A healthy economy should be designed to thrive, not grow | Kate Raworth

מתרגם: Shlomo Adam מבקר: Sigal Tifferet

Have you ever watched a baby learning to crawl?

האם צפיתם פעם בתינוק שלומד לזחול?

Because as any parent knows, it's gripping.

כי כפי שכל הורה יודע, זה מרתק.

First, they wriggle about on the floor,

בהתחלה הוא מתפתל על הרצפה, בד"כ לאחור,

usually backwards,

אבל אז הוא גורר את עצמו קדימה,

but then they drag themselves forwards,

and then they pull themselves up to stand,

ואז מושך את עצמו למעלה, לעמידה,

and we all clap.

וכולנו מוחאים כפיים.

And that simple motion of forwards and upwards,

והתנועה הפשוטה הזאת, קדימה ולמעלה,

it's the most basic direction of progress we humans recognize.

היא כיוון ההתקדמות הבסיסי ביותר שאנו מכירים כבני-אדם.

We tell it in our story of evolution as well,

אנו מספרים את זה גם בסיפור האבולוציה שלנו,

from our lolloping ancestors to Homo erectus, finally upright,

החל מאבותינו הכפופים ועד לאדם הזקוף,

to Homo sapiens, depicted, always a man,

וכלה בהומו ספיינס, המתואר תמיד כגבר,

always mid-stride.

תמיד באמצע הצעד.

So no wonder we so readily believe

אז מה הפלא שאנו מתפתים בקלות להאמין

that economic progress will take this very same shape,

שההתקדמות הכלכלית תלבש בדיוק את אותה צורה,

this ever-rising line of growth.

של קו-צמיחה שנתון בעליה מתמדת.

It's time to think again,

הגיעה העת לחשוב מחדש,

to reimagine the shape of progress,

לדמיין מחדש את צורת ההתקדמות,

because today, we have economies

כי היום יש לנו כלכלות

that need to grow, whether or not they make us thrive,

שמוכרחות לצמוח, גם אם אינן גורמות לנו לשגשג,

and what we need, especially in the richest countries,

ומה שנחוץ לנו, במיוחד במדינות הכי עשירות,

are economies that make us thrive

הן כלכלות שגורמות לנו לשגשג

whether or not they grow.

גם אם אינן צומחות.

Yes, it's a little flippant word

כן, יש כאן משחק במלים שמאחוריו שינוי יסודי בחשיבה,

hiding a profound shift in mindset,

but I believe this is the shift we need to make

אך אני מאמינה שזה השינוי שעלינו לעשות

if we, humanity, are going to thrive here together this century.

אם אנו, האנושות,

רוצים לשגשג כאן, ביחד, במאה הנוכחית.

So where did this obsession with growth come from?

אז מניין באה האובססיה הזאת בנוגע לצמיחה?

Well, GDP, gross domestic product,

ובכן, התוצר המקומי הגולמי

it's just the total cost of goods and services

הוא רק העלות הכוללת של סחורות ושירותים

sold in an economy in a year.

שנמכרים במסגרת הכלכלה במשך שנה אחת.

It was invented in the 1930s,

זה הומצא בשנות ה-30 של המאה ה-20,

אבל מהר מאד זה הפך למטרה הראשונה במעלה של קובעי המדיניות,

but it very soon became the overriding goal of policymaking,

עד כדי כך שאפילו היום, במדינות הכי עשירות,

so much so that even today, in the richest of countries,

governments think that the solution to their economic problems

הממשלות חושבות שהפתרון לבעיותיהן הכלכליות

lies in more growth.

טמון בצמיחה נוספת.

Just how that happened

האופן שבו זה קורה

is best told through the 1960 classic by W.W. Rostow.

מתואר הכי טוב בקלאסיקה של וולט וויטמן רוסטוב מ-1960.

I love it so much, I have a first-edition copy.

אני מתה על זה. יש לי עותק מהמהדורה הראשונה.

"The Stages of Economic Growth: A Non-Communist Manifesto."

"שלבי הצמיחה הכלכלית: מניפסט לא-קומוניסטי."

(Laughter)

(צחוק)

You can just smell the politics, huh?

מריחים את הפוליטיקה, הא?

