Ashraf Ghani: How to fix broken states

מתרגם: Meir Adest מבקר: Ido Dekkers

A public, Dewey long ago observed,

ציבור, דיואי הבחין לפני זמן רב,

is constituted through discussion and debate.

נוצר על ידי שיחה וויכוח.

If we are to call the tyranny of assumptions into question,

אם אנחנו רוצים להטיל ספק בעריצות של ההנחות,

and avoid doxa, the realm of the unquestioned,

ולהימנע מאמונות חסרות בסיס, ממלכת ההשערות ללא ערעור,

then we must be willing to subject our own assumptions

אז אנחנו חייבים להיות מוכנים להעמיד את ההנחות שלנו

to debate and discussion.

לוויכוח ולדיון.

It is in this spirit that I join into a discussion

ברוח זו אני מצטרף לדיון

of one of the critical issues of our time,

על אחד מהנושאים הקריטיים של זמננו,

namely, how to mobilize different forms of capital

והוא, איך לגייס צורות שונות של הון

for the project of state building.

לפרויקט של בניין מדינה.

To put the assumptions very clearly:

על מנת להציג את ההנחות בבירור,

capitalism, after 150 years, has become acceptable,

הקפיטליזם, לאחר 150 שנים, הפכה מקובלת,

and so has democracy.

וכן הדמוקרטיה.

If we looked in the world of 1945

אם נתבונן בעולם של 1945

and looked at the map of capitalist economies and democratic polities,

ונביט במפה של הכלכלות הקפיטליסטיות והמשטרים הדמוקרטיים,

they were the rare exception, not the norm.

הם היו יוצאים מן הכלל נדירים, לא הנורמה.

The question now, however,

השאלה עכשיו, לעומת זאת,

is both about which form of capitalism

היא הן איזה סוג של קפיטליזם

and which type of democratic participation.

והן איזה סוג של השתתפות דמוקרטית.

But we must acknowledge

אבל אנחנו חייבים להכיר בכך

that this moment has brought about

שהעת הזו טומנת בחובה

a rare consensus of assumptions.

קונסנזוס נדיר של הנחות.

And that provides the ground

וזה מספק את הקרקע

for a type of action,

לסוג של פעולה,

because consensus of each moment

כיוון שההסכמה בכל רגע

allows us to act.

מאפשרת לנו לפעול.

And it is necessary, no matter how fragile

וזה הכרחי, לא משנה כמה שביר

or how provisional our consensus,

או כמה זמני הקונצנזוס שלנו,

to be able to move forward.

להיות מסוגל לנוע קדימה.

But the majority of the world

אבל רוב העולם

neither benefits from capitalism

לא נהנה מקפיטליזם

nor from democratic systems.

ולא ממערכות דמוקרטיות.

Most of the globe

רוב העולם

experiences the state as repressive,

חווה את המדינה כמדכאת,

as an organization that is concerned

כארגון העוסק

about denial of rights,

בשלילת זכויות,

about denial of justice,

בהכחשה של צדק,

rather than provision of it.

במקום במתן זכויות וצדק.

And in terms of experience of capitalism,

וגם מבחינת החוויה של הקפיטליזם,

there are two aspects

ישנם שני היבטים

that the rest of the globe experiences.

ששאר הגלובוס חווה.

First, extractive industry.

ראשית, תעשייה נצלנית.

Blood diamonds, smuggled emeralds,

יהלומי דם, אבני ברקת מוברחים,

timber,

עץ,

that is cut right from under the poorest.

שנחטב ישר מתחת לעניים ביותר.

Second is technical assistance.

ושנית, סיוע טכני.

And technical assistance might shock you,

וסיוע טכני עלול להדהים אתכם,

but it's the worst form

אבל זו הצורה הגרועה ביותר

of -- today -- of the ugly face

של - נכון להיום - של הפנים המכוערות

of the developed world to the developing countries.

של העולם המפותח בעיני המדינות המתפתחות.

Tens of billions of dollars

עשרות מיליארדי דולרים

are supposedly spent on building capacity

מושקעים כביכול בבניית יכולת

with people who are paid up to 1,500 dollars a day,

עם אנשים להם משלמים עד 1,500 דולר ליום,

who are incapable

שהינם חסרי יכולת

of thinking creatively,

לחשיבה יצירתית,

or organically.

או אורגנית.

