Beeban Kidron: The shared wonder of film

Translator: Timothy Covell Reviewer: Morton Bast

מתרגם: Ido Dekkers מבקר: Zeeva Livshitz

Evidence suggests that humans in all ages and from all cultures

העדויות מצביעות על כך שאנשים בכל הגילאים ומכל התרבויות

create their identity in some kind of narrative form.

יוצרים את הזהות שלהם בצורה של נרטיב כלשהו.

From mother to daughter, preacher to congregant,

מאם לבת, מהמטיף לחבר בקהילה,

teacher to pupil, storyteller to audience.

ממורה לתלמיד, ממספר סיפורים לקהל.

Whether in cave paintings

בין אם בציורי מערות

or the latest uses of the Internet,

או בשימוש עדכני באינטרנט,

human beings have always told their histories and truths

בני אדם תמיד סיפרו את ההסטוריה שלהם ואת האמיתות שלהם

through parable and fable.

באמצעות משלים ומעשיות.

We are inveterate storytellers.

אנחנו מספרי סיפורים מלידה.

But where, in our increasingly secular and fragmented world,

אבל איפה, בעולם שהופך יותר חילוני ומפוצל,

do we offer communality of experience,

אנחנו מציעים את הקהילתיות של החווייה,

unmediated by our own furious consumerism?

בלי התיווך של תרבות הצריכה הגועשת שלנו?

And what narrative, what history,

ואיזה נרטיב, איזו היסטוריה,

what identity, what moral code

איזו זהות, איזה קוד מוסרי

are we imparting to our young?

אנחנו מעבירים לצעירים?

Cinema is arguably

הקולנוע הוא, במידה שניתן להתווכח עליה

the 20th century's most influential art form.

כנראה שצורת האומנות הכי משפיעה במאה העשרים.

Its artists told stories

היא סיפורים שמסופרים על ידי אמנים

across national boundaries,

מעבר לגבולות לאומיים,

in as many languages, genres and philosophies

בכמות הכי גדולה של שפות, סוגות ופילוסופיות

as one can imagine.

שאפשר לדמיין.

Indeed, it is hard to find a subject

באמת, קשה למצוא נושא

that film has yet to tackle.

שהקולנוע לא טיפל בו עדיין.

During the last decade

במהלך העשור האחרון

we've seen a vast integration of global media,

ראינו אינטגרציה אדירה של מדיה גלובלית,

now dominated by a culture of the Hollywood blockbuster.

שנשלטת עכשיו על ידי תרבות שוברי הקופות של הוליווד.

We are increasingly offered a diet

יותר ויותר מוצע לנו תפריט

in which sensation, not story, is king.

שבו הריגוש ולא הסיפור הוא המלך.

What was common to us all 40 years ago --

מה שהיה נפוץ אצלנו לפני 40 שנה --

the telling of stories between generations --

סיפור סיפורים בין דורות --

is now rarified.

נדיר עכשיו.

As a filmmaker, it worried me.

כיוצרת סרטים, זה מדאיג אותי.

As a human being, it puts the fear of God in me.

כאדם, זה מעורר בי פחד מוות.

What future could the young build

איזה עתיד יכולים הצעירים לבנות

with so little grasp

עם כל כך מעט הבנה

of where they've come from

של המקום שממנו הם הגיעו

and so few narratives of what's possible?

וכל כך מעט נרטיבים על מה אפשרי?

The irony is palpable;

אפשר לחוש את האירוניה;

technical access has never been greater,

נגישות טכנית מעולם לא היתה טובה יותר,

cultural access never weaker.

נגישות תרבותית מעולם לא היתה כה חלשה.

And so in 2006 we set up FILMCLUB,

אז ב- 2006 הקמנו את "פילם קלאב",

an organization that ran weekly film screenings in schools

אירגון שהפעיל הקרנות שבועיות של סרטים בבתי ספר

followed by discussions.

שלאחריהן התקיימו דיונים.