And Rostow tells us that all economies

ורוסטוב אומר לנו שכל כלכלה שהיא

need to pass through five stages of growth:

צריכה לעבור חמישה שלבי צמיחה:

first, traditional society, where a nation's output is limited

תחילה, חברה מסורתית, שבה התוצר הלאומי מוגבל

ע"י הטכנולוגיה שלה, מוסדותיה ודפוס החשיבה שלה;

by its technology, its institutions and mindset;

אבל אז נוצרים התנאים המוקדמים להמראה,

but then the preconditions for takeoff,

where we get the beginnings of a banking industry,

עם ראשיתה של תעשיית הבנקאות, עם מיכון העבודה

the mechanization of work

and the belief that growth is necessary for something beyond itself,

ועם האמונה שהצמיחה נחוצה למשהו שמעבר לעצמה,

כמו כבוד לאומי או עתיד טוב יותר לילדים;

like national dignity or a better life for the children;

לאחר מכן - המראה,

then takeoff, where compound interest is built into the economy's institutions

כשהריבית דריבית משולבת במוסדות הכלכליים

and growth becomes the normal condition;

והצמיחה הופכת למצב הרגיל;

השלב הרביעי הוא הדחף להבשלה, כשאפשר להקים איזו תעשיה שרוצים,

fourth is the drive to maturity where you can have any industry you want,

no matter your natural resource base;

יהיו אשר יהיו משאבי הטבע הזמינים;

and the fifth and final stage, the age of high-mass consumption

והשלב החמישי והאחרון - עידן הצריכה ההמונית,

כשאנשים יכולים לקנות כל מוצר צריכה שמתחשק להם,

where people can buy all the consumer goods they want,

like bicycles and sewing machines --

כמו אופניים ומכונות תפירה --

this was 1960, remember.

זיכרו, זה נכתב ב-1960.

Well, you can hear the implicit airplane metaphor in this story,

אפשר לשמוע את דימוי המטוס המרומז בסיפור הזה,

but this plane is like no other,

אבל זהו מטוס שאין כמותו,

because it can never be allowed to land.

כי אסור להרשות לו לנחות לעולם.

Rostow left us flying into the sunset of mass consumerism,

רוסטוב נטש אותנו כשאנו טסים לעבר השקיעה של הצריכה ההמונית

and he knew it.

והוא ידע מה הוא עושה.

As he wrote,

וכך הוא כתב:

"And then the question beyond,

"והשאלה שנותרת פתוחה,

where history offers us only fragments.

"כשההיסטוריה מותירה לנו שברים בלבד,

What to do when the increase in real income itself loses its charm?"

"מה נעשה כשעצם העליה בהכנסות תאבד את קסמה?"

He asked that question, but he never answered it, and here's why.

הוא שאל שאלה זו ולא השיב עליה, והנה הסיבה:

השנה היתה 1960,

The year was 1960,

he was an advisor to the presidential candidate John F. Kennedy,

הוא היה יועצו של המועמד לנשיאות, ג'ון פ' קנדי,

who was running for election on the promise of five-percent growth,

שרץ בבחירות על מצע של הבטחה לחמישה אחוזי צמיחה,

so Rostow's job was to keep that plane flying,

כך שתפקידו של רוסטוב היה לדאוג שהמטוס ימשיך לטוס,

not to ask if, how, or when it could ever be allowed to land.

בלי לשאול אם, איך או מתי יותר לו אי-פעם לנחות.

So here we are, flying into the sunset of mass consumerism

אז זה מצבנו היום: טסים לעבר השקיעה של הצריכה ההמונית

אחרי יותר מחצי-מאה,

over half a century on,

with economies that have come to expect, demand and depend upon

עם כלכלות שלמדו לצפות לצמיחה אינסופית לתבוע אותה ולהיות תלויות בה.

unending growth,

because we're financially, politically and socially addicted to it.

כי מבחינה פיננסית, פוליטית וחברתית אנו מכורים לה.

We're financially addicted to growth, because today's financial system

מהבחינה הפיננסית אנו מכורים לצמיחה כי המערכת הפיננסית של ימינו

בנויה לשאוף לשיעור התשואה הגבוה ביותר,

is designed to pursue the highest rate of monetary return,

putting publicly traded companies under constant pressure

תוך הפעלת לחץ מתמיד על חברות שנסחרות בבורסה

to deliver growing sales, growing market share and growing profits,

לספק עוד מכירות, עוד ערך מניות ועוד רווחים,

and because banks create money as debt bearing interest,

ומשום שהבנקים יוצרים כסף בצורת חוב נושא ריבית,

שכדי לפרוע אותו דרוש עוד כסף.

which must be repaid with more.