Next assumption --

ההנחה הבאה -

and of course the events of July 7,

וכמובן אירועי 7 ביולי

I express my deep sympathy, and before that, September 11 --

אני מביע את אהדתי העמוקה, ולפני כן, 11 בספטמבר -

have reminded us

הזכירו לנו

we do not live in three different worlds.

שאנחנו לא חיים בשלושה עולמות שונים.

We live in one world.

אנחנו חיים בעולם אחד.

But that's easily said.

אבל קל לומר זאת.

But we are not dealing with the implications

אבל אנחנו לא מתמודדים עם ההשלכות

of the one world that we are living in.

של העולם האחד שאנחנו חיים בו,

And that is that if we want to have one world,

וזה, כי אם אנחנו רוצים עולם אחד,

this one world cannot be based

עולם זה לא יכול להיות מבוסס

on huge pockets of exclusion,

על כיסי ענק של הרחקה,

and then inclusion for some.

ואז הכללת כמה מהם.

We must now finally come

אנחנו חייבים עכשיו סוף סוף

to think about the premises

לחשוב על ההנחות

of a truly global world,

של עולם גלובלי אמיתי,

in relationship to the regime of rights

ביחס למשטר של זכויות

and responsibilities and accountabilities

ואחריות ולקיחת אחריות

that are truly global in scope.

בהיקף גלובלי אמיתי.

Otherwise we will be missing

אחרת נפספס

this open moment in history,

את הרגע הפתוח הזה בהיסטוריה,

where we have a consensus

בו יש לנו קונצנזוס

on both the form of politics

הן לגבי צורת הממשל

and the form of economics.

והן לגבי צורת הכלכלה.

What is one of these organizations to pick?

מה על אחד הארגונים הללו לבחור?

We have three critical terms:

יש לנו שלושה תנאים קריטיים:

economy,

כלכלה,

civil society

חברה אזרחית

and the state.

והמדינה.

I will not deal with those first two, except to say

לא אדון בשני הראשונים, מלבד לומר

that uncritical transfer of assumptions,

כי העברה לא-ביקורתית של הנחות,

from one context to another,

מהקשר אחד למשנהו,

can only make for disaster.

יכולה רק לגרום לאסון.

Economics

כלכלה

taught in most of the elite universities

הנלמדת במרבית אוניברסיטאות העילית

are practically useless in my context.

הינה כמעט חסרת תועלת בהקשר שלי.

My country is dominated

ארצי נשלטת

by drug economy and a mafia.

על ידי כלכלת סמים ומאפיה.

Textbook economics does not work in my context,

כלכלה של ספרי לימוד לא עובדת בהקשר שלי,

and I have very few recommendations from anybody

ויש לי מעט מאוד המלצות ממישהו

as to how to put together a legal economy.

כיצד לבנות כלכלה חוקית.

The poverty of our knowledge

העוני של ידיעותינו

must become the first basis

חייב להפוך לבסיס הראשון

of moving forward,

של תנועה קדימה,

and not imposition of the framework

ולא כפיית המסגרת

that works on the basis of mathematical modeling,

שעובדת על בסיס מודלים מתמטיים,

for which I have enormous respect.

להם אני רוחש כבוד רב.

My colleagues at Johns Hopkins were among the best.

עמיתי באוניברסיטת ג'ונס הופקינס היו בין הטובים ביותר.

Second,

שנית,

instead of debating endlessly

במקום להתווכח בלי סוף

about what is the structure of the state,

על מה הוא המבנה של המדינה,

why don't we simplify

למה שלא נפשט

and say, what are a series of functions

ונאמר, מהי סדרת הפונקציות

that the state in the 21st century must perform?

אותה חייבת לבצע מדינה במאה ה -21?

Clare Lockhart and I are writing a book on this;

קלייר לוקהארט ואני כותבים ספר על זה,

we hope to share that much widely with --

אנו מקווים לשתף את זה באופן נרחב עם -

and third is that we could actually construct an index

ושלישית, אנחנו באמת יכולים לבנות אינדקס

to measure comparatively

לצורך מדידה השוואתית

how well these functions that we would agree on

כמה טוב מבוצעות הפונקציות האלה שעליהן נסכים

are being performed in different places.

במקומות שונים.

So what are these functions?

אז מה הן הפונקציות אלה?

We propose 10.

אנו מציעים 10.

