How to see past your own perspective and find truth | Michael Patrick Lynch

מתרגם: Shlomo Adam מבקר: Ido Dekkers

So, imagine that you had your smartphone miniaturized

תארו לעצמכם שהטלפון החכם שלכם עבר מיזעור

and hooked up directly to your brain.

והוא מחובר ישירות אל מוחכם.

If you had this sort of brain chip,

אילו היה לכם שבב מוח כזה,

you'd be able to upload and download to the internet

יכולתם להעלות לאינטרנט ולהוריד ממנו

במהירות המחשבה.

at the speed of thought.

Accessing social media or Wikipedia would be a lot like --

הגישה למדיה החברתית או לוויקיפדיה היתה דומה מאד --

לפחות בהרגשה --

well, from the inside at least --

like consulting your own memory.

לפניה לזכרון.

It would be as easy and as intimate as thinking.

זה היה קל ואינטימי כמו חשיבה.

But would it make it easier for you to know what's true?

אבל האם זה היה מקל עליכם לדעת מה נכון?

Just because a way of accessing information is faster

זה שגישה מסוימת למידע מהירה יותר,

it doesn't mean it's more reliable, of course,

אין פירושו שהיא אמינה יותר, כמובן,

וגם לא שכולנו נפרש את המידע בצורה זהה.

and it doesn't mean that we would all interpret it the same way.

וזה לא אומר שנדע להעריך אותו טוב יותר.

And it doesn't mean that you would be any better at evaluating it.

In fact, you might even be worse,

למען האמת, אולי אף גרוע יותר,

because, you know, more data, less time for evaluation.

כי, אתם יודעים, יותר נתונים - פחות זמן להערכה.

Something like this is already happening to us right now.

משהו כזה קורה כבר עכשיו.

We already carry a world of information around in our pockets,

אנו כבר נושאים בכיס עולם של מידע,

but it seems as if the more information we share and access online,

אבל נראה שככל שאנו משיגים ומשתפים ברשת יותר מידע,

the more difficult it can be for us to tell the difference

כך אנו מתקשים יותר להבדיל בין מה שנכון ומה שמזויף.

between what's real and what's fake.

It's as if we know more but understand less.

זה כאילו שאנו יודעים יותר ומבינים פחות.

אני מניח שזה מאפיין של החיים המודרניים,

Now, it's a feature of modern life, I suppose,

שחלקים גדולים מהציבור חיים בבועות מבודדות של מידע.

that large swaths of the public live in isolated information bubbles.

We're polarized: not just over values, but over the facts.

אנו מקוטבים: לא רק סביב ערכים אלא גם סביב עובדות.

One reason for that is, the data analytics that drive the internet

סיבה אחת היא שמנתחי המידע שמפעילים את האינטרנט

לא מספקים לנו סתם עוד מידע,

get us not just more information,

but more of the information that we want.

אלא מידע שאנו מעוניינים בו.

Our online life is personalized;

חיינו המקווונים עוברים התאמה אישית;

הכל, מהפרסומות שאנו קוראים

everything from the ads we read

to the news that comes down our Facebook feed

ועד לחדשות המוזנות אלינו ב"פייסבוק",

is tailored to satisfy our preferences.

מעוצב כדי לספק את העדפותינו.

אז בעוד שאנו מקבלים עוד ועוד מידע,

And so while we get more information,

הרבה מהמידע בעצם משקף את עצמנו

a lot of that information ends up reflecting ourselves

באותה מידה שהוא משקף את המציאות.

as much as it does reality.

בשורה התחתונה, נראה לי,

It ends up, I suppose,

inflating our bubbles rather than bursting them.

זה מנפח את הבועות שלנו במקום לפוצץ אותן.

And so maybe it's no surprise

ולכן אולי אין פלא

that we're in a situation, a paradoxical situation,

שאנו נתונים במצב, מצב פרדוקסלי,

of thinking that we know so much more,

שבו אנו חושבים שאנו יודעים הרבה יותר,

and yet not agreeing on what it is we know.

מבלי להסכים בשאלה מה אנו יודעים.