If we could raid the annals of 100 years of film,

אם יכולנו להסתער על היסטוריה של 100 שנים של סרטים,

maybe we could build a narrative

אולי היינו יכולים לבנות נרטיב

that would deliver meaning

שיעביר משמעות

to the fragmented and restless world of the young.

לעולם המפוצל וחסר-הנחת של הצעירים.

Given the access to technology,

בהתחשב בנגישות לטכנולוגיה,

even a school in a tiny rural hamlet

אפילו בית ספר באזור כפרי קטן

could project a DVD onto a white board.

יוכל להקרין DVD על לוח לבן.

In the first nine months

בתשעת החודשים הראשונים

we ran 25 clubs across the U.K.,

הרצנו 25 מועדונים ברחבי אנגליה,

with kids in age groups between five and 18

עם ילדים בקבוצות גיל בין חמש ל- 18

watching a film uninterrupted for 90 minutes.

שצפו בסרט ללא הפסקה במשך 90 דקות.

The films were curated and contextualized.

הסרטים נאצרו וקיבלו הקשר.

But the choice was theirs,

אבל הבחירה היתה שלהם,

and our audience quickly grew

והקהל שלנו החל במהרה

to choose the richest and most varied diet that we could provide.

לבחור את התפריט העשיר והמגווון ביותר שיכולנו להציע.

The outcome, immediate.

התוצאה, מיידית.

It was an education of the most profound and transformative kind.

זה היה חינוך מהסוג הבסיסי והטרנספורמטיבי ביותר.

In groups as large as 150 and as small as three,

בקבוצות בגודל של עד 150 וקטנות כ-3,

these young people discovered new places,

האנשים הצעירים האלה גילו מקומות חדשים,

new thoughts, new perspectives.

מחשבות חדשות, פרספקטיבות חדשות.

By the time the pilot had finished,

בזמן שהפילוט נגמר,

we had the names of a thousand schools

קיבלנו שמות של אלף בתי ספר

that wished to join.

שרצו להצטרף.

The film that changed my life

הסרט ששינה את חיי

is a 1951 film by Vittorio De Sica, "Miracle in Milan."

הוא סרט מ- 1951 של ויטוריו דה סיקה, "נס במילנו."

It's a remarkable comment

זוהי תגובה מעולה

on slums, poverty and aspiration.

לסלאמס, עוני ותקוות.

I had seen the film on the occasion of my father's 50th birthday.

ראיתי את הסרט בארוע יום ההולדת של אבי.

Technology then meant we had to hire a viewing cinema,

הטכנולוגיה אז אילצה אותנו לשכור אולם קולנוע,

find and pay for the print and the projectionist.

מצאנו ושילמנו על העותק והמקרין.

But for my father,

אבל בשביל אבי,

the emotional and artistic importance of De Sica's vision was so great

החשיבות הרגשית והאמנותית של חזונו של דה סיקה היתה כה גדולה

that he chose to celebrate his half-century

שהוא בחר לחגוג את מחצית המאה שלו

with his three teenage children and 30 of their friends,

עם שלושת ילדיו המתבגרים ו -30 מחבריו,

"In order," he said,

"כדי," הוא אמר,

"to pass the baton of concern and hope

"להעביר את השרביט של הדאגה והתקוה

on to the next generation."

הלאה לדור הבא."

In the last shot of "Miracle in Milan,"

בשוט האחרון של "נס במילנו,"

slum-dwellers float skyward on flying brooms.

שוכני הסלאמס מרחפים לשמיים על מטאטאים מעופפים.

Sixty years after the film was made

שישים שנה אחרי שהסרט נעשה

and 30 years after I first saw it,

ו- 30 שנה אחרי הפעם הראשונה שראיתי אותו,

I see young faces tilt up in awe,

אני רואה פנים צעירות מרימים ראש בפליאה,

their incredulity matching mine.

הספקנות שלהם שווה לשלי.

And the speed with which they associate it

והמהירות שבה הם משייכים את זה

with "Slumdog Millionaire" or the favelas in Rio

עם "מליונר האשפתות" של הפאבלות בריו

speaks to the enduring nature.