And it's legitimate monopoly of means of violence,

והם מונופול לגיטימי על אמצעי האלימות,

administrative control, management of public finances,

בקרה ניהולית, ניהול כספי הציבור,

investment in human capital, provision of citizenship rights,

השקעה בהון האנושי, מתן זכויות אזרח,

provision of infrastructure,

מתן תשתיות,

management of the tangible and intangible assets of the state

ניהול נכסים מוחשיים ובלתי מוחשיים של המדינה

through regulation, creation of the market,

באמצעות רגולציה, יצירה של השוק,

international agreements, including public borrowing,

והסכמים לאומיים - כולל הלוואות לציבור -

and then, most importantly, rule of law.

ואז הכי חשוב, שלטון החוק.

I won't elaborate.

אני לא אפרט.

I hope the questions will give me an opportunity.

אני מקווה השאלות ייתנו לי הזדמנות.

This is a feasible goal,

זהו יעד ריאלי,

basically because, contrary to widespread assumption,

כי בעצם, בניגוד להנחה הרווחת,

I would argue that we know how to do this.

אני טוען כי אנחנו יודעים איך לעשות את זה.

Who would have imagined that Germany

מי היה מעלה בדעתו שגרמניה

would be either united or democratic today,

תהיה מאוחדת או דמוקרטית היום,

if you looked at it from the perspective of Oxford of 1943?

אם מסתכלים על זה מנקודת המבט של אוקספורד של 1943?

But people at Oxford prepared for a democratic Germany

אבל אנשים באוקספורד התכוננו לגרמניה דמוקרטית

and engaged in planning.

ועסקו בתכנון.

And there are lots of other examples.

ויש הרבה דוגמאות אחרות.

Now in order to do this -- and this brings this group --

עכשיו כדי לעשות את זה - וזה מביא את הקבוצה הזאת -

we have to rethink the notion of capital.

אנחנו צריכים לחשוב מחדש על הרעיון של ההון.

The least important form of capital, in this project,

הצורה הכי פחות חשובה של הון, בפרויקט זה,

is financial capital -- money.

היא ההון הפיננסי - כסף.

Money is not capital in most of the developing countries.

כסף אינו הון ברוב המדינות המתפתחות.

It's just cash.

הוא רק מזומן.

Because it lacks the institutional,

כיוון שחסרים האופנים המוסדיים,

organizational, managerial forms

הארגוניים, והניהוליים

to turn it into capital.

להפוך אותו להון.

And what is required

ומה שנדרש

is a combination of physical capital,

הוא שילוב של הון פיזי,

institutional capital, human capital --

הון מוסדי, הון אנושי -

and security, of course, is critical,

וביטחון, כמובן, הוא קריטי,

but so is information.

אבל כך גם הוא מידע.

Now, the issue that should concern us here --

עכשיו, הנושא שצריך להדאיג אותנו כאן -

and that's the challenge

וזה האתגר

that I would like to pose to this group --

שהייתי רוצה להציג לקבוצה זו -

is again, it takes 16 years

ושוב, זה לוקח 16 שנים

in your countries

במדינות שלכם

to produce somebody with a B.S. degree.

כדי לייצר מישהו עם תואר BS.

It takes 20 years

זה לוקח 20 שנה

to produce somebody with a Ph.D.

כדי לייצר מישהו עם תואר דוקטור.

The first challenge is to rethink,

האתגר הראשון הוא לחשוב מחדש,

fundamentally,

באופן יסודי,

the issue of the time.

על הנושא של הזמן.

Do we need to repeat

האם אנחנו צריכים לחזור

the modalities that we have inherited?

על האופנים שירשנו?

Our educational systems are inherited from the 19th century.

מערכות החינוך שלנו הן ירושה מהמאה ה -19.

What is it that we need to do fundamentally

מהו הדבר שאנחנו צריכים לעשות באופן יסודי

to re-engage in a project,

כדי לחזור לעסוק בפרויקט,

that capital formation is rapid?

בו ייצור ההון הוא מהיר?

The absolute majority of the world's population

הרוב המוחלט של אוכלוסיית העולם

are below 20,

בן פחות מ-20,

and they are growing larger and faster.

והם גדלים גדול יותר ומהר יותר.

They need different ways

הם צריכים דרכים שונות

of being approached,

לגשת אליהם.

different ways of being enfranchised,

דרכים שונות לתת להם זכות בחירה.

different ways of being skilled.

דרכים שונות להקנות להם מיומנויות.

And that's the first thing.

וזה הדבר הראשון.