We're politically addicted to growth

מהבחינה הפוליטית אנו מכורים לצמיחה

because politicians want to raise tax revenue

משום שהפוליטיקאים רוצים להגדיל את מס ההכנסה

מבלי להעלות מסים

without raising taxes

and a growing GDP seems a sure way to do that.

ותוצר מקומי גולמי נראה כמו שיטה בטוחה לכך.

And no politician wants to lose their place in the G-20 family photo.

ואף פוליטיקאי לא רוצה לאבד את מקומו בצילום המשותף של 20 הגדולות.

(Laughter)

(צחוק)

But if their economy stops growing while the rest keep going,

אבל אם הכלכלה שלו תפסיק לצמוח בעוד שאר הכלכלות ממשיכות כרגיל,

well, they'll be booted out by the next emerging powerhouse.

יעלה כוח חדש ויעיף אותו החוצה.

And we are socially addicted to growth,

ומהבחינה החברתית אנו מכורים לצמיחה

because thanks to a century of consumer propaganda,

כי הודות למאה שנות תעמולת צריכה,

which fascinatingly was created by Edward Bernays,

שלמרבה הפליאה נוצרה ע"י אדוארד ברנייס,

the nephew of Sigmund Freud,

אחיינו של זיגמונד פרויד,

who realized that his uncle's psychotherapy

שהבין שאת תורת הפסיכותרפיה של דודו

could be turned into very lucrative retail therapy

אפשר להסב לתרפיה קמעונאית רווחית ביותר

if we could be convinced to believe that we transform ourselves

אם אפשר יהיה לשכנע אותנו להאמין שאנו משתנים מן היסוד

כל אימת שאנו קונים עוד משהו.

every time we buy something more.

None of these addictions are insurmountable,

אפשר להתגבר על כל אחת מההתמכרויות האלה,

but they all deserve far more attention than they currently get,

אבל כולן ראויות להרבה יותר תשומת-לב ממה שהן זוכות לו כרגע,

because look where this journey has been taking us.

כי ראו לאן הביא אותנו המסע הזה.

Global GDP is 10 times bigger than it was in 1950

התוצר הגלובלי הגולמי גדול פי 10 ממה שהיה ב-1950

and that increase has brought prosperity to billions of people,

והגידול הזה הביא שגשוג למיליארדי בני-אדם,

but the global economy has also become incredibly divisive,

אבל הכלכלה הגלובלית יצרה גם פערים עצומים,

with the vast share of returns to wealth

כשהרוב המכריע של התשואות על ההון

now accruing to a fraction of the global one percent.

מגיע לידיו של שבריר מהאחוזון הגלובלי.

And the economy has become incredibly degenerative,

בנוסף, הכלכלה הפכה לגורם משחית להדהים

rapidly destabilizing this delicately balanced planet

שמערער במהירות את שיווי המשקל העדין של כוכב הלכת הזה

on which all of our lives depend.

שבו תלויים חיי כולנו.

Our politicians know it, and so they offer new destinations for growth.

הפולטיקאים שלנו יודעים זאת, ולכן הם מציעים יעדי צמיחה חדשים:

צמיחה ירוקה, צמיחה מכלילה,

You can have green growth, inclusive growth,

smart, resilient, balanced growth.

צמיחה חכמה, חסונה, מאוזנת.

Choose any future you want so long as you choose growth.

תבחרו איזה עתיד שבא לכם,

העיקר שתבחרו צמיחה.

I think it's time to choose a higher ambition, a far bigger one,

לדעתי הגיעה השעה לשאוף ליעד נעלה יותר, גדול בהרבה,

כי האתגר של האנושות במאה ה-21 ברור:

because humanity's 21st century challenge is clear:

to meet the needs of all people

לענות על צרכי כל בני האדם

within the means of this extraordinary, unique, living planet

במסגרת יכולותיו של כוכב הלכת המופלא, הייחודי והחי הזה

so that we and the rest of nature can thrive.

כדי שאנו ועולם הטבע כולו נוכל לשגשג.

