How do we heal medicine? | Atul Gawande

מתרגם: Shlomo Adam מבקר: Ido Dekkers

I got my start

תחילת דרכי,

in writing and research

כסופר וכחוקר,

as a surgical trainee,

היתה ככירורג מתמחה,

as someone who was a long ways away

והייתי רחוק מרחק רב

from becoming any kind of an expert at anything.

מלהפוך למומחה בתחום כלשהו.

So the natural question you ask then at that point

אז טבעי שבשלב זה תשאלו,

is, how do I get good at what I'm trying to do?

איך נעשיתי טוב במה שאני עושה.

And it became a question of,

וזו הפכה להיות השאלה:

how do we all get good

איך כולנו נעשינו טובים

at what we're trying to do?

במה שאנו מנסים לעשות?

It's hard enough to learn to get the skills,

מספיק קשה ללמוד את כל המיומנויות,

try to learn all the material you have to absorb

לנסות ללמוד את כל החומר שצריך לקלוט

at any task you're taking on.

בכל משימה שאדם לוקח על עצמו.

I had to think about how I sew and how I cut,

היה עלי לחשוב איך אני תופר וחותך,

but then also how I pick the right person

אך גם איך לבחור את האדם הנכון

to come to an operating room.

להתלוות אליו לחדר הניתוח.

And then in the midst of all this

ובתוך כל הדברים האלה

came this new context

נכנס גם ההקשר החדש

for thinking about what it meant to be good.

של החשיבה על מה זה אומר להיות טוב.

In the last few years

בשנים האחרונות

we realized we were in the deepest crisis

תפסנו שאנחנו נמצאים במשבר הקשה ביותר

of medicine's existence

בדברי-ימי הרפואה

due to something you don't normally think about

עקב משהו שלא נהוג לחשוב עליו

when you're a doctor

בתור רופא,

concerned with how you do good for people,

שחשוב לו להיטיב עם אנשים,

which is the cost

וזה המחיר

of health care.

של שירותי הבריאות.

There's not a country in the world

אין אפילו ארץ אחת בעולם

that now is not asking

שלא שואלת בימים אלה

whether we can afford what doctors do.

אם היא יכולה להרשות לעצמה את עבודת הרופאים.

The political fight that we've developed

המאבק הפוליטי שבו פתחנו

has become one around

הפך להיות סביב השאלה

whether it's the government that's the problem

האם הממשלה היא הבעיה

or is it insurance companies that are the problem.

או האם חברות הביטוח הן הבעיה.

And the answer is yes and no;

והתשובה היא 'כן' ו'לא':

it's deeper than all of that.

זה מורכב יותר מכך.

The cause of our troubles

הסיבה לצרות שלנו

is actually the complexity that science has given us.

היא בעצם המורכבות שהמדע העניק לנו.

And in order to understand this,

וכדי להבין זאת

I'm going to take you back a couple of generations.

אקח אתכם כמה דורות לאחור

I want to take you back

ברצוני להחזיר אתכם לתקופה

to a time when Lewis Thomas was writing in his book, "The Youngest Science."

שבה לואיס תומס כתב את ספרו "המדע הכי הצעיר".

Lewis Thomas was a physician-writer,

לואיס תומס היה רופא-סופר,

one of my favorite writers.

אחד הסופרים האהובים עלי.

And he wrote this book to explain, among other things,

הוא כתב את הספר כדי להסביר, בין היתר,

what it was like to be a medical intern

איך זה היה להיות רופא מתמחה

at the Boston City Hospital

בבית החולים העירוני של בוסטון

in the pre-penicillin year

בשנה שלפני גילוי הפניצילין

of 1937.

1937.

It was a time when medicine was cheap

הרפואה אז היתה זולה

and very ineffective.

ומאד לא יעילה.

