amae."

אחד הרגשות האהובים עלי הוא המילה היפנית "אמאי."

Amae is a very common word in Japan,

"אמאי" היא מילה נפוצה מאד ביפן,

but it is actually quite hard to translate.

אבל קשה למדי לתרגם אותה.

It means something like the pleasure that you get

המשמעות היא בערך העונג שאתה מפיק

when you're able to temporarily hand over responsibility for your life

מכך שאתה יכול למסור זמנית את האחריות לחייך

to someone else.

למישהו אחר.

(Laughter)

(צחוק)

Now, anthropologists suggest

יש אנתרופולוגים שטוענים

that one reason why this word might have been named and celebrated

שאחת הסיבות לכך שמילה זו נטבעה והתקבלה מאד ביפן,

in Japan

is because of that country's traditionally collectivist culture,

היא בגלל מסורת התרבות הקיבוצית באותה ארץ,

whereas the feeling of dependency

בעוד שתחושת התלות

may be more fraught amongst English speakers,

נפוצה ביותר בקרב דוברי אנגלית

who have learned to value self-sufficiency and individualism.

שלמדו להעריך את הריבונות והאינדיבידואליות.

זה אולי פשטני מעט,

This might be a little simplistic,

but it is tantalizing.

אבל זה מרתק.

What might our emotional languages tell us not just about what we feel,

מה יכולות שפות הרגש שלנו ללמד אותנו, לא רק על מה שאנו חשים,

אלא גם על מה שאנו הכי מעריכים?

but about what we value most?

Most people who tell us to pay attention to our well-being

רוב האנשים שאומרים לנו להקדיש תשומת-לב לרווחתנו

מדברים על החשיבות של מתן שמות לרגשותינו.

talk of the importance of naming our emotions.

But these names aren't neutral labels.

אבל שמות אלה אינם תגיות נייטרליות.

They are freighted with our culture's values and expectations,

הם כורעים תחת נטל ערכיה וציפיותיה של תרבותנו,

והם נושאים רעיונות לגבי מי שאנו חושבים שאנחנו.

and they transmit ideas about who we think we are.

Learning new and unusual words for emotions will help attune us

למידת שמות חדשים ושונים עבור רגשותינו עשוי לעזור לכוונן אותנו

to the more finely grained aspects of our inner lives.

להיבטים המעודנים יותר הטמונים בחיינו הפנימיים.

But more than this, I think these words are worth caring about,

אבל מעבר לכך, נראה לי שכדאי שיהיה לנו איכפת משמות אלה,

because they remind us how powerful the connection is

משום שהם מזכירים לנו מה עז הקשר

between what we think

בין מה שאנו חושבים

and how we end up feeling.

ומה שאנו מרגישים בסופו של דבר.

אינטליגנציה רגשית אמיתית מחייבת אותנו להבין

True emotional intelligence requires that we understand

את הכוחות החברתיים, הפוליטיים, התרבותיים

the social, the political, the cultural forces

שעיצבו את אמונותינו באשר לרגשותינו

that have shaped what we've come to believe about our emotions

and understand how happiness or hatred or love or anger

ואיך השמחה, השנאה, האהבה או הכעס

might still be changing now.

עדיין ממשיכים לשנות אותנו.

Because if we want to measure our emotions

משום שאם אנו רוצים למדוד את רגשותינו,

and teach them in our schools

להורות אותם בבתי הספר

and listen as our politicians tell us how important they are,

ולהקשיב לפוליטיקאים שלנו באומרם כמה הם חשובים,

אז כדאי מאד שנבין

then it is a good idea that we understand

מה מקור הנחות היסוד שלנו בנוגע אליהם,

where the assumptions we have about them

have come from,

and whether they still truly speak to us now.

ואם אנו עדיין אכן מכירים בהן.

I want to end with an emotion I often feel

אני רוצה לסיים עם רגש שאני מרבה לחוש בעבודתי כהיסטוריונית.

when I'm working as a historian.

It's a French word, "dépaysement."

זאת מילה בצרפתית: "דפאיסמו."

It evokes the giddy disorientation that you feel in an unfamiliar place.

היא מתארת סחרחורת עקב חוסר-התמצאות במקום זר.

One of my favorite parts of being a historian

אחד ההיבטים האהובים עלי, כהיסטוריונית,

is when something I've completely taken for granted,

היא כשמשהו שקיבלתי כמובן מאליו לגמרי,

some very familiar part of my life,

כחלק מוכר מאד בחיים,

is suddenly made strange again.

הופך לפתע לזר.

Dépaysement is unsettling,

"דפאיסמו" מעורר אי-שקט,

אבל גם התרגשות.

but it's exciting, too.

And I hope you might be having just a little glimpse of it right now.

ואני מקווה שזכיתם עכשיו בהצצה קלה אליו.

Thank you.

תודה לכם.

(Applause)

(מחיאות כפיים)