Clay Shirky: How the Internet will (one day) transform government

Translator: Joseph Geni Reviewer: Morton Bast

מתרגם: Omer Kahani מבקר: Yael BST

I want to talk to you today about something

הייתי רוצה לדבר איתכם היום על משהו

the open-source programming world can teach democracy,

שעולם הקוד-פתוח (בתוכנה) יכול ללמד את הדמוקרטיה,

but before that, a little preamble.

אבל לפני זה, קצת מבוא.

Let's start here.

בואו נתחיל בזה.

This is Martha Payne. Martha's a 9-year-old Scot

זאת מרתה פיין. מרתה היא בת 9 מסקוטלנד

who lives in the Council of Argyll and Bute.

שגרה במחוז ארגייל וביוט.

A couple months ago, Payne started a food blog

לפני כמה חודשים פיין התחילה לכתוב בלוג

called NeverSeconds, and she would take her camera

על אוכל בשם NeverSeconds, היא הייתה לוקחת את

with her every day to school to document

המצלמה שלה איתה כל יום לבית הספר

her school lunches.

ומתעדת את ארוחת הצהריים בבית-הספר.

Can you spot the vegetable? (Laughter)

אתם יכולים לזהות את הירקות? (צחוק)

And, as sometimes happens,

וכמו שלפעמים קורה,

this blog acquired first dozens of readers,

בהתחלה היו לבלוג עשרות קוראים,

and then hundreds of readers,

ולאחר מכן מאות קוראים,

and then thousands of readers, as people tuned in

ולאחר מכן אלפי קוראים, שכולם חיכו

to watch her rate her school lunches,

לצפות בדירוג שלה לארוחת הצהריים בבית ספר,

including on my favorite category,

כולל בקטגוריה האהובה עלי,

"Pieces of hair found in food." (Laughter)

"פיסות שיער שנמצאו באוכל". (צחוק)

This was a zero day. That's good.

זה היה יום נקי. זה טוב.

And then two weeks ago yesterday, she posted this.

ואז, לפני שבועיים ויום, היא פרסמה את זה:

A post that read: "Goodbye."

פוסט עם הכותרת: "להתראות".

And she said, "I'm very sorry to tell you this, but

והיא כתבה, "אני מאוד מצטערת להגיד לכם, אבל

my head teacher pulled me out of class today and told me

המחנך שלי הוציא אותי היום מהכיתה ואמר לי

I'm not allowed to take pictures in the lunch room anymore.

שאסור לי לצלם עוד תמונות בחדר אוכל.

I really enjoyed doing this.

מאוד נהניתי לכתוב את הבלוג

Thank you for reading. Goodbye."

תודה על הקריאה. להתראות."

You can guess what happened next, right? (Laughter)

אתם יכולים לנחש מה קרה אחרי זה, נכון? (צחוק)

The outrage was so swift, so voluminous, so unanimous,

הזעם של הקוראים היה כל-כך מהיר וגדול,

that the Council of Argyll and Bute reversed themselves

שבמחוז ארגייל וביוט חזרו בהם מההחלטה

the same day and said, "We would,

עוד באותו היום ואמרו, "לעולם,

we would never censor a nine-year-old." (Laughter)

לעולם לא נצנזר ילדה בת תשע." (צחוק)

Except, of course, this morning. (Laughter)

מלבד, כמובן, הבוקר. (צחוק)

And this brings up the question,

וזה מעלה את השאלה,

what made them think they could get away

מה גרם להם לחשוב שהם יצליחו לחמוק

with something like that? (Laughter)

ממשהו כזה? (צחוק)

And the answer is, all of human history prior to now.

והתשובה היא, כל ההיסטוריה האנושית עד היום.

(Laughter) So,

(צחוק) אז,

what happens when a medium suddenly puts

מה קורה כאשר מדיום מכניס לפתע

a lot of new ideas into circulation?

המון רעיונות חדשים לעולם?

Now, this isn't just a contemporaneous question.

עכשיו, זה לא נשאל רק היום.

This is something we've faced several times

זהו משהו שהתמודדנו איתו מספר פעמים

over the last few centuries.

במאות השנים האחרונות.

When the telegraph came along, it was clear

כשהטלגרף הגיע, זה היה ברור

that it was going to globalize the news industry.

שזה הולך להפוך את תעשיית החדשות לגלובלית יותר.

What would this lead to?

ולאן זה יוביל?

Well, obviously, it would lead to world peace.