הקידמה בכיוון הזה לא תימדד בכסף.

Progress on this goal isn't going to be measured with the metric of money.

We need a dashboard of indicators.

נחוץ לנו לוח-מחוונים שלם.

וכשהתיישבתי לשרטט איך זה עשוי להיראות,

And when I sat down to try and draw a picture of what that might look like,

strange though this is going to sound,

מוזר ככל שזה יישמע,

it came out looking like a doughnut.

זה יצא כמו כעך (סופגניה אמריקאית).

I know, I'm sorry,

אני יודעת. מצטערת.

but let me introduce you to the one doughnut

אבל הרשו לי להציג לפניכם כעך שיכול להיות בריא בשבילנו.

that might actually turn out to be good for us.

דמיינו את ניצול המשאבים של האנושות קורן מן המרכז.

So imagine humanity's resource use radiating out from the middle.

That hole in the middle is a place

החלל שבאמצע הוא מקום שבו לאנשים אין מספיק צרכי יסוד.

where people are falling short on life's essentials.

They don't have the food, health care, education, political voice, housing

אין להם מזון, שירותי בריאות, חינוך, ייצוג פוליטי, דיור

that every person needs for a life of dignity and opportunity.

שנחוצים לכל אדם לחיים של כבוד והזדמנות.

We want to get everybody out of the hole, over the social foundation

אנו רוצים שכולם ייצאו מהחור, יעברו את הבסיס החברתי

and into that green doughnut itself.

ויגיעו אל הכעך הירוק עצמו.

But, and it's a big but,

אבל, וזה "אבל" גדול,

we cannot let our collective resource use overshoot that outer circle,

אסור לנו להרשות שכלל משאבינו יחרוג מההיקף החיצוני,

התקרה האקולוגית,

the ecological ceiling,

because there we put so much pressure on this extraordinary planet

כי אז אנו מטילים מעמסה כה כבדה על כוכב הלכת הנפלא הזה,

that we begin to kick it out of kilter.

שאנו מתחילים להוציאו מכלל איזון.

We cause climate breakdown, we acidify the oceans,

אנו גורמים לקריסה אקלימית, להחמצה של האוקיינוסים,

a hole in the ozone layer,

לחור בשכבת האוזון,

pushing ourselves beyond the planetary boundaries

ודוחקים את עצמנו אל מחוץ למגבלות הפלנטריות

of the life-supporting systems that have for the last 11,000 years

של המערכות תומכות-החיים שבמשך 11,000 השנים האחרונות

made earth such a benevolent home to humanity.

סיפקו בכוכב הלכת ארץ בית כה נדיב למין האנושי.

So this double-sided challenge to meet the needs of all

אז האתגר הכפול הזה,

של מענה לצרכי כולם במסגרת האמצעים של כוכב הלכת,

within the means of the planet,

קורא לצורה חדשה של קידמה,

it invites a new shape of progress,

no longer this ever-rising line of growth,

לא עוד קו עולה בהתמדה של צמיחה,

but a sweet spot for humanity,

אלא מצע חמים בשביל האנושות,

thriving in dynamic balance between the foundation and the ceiling.

כדי שזו תשגשג בשיווי-משקל דינמי בין היסודות לתקרה.

ולאחר שסיימתי לשרטט תמונה זו נדהמתי לגלות

And I was really struck once I'd drawn this picture

to realize that the symbol of well-being in many ancient cultures

שסמל הרווחה בתרבויות עתיקות רבות

משקף בדיוק את הרעיון הזה, של שיווי-משקל דינמי,

reflects this very same sense of dynamic balance,

from the Maori Takarangi

החל מהטקרנגי של המאורים,

to the Taoist Yin Yang, the Buddhist endless knot,

עבור ביין-יאנג הטאואיסטי, בקשר האינסופי של הבודהיזם

the Celtic double spiral.

ועד לסליל הכפול הקלטי.

So can we find this dynamic balance in the 21st century?

האם נוכל למצוא שיווי-משקל דינמי זה במאה ה-21?

Well, that's a key question,

זאת שאלת מפתח,

because as these red wedges show, right now we are far from balanced,

כי כפי שמראים הטריזים האדומים האלה, כרגע אנו רחוקים משיווי-משקל,

falling short and overshooting at the same time.