So how are we going to solve this problem of knowledge polarization?

אז איך נפתור את בעיית קיטוב הידע הזאת?

One obvious tactic is to try to fix our technology,

שיטה מובנת מאליה היא לנסות לתקן את הטכנולוגיה,

לתכנן מחדש את הפלטפורמות הדיגיטליות שלנו,

to redesign our digital platforms,

so as to make them less susceptible to polarization.

כדי שתהיינה מועדות פחות לקיטוב.

And I'm happy to report

ואני שמח לדווח בזאת

שהרבה אנשים חכמים ב"גוגל" וב"פייסבוק"

that many smart people at Google and Facebook are working on just that.

עובדים בדיוק על זה.

And these projects are vital.

ואלה מיזמים חיוניים.

I think that fixing technology is obviously really important,

לדעתי, ברור שחשוב מאד לתקן את הטכנולוגיה,

but I don't think technology alone, fixing it, is going to solve the problem

אבל איני סבור שתיקון הטכנולוגיה יפתור לבדו את הבעיה

of knowledge polarization.

של קיטוב הידע.

ואינני סבור כך כי אינני חושב שלאמיתו של דבר

I don't think that because I don't think, at the end of the day,

זאת בעיה טכנולוגית.

it is a technological problem.

I think it's a human problem,

אני חושב שזאת בעיה אנושית

having to do with how we think and what we value.

שקשורה באופן חשיבתנו ובמה שחשוב לנו.

In order to solve it, I think we're going to need help.

כדי לפתור אותה, נראה לי שנזדקק לעזרה.

נזדקק לעזרת הפסיכולוגיה ומדעי המדינה.

We're going to need help from psychology and political science.

But we're also going to need help, I think, from philosophy.

אבל נזדקק, לדעתי, גם לעזרת הפילוסופיה.

Because to solve the problem of knowledge polarization,

כי כדי לפתור את בעית קיטוב הידע,

we're going to need to reconnect

יהיה עלינו לחזור ולהתחבר

with one fundamental, philosophical idea:

לרעיון-יסוד פילוסופי אחד:

אנחנו חיים במציאות משותפת.

that we live in a common reality.

The idea of a common reality is like, I suppose,

רעיון המציאות המשותפת, אני מניח,

a lot of philosophical concepts:

דומה למושגים פילוסופיים רבים:

קל להגיד

easy to state

אבל משום-מה קשה לבצע.

but mysteriously difficult to put into practice.

כדי לקבלו באמת,

To really accept it,

אני חושב שעלינו לעשות שלושה דברים

I think we need to do three things,

each of which is a challenge right now.

שכל אחד מהם הוא כיום בגדר אתגר.

First, we need to believe in truth.

ראשית, עלינו להאמין באמת.

אולי שמתם לב שלתרבות שלנו יש מעין

You might have noticed

that our culture is having something of a troubled relationship

מערכת יחסים בעייתית עם הרעיון הזה.

with that concept right now.

נראה כאילו אנו חלוקים עד כדי כך,

It seems as if we disagree so much that,

שכפי שניסח זאת לא מזמן פרשן פוליטי אחד,

as one political commentator put it not long ago,

נראה כאילו אין יותר עובדות.

it's as if there are no facts anymore.

But that thought is actually an expression

אבל המחשבה הזאת היא בעצם ביטוי

of a sort of seductive line of argument that's in the air.

לקו הטיעונים המפתה ששורר כיום.

It goes like this:

הוא הולך ככה:

we just can't step outside of our own perspectives;

איננו יכולים לחרוג מההשקפות שלנו;

איננו יכולים לחמוק מההטיות שלנו.

we can't step outside of our biases.

Every time we try,

בכל פעם שאנו מנסים זאת,

אנו רק מקבלים מידע נוסף שהולם את השקפותינו.

we just get more information from our perspective.

So, this line of thought goes,

ולכן, לפי קו המחשבה הזה,

כדאי שפשוט נודה בכך שהאמת האובייקטיבית היא אשליה,

we might as well admit that objective truth is an illusion,

or it doesn't matter,

או שאין לה חשיבות,

because either we'll never know what it is,

כי או שלעולם לא נכיר אותה,

או שהיא בכלל לא קיימת.

or it doesn't exist in the first place.