If you were in a hospital, he said,

אם היית בבית חולים, כך אמר,

it was going to do you good

זה עשוי היה לעזור לך

only because it offered you

רק בגלל שהמקום הציע לך

some warmth, some food, shelter,

קצת חימום, מעט מזון, מחסה,

and maybe the caring attention

ואולי גם תשומת-לב ודאגה

of a nurse.

מצד האחות.

Doctors and medicine

לרופאים ולרפואה

made no difference at all.

לא היתה שום השפעה.

That didn't seem to prevent the doctors

לא נראה שזה מנע מהרופאים

from being frantically busy in their days,

להיות טרודים בטירוף כל היום,

as he explained.

כפי שהוא הסביר.

What they were trying to do

מה שהם ניסו לעשות

was figure out whether you might have one of the diagnoses

היה לגלות אם אתה סובל מאחת הדיאגנוזות

for which they could do something.

שבעניינן הם כן יכלו לעשות משהו.

And there were a few.

וכאלה היו מועטות.

You might have a lobar pneumonia, for example,

אם היתה לך למשל דלקת-ריאות,

and they could give you an antiserum,

הם יכלו לתת לך נסיוב-נגד,

an injection of rabid antibodies

זריקה של נוגדני כלבת

to the bacterium streptococcus,

נגד חיידקי הסטרפטוקוקוס,

if the intern sub-typed it correctly.

אם המתמחה סיווג זאת נכון.

If you had an acute congestive heart failure,

אם סבלת מאי-ספיקת-לב חמורה,

they could bleed a pint of blood from you

הם יכלו להקיז ממך כחצי-ליטר דם

by opening up an arm vein,

ע"י פתיחת וריד בזרוע,

giving you a crude leaf preparation of digitalis

לתת לך חליטה גסה של עלי אצבעונית

and then giving you oxygen by tent.

ואז לכסות אותך באוהל חמצן.

If you had early signs of paralysis

אם החולה הפגין סימני שיתוק ראשונים,

and you were really good at asking personal questions,

וידעת לשאול שאלות אישיות טובות מאד,

you might figure out

היית אולי מוצא

that this paralysis someone has is from syphilis,

שהשיתוק הזה מקורו בעגבת,

in which case you could give this nice concoction

ובמקרה זה היית נותן את המרקחת הנחמדה הזו

of mercury and arsenic --

של כספית וזרניך --

as long as you didn't overdose them and kill them.

כל עוד לא נתת מינון-יתר והרגת אותו.

Beyond these sorts of things,

מעבר לדברים מעין אלה,

a medical doctor didn't have a lot that they could do.

הרופא לא היה יכול לעשות הרבה יותר.

This was when the core structure of medicine

היו אלה הימים בהם מבנה הליבה של הרפואה

was created --

הלך ונוצר --

what it meant to be good at what we did

המשמעות של להיות טוב במה שאנו עושים

and how we wanted to build medicine to be.

ואיך רצינו לעצב את הרפואה של העתיד.

It was at a time

באותה תקופה

when what was known you could know,

יכולת לדעת את כל מה שהיה ידוע,

you could hold it all in your head, and you could do it all.

לשמור את כל זה בראשך, וגם לעשות את הכל.

If you had a prescription pad,

אם היה לך פנקס מרשמים,

if you had a nurse,

אם היתה לך אחות,

if you had a hospital

אם היה לך בית חולים

that would give you a place to convalesce, maybe some basic tools,

מקום להחלים בו, אולי כמה כלים בסיסיים,

you really could do it all.

בהחלט יכולת לעשות הכל.

You set the fracture, you drew the blood,

קיבעת שברים, ניקזת דם,

you spun the blood,

סיחררת את הדם,

looked at it under the microscope,

בחנת אותו מתחת למיקרוסקופ,

you plated the culture, you injected the antiserum.

הנחת את התרבית בצלוחית, הזרקת את הנסיוב,

This was a life as a craftsman.

אלו היו חיים של אומן.