אנו בגרעון ובעודף בו-זמנית.

הביטו בחלל שבאמצע וראו את מיליוני או מיליארדי האנשים בעולם כולו

Look in that hole, you can see that millions or billions of people worldwide

still fall short on their most basic of needs.

שעדיין חסרים את צרכי הקיום הבסיסיים ביותר.

And yet, we've already overshot at least four of these planetary boundaries,

ובמקביל, כבר חרגנו לפחות מארבע מגבלות פלנטריות,

risking irreversible impact of climate breakdown

תוך הסתכנות בהשפעה בלתי-הפיכה של קריסה אקלימית

and ecosystem collapse.

והתמוטטות אקולוגית.

This is the state of humanity and our planetary home.

זהו המצב של האנושות ושל ביתנו ביקום.

We, the people of the early 21st century,

אנו, אנשי תחילת המאה ה-21,

this is our selfie.

זהו ה"סלפי" שלנו.

No economist from last century saw this picture,

שום כלכלן מהמאה הקודמת לא ראה תמונה זו,

so why would we imagine that their theories

אז למה שנחשוב שהתיאוריות שלהם מתאימות לאתגר שניצב בפנינו?

would be up for taking on its challenges?

We need ideas of our own,

אנו זקוקים לרעיונות משלנו,

because we are the first generation to see this

משום שאנו הדור הראשון שרואה את התמונה הזאת

and probably the last with a real chance of turning this story around.

ואולי הדור האחרון עם סיכוי ממשי להפוך את הגלגל.

You see, 20th century economics assured us that if growth creates inequality,

כלכלני המאה ה-20 הבטיחו לנו שאם הצמיחה יוצרת אי-שוויון,

אין טעם בחלוקה מחדש של האמצעים,

don't try to redistribute,

because more growth will even things up again.

כי צמיחה נוספת תאזן את המצב.

If growth creates pollution,

אם הצמיחה יוצרת זיהום,

don't try to regulate, because more growth will clean things up again.

אין טעם בחקיקה, כי צמיחה נוספת תנקה הכל.

Except, it turns out, it doesn't,

אבל מסתבר שהצמיחה לא עושה זאת

and it won't.

וגם לא תעשה זאת.

We need to create economies that tackle this shortfall and overshoot together,

עלינו ליצור כלכלה שתתמודד עם המחסור והחריגות האלה גם יחד,

by design.

ובאופן מתוכנן.

We need economies that are regenerative and distributive by design.

אנו זקוקים לכלכלה שיוצרת ומחלקת מעצם תכנונה.

כי ירשנו תעשיות מַשחיתות.

You see, we've inherited degenerative industries.

We take earth's materials, make them into stuff we want,

לקחנו את חומריה של אמא אדמה הפכנו אותם למוצרים הרצויים לנו,

use it for a while, often only once, and then throw it away,

השתמשנו בהם קצת, בד"כ פעם אחת, ואז זרקנו אותם,

and that is pushing us over planetary boundaries,

וזה מחריג אותנו ממגבלות כוכב הלכת,

so we need to bend those arrows around,

לכן עלינו להטות בחזרה את החצים האלה,

create economies that work with and within the cycles of the living world,

ליצור כלכלות שעובדות יחד עם מחזורי העולם החי ובמסגרתם,

כדי שהמשאבים לעולם לא יתכלו אלא ינוצלו שוב ושוב,

so that resources are never used up but used again and again,

כלכלות שמופעלות באור השמש,

economies that run on sunlight,

שבהן פסולת של תהליך אחד מזינה את התהליך הבא.

where waste from one process is food for the next.

And this kind of regenerative design is popping up everywhere.

וסוג זה של תכנון משקם מופיע בכל מקום.

Over a hundred cities worldwide, from Quito to Oslo,

מעל מאה ערים ברחבי העולם, מקיטו ועד אוסלו,

from Harare to Hobart,

מהררה ועד הוברט,

already generate more than 70 percent of their electricity

כבר מפיקות מעל 70% מהחשמל שלהן

from sun, wind and waves.

מהשמש, הרוח והגלים.

Cities like London, Glasgow, Amsterdam are pioneering circular city design,

ערים כמו לונדון, גלזגו, אמסטרדם הן חלוצות בתכנון עירוני מעגלי,

finding ways to turn the waste from one urban process

ומוצאות דרכים להפוך את הפסולת של תהליך עירוני אחד

לדלק עבור התהליך הבא.

into food for the next.