זאת איננה מחשבה פילוסופית חדשה --

That's not a new philosophical thought --

הספקנות באשר לאמת.

skepticism about truth.

During the end of the last century, as some of you know,

לקראת סוף המאה הקודמת, כפי שכמה מכם יודעים,

היא היתה פופולרית מאד בחוגים אקדמיים מסוימים.

it was very popular in certain academic circles.

But it really goes back all the way to the Greek philosopher Protagoras,

אבל תחילתה עוד בימי הפילוסוף היווני פרותגוראס,

if not farther back.

אם לא לפניו.

Protagoras said that objective truth was an illusion

פרותגוראס אמר שהאמת האובייקטיבית היא אשליה

because "man is the measure of all things."

כי "האדם הוא מידת כל הדברים."

Man is the measure of all things.

האדם הוא מידת כל הדברים.

זו עשויה להיות נקודת אחיזה טובה למצדדים בשלטון הכוח,

That can seem like a bracing bit of realpolitik to people,

או גורם משחרר,

or liberating,

כי זה יאפשר לכל אחד ואחת למצוא או ליצור אמת אישית,

because it allows each of us to discover or make our own truth.

But actually, I think it's a bit of self-serving rationalization

אבל בעצם אני חושב שזהו צידוק עצמי

disguised as philosophy.

במסווה של פילוסופיה.

It confuses the difficulty of being certain

זה מבלבל בין הקושי להיות בטוח

with the impossibility of truth.

לבין האי-היתכנות של האמת.

Look --

הביטו --

of course it's difficult to be certain about anything;

כמובן שקשה להיות בטוח בכלל במשהו;

we might all be living in "The Matrix."

אולי כולנו חיים ב"מטריקס",

אולי לכולנו יש שבב במוח

You might have a brain chip in your head

שמזין לנו מידע שגוי בלבד.

feeding you all the wrong information.

But in practice, we do agree on all sorts of facts.

אך למעשה, אנו מסכימים על כל מיני עובדות.

We agree that bullets can kill people.

אנו מסכימים שקליעים יכולים להרוג אנשים.

We agree that you can't flap your arms and fly.

אנו מסכימים שאי-אפשר לנופף בזרועות ולעוף.

אנו מסכימים -- או שכדאי לנו להסכים --

We agree -- or we should --

שישנה מציאות חיצונית

that there is an external reality

and ignoring it can get you hurt.

ושההתעלמות ממנה יכולה להזיק לכם.

Nonetheless, skepticism about truth can be tempting,

עם זאת, גישה ספקנית לאמת עלולה להיות מפתה,

because it allows us to rationalize away our own biases.

כי היא מאפשרת לנו לפטור באופן שכלתני את ההטיות שלנו.

When we do that, we're sort of like the guy in the movie

בכך אנו דומים לאיש ההוא מהסרט

who knew he was living in "The Matrix"

שידע שהוא חי ב"מטריקס",

but decided he liked it there, anyway.

והחליט שלמרות זאת זה מוצא חן בעיניו.

זו הרי הרגשה טובה, לקבל את מה שרוצים.

After all, getting what you want feels good.

Being right all the time feels good.

זו הרגשה טובה, להיות תמיד צודק.

So, often it's easier for us

אז לעתים קרובות יותר קל לנו

to wrap ourselves in our cozy information bubbles,

להתעטף בבועות המידע הנוחות שלנו,

לחיות בחוסר תום-לב,

live in bad faith,

and take those bubbles as the measure of reality.

ולראות בבועות האלה מדד למציאות.

An example, I think, of how this bad faith gets into our action

לדוגמה, אני חושב איך חוסר תום הלב חודר למעשינו,

is our reaction to the phenomenon of fake news.

הוא תגובתנו לתופעת החדשות המזויפות.