As a result, we built it around

כתוצאה מכך בנינו אותם סביב

a culture and set of values

תרבות ומערכת ערכים

that said what you were good at

שאומרים שהדברים בהם אתה טוב

was being daring,

הם להעיז,

at being courageous,

לגלות אומץ,

at being independent and self-sufficient.

להיות עצמאי ועומד ברשות עצמו.

Autonomy was our highest value.

האוטונומיה היתה הערך העליון שלנו.

Go a couple generations forward

אך אם נעבור כמה דורות קדימה,

to where we are, though,

למקום בו אנו עומדים,

and it looks like a completely different world.

זה נראה כמו עולם שונה לחלוטין.

We have now found treatments

היום כבר מצאנו טיפולים

for nearly all of the tens of thousands of conditions

כמעט לכל עשרות אלפי המחלות

that a human being can have.

שאדם עלול ללקות בהן.

We can't cure it all.

איננו יכולים לרפא את כולן,

We can't guarantee that everybody will live a long and healthy life.

ולא להבטיח שכולם יחיו חיים ארוכים ובריאים.

But we can make it possible

אך אנו יכולים לאפשר זאת

for most.

עבור הרוב.

But what does it take?

אך מה זה דורש?

Well, we've now discovered

ובכן, עד כה גילינו

4,000 medical and surgical procedures.

4,000 נהלים רפואיים וכירורגיים.

We've discovered 6,000 drugs

גילינו 6,000 תרופות

that I'm now licensed to prescribe.

שאני מורשה כיום לרשום.

And we're trying to deploy this capability,

וניסינו לפרוס את הכוח הזה,

town by town,

בעיר אחר עיר,

to every person alive --

ולהגיע לכל אדם עלי-אדמות --

in our own country,

במדינתנו,

let alone around the world.

שלא לדבר על העולם כולו.

And we've reached the point where we've realized,

הגענו לנקודה בה אנו מבינים,

as doctors,

כרופאים,

we can't know it all.

שאיננו יכולים לדעת הכל.

We can't do it all

ואיננו יכולים לעשות הכל

by ourselves.

בעצמנו.

There was a study where they looked

נערך מחקר שבדק

at how many clinicians it took to take care of you

כמה מומחים קליניים דרושים כדי לטפל בכם

if you came into a hospital,

כשאתם מגיעים לבית חולים,

as it changed over time.

וזה השתנה עם השנים.

And in the year 1970,

בשנת 1970,

it took just over two full-time equivalents of clinicians.

נדרש מעט יותר מזמן של 2 קלינאים במשרה מלאה.

That is to say,

במלים אחרות,

it took basically the nursing time

בעצם נדרש זמן האישפוז

and then just a little bit of time for a doctor

ועוד קצת מזמנו של הרופא

who more or less checked in on you

שפחות או יותר ביקר אתכם

once a day.

פעם ביום.

By the end of the 20th century,

בסוף המאה ה-20,

it had become more than 15 clinicians

זה הגיע כבר ליותר מ-15 קלינאים

for the same typical hospital patient --

עבור אותו מאושפז טיפוסי --

specialists, physical therapists,

מומחים, פיזיותרפיסטים,

the nurses.

אחיות,

We're all specialists now,

היום כולנו מומחים,

even the primary care physicians.

אפילו הרופא הראשוני.

Everyone just has

לכל אחד יש רק

a piece of the care.

פיסה אחת מן הטיפול.

But holding onto that structure we built

אך ההיצמדות למבנה שהקמנו

around the daring, independence,

סביב הרופא הנועז, העצמאי,

self-sufficiency

העומד ברשות עצמו,

of each of those people

כשמדובר בכל אחד מהאנשים האלה,

has become a disaster.

הפכה לאסון.

We have trained, hired and rewarded people

הכשרנו, שכרנו ותגמלנו אנשים

to be cowboys.

כדי שיהיו קאובויז.

But it's pit crews that we need,

אבל מה שנחוץ לנו הם צוותי-קרקע,

pit crews for patients.

צוותי-קרקע עבור החולים.

