Bob Mankoff: Anatomy of a New Yorker cartoon

Translator: Joseph Geni Reviewer: Morton Bast

מתרגם: yael ring מבקר: Ido Dekkers

I'm going to be talking about designing humor,

אני עומד לדבר על עיצוב של הומור,

which is sort of an interesting thing, but it goes

שהוא כשלעצמו דבר די מעניין, אבל זה קשור

to some of the discussions about constraints,

לחלק מהדיונים על מגבלות,

and how in certain contexts, humor is right,

ואיך בהקשרים מסוימים, הומור הוא נכון

and in other contexts it's wrong.

ובהקשרים אחרים הוא מוטעה.

Now, I'm from New York,

עכשיו, אני מניו יורק,

so it's 100 percent satisfaction here.

כך שמדובר כאן ב100% שביעות רצון.

Actually, that's ridiculous, because when it comes to humor,

למעשה, זה מגוחך, כיוון שכשמדובר בהומור,

75 percent is really absolutely the best you can hope for.

75 אחוזים הם בעצם התוצאה הכי טובה שניתן לקוות לה.

Nobody is ever satisfied 100 percent with humor

אף אחד אף פעם לא מרוצה ב100% מהומור

except this woman.

למעט האישה הזאת.

(Video) Woman: (Laughs)

(וידאו) אישה: (צחוק)

Bob Mankoff: That's my first wife.

זאת אשתי הראשונה.

(Laughter)

(צחוק)

That part of the relationship went fine.

החלק הזה של היחסים שלנו היה מצוין.

(Laughter)

(צחוק)

Now let's look at this cartoon.

עכשיו בא נסתכל בקריקטורה הזאת.

One of the things I'm pointing out is that

אחד מהדברים שאני רוצה להצביע עליהם הוא

cartoons appear within the context

שהקריקטורות מופיעות בתוך ההקשר

of The New Yorker magazine,

של מגזין "הניו יורקר",

that lovely Caslon type, and it seems

עיצוב הקסלון המקסים הזה, והיא נראית

like a fairly benign cartoon within this context.

כמו קריקטורה די נחמדה בתוך ההקשר הזה.

It's making a little bit fun of getting older,

היא צוחקת על הזדקנות,

and, you know, people might like it.

ואתם יודעים, אפשר שאנשים יאהבו אותה.

But like I said, you cannot satisfy everyone.

אבל, כמו שאמרתי, אי אפשר לרצות את כולם.

You couldn't satisfy this guy.

לא הייתם יכולים לרצות את הבחור הזה.

"Another joke on old white males. Ha ha. The wit.

"עוד בדיחה על גברים זקנים לבנים, הא הא, השנינות.

It's nice, I'm sure to be young and rude,

זה נחמד, אני בטוח, להיות צעיר וחוצפן,

but some day you'll be old, unless you drop dead as I wish."

אבל יום אחד אתם תהיו זקנים, אלא אם כן תמותו כמו שאני מאחל לכם".

(Laughter)

(צחוק)

The New Yorker is rather a sensitive environment,

הניו יורקר הוא סביבה דווקא רגישה

very easy for people to get their nose out of joint.

מאוד קל לאנשים להתלהם.

And one of the things that you realize

ואחד הדברים שאתה מגלה הוא

is it's an unusual environment.

שזוהי סביבה די לא רגילה.

Here I'm one person talking to you.

כאן אני אדם אחד מדבר מולכם.

You're all collective. You all hear each other laugh and know each other laugh.

כולכם קולקטיב. כולם שומעים אחד את השני צוחקים ויודעים שאתם צוחקים.

In The New Yorker, it goes out to a wide audience,

בניו יורקר, זה מפורסם לקהל רחב,

and when you actually look at that,

וכשאתה בעצם קורא אותה,

and nobody knows what anybody else is laughing at,

ואף אחד לא יודע על מה כל אדם אחר צוחק,

and when you look at that the subjectivity involved in humor

וכשאתה מבין שהסובייקטיביות המעורבת בהומור

is really interesting.

היא די מעניינת.

Let's look at this cartoon.

בא נראה את הקריקטורה הזאת.

"Discouraging data on the antidepressant."

"מידע מייאש על תרופות נגד דיכאון".

(Laughter)

(צחוק)

Indeed, it is discouraging.

אכן, זה באמת מייאש.

Now, you would think, well, look,

עכשיו, הייתם חושבים, טוב, תראו,

most of you laughed at that.

רובכם צחקתם על זה.

Right? You thought it was funny.

נכון? חשבתם שזה מצחיק.

In general, that seems like a funny cartoon,

באופן כללי, זה נראה כמו קריקטורה מצחיקה.

but let's look what online survey I did.

אבל בא נראה את הסקר האינטרנטי שעשיתי.

Generally, about 85 percent of the people liked it.