מראה על האופי המתמשך.

In a FILMCLUB season about democracy and government,

בעונה על דמוקרטיה וממשל בפילם-קלאב" ,

we screened "Mr. Smith Goes to Washington."

הקרנו את "מר סמית' הולך לוושינגטון."

Made in 1939, the film is older than most of our members' grandparents.

שנעשה ב 1939, הסרט יותר זקן מרוב הסבים של החברים.

Frank Capra's classic values independence and propriety.

הערכים הקלאסיים של פרנק קפרה: עצמאות והלימות.

It shows how to do right,

זה מראה איך לעשות את הדבר הנכון,

how to be heroically awkward.

איך להיות מביך באופן הרואי.

It is also an expression of faith

זה גם ביטוי של אמונה

in the political machine as a force of honor.

במנגנון הפוליטי ככוח של כבוד.

Shortly after "Mr. Smith" became a FILMCLUB classic,

זמן קצר לאחר ש"מר סמית'" הפך לקלסיקה של ה"פילם-קלאב,

there was a week of all-night filibustering in the House of Lords.

היה שבוע של פיליבסטר ליילי בבית הלורדים.

And it was with great delight

וזה היה לנו לעונג

that we found young people up and down the country

למצוא אנשים צעירים בכל רחבי המדינה

explaining with authority

מסבירים עם סמכות

what filibustering was

מה זה פיליבסטר

and why the Lords might defy their bedtime on a point of principle.

ולמה הלורדים יוותרו על זמן השינה שלהם מתוך עיקרון.

After all, Jimmy Stewart filibustered for two entire reels.

אחרי הכל, ג'ימי סטיוארט עשה פיליבסטר במשך שני גלגלי סרט שלמים.

In choosing "Hotel Rwanda,"

בבחירת "מלון רואנדה,"

they explored genocide of the most brutal kind.

הם חקרו את רצח העם מהסוג האכזרי ביותר.

It provoked tears as well as incisive questions

זה גרם לדמעות ולשאלות נוקבות

about unarmed peace-keeping forces

אודות כוחות של שומרי-שלום בלתי חמושים

and the double-dealing of a Western society

והמוסר הכפול של החברה המערבית

that picks its moral fights with commodities in mind.

שבוחרת את המאבקים המוסריים שלה תוך מחשבה על מצרכים.

And when "Schindler's List" demanded that they never forget,

וכש"רשימות שינדלר" דרשה שהם לעולם לא ישכחו,

one child, full of the pain of consciousness, remarked,

ילד אחד, מלא בכאב של הכרה, העיר,

"We already forgot,

"כבר שכחנו,

otherwise how did 'Hotel Rwanda' happen?"

אחרת איך קרה "מלון רואנדה?"

As they watch more films their lives got palpably richer.

כשהם רואים עוד סרטים חייהם נעשים עשירים יותר.

"Pickpocket" started a debate about criminality disenfranchisement.

"כייס" התחיל דיון על שלילת זכויות פשיעה.

"To Sir, with Love" ignited its teen audience.

"לאדוני באהבה" הצית את קהל המתבגרים שלו.

They celebrated a change in attitude

הם חגגו שינוי בגישה

towards non-white Britons,

לילידי בריטניה הגדולה שאינם לבנים,

but railed against our restless school system

אבל יצאו נגד מערכת החינוך חסרת המנוחה שלנו

that does not value collective identity,

שלא מעריכה זהות קולקטיבית,

unlike that offered by Sidney Poitier's careful tutelage.

בניגוד ללימוד הקפדני שהציע סידני פואטיה.