There's evidence all around us:

יש המון ראיות לכך:

40 percent of our coronary artery disease patients

40 אחוזים מחולי מחלת הלב הכלילית

in our communities

בקהילות שלנו

receive incomplete or inappropriate care.

זוכים לטיפול חלקי או לא מתאים.

60 percent

60 אחוזים

of our asthma, stroke patients

מחולי הקצרת והשבץ שלנו

receive incomplete or inappropriate care.

זוכים לטיפול חלקי או לא מתאים.

Two million people come into hospitals

שני מיליון בני-אדם מגיעים לבתי החולים

and pick up an infection

ונדבקים באיזה זיהום

they didn't have

שלא היה להם קודם לכן

because someone failed to follow

כי מישהו לא הקפיד

the basic practices of hygiene.

על היגיינה בסיסית.

Our experience

מנסיוננו,

as people who get sick,

כבני-אדם שנעשים חולים,

need help from other people,

וזקוקים לעזרת בני-אדם אחרים,

is that we have amazing clinicians

הוא שיש לנו קלינאים מדהימים

that we can turn to --

שביכולתנו לפנות אליהם --

hardworking, incredibly well-trained and very smart --

חרוצים, מוכשרים להפליא וחכמים מאד --

that we have access to incredible technologies

יש לנו גישה לטכנולוגיות מדהימות

that give us great hope,

שמעניקות לנו המון תקווה,

but little sense

אבל תחושה מעטה מאד

that it consistently all comes together for you

שהכל פועל בעקביות ובתיאום עבורנו

from start to finish

מההתחלה ועד הסוף

in a successful way.

באופן מוצלח.

There's another sign

יש סימן נוסף

that we need pit crews,

לכך שאנו זקוקים לצוותי-קרקע,

and that's the unmanageable cost

והוא המחיר הבלתי-אפשרי

of our care.

של הטיפול שלנו.

Now we in medicine, I think,

לדעתי, אנחנו, ברפואה,

are baffled by this question of cost.

מזועזעים מבעיית המחיר הזה.

We want to say, "This is just the way it is.

אנו רוצים לומר, "ככה זה,

This is just what medicine requires."

זה פשוט מה שהרפואה מחייבת."

When you go from a world

כשעוברים מעולם

where you treated arthritis with aspirin,

שבו טיפלו בדלקת פרקים בעזרת אספירין,

that mostly didn't do the job,

שבד"כ לא עזר,

to one where, if it gets bad enough,

לעולם שבו, אם המצב מחמיר,

we can do a hip replacement, a knee replacement

אנו יכולים להחליף את מיפרק הירך או הברך

that gives you years, maybe decades,

וזה נותן לכם שנים, או עשרות שנים,

without disability,

ללא נכות,

a dramatic change,

שינוי דרמטי,

well is it any surprise

אז מה הפלא

that that $40,000 hip replacement

שניתוח החלפת מיפרק-ירך ב-40,000 דולר

replacing the 10-cent aspirin

במקום האספירין ב-10 סנט

is more expensive?

הוא יקר יותר?

It's just the way it is.

ככה זה.

But I think we're ignoring certain facts

אך לדעתי אנו מתעלמים מעובדות מסוימות

that tell us something about what we can do.

שאומרות לנו משהו על מה שביכולתנו לעשות.

As we've looked at the data

כשבדקנו את הנתונים

about the results that have come

של התוצאות

as the complexity has increased,

ככל שהמורכבות גדלה,

we found

גילינו

that the most expensive care

שהטיפול הכי יקר

is not necessarily the best care.

אינו בהכרח הטיפול הכי טוב.

And vice versa,

ולהיפך,

the best care

הטיפול הכי טוב

often turns out to be the least expensive --

מתברר לעתים קרובות כזול ביותר --

has fewer complications,

הוא גורר פחות סיבוכים,

the people get more efficient at what they do.

האנשים נעשים יעילים יותר בעבודתם.