The fake news that spread on the internet

החדשות המזויפות שהתפשטו באינטרנט

during the American presidential election of 2016

בזמן הבחירות האמריקניות לנשיאות של 2016

was designed to feed into our biases,

עוצבו כדי להזין את ההטיות שלנו,

עוצבו לנפח את הבועות שלנו.

designed to inflate our bubbles.

But what was really striking about it

אבל מה שבאמת מדהים בכך

was not just that it fooled so many people.

הוא לא רק שזה שיטה באנשים רבים כל-כך.

What was really striking to me about fake news,

מה שבאמת מדהים אותי בחדשות מזויפות,

the phenomenon,

כתופעה,

is how quickly it itself became the subject of knowledge polarization;

הוא באיזו מהירות הן עצמן הופכות לנושא של קיטוב מידע;

so much so, that the very term -- the very term -- "fake news"

עד כדי כך שעצם המונח, המונח "חדשות מזויפות" עצמו,

now just means: "news story I don't like."

אומר עכשיו רק: "חדשות שאני לא אוהב."

That's an example of the bad faith towards the truth that I'm talking about.

זאת דוגמה לחוסר תום הלב ביחס לאמת שעליו אני מדבר.

But the really, I think, dangerous thing

אבל הדבר המסוכן באמת, לדעתי,

about skepticism with regard to truth

בספקנות ביחס לאמת,

is that it leads to despotism.

הוא שהיא מובילה לעריצות.

"Man is the measure of all things"

"האדם הוא מידת כל הדברים"

inevitably becomes "The Man is the measure of all things."

הופך בהכרח ל"הגבר הוא מידת כל הדברים."

Just as "every man for himself"

ממש כמו ש"כל אחד לנפשו"

always seems to turn out to be "only the strong survive."

הופך כנראה תמיד ל"רק החזק שורד."

At the end of Orwell's "1984,"

בסוף "1984" של אורוול,

שוטר המחשבה או'בריאן מענה את הגיבור ווינסטון סמית

the thought policeman O'Brien is torturing the protagonist Winston Smith

into believing two plus two equals five.

כדי שיאמין ששתיים ועוד שתיים הם חמש.

What O'Brien says is the point,

מה שאו'בריאן אומר הוא תמצית העניין,

is that he wants to convince Smith that whatever the party says is the truth,

הוא רוצה לשכנע את סמית שמה שהמפלגה אומרת הוא האמת

and the truth is whatever the party says.

uavtn, vht nv avnpkdv tunr,/

And what O'Brien knows is that once this thought is accepted,

ואו'בריאן יודע שמרגע שהמחשבה הזאת מתקבלת,

critical dissent is impossible.

התנגדות ביקורתית נעשית בלתי אפשרית.

You can't speak truth to power

אי-אפשר להגיד לשלטון את האמת

אם השלטון, בהגדרה, אומר את האמת.

if the power speaks truth by definition.

I said that in order to accept that we really live in a common reality,

אמרתי שכדי לקבל את העובדה שאנו אכן חיים במציאות משותפת,

עלינו לעשות שלושה דברים.

we have to do three things.

The first thing is to believe in truth.

הראשון הוא להאמין באמת.

את השני ניתן לסכם

The second thing can be summed up

בביטוי הלטיני שקאנט אימץ כמוטו של הנאורות:

by the Latin phrase that Kant took as the motto for the Enlightenment:

"Sapere aude,"

(לטינית) "להעז לדעת",

or "dare to know."

Or as Kant wants, "to dare to know for yourself."

או כפי שקאנט מבקש, "להעז לדעת בעצמך."

I think in the early days of the internet,

לדעתי, בימי האינטרנט הראשונים רבים מאיתנו חשבו

a lot of us thought

that information technology was always going to make it easier

שטכנולוגיית המידע תקל עלינו תמיד לדעת בעצמנו,

for us to know for ourselves,

וכמובן שבהיבטים רבים כך היה,

and of course in many ways, it has.

But as the internet has become more and more a part of our lives,

אבל ככל שהאינטרנט הפך יותר ויותר לחלק מחיינו,

our reliance on it, our use of it,

ההסתמכות שלנו עליו, השימוש שלנו בו,

has become often more passive.