By now, these thoughtful, opinionated, curious young people

כעת, האנשים המתחשבים, בעלי הדעה והמתעניינים האלה

thought nothing of tackling films of all forms --

חשבו שאין זה חשוב לטפל בסרטים מכל הסוגים --

black and white, subtitled,

שחור ולבן, עם כתוביות,

documentary, non-narrative, fantasy --

דוקומנטריים, ללא נראטיב, פנטזיה --

and thought nothing of writing detailed reviews

והפחיתו בערכן של כתיבת ביקורות מפורטות

that competed to favor one film over another

שהתחרו על העדפת סרט אחד על אחר

in passionate and increasingly sophisticated prose.

בפרוזה מלאת תשוקה ומתוחכמת.

Six thousand reviews each school week

ששת אלפים חוות דעת כל שבוע לימודים

vying for the honor of being review of the week.

שמתחרות על הכבוד להיות חוות הדעת של השבוע.

From 25 clubs, we became hundreds, then thousands,

מ- 25 מועדונים, הפכנו למאות, ואז לאלפים,

until we were nearly a quarter of a million kids

עד שמנינו כמעט רבע מליון ילדים

in 7,000 clubs right across the country.

ב - 7,000 מועדונים ברחבי המדינה.

And although the numbers were, and continue to be, extraordinary,

ולמרות שהמספרים היו, וממשיכים להיות, מדהימים,

what became more extraordinary

מה שנהיה יותר מדהים

was how the experience of critical and curious questioning

היה איך התהליך של ביקורת ושאלות סקרניות

translated into life.

תורגמו לחיים.

Some of our kids started talking with their parents,

כמה מהילדים שלנו התחילו לדבר עם הוריהם,

others with their teachers,

אחרים עם המורים שלהם,

or with their friends.

או עם חברים.

And those without friends

ואלה שלא היו להם חברים

started making them.

התחילו להתחבר.

The films provided communality across all manner of divide.

הסרטים סיפקו קהילתיות שגישרה על כל פער.

And the stories they held provided a shared experience.

והסיפורים שהיו להם סיפקו חוויה משותפת.

"Persepolis" brought a daughter closer to her Iranian mother,

"פרספוליס" קירב בין בת לאמה האיראנית,

and "Jaws" became the way in which one young boy

ו"מלתעות" הפך לדרך שבה ילד צעיר אחד

was able to articulate the fear he'd experienced

היה מסוגל לבטא את הפחד שחווה

in flight from violence

בבריחה מהאלימות

that killed first his father then his mother,

שהרגה קודם את אביו ואז את אימו,

the latter thrown overboard on a boat journey.

האחרונה נזרקה מסיפון של אוניה.

Who was right, who wrong?

מי צדק, מי טעה?

What would they do under the same conditions?

מה הם היו עושים באותם תנאים?

Was the tale told well?

האם הסיפור סופר היטב?

Was there a hidden message?

האם היה בו מסר חבוי?

How has the world changed? How could it be different?

איך העולם השתנה? איך הוא היה יכול להיות אחרת?

A tsunami of questions flew out of the mouths of children

צונאמי של שאלות התפרץ מפיהם של הילדים

who the world didn't think were interested.

שהעולם לא חשב שיביעו התענינות.

And they themselves had not known they cared.

והם עצמם לא ידעו שהיה אכפת להם.

And as they wrote and debated,

וכשהם כתבו ודנו,

rather than seeing the films as artifacts,

במקום לראות את הסרטים כאובייקטים,

they began to see themselves.

הם התחילו לראות את עצמם.

I have an aunt who is a wonderful storyteller.

יש לי דודה שהיא מספרת סיפורים נפלאה.

In a moment she can invoke images

היא יכולה ברגע להעלות תמונות

of running barefoot on Table Mountain and playing cops and robbers.

של לרוץ יחפים על "הר השולחן" ולשחק בשוטרים וגנבים.

Quite recently she told me

ממש לאחרונה היא אמרה לי

that in 1948, two of her sisters and my father

שב- 1948, שתיים מאחיותיה ואבי

traveled on a boat to Israel without my grandparents.

הפליגו על ספינה לישראל בלי סבי וסבתי.

When the sailors mutinied at sea in a demand for humane conditions,

כשהמלחים התמרדו בים בדרישה לתנאים הומניים,

it was these teenagers that fed the crew.