And what that means

וזה אומר,

is there's hope.

שיש תקווה.

Because [if] to have the best results,

כי אם כדי להשיג את התוצאות הטובות ביותר,

you really needed the most expensive care

היינו באמת זקוקים לטיפול היקר ביותר

in the country, or in the world,

בארץ, או בעולם,

well then we really would be talking about rationing

אז אנו צריכים לדבר ברצינות על קיצוב

who we're going to cut off from Medicare.

או על ביצוע קיצוצים בטיפול הרפואי.

That would be really our only choice.

ואלה היו באמת הברירות היחידות שלנו.

But when we look at the positive deviants --

אך כשאנו בודקים את החריגות החיוביות --

the ones who are getting the best results

אלה שמשיגות את מיטב התוצאות

at the lowest costs --

בעלויות הנמוכות ביותר --

we find the ones that look the most like systems

אנו מוצאים שאלה שהכי מזכירות מערכת

are the most successful.

הן המוצלחות ביותר.

That is to say, they found ways

כלומר, הן גילו איך

to get all of the different pieces,

לצרף את כל החלקים השונים,

all of the different components,

את כל הרכיבים הנפרדים,

to come together into a whole.

לשלם אחד.

Having great components is not enough,

לא מספיק שהרכיבים מעולים,

and yet we've been obsessed in medicine with components.

ועדיין ברפואה אנו אובססיביים לגבי הרכיבים.

We want the best drugs, the best technologies,

אנו רוצים את מיטב התרופות, את מיטב הטכנולוגיות,

the best specialists,

את מיטב המומחים,

but we don't think too much

אך איננו מקדישים מחשבה רבה

about how it all comes together.

לשאלה איך הכל מצטרף יחד.

It's a terrible design strategy actually.

זו למעשה אסטרטגיה תכנונית איומה.

There's a famous thought experiment

יש ניסוי מחשבתי מפורסם

that touches exactly on this

שמתייחס בדיוק לכך

that said, what if you built a car

ששואל, מה אם אתם בונים מכונית

from the very best car parts?

מהחלקים הטובים ביותר?

Well it would lead you to put in Porsche brakes,

זה יתבטא בכך שתרכיבו בלמים של פורשה,

a Ferrari engine,

מנוע של פרארי,

a Volvo body, a BMW chassis.

גוף של וולוו, שילדה של ב-מ-וו,

And you put it all together and what do you get?

ואחרי שהרכבתם הכל, מה תקבלו?

A very expensive pile of junk that does not go anywhere.

ערימה זבל יקרה מאד שלא נוסעת לשום מקום.

And that is what medicine can feel like sometimes.

וזו לפעמים ההרגשה בתחום הרפואה.

It's not a system.

זו אינה מערכת.

Now a system, however,

במערכת, לעומת זאת,

when things start to come together,

כשהדברים מתחילים להתחבר,

you realize it has certain skills

מבינים שהיא כוללת יכולות מסוימות

for acting and looking that way.

שגורמות לה לפעול ולהיראות כך.

Skill number one

יכולת מס' 1

is the ability to recognize success

היא היכולת לזהות הצלחה

and the ability to recognize failure.

והיכולת לזהות כשלון.

When you are a specialist,

בתור מומחה,

you can't see the end result very well.

אינך מיטיב לראות את התוצאה הסופית.

You have to become really interested in data,

עליך להתעמק מאד בנתונים,

unsexy as that sounds.

ככל שזה נשמע לא-סקסי.

One of my colleagues is a surgeon in Cedar Rapids, Iowa,

אחד מעמיתי הוא מנתח בסידר רפידס שבאיווה,

and he got interested in the question of,

הוא החל להתעניין בשאלה,

well how many CT scans did they do

כמה סריקות טומוגרפיה ממחושבת הם עשו

for their community in Cedar Rapids?

על תושבי הקהילה שלהם בסידר רפידס.