ובכן, זה ברור, זה יוביל לשלום עולמי.

The television, a medium that allowed us not just to hear

הטלוויזיה, מדיום שאפשר לנו לא רק לשמוע

but see, literally see, what was going on

אלא גם לראות, לראות פשוטו כמשמעו, מה קורה

elsewhere in the world, what would this lead to?

במקומות אחרים בעולם, לאן זה יוביל?

World peace. (Laughter)

שלום עולמי. (צחוק)

The telephone?

הטלפון?

You guessed it: world peace.

ניחשתם נכון: שלום עולמי.

Sorry for the spoiler alert, but no world peace. Not yet.

מצטער על הספוילר, אבל אין שלום בעולם. עדיין לא.

Even the printing press, even the printing press

אפילו מכונת הדפוס, אפילו הדפוס

was assumed to be a tool that was going to enforce

נחשב לכלי שיעזור

Catholic intellectual hegemony across Europe.

להשליט הגמוניה קתולית ברחבי אירופה.

Instead, what we got was Martin Luther's 95 Theses,

במקום זאת, מה שקיבלנו היה "95 התזות" של מרטין לותר,

the Protestant Reformation, and, you know,

הרפורמציה הפרוטסטנטית, ואתם יודעים,

the Thirty Years' War. All right,

את מלחמת שלושים השנים. או.קי.,

so what all of these predictions of world peace got right

אז במה כל התחזיות האלה של שלום עולמי צדקו

is that when a lot of new ideas suddenly

ברעיון שכשהמון רעיונות חדשים נכנסים

come into circulation, it changes society.

לפתע לתודעה, זה משנה את החברה.

What they got exactly wrong was what happens next.

הם נכשלו לגמרי בניבוי של מה שבא אחרי זה.

The more ideas there are in circulation,

ככל שיותר רעיונות נכנסים לתודעה,

the more ideas there are for any individual to disagree with.

כך יש יותר רעיונות שאפשר לא להסכים איתם.

More media always means more arguing.

עוד מדיה פירושה תמיד, עוד ויכוחים.

That's what happens when the media's space expands.

וזה בדיוק מה שקורה כאשר עולם התקשורת גדל.

And yet, when we look back on the printing press

ובכל זאת, כאשר אנו מסתכלים לאחור על מכונת הדפוס

in the early years, we like what happened.

בשנים הראשונות, אנחנו אוהבים את מה שקרה.

We are a pro-printing press society.

אנחנו חברה שמעודדת עיתונות.

So how do we square those two things,

אז איך אנחנו מסדרים את שני הדברים האלה,

that it leads to more arguing, but we think it was good?

שזה מוביל ליותר ויכוחים, אבל אנחנו חושבים שזה היה טוב?

And the answer, I think, can be found in things like this.

והתשובה, לדעתי, נמצאת בדברים כמו זה,

This is the cover of "Philosophical Transactions,"

זהו השער של "פרוטוקולים פילוסופיים"

the first scientific journal ever published in English

כתב העת המדעי הראשון אי פעם שיצא לאור באנגלית

in the middle of the 1600s,

באמצע המאה ה-17,

and it was created by a group of people who had been

והוא נוצר על-ידי קבוצה של אנשים

calling themselves "The Invisible College,"

שקראו לעצמם "המכללה הבלתי נראית",

a group of natural philosophers who only later

קבוצה של פילוסופים של הטבע שרק מאוחר יותר

would call themselves scientists,

קראו לעצמם מדענים,

and they wanted to improve the way

והם רצו לשפר את הדרך

natural philosophers argued with each other,

בה פילוסופים דנו אחד עם השני.

and they needed to do two things for this.

והם היו צריכים לעשות שני דברים בשביל זה.

They needed openness. They needed to create a norm

הם היו זקוקים לפתיחות. הם היו צריכים לייצר נורמה

which said, when you do an experiment,

שאמרה, כאשר אתה מבצע ניסוי,

you have to publish not just your claims,

אתה חייב לפרסם לא רק את המסקנות שלך,

but how you did the experiment.

אלא גם איך ביצעת את הניסוי.

If you don't tell us how you did it, we won't trust you.

אם לא תגיד לנו איך עשית את זה, אנחנו לא נסמוך עליך.

But the other thing they needed was speed.

אבל הדבר השני שהם היו צריכים הוא מהירות.