היו אלה בני- העשרה הללו שהאכילו את הצוות.

I was past 40 when my father died.

הייתי בת יותר מ-40 כשאבי נפטר.

He never mentioned that journey.

הוא מעולם לא הזכיר את המסע ההוא.

My mother's mother left Europe in a hurry

סבתי מצד אמי עזבה את אירופה בחיפזון

without her husband, but with her three-year-old daughter

בלי בעלה, אבל עם בתה בת השלוש

and diamonds sewn into the hem of her skirt.

ויהלומים שהיו תפורים לתוך המכפלת של החצאית שלה.

After two years in hiding,

אחרי שנתיים של הסתתרות,

my grandfather appeared in London.

סבי הופיע בלונדון.

He was never right again.

הוא לא היה בסדר מאז.

And his story was hushed as he assimilated.

והסיפור שלו הושתק כשהוא התבולל.

My story started in England

הסיפור שלי התחיל באנגליה

with a clean slate and the silence of immigrant parents.

עם דף חלק ושתיקה של הורים מהגרים.

I had "Anne Frank," "The Great Escape,"

היה לי את "אנה פרנק," "הבריחה הגדולה,"

"Shoah," "Triumph of the Will."

"שואה", "נצחון הרצון."

It was Leni Riefenstahl

זו היתה לני ריפנשטהל

in her elegant Nazi propaganda

בתעמולה הנאצית האלגנטית שלה

who gave context to what the family had to endure.

שנתנה הקשר למה שהמשפחה היתה צריכה לסבול.

These films held what was too hurtful to say out loud,

הסרטים האלה הכילו את מה שהיה קשה מדי להגיד בקול,

and they became more useful to me

והם הועילו לי יותר

than the whispers of survivors

מלחישות של ניצולים

and the occasional glimpse of a tattoo

והמראה החטוף של קעקוע

on a maiden aunt's wrist.

על זרוע של דודה צעירה.

Purists may feel that fiction dissipates

הטהרנים מרגישים אולי שהפיקציה מסלקת

the quest of real human understanding,

את החיפוש להבנה אנושית אמיתית,

that film is too crude

שסרט הוא לא מעודן דיו

to tell a complex and detailed history,

כדי לספר את ההסטוריה המסובכת והמפורטת,

or that filmmakers always serve drama over truth.

או שיוצרי סרטים תמיד מעדיפים לשרת את הדרמה מאשר את האמת.

But within the reels lie purpose and meaning.

אבל בתוך הסלילים יש מטרה ומשמעות.

As one 12-year-old said after watching "Wizard of Oz,"

כמו שבן 12 אחד אמר אחרי שצפה ב"הקוסם מארץ עוץ,"

"Every person should watch this,

"כל אחד צריך לראות את זה,

because unless you do

מפני שאם לא תראו

you may not know that you too have a heart."

אולי לא תדעו שגם לכם יש לב."

We honor reading, why not honor watching with the same passion?

אנחנו מכבדים את הקריאה, למה לא לכבד את הצפיה באותו להט?

Consider "Citizen Kane" as valuable as Jane Austen.

חישבו על "האזרח קיין" כבעל ערך כמו ג'יין אוסטן.

Agree that "Boyz n the Hood," like Tennyson,

תסכימו ש"בחורים בשכונה," כמו טניסון,

offers an emotional landscape and a heightened understanding

מציעים טווח רגשות והבנה מוגברת

that work together.

שעובדים יחדיו.

Each a piece of memorable art,

כל אחד מהם הוא פיסה של אומנות שראוי לזוכרה,

each a brick in the wall of who we are.

כל אחד הוא לבנה בקיר של מי שאנחנו.

And it's okay if we remember Tom Hanks

וזה בסדר אם אנחנו זוכרים את טום הנקס

better than astronaut Jim Lovell

יותר מאת האסטרונאוט ג'ים לובל

or have Ben Kingsley's face superimposed onto that of Gandhi's.