And from Tigray, Ethiopia to Queensland, Australia,

ומטיגריי שבאתיופיה ועד קווינסלנד שבאוסטרליה,

farmers and foresters are regenerating once-barren landscapes

חוואים ויערנים משקמים נופים שהיו בעבר עקרים

so that it teems with life again.

וכעת הם שוב שוקקי חיים.

But as well as being regenerative by design,

אבל בנוסף לתכנון משקם,

our economies must be distributive by design,

הכלכלות שלנו צריכות להיות מתוכננות גם לחלוקה צודקת,

and we've got unprecedented opportunities for making that happen,

ויש לנו הזדמנויות חסרות-תקדים להצליח בכך,

because 20th-century centralized technologies,

כי הטכנולוגיות הריכוזיות של המאה ה-20:

institutions,

המוסדות, העושר, הידע והכוח המרוכזים בידי מעטים.

concentrated wealth, knowledge and power in few hands.

This century, we can design our technologies and institutions

במאה הנוכחית נוכל לעצב את הטכנולוגיות והמוסדות שלנו

to distribute wealth, knowledge and empowerment to many.

לחלוקת העושר, הידע וההעצמה לרבים.

Instead of fossil fuel energy and large-scale manufacturing,

במקום דלקי מאובנים וייצור בהיקפים גדולים

we've got renewable energy networks, digital platforms and 3D printing.

יש לנו רשתות של אנרגיה מתחדשת, פלטפורמות דיגיטליות והדפסה תלת-מימדית.

200 years of corporate control of intellectual property is being upended

200 שנות שליטה תאגידית בקניין רוחני באות אל קיצן

by the bottom-up, open-source, peer-to-peer knowledge commons.

מול הקוד הפתוח והידע השיתופי והשוויוני של הציבור.

And corporations that still pursue maximum rate of return

ותאגידים שעדיין שואפים למירוב התשואה בשביל בעלי המניות,

for their shareholders,

הם מתחילים להיראות מיושנים למדי

well they suddenly look rather out of date

next to social enterprises that are designed to generate

לעומת המיזמים החברתיים שבנויים לייצר

multiple forms of value and share it with those throughout their networks.

צורות רבות של ערך ולשתפו דרך הרשתות שלהם.

If we can harness today's technologies,

אם נוכל לרתום את הטכנולוגיות של היום,

from AI to blockchain

מבינה מלאכותית ובלוקצ'יין

to the Internet of Things to material science,

ועד לאינטרנט של הדברים והנדסת החומרים,

אם נוכל לרתום את אלה לחלוקה צודקת מתוכננת,

if we can harness these in service of distributive design,

we can ensure that health care, education, finance, energy, political voice

נצליח לוודא ששירותי הבריאות, החינוך, הפיננסים, האנרגיה, הייצוג הפוליטי

reaches and empowers those people who need it most.

יגיעו לידי אלה שהכי זקוקים להם ויעצימו אותם.

You see, regenerative and distributive design

כי שיקום וחלוקה צודקת מתוכננים

create extraordinary opportunities for the 21st-century economy.

יוצרים הזדמנויות בלתי-רגילות לכלכלת המאה ה-21.

So where does this leave Rostow's airplane ride?

אז לאור זאת, מה המצב עם מטוסו של רוסטוב?

Well, for some it still carries the hope of endless green growth,

יש מי שעבורם הוא עדיין נושא את תקוות הצמיחה הגולמית האינסופית,

הרעיון שע"י צמצום השימוש בחומרים

the idea that thanks to dematerialization,

exponential GDP growth can go on forever while resource use keeps falling.

הצמיחה המעריכית של התוצר הגולמי יכולה להימשך לנצח כשהמשאבים הולכים וכלים.

But look at the data. This is a flight of fancy.

אבל ראו את הנתונים. זו טיסה על כנפי הדמיון.

Yes, we need to dematerialize our economies,

נכון, עלינו לצמצם את ניצול החומרים בכלכלות שלנו

אבל אי-אפשר להפריד צמיחה נצחית זו מניצול משאבים בהיקף האדיר הנחוץ

but this dependency on unending growth cannot be decoupled from resource use

on anything like the scale required

to bring us safely back within planetary boundaries.