They had to quickly synchronize what

הם היו צריכים לסנכרן במהירות

other natural philosophers knew. Otherwise,

מה שפילוסופים אחרים ידעו. אחרת,

you couldn't get the right kind of argument going.

אי אפשר לקבל את הסוג הנכון של דיון.

The printing press was clearly the right medium for this,

הדפוס היה בבירור המדיום הנכון בשביל זה,

but the book was the wrong tool. It was too slow.

אבל הספר היה הכלי השגוי. הוא היה איטי מדי.

And so they invented the scientific journal

אז הם המציאו את כתב העת המדעי

as a way of synchronizing the argument

כדרך לסנכרן את הדיון

across the community of natural scientists.

על פני קהילת המדענים.

The scientific revolution wasn't created by the printing press.

המהפכה המדעית לא נוצרה על ידי מכבש הדפוס.

It was created by scientists,

היא נוצרה על-ידי מדענים,

but it couldn't have been created if they didn't have

אבל הם לא היו יכולים ליצור אותה בלי

a printing press as a tool.

מכונת הדפוס ככלי.

So what about us? What about our generation,

אז מה איתנו? מה לגבי הדור שלנו,

and our media revolution, the Internet?

ומהפכת המדיה שלנו, האינטרנט?

Well, predictions of world peace? Check. (Laughter)

ובכן, תחזיות של שלום עולמי? יש. (צחוק)

More arguing? Gold star on that one. (Laughter)

יותר ויכוחים? מדבקת סמיילי על זה. (צחוק)

(Laughter)

(צחוק)

I mean, YouTube is just a gold mine. (Laughter)

אני מתכוון, YouTube הוא ממש מכרה זהב. (צחוק)

Better arguing? That's the question.

ויכוחים טובים יותר? זוהי השאלה.

So I study social media, which means,

אז אני חוקר מדיה חברתית, כלומר,

to a first approximation, I watch people argue.

למחקר, אני מסתכל על אנשים מתווכחים.

And if I had to pick a group that I think is

ואם הייתי צריך לבחור קבוצה שאני חושב שהיא

our Invisible College, is our generation's collection of people

המכללה הבלתי נראית שלנו, שהיא האוסף של אנשים בדור שלנו

trying to take these tools and to press it into service,

שמנסה לקחת את הכלים האלה ולהפוך אותם למועילים,

not for more arguments, but for better arguments,

לא עבור ויכוחים נוספים, אלא עבור ויכוחים טובים יותר,

I'd pick the open-source programmers.

הייתי בוחר במתכנתי הקוד הפתוח.

Programming is a three-way relationship

תכנות הוא מערכת יחסים משלושת

between a programmer, some source code,

בין המתכנת, קוד המקור,

and the computer it's meant to run on, but computers

והמחשב שהקוד אמור לעבוד עליו, אבל מחשבים

are such famously inflexible interpreters of instructions

הם כאלה לא גמישים בתרגום קוד המקור להוראות

that it's extraordinarily difficult to write out a set

שזה קשה במיוחד לכתוב קטע

of instructions that the computer knows how to execute,

קוד שהמחשב ידע כיצד לבצע,

and that's if one person is writing it.

וזה כשאדם אחד כותב אותו.

Once you get more than one person writing it,

ברגע שיש יותר מאדם אחד שכותב אותו,

it's very easy for any two programmers to overwrite

זה קל מאוד עבור שני מתכנתים לדרוס

each other's work if they're working on the same file,

עבודה אחד של השני, אם הם עובדים על אותו קובץ למשל,

or to send incompatible instructions

או לכתוב קוד לא תואם

that simply causes the computer to choke,

שפשוט יגרום למחשב להיתקע,

and this problem grows larger

והבעיה הזאת גודלת ככל

the more programmers are involved.

שיותר מתכנתים מעורבים בתהליך.

To a first approximation, the problem of managing

הבעיה הראשונה בניהול

a large software project is the problem

פרוייקט תוכנה גדול היא הבעיה

of keeping this social chaos at bay.

של שמירת הכאוס החברתי הזה בשליטה.

Now, for decades there has been a canonical solution

כבר עשרות שנים יש פתרון לבעיה

to this problem, which is to use something called

המהותית הזאת, והוא להשתמש במה שנקרא

a "version control system,"

"מערכת ניהול גרסאות"

and a version control system does what is says on the tin.

תפקידה של מערכת לניהול גרסאות הוא כמו שמה.

It provides a canonical copy of the software

היא מספקת עותק קנוני של הקוד

on a server somewhere.