He got interested in this

הוא החל להתעניין בכך

because there had been government reports,

כי היו דיווחים ממשלתיים

newspaper reports, journal articles

כתבות עיתונות, מאמרים בכתבי-עת

saying that there had been too many CT scans done.

שאמרו שעושים יותר מדי סריקות טומוגרפיה.

He didn't see it in his own patients.

לדעתו זה לא היה כך אצל החולים שלו.

And so he asked the question, "How many did we do?"

לכן הוא שאל, "כמה סריקות עשינו?"

and he wanted to get the data.

ורצה להשיג את הנתונים האלה.

It took him three months.

נדרשו לו שלושה חודשים.

No one had asked this question in his community before.

איש בקהילה שלו לא העלה לפני-כן את השאלה הזאת.

And what he found was that,

והוא מצא

for the 300,000 people in their community,

לגבי 300,000 תושבי הקהילה שלהם,

in the previous year

שבשנה הקודמת

they had done 52,000 CT scans.

הם עברו 52,000 סריקות טומוגרפיה.

They had found a problem.

הם גילו בעיה,

Which brings us to skill number two a system has.

מה שמביא אותנו ליכולת מס' 2 של כל מערכת.

Skill one, find where your failures are.

יכולת מס' 1: מצא את הכשלים שלך,

Skill two is devise solutions.

ויכולת מס' 2 - המצא פתרונות.

I got interested in this

התחלתי להתעניין בכך

when the World Health Organization came to my team

כשארגון הבריאות העולמי פנה אל הצוות שלי

asking if we could help with a project

ושאל אם נוכל לעזור במיזם

to reduce deaths in surgery.

שנועד להפחית את התמותה בניתוחים.

The volume of surgery had spread

שיעור הניתוחים גדל

around the world,

בכל העולם.

but the safety of surgery

אך הבטיחות הכירורגית

had not.

לא גדלה.

Now our usual tactics for tackling problems like these

והשיטה הרגילה שלנו לטפל בבעיות כאלה

are to do more training,

היא לתת עוד הכשרה,

give people more specialization

לתת לאנשים עוד התמחות,

or bring in more technology.

או להכניס עוד טכנולוגיה.

Well in surgery, you couldn't have people who are more specialized

אבל אין אנשים יותר מומחים מהמנתחים

and you couldn't have people who are better trained.

ואין אנשים יותר מוכשרים מהם.

And yet we see unconscionable levels

ועדיין יש לנו רמות לא-מוסריות

of death, disability

של תמותה, של נכות,

that could be avoided.

שניתן היה למנוע.

And so we looked at what other high-risk industries do.

אז בדקנו מה עושים בתעשיות עתירות-סיכון אחרות.

We looked at skyscraper construction,

כמו בבניית גורדי-שחקים,

we looked at the aviation world,

בעולם התעופה,

and we found

וגילינו

that they have technology, they have training,

שאמנם יש להם טכנולוגיה ויש להם הכשרה,

and then they have one other thing:

אבל יש להם דבר נוסף:

They have checklists.

יש להם רשימות תיוג.

I did not expect

לא ציפיתי

to be spending a significant part

שאקדיש חלק משמעותי מזמני,

of my time as a Harvard surgeon

כמנתח בהרווארד,

worrying about checklists.

לדאגה בנוגע לרשימות תיוג.

And yet, what we found

ובכל זאת, מה שגילינו הוא

were that these were tools

שאלה הם כלים

to help make experts better.

שהופכים את המומחים לטובים יותר.

We got the lead safety engineer for Boeing to help us.

גייסנו לעזרתנו את מנהל הבטיחות הראשי של "בואינג".

Could we design a checklist for surgery?

האם נוכל לתכנן רשימת תיוג כירורגית?

Not for the lowest people on the totem pole,

לא עבור הנמוכים ביותר בסולם הדרגות,

but for the folks

אלא עבור כל החבר'ה

who were all the way around the chain,

שנמצאים אי-שם למעלה,

the entire team including the surgeons.