באופן כללי, כ85 אחוז מהאנשים אהבו אותה.

A hundred and nine voted it a 10, the highest. Ten voted it one.

109 נתנו לה 10, הציון הגבוה ביותר. 10 נתנו לה 1.

But look at the individual responses.

אבל תסתכלו על התגובות האישיות.

"I like animals!!!!!" Look how much they like them.

"אני אוהב חיות!!!!!" תראו כמה הם אוהבים אותם.

(Laughter)

(צחוק)

"I don't want to hurt them. That doesn't seem very funny to me."

"אני לא רוצה לפגוע בהם. זה לא נראה לי כל כך מצחיק".

This person rated it a two.

האדם הזה נתן לה ציון 2.

"I don't like to see animals suffer -- even in cartoons."

"אני לא אוהב לראות חיות סובלות -- אפילו בקריקטורה".

To people like this, I point out we use anesthetic ink.

עבור אנשים כאלה, אני מצביע על כך שאנחנו משתמשים בדיו מרדים.

Other people thought it was funny.

אנשים אחרים חשבו שזה מצחיק.

That actually is the true nature of the distribution of humor

זהו למעשה הטבע האמיתי של החלוקה של הומור

when you don't have the contagion of humor.

כשאין לך את הגורם המדבק של הומור.

Humor is a type of entertainment.

הומור הוא סוג של בידור.

All entertainment contains a little frisson of danger,

כל סוג של בידור מכיל נימה קטנה של סכנה,

something that might happen wrong,

משהו שעלול להשתבש,

and yet we like it when there's protection.

ועדיין אנחנו אוהבים כשיש הגנה.

That's what a zoo is. It's danger. The tiger is there.

זה מה שגן חיות הוא. זה סכנה. הטיגריס שם.

The bars protect us. That's sort of fun, right?

הסורגים מגינים עלינו. זה די כיף, נכון?

That's a bad zoo.

זה גן חיות גרוע.

(Laughter)

(צחוק)

It's a very politically correct zoo, but it's a bad zoo.

זה גן חיות מאוד פוליטיקלי קורקט. אבל זה גן חיות גרוע.

But this is a worse one.

אבל זה הכי גרוע.

(Laughter)

(צחוק)

So in dealing with humor in the context of The New Yorker,

אז כשאנו מדברים על הומור בהקשר של הניו יורקר

you have to see, where is that tiger going to be?

אתם חייבים לראות, איפה הנמר הזה עומד להיות?

Where is the danger going to exist?

איפה קיימת הסכנה?

How are you going to manage it?

איך אתם מתכוונים להתמודד אתה?

My job is to look at 1,000 cartoons a week.

העבודה שלי היא להביט ב 1,000 קריקטורות בשבוע.

But The New Yorker only can take 16 or 17 cartoons,

אבל הניו יורקר יכול לקחת רק 16 או 17 קריקטורות,

and we have 1,000 cartoons.

ויש לנו 1,000 קריקטורות.

Of course, many, many cartoons must be rejected.

כמובן, שקריקטורות רבות מאוד חייבות להידחות.

Now, we could fit more cartoons in the magazine

עכשיו, היינו יכולים להכניס יותר קריקטורות למגזין

if we removed the articles.

אם היינו מוציאים את הכתבות.

(Laughter)

(צחוק)

But I feel that would be a huge loss,

אבל אני חושב שזה היה הפסד עצום,

one I could live with, but still huge.

כזה שהייתי יכול לחיות אתו, אבל עדיין עצום.

Cartoonists come in through the magazine every week.

מאיירים רבים באים למגזין מדי שבוע.

The average cartoonist who stays with the magazine

המאייר הממוצע שנשאר עם המגזין

does 10 or 15 ideas every week.

מצייר בערך 10 עד 15 רעיונות כל שבוע.

But they mostly are going to be rejected.

אבל רובם יידחו.

That's the nature of any creative activity.

זהו האופי של כל פעילות יצירתית.

Many of them fade away. Some of them stay.

רבים מהם מתמוססים. חלקם נשארים.

Matt Diffee is one of them.

מאט דיפי הוא אחד מהם.

Here's one of his cartoons.

הנה אחת מהקריקטורות שלו.

(Laughter)

(צחוק)

Drew Dernavich. "Accounting night at the improv."

דרו דרנביץ'. "ערב חשבונאות בתיאטרון אלתורים".

"Now is the part of the show when we ask the audience

"עכשיו מגיע החלק התכנית בו אנו מבקשים מהקהל

to shout out some random numbers."

לתת לנו מספרים רנדומליים".

Paul Noth. "He's all right. I just wish he were a little more pro-Israel."

פול נות. "הוא בסדר. רק הלוואי שהוא היה קצת יותר פרו- ישראלי".