בשרת כלשהו.

The only programmers who can change it are people

המתכנתים היחידים שבאפשרותם לערוך את הקוד,

who've specifically been given permission to access it,

הם אלה שהוענקה להם הרשאה לגשת לקוד,

and they're only allowed to access the sub-section of it

ומותר להם לגשת רק לחלק בקוד

that they have permission to change.

שיש להם הרשאה לשנות.

And when people draw diagrams of version control systems,

וכאשר אנשים מציירים דיאגרמות של מערכות ניהול גרסאות,

the diagrams always look something like this.

הדיאגרמות תמיד נראות בערך כך.

All right. They look like org charts.

בסדר. הן נראות כמו תרשימים ארגוניים.

And you don't have to squint very hard

ולא צריך להתאמץ בשביל לראות

to see the political ramifications of a system like this.

את ההשלכות הפוליטיות של מערכת כזו.

This is feudalism: one owner, many workers.

זהו פאודליזם: בעלים אחד, הרבה עובדים.

Now, that's fine for the commercial software industry.

עכשיו, זה בסדר עבור תעשיית התוכנה המסחרית.

It really is Microsoft's Office. It's Adobe's Photoshop.

זה באמת ה- Office של Microsoft. וה- Photoshop של Adobe.

The corporation owns the software.

התאגיד הוא הבעלים של התוכנה.

The programmers come and go.

והמתכנתים באים והולכים.

But there was one programmer who decided

אבל היה מתכנת אחד שהחליט

that this wasn't the way to work.

שזו לא הדרך לעבוד.

This is Linus Torvalds.

זהו לינוס טורבאלדס.

Torvalds is the most famous open-source programmer,

טורבאלדס הוא מתכנת הקוד-פתוח המפורסם ביותר,

created Linux, obviously, and Torvalds looked at the way

יוצר לינוקס, כמובן, וטורבאלדס הסתכל איך

the open-source movement had been dealing with this problem.

תנועת הקוד הפתוח התמודדה עם הבעיה הזאת.

Open-source software, the core promise of the open-source license,

תוכנת קוד פתוח, המהות של רישיון הקוד הפתוח,

is that everybody should have access to all the source code

היא שלכולם צריכה להיות גישה לכל קוד המקור

all the time, but of course, this creates

כל הזמן. אבל זה כמובן, יוצר

the very threat of chaos you have to forestall

איום של כאוס שצריך להסדיר

in order to get anything working.

על מנת לקבל משהו שיעבוד.

So most open-source projects just held their noses

אז רוב פרוייקטי קוד פתוח סתמו את האף

and adopted the feudal management systems.

ואימצו את מערכות הניהול הפאודליות.

But Torvalds said, "No, I'm not going to do that."

אבל טורבאלדס אמר, "לא, אני לא הולך לעשות את זה."

His point of view on this was very clear.

נקודת המבט שלו על זה היתה ברורה מאוד.

When you adopt a tool, you also adopt

כשאתה מאמץ כלי, אתה גם מאמץ

the management philosophy embedded in that tool,

את פילוסופיית הניהול שמוטבעת בכלי הזה,

and he wasn't going to adopt anything that didn't work

והוא לא התכוון לאמץ שום דבר שלא

the way the Linux community worked.

עבד כמו שקהילת הלינוקס עבדה.

And to give you a sense of how enormous

וכדי לתת לכם תחושה כמה ההחלטה

a decision like this was, this is a map

הזאת הייתה חשובה, זוהי מפה

of the internal dependencies within Linux,

של יחסי התלות הפנימיים בתוך לינוקס,

within the Linux operating system, which sub-parts

בתוך מערכת ההפעלה לינוקס, איזה תת-חלקים

of the program rely on which other sub-parts to get going.

בתכונה מסתמכים על אילו תתי-חלקים אחרים בשביל לעבוד.

This is a tremendously complicated process.

זהו תהליך מסובך להפליא.

This is a tremendously complicated program,

זוהי תוכנית מסובכת להפליא,

and yet, for years, Torvalds ran this

ובכל זאת, במשך שנים, טורבאלדס ניהל אותה

not with automated tools but out of his email box.

לא בעזרת כלים אוטמטיים, אלה מתוך תיבת האימייל שלו.

People would literally mail him changes

אנשים ממש שלחו לו מייל עם השינויים

that they'd agreed on, and he would merge them by hand.