Second is, you're problem solvers,

השני הוא, אתם פותרי בעיות,

but you're not engaging your global responsibility.

אבל אתם לא עוסקים באחריות הגלובלית שלכם.

You've stayed away

נשארתם הרחק

from the problems of corruption.

מבעיות של שחיתות.

You only want clean environments in which to function.

אתם רק רוצים סביבות נקיות לתפקד בהם.

But if you don't think through the problems of corruption,

אבל אם לא תחשבו לעומק על בעיות השחיתות,

who will?

מי יחשוב?

You stay away from design for development.

אתם מתרחקים מתכנון ועיצוב לטובת עיסוק בפיתוח.

You're great designers,

אתם מעצבים גדולים,

but your designs are selfish.

אבל העיצובים שלכם הם אנוכיים.

It's for your own immediate use.

הם לשימושכם המיידי.

The world in which I operate

העולם שבו אני פועל

operates with designs

פועל עם עיצובים

regarding roads, or dams,

לגבי כבישים, או סכרים,

or provision of electricity

או אספקת חשמל

that have not been revisited in 60 years.

שלא עברו חשיבה מחדש כבר 60 שנים.

This is not right. It requires thinking.

זה לא בסדר. זה דורש חשיבה.

But, particularly, what we need

אבל בעיקר, מה שאנחנו צריכים

more than anything else from this group

יותר מכל דבר אחר מקבוצה זו

is your imagination

הוא להביא את הדמיון שלכם

to be brought to bear on problems

לחשוב על בעיות

the way a meme is supposed to work.

בדרך בה יחידת מידע תרבותית אמורה לעבוד.

As the work on paradigms, long time ago showed --

כפי שהעבודה על פרדיגמות, מזמן הראתה -

Thomas Kuhn's work --

עבודתו של תומס קון -

it's in the intersection of ideas

צומת של רעיונות היא המקום בו

that new developments --

התפתחויות חדשות -

true breakthroughs -- occur.

פריצות דרך אמיתיות - מתתרחשות.

And I hope that this group

ואני מקווה כי קבוצה זו

would be able to deal with the issue of state and development

תהיה מסוגלת להתמודד עם הבעיה של המדינה והפיתוח

and the empowerment of the majority of the world's poor,

וההעצמה של רוב עניי העולם,

through this means.

דרך אמצעי זה.

Thank you.

תודה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

Chris Anderson: So, Ashraf, until recently,

כריס אנדרסון: אז, אשרף, עד לאחרונה,

you were the finance minister of Afghanistan,

היית שר האוצר של אפגניסטן,

a country right at the middle

מדינה באמצע

of much of the world's agenda.

חלק ניכר מסדר היום של העולם.

Is the country gonna make it?

האם המדינה הולכת להצליח?

Will democracy flourish? What scares you most?

האם הדמוקרטיה תפרח? מה מפחיד אותך ביותר?

Ashraf Ghani: What scares me most is -- is you,

אשרף גאני: מה שהכי מפחיד אותי הוא - הוא אתה,

lack of your engagement.

חוסר המעורבות שלך.

(Laughter)

(צחוק)

You asked me. You know I always give the unconventional answer.

שאלת אותי. אתה יודע שאני תמיד נותן את התשובה הלא שגרתית.

No. But seriously,

לא, אבל ברצינות,

the issue of Afghanistan

הנושא של אפגניסטן

first has to be seen as,

ראשית צריך להיראות,

at least, a 10- to 20-year perspective.

בפרספקטיבה של 10-20 שנה לפחות.

Today the world of globalization

כיום עולם הגלובליזציה

is on speed.

הוא על ספיד.

Time has been compressed.

הזמן נדחס.

And space does not exist for most people.

והחלל אינו קיים עבור רוב האנשים.

But in my world --

אבל בעולם שלי -

you know, when I went back to Afghanistan after 23 years,

אתה יודע, כאשר חזרתי לאפגניסטן לאחר 23 שנים,

space had expanded.

החלל התרחב.

Every conceivable form of infrastructure had broken down.

כל צורה אפשרית של תשתית התקלקלה.

I rode -- traveled --

רכבתי - נסעתי -

travel between two cities that used to take three hours

נסיעה בין שתי ערים שפעם לקחה שלוש שעות

now took 12.

עכשיו לקחה 12.

So the first is when the scale is that,

אז ראשית, כאשר זו הסקאלה,

we need to recognize

עלינו להכיר בכך

that just the simple things that are infrastructure --

שרק הדברים הפשוטים שהם התשתית -

it takes six years to deliver infrastructure.