(Laughter)

(צחוק)

Now I know all about rejection,

עכשיו אני יודע הכל על דחייה,

because when I quit -- actually, I was booted out of -- psychology school

בגלל שכשעזבתי - למעשה, העיפו אותי - מהפקולטה לפסיכולוגיה

and decided to become a cartoonist, a natural segue,

והחלטתי להיות מאייר קריקטורות, מעבר טבעי,

from 1974 to 1977 I submitted 2,000 cartoons to The New Yorker,

מ-1974 עד 1977 הגשתי 2,000 קריקטורות לניו יורקר,

and got 2,000 cartoons rejected by The New Yorker.

ו2,000 הקריקטורות שלי נדחו על ידי הניו יורקר.

At a certain point, this rejection slip, in 1977 --

בנקודה מסוימת, פתק הדחייה הזה, ב-1977 --

[We regret that we are unable to use the enclosed material. Thank you for giving us the opportunity to consider it.] —

[אנו מצטערים אבל לא נוכל להשתמש בחומר המצורף. תודה רבה על שנתת לנו את ההזדמנות לשקול אותו.] --

magically changed to this.

באורח פלא הפך לזה.

[Hey! You sold one. No shit! You really sold a cartoon to the fucking New Yorker magazine.]

[הי! מכרת אחד. באמת! אתה באמת מכרת קריקטורה לניו יורקר מגזין].

(Laughter)

(צחוק)

Now of course that's not what happened,

אבל ברור שזה לא מה שקרה,

but that's the emotional truth.

אבל זאת האמת הרגשית.

And of course, that is not New Yorker humor.

וכמובן, זה לא ההומור של הניו יורקר.

What is New Yorker humor?

מה הוא ההומור של הניו יורקר?

Well, after 1977, I broke into The New Yorker and started selling cartoons.

ובכן, אחרי 1977, נכנסתי לתוך הניו יורקר והתחלתי למכור קריקטורות.

Finally, in 1980, I received the revered

לבסוף, ב-1980, קיבלתי את

New Yorker contract,

החוזה הנערץ עם הניו יורקר,

which I blurred out parts because it's none of your business.

שטשטשתי חלקים ממנו שהם באמת לא עניינכם.

From 1980. "Dear Mr. Mankoff, confirming the agreement

מ1980. "מר מנקוף היקר, לאישור ההסכם

there of -- " blah blah blah blah -- blur --

המובא הזה ---" בלה בלה בלה -- טשטוש --

"for any idea drawings."

"עבור כל רעיון מצויר",

With respect to idea drawings, nowhere in the contract

"ביחס לרעיונות מצוירים", בשום מקום בחוזה

is the word "cartoon" mentioned.

המילה "קריקטורה" אינה מצויינת.

The word "idea drawings," and that's the sine qua non of New Yorker cartoons.

המילים "רעיונות מצויירים", ואלו המילים בעלמא של הקריקטורות של הניו יורקר.

So what is an idea drawing? An idea drawing is something

אז מה זה רעיון מצויר? רעיון מצויר הוא משהו

that requires you to think.

שמחייב אותך לחשוב.

Now that's not a cartoon. It requires thinking

עכשיו זה לא קריקטורה. זה דורש חשיבה

on the part of the cartoonist and thinking on your part

מצד המאייר וחשיבה מצדך

to make it into a cartoon.

שיהפוך אותו לקריקטורה.

(Laughter)

(צחוק)

Here are some, generally you get my cast of cartoon mind.

הנה כמה, באופן כללי אתם מקבלים את סוג הקריקטורה שאני אוהב.

"There is no justice in the world. There is some justice in the world. The world is just."

"אין שום צדק בעולם. יש קצת צדק בעולם. העולם צודק".

This is What Lemmings Believe.

זה מה שהלמינגים (דמויות ממשחק מחשב) מאמינים.

(Laughter)

(צחוק)

The New Yorker and I, when we made comments,

הניו יורקר ואני, כשאנחנו מוסיפים הערות,

the cartoon carries a certain ambiguity about what it actually is.

הקריקטורה מבטאת רמה מסוימת של חוסר בהירות לגבי המגמה האמיתית שלה.

What is it, the cartoon? Is it really about lemmings?

מה זה, הקריקטורה? האם היא באמת מדברת על למינגים?

No. It's about us.

לא, היא מדברת עלינו.

You know, it's my view basically about religion,

אתם יודעים, זוהי למעשה ההשקפה שלי על דת,

that the real conflict and all the fights between religion

שהקונפליקט האמיתי וכל המריבות בין דתות

is who has the best imaginary friend.

הוא למי יש את החבר הדמיוני הטוב ביותר.

(Laughter)

(צחוק)

And this is my most well-known cartoon.

וזוהי הקריקטורה הידועה ביותר שלי.

"No, Thursday's out. How about never — is never good for you?"