שהם רוצים להכניס, והוא הכניס אותם בעצמו.

And then, 15 years after looking at Linux and figuring out

ואז, אחרי 15 שנה בקהילת הלינוקס הוא הבין

how the community worked, he said, "I think I know

איך הקהילה עובדת, ואמר, "אני חושב שאני יודע

how to write a version control system for free people."

איך לכתוב מערכת לניהול גרסאות עבור אנשי הקוד הפתוח."

And he called it "Git." Git is distributed version control.

והוא קרא לזה "Git". GIT היא מערכת מבוזרת לניהול גרסאות.

It has two big differences

יש בה שני הבדלים גדולים

with traditional version control systems.

ממערכות ניהול גרסאות מסורתיות.

The first is that it lives up to the philosophical promise

הראשון הוא ש-Git מקיים את ההבטחה הפילוסופית

of open-source. Everybody who works on a project

של קוד-פתוח. לכל מי שעובד על הפרוייקט

has access to all of the source code all of the time.

יש גישה לכל הקוד כל הזמן.

And when people draw diagrams of Git workflow,

וכשאנשים מציירים דיאגרמות של העבודה ב-Git,

they use drawings that look like this.

הם משתמשים בדיאגרמות כמו זאת.

And you don't have to understand what the circles

ואתם לא צריכים להבין מה העיגולים,

and boxes and arrows mean to see that this is a far more

התיבות והחצים אומרים בשביל לראות שזאת דרך עבודה

complicated way of working than is supported

הרבה יותר מסובכת מאשר

by ordinary version control systems.

במערכת ניהול גרסאות מסורתית.

But this is also the thing that brings the chaos back,

אבל זה גם מה שמחזיר את הכאוס חזרה,

and this is Git's second big innovation.

וזה החידוש הגדול השני של גיט.

This is a screenshot from GitHub, the premier Git hosting service,

זהו צילום מסך של GitHub, האתר המוביל לאירוח Git באינטרנט,

and every time a programmer uses Git

בכל פעם שמתכנת משתמש ב-Git

to make any important change at all,

בשביל לבצע שינוי כלשהו:

creating a new file, modifying an existing one,

יצירת קובץ חדש, שינוי קובץ קיים,

merging two files, Git creates this kind of signature.

מיזוג שני קבצים, Git יוצרת לשינוי חתימה.

This long string of numbers and letters here

המחרוזת הארוכה של מספרים ואותיות שרואים כאן

is a unique identifier tied to every single change,

זהו מזהה ייחודי שקשור לכל שינוי,

but without any central coordination.

אך ללא כל תיאום מרכזי.

Every Git system generates this number the same way,

כל מערכת Git מחוללת את החתימה באותה הדרך,

which means this is a signature tied directly

מה שאומר שהחתימה קשורה ישירות

and unforgeably to a particular change.

ובאופן שאינו ניתן לזיוף, לשינוי הספציפי.

This has the following effect:

יש לזה אפקט חשוב:

A programmer in Edinburgh and a programmer in Entebbe

מתכנת באדינבורו ומתכנת באנטבה

can both get the same -- a copy of the same piece of software.

יכולים לקבל את אותו העותק של אותו חלק בתוכנה.

Each of them can make changes and they can merge them

כל אחד מהם יכול לבצע שינויים, ולמזג אותם חזרה

after the fact even if they didn't know

כשהוא מסיים, אפילו אם הם לא יודעים

of each other's existence beforehand.

אחד על הקיום של השני.

This is cooperation without coordination.

זהו שיתוף פעולה ללא תיאום.

This is the big change.

זהו השינוי הגדול.

Now, I tell you all of this not to convince you that it's great

עכשיו, אני אומר לכם את כל זה לא כדי לשכנע אתכם שזה אדיר

that open-source programmers now have a tool

שלמתכנתי קוד פתוח יש עכשיו כלי

that supports their philosophical way of working,

שתומך בפילוסופיית העבודה שלהם,

although I think that is great.

למרות שאני חושב שזה נהדר.

I tell you all of this because of what I think it means

אני אומר לכם את זה בגלל שאני חושב שזה חשוב

for the way communities come together.

עבור הדרך שבה קהילות מתגבשות.

Once Git allowed for cooperation without coordination,

מרגע ש-Git איפשרה שיתוף פעולה ללא תיאום,

you start to see communities form

מתחילים לראות התאגדויות של קהילות

that are enormously large and complex.

מורכבות וגדולות להפליא.