זה לוקח שש שנים כדי לספק תשתית.

In our world.

בעולם שלנו.

Any meaningful sort of thing.

כל סוג משמעותי של דבר.

But the modality of attention,

אבל יש לשים לב,

or what is happening today, what's happening tomorrow.

על מה שקורה היום, מה קורה מחר.

Second is,

שנית,

when a country has been subjected

כאשר ארץ סובלת

to one of the most immense, brutal forms of exercise of power --

מאחד המקרים האכזריים ביותר של הפעלת כוח -

we had the Red Army

היה לנו את הצבא האדום

for 10 continuous years,

במשך 10 שנים רצופות,

110,000 strong,

110,000 חיילים.

literally terrorizing.

הטילו טרור, פשוטו כמשמעו.

The sky:

השמיים:

every Afghan

כל אפגני

sees the sky as a source of fear.

רואה את השמים כמקור של פחד.

We were bombed

אנו הופצצנו

practically out of existence.

כמעט עד להשמדתינו.

Then, tens of thousands of people were trained in terrorism --

לאחר מכן, עשרות אלפי אנשים הוכשרו בטרור -

from all sides.

מכל הצדדים.

The United States, Great Britain, joined for instance,

ארצות הברית, בריטניה, הצטרפו למשל,

Egyptian intelligence service

לשירות המודיעין המצרי

to train thousands of people

להכשיר אלפי אנשים

in resistance and urban terrorism.

להתנגדות ולטרור אורבני.

How to turn a bicycle

כיצד להפוך אופניים

into an instrument of terror.

למכשיר של טרור.

How to turn a donkey, a carthorse, anything.

כיצד להפוך חמור, סוס ועגלה, כל דבר.

And the Russians, equally.

וגם הרוסים, לא פחות.

So, when violence erupts

לכן, כאשר מתפרצת אלימות

in a country like Afghanistan,

במדינה כמו אפגניסטן,

it's because of that legacy.

זה בגלל מורשת זו.

But we have to understand

אבל אנחנו צריכים להבין

that we've been incredibly lucky.

כי אנחנו ברי מזל להפליא.

I mean, I really can't believe how lucky I am here,

כלומר, אני באמת לא מאמין איזה מזל שאני כאן,

standing in front of you, speaking.

עומד מולכם, מדבר.

When I joined as finance minister,

כאשר הצטרפתי כשר אוצר,

I thought that the chances of my living more than three years

חשבתי שהסיכויים שלי לחיות יותר משלוש שנים

would not be more than five percent.

אינם עולים על 5 אחוזים.

Those were the risks. They were worth it.

אלה היו הסיכונים. הם היו שווים את זה.

I think we can make it,

אני חושב שאנחנו יכולים להצליח,

and the reason we can make it

והסיבה שאנחנו יכולים להצליח

is because of the people.

היא בגלל האנשים.

You see, because, I mean -- I give you one statistic.

אתם רואים, כי אני מתכוון - אני אתן לכם נתון אחד.

91 percent of the men in Afghanistan,

91 אחוז מן הגברים באפגניסטן,

86 percent of the women,

86 אחוז מהנשים,

listen to at least three radio stations a day.

מקשיבים ללפחות שלוש תחנות רדיו ביום.

In terms of their discourse,

במונחים של השיח שלהם,

in terms of their sophistication of knowledge of the world,

במונחים של תחכום הידע שלהם על העולם,

I think that I would dare say,

אני חושב שהייתי מעז לומר,

they're much more sophisticated

שהם הרבה יותר מתוחכמים

than rural Americans with college degrees

מאשר אמריקאים כפריים עם תארים אקדמיים

and the bulk of Europeans --

וממרבית האירופים.

because the world matters to them.

כי העולם חשוב להם.

And what is their predominant concern?

ומה החשש העיקרי שלהם?

Abandonment.

נטישה.

Afghans have become deeply internationalist.

האפגנים הפכו בין-לאומיים באופן עמוק.

You know, when I went back in December of 2001,

אתם יודעים, כאשר חזרתי בדצמבר 2001,

I had absolutely no desire to work with the Afghan government

לא היה לי שום רצון לעבוד עם הממשלה האפגנית.

because I'd lived as a nationalist.

מכיוון שחייתי כמו לאומן.