"לא, אי אפשר ביום חמישי. מה לגבי אף פעם - אף פעם טוב לך?"

It's been reprinted thousands of times, totally ripped off.

הוא הודפס אלפי פעמים, הועתק

It's even on thongs,

הוא אפילו הודפס על תחתוני חוטיני,

but compressed to "How about never — is never good for you?"

אבל צומצם ל"מה לגבי אף פעם - אף פעם טוב לך?"

Now these look like very different forms of humor

עכשיו אלה נראים כמו צורות מאוד שונות של הומור

but actually they bear a great similarity.

אבל למעשה יש בניהם דמיון רב.

In each instance, our expectations are defied.

בכל מקרה, הציפיות שלנו לא ממומשות.

In each instance, the narrative gets switched.

בכל מקרה, הנרטיב מוחלף.

There's an incongruity and a contrast.

יש חוסר התאמה וניגודיות.

In "No, Thursday's out. How about never — is never good for you?"

ב"לא, אי אפשר ביום חמישי. מה לגבי אף פעם - אף פעם טוב לך?"

what you have is the syntax of politeness

מה שיש לכם הוא סגנון של נימוסיות

and the message of being rude.

ומסר של גסות רוח.

That really is how humor works. It's a cognitive synergy

זה באמת איך שהומור עובד. זוהי סינרגיה קוגניטיבית

where we mash up these two things which don't go together

בה אנו מערבבים את שני התחומים שאינם תואמים

and temporarily in our minds exist.

ומתקיימים באופן זמני בראש שלנו.

He is both being polite and rude.

הוא מתנהג באופן נימוסי וגס בו זמנית.

In here, you have the propriety of The New Yorker

כאן, יש לכם את ההגינות של הניו יורקר

and the vulgarity of the language.

והוולגריות של השפה.

Basically, that's the way humor works.

בעקרון, זאת הצורה בה הומור עובד.

So I'm a humor analyst, you would say.

אז אני אנליסט של הומור, אפשר לומר.

Now E.B. White said, analyzing humor is like dissecting a frog.

עכשיו, א.ב. ווייט אמר, לנתח הומור זה כמו לפרק צפרדע.

Nobody is much interested, and the frog dies.

אף אחד לא ממש מעוניין בזה, והצפרדע מתה בסוף.

Well, I'm going to kill a few, but there won't be any genocide.

ובכן, אני עומד להרוג כמה, אבל זה לא יהיה ג'נוסייד.

But really, it makes me —

אבל באמת, זה הופך אותי --

Let's look at this picture. This is an interesting picture,

בא נסתכל על התמונה הזאת. זאת תמונה מעניינת,

The Laughing Audience.

הקהל הצוחק.

There are the people, fops up there,

ישנם האנשים, המגונדרים שם למעלה,

but everybody is laughing, everybody is laughing

אבל כולם צוחקים, כולם צוחקים

except one guy.

חוץ מבחור אחד.

This guy. Who is he? He's the critic.

הבחור הזה. מי הוא? הוא המבקר.

He's the critic of humor,

הוא המבקר של ההומור,

and really I'm forced to be in that position,

ובאמת אני נאלץ להיות בעמדה הזאת,

when I'm at The New Yorker, and that's the danger

כשאני בניו יורקר, וזאת הסכנה

that I will become this guy.

שאני אהפוך להיות הבחור הזה.

Now here's a little video made by Matt Diffee, sort of

עכשיו הנה סרט קצר שעשה מאט דיפי, שמראה

how they imagine if we really exaggerated that.

איך הם חושבים אם באמת נגזים בזה,

(Video) Bob Mankoff: "Oooh, no.

(וידאו) בוב מנקוף: "או, לא.

Ehhh.

(להיות בוב) אהההה.

Oooh. Hmm. Too funny.

או. המממם. מצחיק מדי.

Normally I would but I'm in a pissy mood.

בדרך כלל הייתי מסכים אבל אני במצב רוח עצבני.

I'll enjoy it on my own. Perhaps.

הייתי נהנה מזה לבד. אולי.

No. Nah. No.

לא, לא, לא,

Overdrawn. Underdrawn.

מצויר מדי, פחות מדי מצויר.

Drawn just right, still not funny enough.

מצויר במידה הנכונה, אבל עדיין לא מצחיק.

No. No.

לא. לא.

For God's sake no, a thousand times no.

למען השם לא, אלף פעמים לא.

(Music)

(מוזיקה)

No. No. No. No. No. [Four hours later]

לא. לא. לא. לא. לא. [כעבור ארבע שעות]

Hey, that's good, yeah, whatcha got there?

הי, זה טוב, כן, מה יש לך שם?

Office worker: Got a ham and swiss on rye?BM: No.

עובד משרד: יש לי כריך חזיר מעושן? בוב: לא.

Office worker: Okay. Pastrami on sourdough?BM: No.