This is a graph of the Ruby community.

זהו גרף של קהילת הרובי,

It's an open-source programming language,

רובי היא שפת תכנות בקוד-פתוח,

and all of the interconnections between the people --

ואת כל הקשרים בין האנשים -

this is now not a software graph, but a people graph,

זהו לא גרף תוכנה, אלה גרף אנשים.

all of the interconnections among the people

כל הקשרים בין האנשים

working on that project —

שעובדים על הפרוייקט הזה —

and this doesn't look like an org chart.

וזה לא נראה כמו תרשים ארגוני.

This looks like a dis-org chart, and yet,

זה נראה כמו תרשים של אי-ארגון, ועדיין

out of this community, but using these tools,

מתוך הקהילה הזו, ובאמצעות הכלים האלה,

they can now create something together.

הם יכולים ליצור משהו ביחד.

So there are two good reasons to think that

אז יש שתי סיבות טובות לחשוב

this kind of technique can be applied

שאפשר להשתמש בטכניקה הזו

to democracies in general and in particular to the law.

בדמוקרטיה בכלל, ובתהליך החקיקה בפרט.

When you make the claim, in fact,

כשאתה טוען,

that something on the Internet is going to be good

שמשהו באינטרנט הולך להיות טוב

for democracy, you often get this reaction.

לדמוקרטיה, לעתים קרובות אתה מקבל תגובה כזאת.

(Music) (Laughter)

(מוזיקה) (צחוק)

Which is, are you talking about the thing

שאומרת, האם אתה מדבר על הדבר הזה

with the singing cats? Like, is that the thing

עם חתולים ששרים? כאילו, האם זה הדבר

you think is going to be good for society?

שאתה חושב שהולך להיות טוב לחברה?

To which I have to say, here's the thing

ולתגובות האלה אני אומר,

with the singing cats. That always happens.

החתולים ששרים, זה תמיד קורה.

And I don't just mean that always happens with the Internet,

ואני לא רק מתכוון שזה קורה תמיד באינטרנט,

I mean that always happens with media, full stop.

אני מתכוון שזה תמיד קרה במדיום, נקודה.

It did not take long after the rise

זה לא לקח הרבה זמן מתחילת

of the commercial printing press before someone

הדפוס המסחרי עד שמישהו

figured out that erotic novels were a good idea. (Laughter)

הבין שרומנים ארוטיים הם רעיון טוב. (צחוק)

You don't have to have an economic incentive to sell books

לא צריך תמריץ כלכלי למכור ספרים לאורך זמן

very long before someone says, "Hey, you know what I bet

עד שמישהו אומר "היי, אתה יודע מה אני בטוח

people would pay for?" (Laughter)

שאנשים יהיו מוכנים לשלם עבורו?" (צחוק)

It took people another 150 years to even think

זה לקח עוד 150 שנה עד שאפילו חשבו

of the scientific journal, right? So -- (Laughter) (Applause)

על כתב עת מדעי, נכון? אז-(צחוק) (מחיאות כפיים)

So the harnessing by the Invisible College

אז מה שהמכללה הבלתי נראית עשתה

of the printing press to create the scientific journal

עם מכונת הדפוס כדי ליצור את כתב-העת המדעי

was phenomenally important, but it didn't happen big,

היה דבר חשוב להפליא, אבל זה לא קרה בגדול,

and it didn't happen quick, and it didn't happen fast, so

וזה לא קרה במכה, וזה לא קרה במהירות, אז

if you're going to look for where the change is happening,

אם אתם הולכים לחפש איפה השינוי קורה

you have to look on the margins.

אתם צריכים להסתכל על השוליים.

So, the law is also dependency-related.

גם בחוקים יש קשרי תלות.

This is a graph of the U.S. Tax Code,

זה תרשים של חוקי המס בארה"ב,

and the dependencies of one law on other laws

ויחסי התלות של חוק אחד בשני

for the overall effect.

עבור האפקט הכולל.

So there's that as a site for source code management.

אז יש את זה כמו אתר לניהול קוד מקור,

But there's also the fact that law is another place

אבל יש גם את העובדה שהחוק הוא מקום נוסף

where there are many opinions in circulation,

שבו יש הרבה מאוד דעות

but they need to be resolved to one canonical copy,

שצריכות להפוך לחוק אחד.

and when you go onto GitHub, and you look around,

וכשאתה נכנס ל-GitHub ומסתכל

there are millions and millions of projects,

על מיליוני הפרוייקטים בו,

almost all of which are source code,

כמעט כולם הם פרויקטי תוכנה,

but if you look around the edges, you can see people

אבל אם מסתכלים בקצוות, אפשר לראות אנשים

experimenting with the political ramifications

שמתנסים עם פרוייקטים בעלי השלכות פוליטיות

of a system like that.