עבור הצוות כולו, כולל המנתחים.

And what they taught us

והם שהם לימדו אותנו

was that designing a checklist

היה שתכנון של רשימת תיוג

to help people handle complexity

כדי לסייע לאנשים להתמודד עם מורכבות

actually involves more difficulty than I had understood.

כרוך בעצם בקושי רב מכפי שחשבתי.

You have to think about things

צריך לחשוב על דברים

like pause points.

כמו נקודות עצירה.

You need to identify the moments in a process

לזהות בתהליך את הרגעים

when you can actually catch a problem before it's a danger

בהם יש לתפוס בעיה בטרם תהפוך לסיכון

and do something about it.

ולעשות משהו לגביה.

You have to identify

צריך להבין

that this is a before-takeoff checklist.

שמדובר ברשימת תיוג שלפני ההמראה,

And then you need to focus on the killer items.

ולהתמקד בפרטים הקריטיים.

An aviation checklist,

רשימת תיוג בתחום התעופה,

like this one for a single-engine plane,

כמו זו, שמיועדת למטוס חד-מנועי,

isn't a recipe for how to fly a plane,

איננה מתכון איך להטיס מטוס,

it's a reminder of the key things

אלא תזכורת של הדברים המרכזיים

that get forgotten or missed

שאותם שוכחים או מחמיצים

if they're not checked.

אם לא בודקים אותם.

So we did this.

אז עשינו את זה.

We created a 19-item two-minute checklist

יצרנו רשימת תיוג של 2 דקות ו-19 פריטים

for surgical teams.

עבור צוותים כירורגיים.

We had the pause points

הכנסנו נקודות עצירה

immediately before anesthesia is given,

ממש לפני מתן ההרדמה,

immediately before the knife hits the skin,

ממש לפני שהסכין נוגע בעור,

immediately before the patient leaves the room.

ממש לפני שהחולה עוזב את החדר.

And we had a mix of dumb stuff on there --

והיתה לנו שם תערובת של דברים מטופשים --

making sure an antibiotic is given in the right time frame

לוודא שנותנים אנטיביוטיקה במסגרת הזמן הנכונה

because that cuts the infection rate by half --

כי זה מקצר בחצי את קצב הזיהום --

and then interesting stuff,

וגם דברים מעניינים,

because you can't make a recipe for something as complicated as surgery.

כי אי-אפשר ליצור מתכון למשהו מורכב כמו ניתוח,

Instead, you can make a recipe

אלא יוצרים מתכון

for how to have a team that's prepared for the unexpected.

שמכין את הצוות לבלתי-צפוי.

And we had items like making sure everyone in the room

היו שם פריטים כמו לוודא שכל מי שנמצא בחדר

had introduced themselves by name at the start of the day,

הציג את עצמו בתחילת היום,

because you get half a dozen people or more

כי לפעמים חצי-תריסר אנשים או יותר

who are sometimes coming together as a team

נכנסים ביחד כצוות

for the very first time that day that you're coming in.

ביום הראשון שלך בעבודה.

We implemented this checklist

יישמנו את רשימת התיוג הזו

in eight hospitals around the world,

בשמונה בתי חולים בעולם,

deliberately in places from rural Tanzania

בכוונה תחילה, החל ממקומות כמו טנזניה הכפרית

to the University of Washington in Seattle.

ועד אוניברסיטת וושינגטון שבסיאטל.

We found that after they adopted it

גילינו שאחרי שהם אימצו את הרשימה

the complication rates fell

כמות הסיבוכים ירדה

35 percent.

ב-35 אחוזים.

It fell in every hospital it went into.

וזה קרה בכל בית חולים שבו יישמו אותה.

The death rates fell

שיעורי התמותה ירדו

47 percent.

ב-47 אחוזים.

This was bigger than a drug.

זה היה גדול יותר מכל תרופה.