עובד משרד: אוקיי. כריך פסטרמה? בוב: לא.

Office worker: Smoked turkey with bacon?BM: No.

עובד משרד: הודו מעושן עם בייקון? בוב: לא.

Office worker: Falafel?BM: Let me look at it.

עובד משרד: פלאפל? בוב: תן לי לראות.

Eh, no.

אה, לא.

Office worker: Grilled cheese?BM: No.

עובד משרד: טוסט גבינה? בוב: לא.

Office worker: BLT?BM: No.

עובד משרד: כריך בייקון ועגבניה? בוב: לא.

Office worker: Black forest ham and mozzarella with apple mustard?BM: No.

עובד משרד: כריך חזיר מעושן עם מוצרלה וחרדל? בוב: לא.

Office worker: Green bean salad?BM: No.

עובד משרד: סלט שעועית ירוקה? בוב: לא.

(Music)

(מוזיקה)

No. No.

לא. לא.

Definitely no. [Several hours after lunch]

ממש לא. [כמה שעות אחרי ארוחת צהרים]

(Siren)

(סירנה)

No. Get out of here.

לא. סע מכאן.

(Laughter)

(צחוק)

That's sort of an exaggeration of what I do.

זה סוג של הגזמה על מה שאני עושה.

Now, we do reject, many, many, many cartoons,

עכשיו, אנחנו באמת דוחים, הרבה מאוד קריקטורות,

so many that there are many books called "The Rejection Collection."

כל כך הרבה שישנם ספרים שנקראים: "אוסף הדחויים".

"The Rejection Collection" is not quite New Yorker kind of humor.

"אוסף הדחויים" אינו ממש סוג ההומור של הניו יורקר.

And you might notice the bum on the sidewalk here

ואתם יכולים לראות את הקבצן על המדרכה כאן

who is boozing and his ventriloquist dummy is puking.

ששותה ובובת הפיתום שלו מקיאה.

See, that's probably not going to be New Yorker humor.

אתם רואים, סביר להניח שזה לא יחשב הומור של הניו יורקר.

It's actually put together by Matt Diffee, one of our cartoonists.

זה למעשה הופק על ידי מאט דיפי, אחד המאיירים שלנו.

So I'll give you some examples of rejection collection humor.

אז אני אתם לכם כמה דוגמאות להומור של אוסף הדחויים.

"I'm thinking about having a child."

"אני חושבת להביא ילד". (או להזמין ילד)

(Laughter)

(צחוק)

There you have an interesting -- the guilty laugh,

הנה יש לכם את הצחוק האשם,

the laugh against your better judgment.

הצחוק שמנוגד לשיפוט דעתכם.

(Laughter)

(צחוק)

"Ass-head. Please help."

"ראש-תחת בבקשה עזרו לי".

(Laughter)

(צחוק)

Now, in fact, within a context of this book,

עכשיו, למעשה, בתוך ההקשר של הספר הזה,

which says, "Cartoons you never saw and never will see

שכותרתו, "קריקטורות שמעולם לא ראיתם ולעולם לא תראו

in The New Yorker," this humor is perfect.

בניו יורקר", ההומור הזה הוא מושלם.

I'm going to explain why.

אני אסביר למה.

There's a concept about humor about it being

ישנה התפיסה על הומור שהוא צריך להיות

a benign violation.

עבירה קטנה.

In other words, for something to be funny, we've got to think

במילים אחרות, כדי שמשהו יהיה מצחיק, אנחנו צריכים לחשוב

it's both wrong and also okay at the same time.

שהוא גם אסור וגם מותר בו זמנית.

If we think it's completely wrong, we say, "That's not funny."

אם נחשוב שהוא לגמרי אסור, נאמר, "זה לא מצחיק".

And if it's completely okay, what's the joke? Okay?

ואם זה מותר לחלוטין, מה הבדיחה? טוב?

And so, this benign, that's true of "No, Thursday's out. How about never — is never good for you?"

ואז, זה נכון עבור, "לא, חמישי לא טוב לי. מה לגבי אף פעם - אף פעם טוב לך?"

It's rude. The world really shouldn't be that way.

זה מחוצף. העולם באמת לא אמור להתנהל ככה.

Within that context, we feel it's okay.

בתוך ההקשר הזה, אנחנו מרגישים שזה בסדר.

So within this context, "Asshead. Please help"

אז בתוך ההקשר הזה, "ראש-תחת בבקשה עזרו לי".

is a benign violation.

הוא עבירה קטנה.

Within the context of The New Yorker magazine ...

בתוך ההקשר של הניו יורקר...

"T-Cell Army: Can the body's immune response

"צבא תאי T: האם התגובה החיסונית של הגוף

help treat cancer?" Oh, goodness.

יכולה לסייע בריפוי סרטן?" אוי, אלוהים.