כדי להחזיר אותנו בבטחה למסגרת המגבלות של כוכב הלכת.

אני יודעת שחשיבה זו על צמיחה איננה מוכרת,

I know this way of thinking about growth is unfamiliar,

because growth is good, no?

כי צמיחה היא דבר טוב, לא?

We want our children to grow, our gardens to grow.

אנו רוצים שילדינו יגדלו ויצמחו, שהגָנים שלנו יצמחו.

Yes, look to nature and growth is a wonderful, healthy source of life.

כן. בטבע הצמיחה היא נפלאה, מקור חיים בריא.

זהו שלב בלבד, אך כלכלות רבות כיום, כמו אתיופיה ונפאל

It's a phase, but many economies like Ethiopia and Nepal today

may be in that phase.

עשויות להימצא כבר בשלב הזה.

Their economies are growing at seven percent a year.

הכלכלות שלהן צומחות בקצב של 7% בשנה.

But look again to nature,

אבל ראו שוב את הטבע,

because from your children's feet to the Amazon forest,

כי החל ממה שמתחת לרגלי ילדיכם ועד ליערות האמזונס,

nothing in nature grows forever.

דבר איננו צומח לנצח בטבע.

Things grow, and they grow up and they mature,

דברים צומחים, גדלים ומבשילים,

and it's only by doing so

ורק כך הם יכולים לשגשג במשך זמן רב מאד.

that they can thrive for a very long time.

We already know this.

זה כבר ידוע לנו.

If I told you my friend went to the doctor

אילו אמרתי לכם שידידה שלי הלכה לרופא

who told her she had a growth

שאמר לה שיש לה גידול,

that feels very different,

הייתם מרגישים אחרת לגמרי,

because we intuitively understand that when something tries to grow forever

כי אינטואיטיבית ברור לנו שכאשר משהו מנסה לצמוח ללא-הרף

within a healthy, living, thriving system,

במערכת בריאה, חיה ומשגשגת,

it's a threat to the health of the whole.

זהו איום על שלומו של השלם.

So why would we imagine that our economies

אז מדוע שנחשוב שהכלכלות שלנו

would be the one system that could buck this trend

יכולות להיות המערכת היחידה שתחרוג מהכלל הזה

and succeed by growing forever?

ותצליח לצמוח לנצח?

We urgently need financial, political and social innovations

נחוצה לנו בדחיפות חדשנות פיננסית, פוליטית וחברתית

that enable us to overcome this structural dependency on growth,

שתאפשר לנו להתגבר על התלות המבנית הזאת בצמיחה,

so that we can instead focus on thriving and balance

ואז נוכל להתמקד ביצירת שגשוג ושיווי-משקל

within the social and the ecological boundaries of the doughnut.

במגבלות החברתיות והאקולוגיות של הכעך הזה.

And if the mere idea of boundaries makes you feel, well, bounded,

ואם עצם הרעיון של "מגבלות" גורם לכם להרגיש, ובכן, מוגבלים,

חישבו על זה שוב.

think again.

Because the world's most ingenious people

כי הגאונים הגדולים ביותר עלי אדמות

turn boundaries into the source of their creativity.

הפכו את מגבלותיהם למקור היצירה שלהם.

From Mozart on his five-octave piano

ממוצארט עם פסנתר חמש האוקטבות שלו

Jimi Hendrix on his six-string guitar,

ג'ימי הנדריקס וגיטרת ששת המיתרים שלו,

Serena Williams on a tennis court,

ועד סרינה וויליאמס על מגרש הטניס,

it's boundaries that unleash our potential.

המגבלות הן שמשחררות את הפוטנציאל הטמון בנו.

And the doughnut's boundaries unleash the potential for humanity to thrive

ומגבלותיו של הכעך משחררות את פוטנציאל השגשוג של האנושות

with boundless creativity, participation, belonging and meaning.

עם אינסוף יצירתיות, שיתוף, שייכות ומשמעות.

It's going to take all the ingenuity that we have got to get there,

לשם כך יידרש כל כושר ההמצאה שלנו,

so bring it on.

אז בואו נראה אתכם.

Thank you.

תודה לכם.

(מחיאות כפיים ותרועות)

(Applause)