(Applause)

[מחיאות כפיים]

And that brings us

וזה מביא אותנו

to skill number three,

ליכולת מס' 3,

the ability to implement this,

שהיא היכולת ליישם זאת,

to get colleagues across the entire chain

לגרום לאנשי המקצוע בכל התחום

to actually do these things.

לעשות בפועל את הדברים האלה.

And it's been slow to spread.

נראה שזה מתפשט לאט.

This is not yet our norm in surgery --

זו עדיין לא הנורמה שלנו בכירורגיה --

let alone making checklists

שלא לדבר על הכנת רשימות תיוג

to go onto childbirth and other areas.

בתחום הלידה ותחומים נוספים.

There's a deep resistance

יש התנגדות עמוקה

because using these tools

כי השימוש בכלים האלה

forces us to confront

מאלץ אותנו להתעמת

that we're not a system,

עם העובדה שאנו איננו מערכת,

forces us to behave with a different set of values.

וזה מאלץ אותנו להתנהג לפי ערכים שונים.

Just using a checklist

עצם השימוש ברשימת תיוג

requires you to embrace different values from the ones we've had,

מחייבת אותך לאמץ ערכים שונים מאלה שהיו לך,

like humility,

כמו ענווה,

discipline,

משמעת,

teamwork.

עבודת-צוות.

This is the opposite of what we were built on:

זה ההיפך הגמור מהערכים שעיצבו אותנו:

independence, self-sufficiency,

אי-תלות, עצמאות,

autonomy.

אוטונומיה.

I met an actual cowboy, by the way.

אגב, פגשתי קאובוי אמיתי.

I asked him, what was it like

שאלתי אותו, "איך זה באמת

to actually herd a thousand cattle

להוביל עדר של אלף ראשי-בקר

across hundreds of miles?

למרחק מאות קילומטרים.

How did you do that?

איך אתה עושה את זה?"

And he said, "We have the cowboys stationed at distinct places all around."

הוא ענה, "אנו מציבים קאובויז בעמדות מוגדרות.

They communicate electronically constantly,

הם מנהלים תקשורת אלקטרונית רצופה,

and they have protocols and checklists

ויש להם פרוטוקולים ורשימות-תיוג

for how they handle everything --

איך לטפל בכל דבר ודבר --

(Laughter)

[צחוק]

-- from bad weather

-- החל ממזג-אוויר גרוע

to emergencies or inoculations for the cattle.

ועד מצבי חירום או מתן חיסונים לבקר."

Even the cowboys are pit crews now.

אפילו הקאובויז הם היום צוותי קרקע.

And it seemed like time

ונראה שהגיע הזמן

that we become that way ourselves.

שנהיה כאלה בעצמנו.

Making systems work

לגרום למערכות לפעול

is the great task of my generation

היא המשימה הגדולה

of physicians and scientists.

של הרופאים והמדענים בני דורי.

But I would go further and say

אך הייתי מרחיק לכם ואומר

that making systems work,

שלגרום למערכות לפעול

whether in health care, education,

בין אם בשירותי הבריאות, בחינוך,

climate change,

לגבי שינויי האקלים,

making a pathway out of poverty,

יצירת דרכי מפלט מן העוני,

is the great task of our generation as a whole.

היא המשימה הגדולה של הדור שלי כולו.

In every field, knowledge has exploded,

בכל תחום ותחום יש התפוצצות של ידע,

but it has brought complexity,

אבל הוא הביא עימו מורכבות,

it has brought specialization.

הוא הביא עימו התמחות.

And we've come to a place where we have no choice

והגענו לנקודה שבה אין לנו כבר ברירה

but to recognize,

אלא להכיר בעובדה,

as individualistic as we want to be,

שככל שאנו רוצים להיות אינדיבידואליסטים,

complexity requires

המורכבות דורשת

group success.

הצלחה קבוצתית.

We all need to be pit crews now.

כולנו צריכים להפוך כעת לצוותי קרקע.

Thank you.

תודה לכם.

(Applause)

[מחיאות כפיים]