You're reading about this smart stuff,

אתם קוראים את כל הדברים החכמים האלה,

this intelligent dissection of the immune system.

ניתוח אינטליגנטי של מערכת החיסון.

You glance over at this, and it says,

אתם מציצים בזה, וזה אומר,

"Asshead. Please help"? God.

"ראש-תחת בבקשה עזרו לי"? אלוהים.

So there the violation is malign. It doesn't work.

אז כאן הפגיעה היא מזיקה. זה לא עובד.

There is no such thing as funny in and of itself.

אין כזה דבר מצחיק בפני עצמו.

Everything will be within the context and our expectations.

הכל תלוי בהקשר ובציפיות שלנו.

One way to look at it is this.

צורה אחת להסביר את זה היא כך.

It's sort of called a meta-motivational theory about how we look,

זה נקרא תיאוריה של מטרת מוטיבציה לגבי הצורה בה אנו רואים,

a theory about motivation and the mood we're in

תיאוריה לגבי מוטיבציה ומצב הרוח בו אנו נמצאים

and how the mood we're in determines the things we like

וכיצד מצב הרוח בו אנו נמצאים קובע את הדברים שאנו אוהבים

or dislike.

או לא אוהבים.

When we're in a playful mood, we want excitement.

כשאנחנו במצב רוח שטותי, אנחנו מחפשים התרגשות.

We want high arousal. We feel excited then.

אנחנו רוצים עוררות גבוהה. אנחנו מרגישים מרוגשים אז.

If we're in a purposeful mood, that makes us anxious.

אם אנחנו במצב רוח מטרתי, הוא גורם לנו לחרדה

"The Rejection Collection" is absolutely in this field.

"אוסף הדחויים" בהחלט נמצא בקטגוריה הזאת.

You want to be stimulated. You want to be aroused.

אתה רוצה לקבל תמריץ. אתה רוצה להיות מרוגש.

You want to be transgressed.

אתה רוצה לחוות עבירה.

It's like this, like an amusement park.

זה כמו, כמו פארק שעשועים.

Voice: Here we go. (Screams)

קול: אנחנו מתחילים. (צעקות)

He laughs. He is both in danger and safe,

הוא צוחק. הוא בסכנה ובטוח בו זמנית,

incredibly aroused. There's no joke. No joke needed.

מעורר באופן מדהים. אין כאן שום בדיחה, אין צורך בשום בדיחה.

If you arouse people enough and get them stimulated enough,

אם אתה מביא אנשים לעוררות מספיקה וגורם להם לתמריץ מספיק,

they will laugh at very, very little.

הם יצחקו מדברים מאוד מאוד קטנים.

This is another cartoon from "The Rejection Collection."

זוהי עוד קריקטורה מ"אוסף הדחויים".

"Too snug?"

"צמוד מדי" (באנגלית אפשר לתרגם גם לבטוח מדי)?

That's a cartoon about terrorism.

זוהי קריקטורה על טרוריזם.

The New Yorker occupies a very different space.

הניו יורקר ממלא מקום מאוד שונה.

It's a space that is playful in its own way, and also purposeful,

זהו מקום שהינו שטותי בדרכו, וגם מטרתי,

and in that space, the cartoons are different.

ובמקום הזה, הקריקטורות הן שונות.

Now I'm going to show you cartoons The New Yorker did

עכשיו אני הולך להציג לכם קריקטורות שהניו יורקר פרסם

right after 9/11, a very, very sensitive area when humor could be used.

מייד לאחר ה-11 בספטמבר. תקופה מאוד מאוד רגישה לשימוש בהומור.

How would The New Yorker attack it?

כיצד הניו יורקר ייגש לזה?

It would not be with a guy with a bomb saying, "Too snug?"

זה לא יהיה באמצעות בחור עם פצצה שאומר "צמוד מדי?"

Or there was another cartoon I didn't show because

או שהיתה קריקטורה אחרת שלא הראיתי בגלל

actually I thought maybe people would be offended.

שחשבתי שאולי אנשים ייפגעו ממנה.

The great Sam Gross cartoon, this happened

הקריקטורה המפורסמת של סאם גרוס, זה קרה

after the Muhammad controversy where it's Muhammad in heaven,

מייד לאחר פרשת מוחמד, בה מוחמד מוצג בגן עדן,

the suicide bomber is all in little pieces,

המחבל המתאבד שוכב מפוזר לחלקים,

and he's saying to the suicide bomber,

והוא אומר למחבל המתאבד,

"You'll get the virgins when we find your penis."

"תקבל את הבתולות כשנמצא את הפין שלך".

(Laughter)

(צחוק)

Better left undrawn.

עדיף שלא היו מציירים אותה.

The first week we did no cartoons.

בשבוע הראשון לא פרסמנו שום קריקטורות.