של מערכות כמו Git.

Someone put up all the Wikileaked cables

מישהו העלה את כל המברקים מ-Wikileaks

from the State Department, along with software used

של מחלקת המדינה, יחד עם התוכנה ששימשה

to interpret them, including my favorite use ever

כדי לפרש אותם, כולל השימוש האהוב עלי

of the Cablegate cables, which is a tool for detecting

במברקי "קייבלגייט", שהוא כלי לזיהוי

naturally occurring haiku in State Department prose.

היקו שנוצרו באופן טבעי בפרוזה של מחלקת המדינה.

(Laughter)

(צחוק)

Right. (Laughter)

נכון. (צחוק)

The New York Senate has put up something called

הסנאט של ניו יורק העלה משהו שנקרא

Open Legislation, also hosting it on GitHub,

"חקיקה פתוחה", שגם מתארח ב GitHub,

again for all of the reasons of updating and fluidity.

שוב בגלל כל היתרונות של עדכון ושיתוף.

You can go and pick your Senator and then you can see

ניתן ללכת ולבחור את הסנטור שלך, ואז אתה יכול

a list of bills they have sponsored.

לראות את רשימת הצעות החוק שהוא קידם.

Someone going by Divegeek has put up the Utah code,

מישהו שקורא לעצמו Divegeek העלה את "קוד יוטה",

the laws of the state of Utah, and they've put it up there

החוקים של מדינת יוטה, והם העלו את זה לשם

not just to distribute the code,

לא רק כדי להפיץ את החוק,

but with the very interesting possibility that this could

אלא גם בשביל האפשרות המעניינת שאפשר

be used to further the development of legislation.

להשתמש בזה כדי לקדם את הפיתוח של החקיקה.

Somebody put up a tool during the copyright debate

במהלך הדיון בשנה שעברה בסנאט על זכויות יוצרים

last year in the Senate, saying, "It's strange that Hollywood

מישהו העלה כלי, שאמר: "זה מוזר שלהוליווד

has more access to Canadian legislators

יש יותר גישה למחוקקים הקנדיים

than Canadian citizens do. Why don't we use GitHub

מאשר לאזרחי קנדה. מדוע לא נשתמש ב- GitHub

to show them what a citizen-developed bill might look like?"

כדי להראות להם איך יכולה להיראות הצעת חוק שפותחה ע"י האזרחים?

And it includes this very evocative screenshot.

והוא כלל צילום מסך מסעיר מאוד.

This is a called a "diff," this thing on the right here.

זה נקרא "diff", הדבר הזה מימין.

This shows you, for text that many people are editing,

זה מראה לך, עבור טקסט שאנשים רבים ערכו,

when a change was made, who made it,

מתי השינוי בוצע, מי עשה אותו

and what the change is.

ומה הוא עשה.

The stuff in red is the stuff that got deleted.

מה שמסומן באדום זה מה שנמחק.

The stuff in green is the stuff that got added.

ומה שמסומן בירוק זה מה שהתווסף.

Programmers take this capability for granted.

מתכנתים לוקחים יכולת זו כמובנת מאליה.

No democracy anywhere in the world offers this feature

אין דמוקרטיה בעולם שמציעה את היכולת הזו

to its citizens for either legislation or for budgets,

לאזרחיה עבור חוקים או עבור התקציב,

even though those are the things done

אף על פי שאלו הדברים שנעשים

with our consent and with our money.

בהסכמתנו ועם הכסף שלנו.

Now, I would love to tell you that the fact

עכשיו, אני אשמח לספר לכם

that the open-source programmers have worked out

שהעובדה שמתכנתי הקוד-הפתוח הצליחו למצוא

a collaborative method that is large scale, distributed,

שיטה לעבודה משותפת בקנה מידה גדול בצורה

cheap, and in sync with the ideals of democracy, I would love

מבוזרת, זולה, ומסונכרנת עם האידיאלים של דמוקרטיה,

to tell you that because those tools are in place,

אני אשמח לספר לכם שמאחר שיש את הכלים האלה בעולם,

the innovation is inevitable. But it's not.