And I told them -- my people, with the Americans here --

ואני אמרתי להם - העם שלי, עם האמריקאים כאן -

separate.

נפרדים.

Yes, I have an advisory position with the U.N.

כן, יש לי עמדה מייעצת עם האו"ם

I went through 10 Afghan provinces very rapidly.

עברתי דרך 10 מחוזות באפגניסטן במהירות רבה.

And everybody was telling me it was a different world.

וכל אחד היה אומר לי, זה היה עולם אחר.

You know, they engage.

אתה יודע, הם עוסקים.

They see engagement, global engagement,

הם רואים מעורבות, מעורבות גלובלית,

as absolutely necessary to the future of the ordinary people.

כמשהו הכרחי לחלוטין לעתידם של האנשים הרגילים.

And the thing that the ordinary Afghan is most concerned with is --

והדבר המדאיג ביותר אפגני רגיל הוא -

Clare Lockhart is here,

קלייר לוקהארט היא כאן,

so I'll recite a discussion she had

אז אני אספר על שיחה שהיתה לה

with an illiterate woman in Northern Afghanistan.

עם אישה אנאלפבית בצפון אפגניסטן.

And that woman said she didn't care

והאשה אמרה כי לא אכפת לה

whether she had food on her table.

אם יש לה אוכל על השולחן שלה.

What she worried about was whether there was a plan for the future,

מה שהדאיג אותה היה אם יש תכנית לעתיד,

where her children could really have a different life.

שבה לילדים שלה יכולים באמת להיות חיים אחרים.

That gives me hope.

זה נותן לי תקווה.

CA: How is Afghanistan

כ.א.: איך אפגניסטן

going to provide alternative income

תספק הכנסה חלופית

to the many people

לאנשים הרבים

who are making their living off the drugs trade?

אשר מתפרנסים מסחר בסמים?

AG: Certainly. Well, the first is,

א.ג.: אין ספק. ובכן, ראשית

instead of sending a billion dollars

במקום להשקיע מיליארד דולר

on drug eradication

בהשמדת סמים

and paying it to a couple of security companies,

ולשלם אותם לכמה חברות אבטחה,

they should give this hundred billion dollars

הם צריכים לתת את מאה מיליארד דולר

to 50

ל-50

of the most critically innovative companies in the world

מהחברות הכי חדשניות בעולם

to ask them to create one million jobs.

ולבקש מהם ליצור מיליון משרות.

The key to the drug eradication is jobs.

המפתח למיגור הסמים הוא יצירת משרות.

Look, there's a very little known fact:

תראו, הנה עובדה לא ידועה:

countries that have a legal average income per capita of 1,000 dollars

מדינות בעלות הכנסה חוקית ממוצעת לנפש של 1,000 דולר

don't produce drugs.

לא מייצרות סמים.

Second, textile.

שנית, טקסטיל.

Trade is the key, not aid.

מסחר הוא המפתח, לא סיוע

The U.S. and Europe

ארה"ב ואירופה

should give us a zero percent tariff.

צריכות לתת לנו אפס אחוז מס.

The textile industry is incredibly mobile.

תעשיית הטקסטיל הינה מאוד ניידת.

If you want us to be able to compete with China and to attract investment,

אם אתם רוצים שנוכל להתחרות עם סין ולמשוך השקעות,

we could probably attract

נוכל כנראה למשוך

four to six billion dollars

ארבע עד שש מיליארד דולר

quite easily in the textile sector,

די בקלות למגזר הטקסטיל,

if there was zero tariffs --

אם היה אפס מס -

would create the type of job.

זה היה יוצר סוג של עבודה.

Cotton does not compete with opium;

כותנה אינה מתחרה עם אופיום;

a t-shirt does.

חולצת טריקו כן.

And we need to understand, it's the value chain.

ומה שאנחנו צריכים להבין, זה את שרשרת הערך.

Look, the ordinary Afghan is sick and tired

תראו, לאפגני הרגיל נמאס

of hearing about microcredit.

לשמוע על מיקרו-אשראי.

It is important,

זה חשוב,

but what the ordinary women and men who engage in micro-production want

אבל מה שגברים ונשים רגילים העוסקים במיקרו ייצור רוצים

is global access.

הוא גישה גלובלית.

They don't want to sell to the charity bazaars

הם לא רוצים למכור לירידי צדקה

that are only for foreigners --

המיועדים רק לזרים -

and the same bloody shirt

ואותה חולצה מסריחה

embroidered time and again.