That was a black hole for humor, and correctly so.

זה היה חור שחור עבור הומור, ובצדק.

It's not always appropriate every time.

זה לא תמיד מתאים בכל זמן.

But the next week, this was the first cartoon.

אבל בשבוע שלאחר מכן, זאת היתה הקריקטורה הראשונה.

"I thought I'd never laugh again. Then I saw your jacket."

"חשבתי שלעולם לא אצחק יותר. ואז ראיתי את הג'קט שלך".

It basically was about, if we were alive,

זה בעצם אומר, אם אנחנו בחיים,

we were going to laugh. We were going to breathe.

אנחנו הולכים לצחוק. אנחנו הולכים לנשום.

We were going to exist. Here's another one.

אנחנו הולכים להתקיים. הנה עוד אחת.

"I figure if I don't have that third martini, then the terrorists win."

"חשבתי שאם לא אשתה את המרטיני השלישי, אז זה ניצחון לטרוריסטים".

These cartoons are not about them. They're about us.

הקריקטורות האלה הם לא עליהם. הם עלינו.

The humor reflects back on us.

ההומור משתקף חזרה עלינו.

The easiest thing to do with humor, and it's perfectly legitimate,

הדבר הקל ביותר לעשות עם הומור, וזה לגיטימי לחלוטין,

is a friend makes fun of an enemy.

הוא שחבר צוחק על אויב.

It's called dispositional humor.

זה נקרא הומור מערכתי.

It's 95 percent of the humor. It's not our humor.

זה 95 אחוז מההומור. זה לא ההומור שלנו.

Here's another cartoon.

הנה עוד קריקטורה.

"I wouldn't mind living in a fundamentalist Islamic state."

"לא היה אכפת לי לגור במדינה איסלאמית פונדמנטאלית".

(Laughter)

(צחוק)

Humor does need a target.

הומור לא צריך מטרה.

But interestingly, in The New Yorker, the target is us.

אבל מעניין לציין שבניו יורקר, המטרה היא אנחנו.

The target is the readership and the people who do it.

המטרה היא קהל הקוראים והאנשים השייכים לקהל זה.

The humor is self-reflective

ההומור הוא שיקוף עצמי

and makes us think about our assumptions.

וגורם לנו לחשוב על ההנחות שלנו.

Look at this cartoon by Roz Chast, the guy reading the obituary.

תסתכלו בקריקטורה הזאת של רוז צ'אסט, הבחור שקורא את מודעות האבל

"Two years younger than you, 12 years older than you,

"צעיר ממך בשנתיים, מבוגר ממך ב12 שנים,

three years your junior, your age on the dot,

צעיר ממך בשלוש שנים, בגיל שלך,

exactly your age."

בדיוק בגיל שלך".

That is a deeply profound cartoon.

זוהי קריקטורה עמוקה מאוד.

And so The New Yorker is also trying to, in some way,

וכך הניו יורקר מנסה גם, באופן כלשהו,

make cartoons say something besides funny

להביא לכך שקריקטורות יהיו בעלות אמירה שהיא מעבר למצחיקה

and something about us. Here's another one.

ואמירה עלינו. הנה עוד אחת.

"I started my vegetarianism for health reasons,

"התחלתי בצמחונות מסיבות בריאותיות,

Then it became a moral choice, and now it's just to annoy people."

ואז זה הפך לבחירה מוסרית, ועכשיו זה רק כדי לעצבן אנשים".

(Laughter)

(צחוק)

"Excuse me — I think there's something wrong with this

"סליחה - אני חושב שיש כאן משהו מקולקל

in a tiny way that no one other than me would ever be able to pinpoint."

באופן מינורי שאף אחד חוץ ממני לא יוכל אף פעם למצוא".

So it focuses on our obsessions, our narcissism,

אז זה מתמקד באובססיות שלנו, בנרקסיסטיות שלנו,

our foils and our foibles, really not someone else's.

במגרעות ובחולשות שלנו, ולא של אף אחד אחר.

The New Yorker demands

הניו יורקר דורש

some cognitive work on your part,

מעט עבודה קוגניטיבית מצדנו,

and what it demands is what Arthur Koestler,

ומה שהוא דורש הוא מה שארתור קוסטלר,

who wrote "The Act of Creation" about the relationship

שכתב את "מעשה הבריאה" על היחסים

between humor, art and science,

בין הומור, אומנות ומדע,

is what's called bisociation.

מכנה בי-סוציאליזציה.

You have to bring together ideas from different frames of reference,

אתה צריך לחבר בין רעיונות שונים ממסגרות התייחסות שונות,

and you have to do it quickly to understand the cartoon.

ואתה צריך לעשות זאת במהירות על מנת להבין את הקריקטורה.