הלך ונעשה יותר סביל.

Much of what we know today we Google-know.

הרבה ממה שאנו יודעים היום הוא ידע שנשאב מ"גוגל".

We download prepackaged sets of facts

אנו מורידים חבילות ארוזות מראש של עובדות

ושולחים אותן באופן אקראי לקו הייצור של המדיה החברתית.

and sort of shuffle them along the assembly line of social media.

Now, Google-knowing is useful

"ידע-גוגל" מועיל

precisely because it involves a sort of intellectual outsourcing.

דווקא משום שהוא כרוך במעין מיקור-חוץ אינטלקטואלי.

אנו מעבירים את מאמצינו לרשת של אחרים ושל אלגוריתמים.

We offload our effort onto a network of others and algorithms.

And that allows us, of course, to not clutter our minds

וזה כמובן מאפשר לנו להימנע מלצופף במוח

with all sorts of facts.

כל מיני עובדות.

We can just download them when we need them.

אנו יכולים פשוט להוריד אותן כשהן נחוצות לנו.

And that's awesome.

וזה מעולה.

But there's a difference between downloading a set of facts

אבל יש הבדל בין הורדה של עובדות

and really understanding how or why those facts are as they are.

ובין הבנה אמיתית איך או מדוע אותן עובדות הן כפי שהן.

Understanding why a particular disease spreads,

ההבנה מדוע מחלה מסוימת מתפשטת,

or how a mathematical proof works,

או איך עובדת הוכחה מתמטית מסוימת,

or why your friend is depressed,

או מדוע החבר שלך בדכאון,

involves more than just downloading.

כרוכה ביותר מאשר סתם הורדת מידע מהרשת.

It's going to require, most likely,

סביר מאד שזה יחייב עבודה עצמית מסוימת:

doing some work for yourself:

having a little creative insight;

תובנה יצירתית מסוימת;

using your imagination;

שימוש בדמיון;

getting out into the field;

יציאה לשטח;

doing the experiment;

עריכת נסיון;

עיבוד ההוכחה;

working through the proof;

talking to someone.

שיחה עם מישהו.

Now, I'm not saying, of course, that we should stop Google-knowing.

אני כמובן לא טוען שעלינו להפסיק לדעת דרך "גוגל".

I'm just saying

אני פשוט אומר שלא כדאי שנגזים בהערכת ידע כזה.

we shouldn't overvalue it, either.

We need to find ways of encouraging forms of knowing that are more active,

עלינו למצוא דרכים לעודד צורות פעילות יותר של ידע,

and don't always involve passing off our effort into our bubble.

שלא תמיד כרוכות בהאצלת מאמצינו לתוך הבועה שלנו.

Because the thing about Google-knowing is that too often it ends up

כי העניין עם "ידע-גוגל" הוא שלעתים קרובות זה הופך

being bubble-knowing.

לידע-בועה.

And bubble-knowing means always being right.

וידע-בועה משמעו להיות תמיד צודק.

But daring to know,

אבל כשמעזים לדעת,

daring to understand,

כשמעזים להבין,

זה אומר להסתכן באפשרות לטעות.

means risking the possibility that you could be wrong.

It means risking the possibility

זה אומר להסתכן באפשרות

that what you want and what's true are different things.

שמה שאתם רוצים ומה שנכון הם שני דברים שונים.

וזה מביא אותי לדבר השלישי שלדעתי עלינו לעשות

Which brings me to the third thing that I think we need to do

if we want to accept that we live in a common reality.

אם ברצוננו לקבל את העובדה שאנו חיים במציאות משותפת.

That third thing is: have a little humility.

הדבר השלישי הוא: קצת ענווה.

By humility here, I mean epistemic humility,

ב"ענווה" כוונתי לענווה אפיסטמית,

which means, in a sense,

כלומר, במובן מסוים,

knowing that you don't know it all.

לדעת שאינך יודע הכל.

אבל זה גם אומר יותר מכך.

But it also means something more than that.

זה אומר להתייחס להשקפתך כפתוחה לשיפור

It means seeing your worldview as open to improvement

by the evidence and experience of others.