רקומה שוב ושוב.

What we want is a partnership

מה שאנחנו רוצים הוא שותפות

with the Italian design firms.

עם חברות העיצוב האיטלקיות.

Yeah, we have the best embroiderers in the world!

כן, יש לנו את הרוקמות הטובות ביותר בעולם!

Why can't we do what was done with northern Italy?

למה אנחנו לא יכולים לעשות את מה שנעשה בצפון איטליה?

With the Put Out system?

עם מערכת מיקור החוץ?

So I think economically,

אז אני חושב שמבחינה כלכלית,

the critical issue really is to now think through.

הנושא הקריטי הוא באמת לחשוב לעומק.

And what I will say here is that aid doesn't work.

ומה שאגיד כאן הוא שסיוע לא עובד.

You know, the aid system is broken.

אתם יודעים, מערכת הסיוע שבורה.

The aid system does not have the knowledge,

למערכת הסיוע אין את הידע,

the vision, the ability.

את החזון, את היכולת.

I'm all for it; after all, I raised a lot of it.

אני בעדה, אחרי הכל, אני הקמתי הרבה ממנה.

Yeah, to be exact, you know,

כן, אם לדייק, אתם יודעים,

I managed to persuade the world that

הצלחתי לשכנע את העולם

they had to give my country 27.5 billion.

שהם היו צריכים לתת למדינה שלי 27.5 מיליארד.

They didn't want to give us the money.

הם לא רצו לתת לנו את הכסף.

CA: And it still didn't work?

כ.א.: וזה עדיין לא עבד?

AG: No. It's not that it didn't work.

AG: לא. זה לא שזה לא עבד.

It's that a dollar of private investment,

זה שדולר של השקעה פרטית,

in my judgment,

למיטב שיפוטי,

is equal at least to 20 dollars of aid,

שווה לפחות 20 דולר של סיוע,

in terms of the dynamic that it generates.

מבחינת הדינמיקה שהיא יוצרת.

Second is that one dollar of aid could be 10 cents;

שנית, דולר אחד של סיוע יכול להיות 10 סנט,

it could be 20 cents;

הוא יכול להיות 20 סנט,

or it could be four dollars.

או שהוא יכול להיות ארבעה דולרים.

It depends on what form it comes,

זה תלוי באיזה צורה זה מגיע,

what degrees of conditionalities are attached to it.

אילו תנאים מחוברים אליו.

You know, the aid system, at first, was designed to benefit

אתם יודעים, מערכת הסיוע, בתחילה, תוכננה כדי להיטיב

entrepreneurs of the developed countries,

עם היזמים של המדינות המפותחות,

not to generate growth in the poor countries.

לא כדי לייצר צמיחה במדינות עניות.

And this is, again, one of those assumptions --

וזו, שוב, אחת ההנחות האלה -

the way car seats are an assumption

באותה דרך בה כסאות תינוק לרכב הם הנחה

that we've inherited in governments, and doors.

שירשנו בממשלות, ודלתות.

You would think that the US government

הייתם חושבים שממשלת ארה"ב

would not think that American firms needed subsidizing

לא חושבת שיש צורך לסבסד חברות אמריקאיות

to function in developing countries, provide advice,

על מנת לפעול במדינות מתפתחות, לספק ייעוץ,

but they do.

אבל הם מסבסדים.

There's an entire weight of history

יש היסטוריה שלמה

vis-a-vis aid

אגב סיוע

that now needs to be reexamined.

שצריכה עכשיו להיבדק מחדש.

If the goal is to build states

אם המטרה היא לבנות מדינות

that can credibly take care of themselves --

שיכולות לדאוג לעצמם באופן אמין -

and I'm putting that proposition equally;

ואני מניח כי ההצעה שוויונית;

you know I'm very harsh on my counterparts --

אתם יודעים שאני מאוד קשה עם העמיתים שלי -

aid must end

הסיוע חייב להסתיים

in each country in a definable period.

בכל מדינה בתוך פרק זמן מוגדר.

And every year there must be progress

ובכל שנה חייבת להיות התקדמות

on mobilization of domestic revenue

לגבי גיוס של הכנסות מקומיות

and generation of the economy.

ויצירת הכלכלה.

Unless that kind of compact is entered into,

ללא כניסה לכזה תהליך היתוך

you will not be able to sustain the consensus.

לא תוכלו לקיים את הקונצנזוס.