If the different frames of reference don't come together

אם מסגרות ההתייחסות השונות לא מתחברות

in about .5 seconds, it's not funny,

בתוך כ0.5 שניות, זה לא מצחיק.

but I think they will for you here.

אבל אני חושב שהן יתחברו עבורכם כאן.

Different frames of reference.

מסגרות התייחסות שונות.

"You slept with her, didn't you?"

"שכבת אתה, נכון?"

(Laughter)

(צחוק)

"Lassie! Get help!!"

"לאסי! תשיגי לעזרה!!"

(Laughter)

(צחוק)

It's called French Army Knife.

זה נקרא סכין צבאית צרפתית

(Laughter)

(צחוק)

And this is Einstein in bed. "To you it was fast."

וזה איינשטיין במיטה. "זה היה מהיר בשבילך".

(Laughter)

(צחוק)

Now there are some cartoons that are puzzling.

עכשיו ישנם קריקטורות שהן תמוהות.

Like, this cartoon would puzzle many people.

כמו, הקריקטורה הזאת תהיה תמוהה עבור אנשים רבים.

How many people know what this cartoon means?

כמה אנשים יודעים מהי משמעות הקריקטורה הזאת?

The dog is signaling he wants to go for a walk.

הכלב מסמן שהוא רוצה ללכת לטיול.

This is the signal for a catcher to walk the dog.

זה הסימן לתופס "להוציא את הכלב לטיול" (מהלך בבייסבול)

That's why we run a feature in the cartoon issue every year

בגלל זה אנחנו מפרסמים רשימה בגיליון הקריקטורות בכל שנה

called "I Don't Get It: The New Yorker Cartoon I.Q. Test."

שנקראת "אני לא מבין: מבחן הIQ של הקריקטורות של הניו יורקר".

(Laughter)

(צחוק)

The other thing The New Yorker plays around with

הדבר השני שהניו יורקר משחק אתו הוא

is incongruity, and incongruity, I've shown you,

חוסר התאמה, וחוסר התאמה, הראיתי לכם,

is sort of the basis of humor.

היא בערך הבסיס של ההומור.

Something that's completely normal or logical isn't going to be funny.

משהו שהוא נורמלי או הגיוני לחלוטין לא יהיה מצחיק.

But the way incongruity works is, observational humor

אבל הצורה בה חוסר התאמה פועל היא, הומור של התבוננות

is humor within the realm of reality.

הומור בתוך תחום המציאות.

"My boss is always telling me what to do." Okay?

"הבוס שלי תמיד אומר לי מה לעשות". אוקיי?

That could happen. It's humor within the realm of reality.

זה יכול לקרות. זה הומור בתוך התחום של המציאות.

Here, cowboy to a cow:

כאן, הקאובוי לפרה:

"Very impressive. I'd like to find 5,000 more like you."

"מרשים מאוד. הייתי רוצה למצוא עוד 5,000 כמוך".

We understand that. It's absurd. But we're putting the two together.

אנחנו מבינים את זה. זה אבסורדי. אבל אנחנו מחברים בין השניים.

Here, in the nonsense range:

כאן, בתחום הנונ-סנס:

"Damn it, Hopkins, didn't you get yesterday's memo?"

"לעזאזל הופקינס, לא קיבלת את התזכיר של אתמול?"

Now that's a little puzzling, right? It doesn't quite come together.

עכשיו זה קצת תמוה, נכון? זה לא ממש מתחבר.

In general, people who enjoy more nonsense,

בכלליות, אנשים שנהנים יותר מנונ-סנס,

enjoy more abstract art,

נהנים יותר מאומנות מופשטת,

they tend to be liberal, less conservative, that type of stuff.

הם נוטים להיות ליברלים יותר, פחות שמרניים, הסוג הזה של דברים.

But for us, and for me, helping design the humor,

אבל עבורנו, ועבורי, שעוזר לתכנן את ההומור,

it doesn't make any sense to compare one to the other.

אין שום היגיון בהשוואה בין השניים.

It's sort of a smorgasbord that's made all interesting.

זה סוג של ערב רב מעניין.

So I want to sum all this up with a caption to a cartoon,

אז אני רוצה לסכם באמצעות כותרת לקריקטורה,

and I think this sums up the whole thing, really,

ואני חושב שזה מסכם את הנושא כולו, בעצם.

about The New Yorker cartoons.

על הקריקטורות של הניו יורקר.

"It sort of makes you stop and think, doesn't it."

"זה בעצם גורם לך לעצור ולחשוב, לא"

(Laughter)

(צחוק)

And now, when you look at New Yorker cartoons,

ועכשיו, כשתסתכלו בקריקטורות של הניו יורקר,

I'd like you to stop and think a little bit more about them.

הייתי רוצה שתעצרו ותחשבו קצת יותר עליהן.

Thank you.

תודה רבה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

Thank you. (Applause)

תודה רבה (מחיאות כפיים)