באמצעות הוכחות ונסיון של אחרים.

Seeing your worldview as open to improvement

להתייחס להשקפתך כפתוחה לשיפור

by the evidence and experience of others.

באמצעות הוכחות ונסיון של אחרים.

זה יותר מאשר פתיחות לשינוי בלבד.

That's more than just being open to change.

זה יותר מאשר פתיחות לשיפור-עצמי בלבד.

It's more than just being open to self-improvement.

זה אומר להניח שהידע שלך יכול להשתפר או להתעשר

It means seeing your knowledge as capable of enhancing

or being enriched by what others contribute.

ממה שתורמים לך אחרים.

That's part of what is involved

זה חלק ממה שכרוך

in recognizing there's a common reality

בהכרה בכך שיש מציאות משותפת

שגם אתה אחראי לה.

that you, too, are responsible to.

I don't think it's much of a stretch to say

לא נראה לי שמוגזם לומר

that our society is not particularly great at enhancing or encouraging

שהחברה שלנו לא יודעת לחזק או לעודד ענווה כזאת.

that sort of humility.

חלקית, זה בגלל

That's partly because,

well, we tend to confuse arrogance and confidence.

שאנו נוטים לבלבל בין שחצנות לבטחון עצמי.

And it's partly because, well, you know,

וחלקית, זה בגלל

arrogance is just easier.

שקל יותר להיות שחצן.

It's just easier to think of yourself as knowing it all.

קל יותר לחשוב שאתה יודע הכל.

It's just easier to think of yourself as having it all figured out.

קל יותר לחשוב שהבנת הכל.

But that's another example of the bad faith towards the truth

אבל זאת דוגמה נוספת לחוסר תום-לב ביחס לאמת

that I've been talking about.

שעליו דיברתי.

So the concept of a common reality,

הרעיון של מציאות משותפת,

like a lot of philosophical concepts,

כמו רעיונות פילוסופיים רבים,

can seem so obvious,

עשוי להיראות כה מובן מאליו,

that we can look right past it

שאנו עלולים בכלל לא לראותו

and forget why it's important.

ולשכוח מדוע הוא חשוב.

Democracies can't function if their citizens don't strive,

דמוקרטיות לא יכולות לתפקד אם אזרחיהן אינם משתדלים,

at least some of the time,

לפחות חלק מהזמן,

to inhabit a common space,

לאכלס מרחב משותף,

a space where they can pass ideas back and forth

מרחב שבו יוכלו להעביר ביניהם רעיונות

כאשר - במיוחד כאשר --

when -- and especially when --

they disagree.

הם חלוקים בדעותיהם.

But you can't strive to inhabit that space

אבל אי-אפשר לאכלס מרחב כזה

if you don't already accept that you live in the same reality.

אם לא מקבלים את העובדה שכולנו חיים באותה המציאות.

כדי לקבל זאת, עלינו להאמין באמת,

To accept that, we've got to believe in truth,

עלינו לעודד דרכים פעילות יותר לרכוש ידע.

we've got to encourage more active ways of knowing.

And we've got to have the humility

וצריכה להיות לנו הענווה

to realize that we're not the measure of all things.

להבין שאיננו מידת כל הדברים.

יום אחד אולי נממש את החזון,

We may yet one day realize the vision

of having the internet in our brains.

והאינטרנט יהיה בתוך מוחותינו.

But if we want that to be liberating and not terrifying,

אבל אם ברצוננו שזה ישחרר אותנו, ולא יפחיד אותנו,

if we want it to expand our understanding

אם ברצוננו להרחיב את הבנתנו

ולא רק את הידיעה הסבילה שלנו,

and not just our passive knowing,

we need to remember that our perspectives,

עלינו לזכור שנקודות המבט שלנו,

נפלאות ונהדרות ככל שתהיינה,

as wondrous, as beautiful as they are,

הן בדיוק זה --

are just that --

perspectives on one reality.

נקודות מבט על אותה המציאות.

תודה לכם.

Thank you.

(מחיאות כפיים)

(Applause)