או שיש לנו את פניו של בן קינגסלי מולבשים על פניו של גנדי.

And though not real, Eve Harrington, Howard Beale, Mildred Pierce

ולמרות שהם לא אמיתיים, אווה הרינגטון, הווארד בייל, מילרד פירס

are an opportunity to discover

הם הזדמנויות לגלות

what it is to be human,

מה זה להיות אנושי,

and no less helpful to understanding our life and times

ולא פחות מועיל להבנה של חיינו והזמנים האלה

as Shakespeare is in illuminating the world of Elizabethan England.

כמו ששייקספיר האיר את עולמה של אנגליה האליזבטנית.

We guessed that film,

שיערנו שסרט,

whose stories are a meeting place

שהסיפורים שלו הם נקודת מפגש

of drama, music, literature and human experience,

של דרמה, מוזיקה, ספרות וחוויה אנושית,

would engage and inspire the young people participating in FILMCLUB.

יהיו מעורבים ויתנו השראה לחברה הצעירים ב "פילם-קלאב".

What we could not have foreseen

מה שלא יכולנו לצפות

was the measurable improvements

היה השיפורים המדידים

in behavior, confidence and academic achievement.

בהתנהגות, בביטחון עצמי ובהשגים האקדמאיים.

Once-reluctant students now race to school, talk to their teachers,

סטודנטים שהיו פעם מסוייגים רצים כעת לבית הספר, מדברים עם המורים שלהם,

fight, not on the playground,

נאבקים, לא במגרש המשחקים,

but to choose next week's film --

אלא כדי לבחור את הסרט של שבוע הבא --

young people who have found self-definition, ambition

אנשים צעירים שמצאו הגדרה-עצמית, אמביציה

and an appetite for education and social engagement

ותשוקה לחינוך ומעורבות חברתית

from the stories they have witnessed.

מתוך הסיפורים בהם צפו.

Our members defy the binary description

החברים שלנו מתריסים כנגד התיאור הבינרי

of how we so often describe our young.

של איך שאנו מגדירים את הנוער שלנו לעיתים קרובות.

They are neither feral nor myopically self-absorbed.

הם אינם פראיים ולא שקועים בעצמם מתוך קוצר ראייה.

They are, like other young people,

הם, כמו אנשים צעירים,

negotiating a world with infinite choice,

חיים בעולם עם בחירה אין סופית,

but little culture of how to find meaningful experience.

אבל עם מעט תרבות שמנחה איך למצוא חוויות משמעותיות.

We appeared surprised at the behaviors

הופתענו לנוכח ההתנהגויות

of those who define themselves

של אלה שמגדירים את עצמם

by the size of the tick on their shoes,

לפי עוצמת צליל התקתוק של נעליהם,

yet acquisition has been the narrative we have offered.

ועדיין ההישג היה הנרטיב שהצענו.

If we want different values

אם אנחנו רוצים ערכים שונים

we have to tell a different story,

אנחנו צריכים לספר סיפור שונה,

a story that understands that an individual narrative

סיפור שמבין שנרטיב בודד

is an essential component of a person's identity,

הוא מרכיב הכרחי לזהותו של אדם,

that a collective narrative

שנרטיב משותף

is an essential component of a cultural identity,

חיוני לזהות תרבותית,

and without it it is impossible to imagine yourself

ובלעדי זה בלתי אפשרי לדמיין את עצמכם

as part of a group.

כחלק מקבוצה.

Because when these people get home

מפני שכשהאנשים האלה מגיעים הביתה

after a screening of "Rear Window"

אחרי הקרנה של "חלון אחורי"

and raise their gaze to the building next door,

ונושאים את מבטם לבניין ממול,

they have the tools to wonder who, apart from them,

יש להם את הכלים לתהות מי, חוץ מהם,

is out there

נמצא שם בחוץ

and what is their story.

ומה הסיפור שלהם.

Thank you.

תודה לכם.

(Applause)

(מחיאות כפיים)