החידוש הוא בלתי נמנע. אבל זה לא.

Part of the problem, of course, is just a lack of information.

חלק מהבעיה הוא כמובן, פשוט חוסר מידע

Somebody put a question up on Quora saying,

מישהו העלה שאלה ב-Quora :

"Why is it that lawmakers don't use

"למה המחוקקים לא משתמשים

distributed version control?"

במערכת מבוזרת לניהול גרסאות?"

This, graphically, was the answer. (Laughter)

זאת, בצורה גרפית, הייתה התשובה. (צחוק)

(Laughter) (Applause)

(צחוק) (מחיאות כפיים)

And that is indeed part of the problem, but only part.

וזה אכן חלק מהבעיה, אלא רק חלק.

The bigger problem, of course, is power.

הבעיה הגדולה יותר, כמובן, היא כוח.

The people experimenting with participation don't have

לאנשים שיש ניסיון בשיתוף אין מספיק

legislative power, and the people who have legislative

כוח בתהליך החקיקה, ולאנשים שיש כוח חקיקה

power are not experimenting with participation.

אין מספיק ניסיון בשיתוף.

They are experimenting with openness.

יש להם ניסיון בפתיחות.

There's no democracy worth the name that doesn't have

אין שום דמוקרטיה ששווה להזכיר אותה שאין בה

a transparency move, but transparency is openness

שקיפות, אבל שקיפות היא פתיחות

in only one direction, and being given a dashboard

לכיוון אחד בלבד, ולהיות בעלי יכולת לראות

without a steering wheel has never been the core promise

בלי היכולת להוביל, אף פעם לא הייתה ההבטחה

a democracy makes to its citizens.

של דמוקרטיה לאזרחים שלה.

So consider this.

אז תחשבו על זה.

The thing that got Martha Payne's opinions

הדבר שהציג את דעתה של מרתה פיין

out into the public was a piece of technology,

לציבור הרחב היה טכנולוגיה,

but the thing that kept them there was political will.

אבל הדבר ששמר עליהם שם היה כוח פוליטי,

It was the expectation of the citizens

זו היתה הציפייה של האזרחים

that she would not be censored.

שהיא לא תצונזר.

That's now the state we're in with these collaboration tools.

זה המצב שלנו כיום עם הכלים השיתופיים האלה.

We have them. We've seen them. They work.

יש לנו אותם. ראינו אותם. הם עובדים.

Can we use them?

האם אנחנו יכולים להשתמש בהם?

Can we apply the techniques that worked here to this?

האם נוכל להשתמש בטכניקות שפועלות פה על דברים אחרים?

T.S. Eliot once said, "One of the most momentous things

טי אס אליוט אמר פעם, "אחד הדברים החשובים ביותר

that can happen to a culture

שיכולים לקרות לתרבות

is that they acquire a new form of prose."

הוא שהיא תרכוש סוג חדש של פרוזה."

I think that's wrong, but -- (Laughter)

אני חושב שהוא טועה, אבל --(צחוק)

I think it's right for argumentation. Right?

אני חושב שזה נכון לגבי ויכוח. נכון?

A momentous thing that can happen to a culture

דבר חשוב שיכול לקרות לתרבות

is they can acquire a new style of arguing:

הוא שהיא תרכוש דרך חדשה להתווכח:

trial by jury, voting, peer review, now this. Right?

משפט על ידי מושבעים, הצבעה, ביקורת עמיתים, עכשיו זה. נכון?

A new form of arguing has been invented in our lifetimes,

דרך חדשה להתווכח הגיעה לחיינו

in the last decade, in fact.

בעשור האחרון, למעשה.

It's large, it's distributed, it's low-cost,

היא גדולה, היא מבוזרת, היא בעלות נמוכה

and it's compatible with the ideals of democracy.

והיא תואמת לערכים של הדמוקרטיה.

The question for us now is, are we going to let

השאלה שלנו היא, האם אנחנו הולכים לתת

the programmers keep it to themselves?

למתכנתים לשמור אותה רק לעצמם?

Or are we going to try and take it and press it into service

או האם אנחנו הולכים לנסות ולקחת אותה כשירות

for society at large?

עבור כלל החברה?

Thank you for listening. (Applause)

תודה על הקשבה. (מחיאות כפיים)

(Applause)

(מחיאות כפיים)

Thank you. Thank you. (Applause)

תודה. תודה. (מחיאות כפיים)