Vincent Moon and Nana Vasconcelos: The world’s hidden music rituals

מתרגם: Zeeva Livshitz מבקר: Hallel Rabinowitz

Vincent Moon: How can we use computers,

וינסנט מון: איך אנו יכולים להשתמש במחשבים,

cameras, microphones to represent the world

מצלמות, מיקרופונים כדי לייצג את העולם

in an alternative way,

בדרך אלטרנטיבית,

as much as possible?

ככל האפשר?

How, maybe, is it possible to use the Internet

כיצד, אולי, ניתן להשתמש באינטרנט

to create a new form of cinema?

כדי ליצור צורה חדשה של קולנוע?

And actually, why do we record?

ולמעשה, מדוע אנו מקליטים?

Well, it is with such simple questions in mind

ובכן, זה עם שאלות פשוטות כאלה בראש

that I started to make films 10 years ago,

התחלתי לעשות סרטים לפני 10 שנים,

first with a friend, Christophe Abric.

ראשית עם חבר, כריסטוף אבריק.

He had a website, La Blogothèque,

היה לנו אתר אינטרנט, "הבלוגוטק",

dedicated to independent music.

שמוקדש למוסיקה עצמאית.

We were crazy about music.

היינו מטורפים על מוסיקה.

We wanted to represent music in a different way,

רצינו לייצג מוסיקה בדרך שונה,

to film the music we love, the musicians we admired,

להסריט את המוסיקה שהערצנו, את המוסיקאים שהערצנו

as much as possible, far from the music industry

עד כמה שניתן, רחוק מתעשיית המוסיקה

and far from the cliches attached to it.

ורחוק מהקלישאות שקשורות אליה.

We started to publish every week

התחלנו לפרסם בכל שבוע

sessions on the Internet.

מפגשים באינטרנט.

We are going to see a few extracts now.

אנחנו יכולים לראות כמה קטעים עכשיו.

From Grizzly Bear in the shower

מ"גריזלי בר" במקלחת

to Sigur Ros playing in a Parisian cafe.

לסיגור רוס מנגן בבית קפה פריזאי.

From Phoenix playing by the Eiffel Tower

מ"פניקס" מנגן ליד מגדל אייפל

to Tom Jones in his hotel room in New York.

לטום ג'ונס בחדר המלון שלו בניו יורק.

From Arcade Fire in an elevator

מ"ארקייד פייר" במעלית

in the Olympia

באולימפיאדה

to Beirut going down a staircase in Brooklyn.

ל"ביירות" יורד מגרם מדרגות בברוקלין.

From R.E.M. in a car

מ-אר.אי.אם במכונית

to The National around a table at night

ל"דה נשיונל" סביב שולחן בלילה

in the south of France.

בדרום צרפת.

From Bon Iver playing with some friends

מ"בון איבר" מנגן עם כמה חברים

in an apartment in Montmartre

בדירה במונמרטר

to Yeasayer having a long night,

ל"יה-סייר" שמעביר לילה ארוך,

and many, many, many more

והרבה הרבה הרבה יותר

unknown or very famous bands.

מלהקות לא מוכרות עד למפורסמות מאד.

We published all those films

פירסמנו את כל הסרטים האלה

for free on the Internet,

בחינם באינטרנט,

and we wanted to share

ורצינו לשתף

all those films and represent music

את כל הסרטים האלה ולייצג מוסיקה

in a different way.

בדרך שונה.

We wanted to create another type of intimacy

רצינו ליצור סוג אחר של אינטימיות

using all those new technologies.

תוך שימוש בכל הטכנולוגיות החדשות האלו.

At the time, 10 years ago actually,

באותו הזמן, לפני 10 שנים למעשה,

there was no such project on the Internet,

לא היה פרוייקט כזה באינטרנט,

and I guess that's why the project we were making, the Take Away Shows,

ואני מניח שזו הסיבה שהפרוייקט שעשינו, ה"טייק אווי"

got quite successful,

ממש הצליח,

reaching millions of viewers.

והגיע למיליוני צופים.

After a while, I got a bit —

לאחר זמן מה, -נעשיתי מעט -

I wanted to go somewhere else.

אוו, בא לי ללכת למקום אחר.

I felt the need to travel and to discover some other music,

הרגשתי את הצורך לנסוע ולגלות איזו מוסיקה אחרת,

to explore the world,

לחקור את העולם,

going to other corners,

ללכת לפינות אחרות,

and actually it was also

ובעצם זה גם היה

this idea of nomadic cinema, sort of, that I had in mind.

הרעיון הזה של קולנוע נודד, משהו שהיה לי בראש.

How could the use of new technologies and the road fit together?

איך יוכלו השימוש בטכנולוגיות חדשות והדרך להתאים יחד?

How could I edit my films in a bus

כיצד אוכל לערוך את הסרטים שלי באוטובוס

crossing the Andes?

בחציית האנדים?

So I went on five-year travels

אז יצאתי למסע של חמש שנים

around the globe.

סביב העולם.

I started at the time in the digital film and music label collection Petites Planètes,

התחלתי אז, בסרט דיגיטלי ואוסף תקליטי "פטיט פלנטס"

which was also an homage to French filmmaker Chris Marker.

שהיה גם מחווה לקולנוען הצרפתי כריס מרקר.

We're going to see now a few more extracts

אנחנו הולכים לראות עכשיו עוד כמה קטעים

of those new films.

מסרטים חדשים אלה.

From the tecno brega diva of northern Brazil, Gaby Amarantos

מהטכנו ברגה דיוה של צפון ברזיל גבי אמרנטוס

to a female ensemble in Chechnya.

לאנסמבל נשי בצ'צ'ניה.

From experimental electronic music in Singapore with One Man Nation

ממוסיקה אלקטרונית נסיונית בסינגפור עם "וואן מן ניישן"

to Brazilian icon Tom Zé singing on his rooftop in São Paolo.

לאייקון ברזילאי "טום זה" שר על גג ביתו בסאו פאולו.

From The Bambir, the great rock band from Armenia

מ"דה במביר", להקת הרוק הגדולה מארמניה

to some traditional songs

לכמה שירים מסורתיים

in a restaurant in Tbilisi, Georgia.

במסעדה בטביליסי, גיאורגיה.

From White Shoes, a great retro pop band from Jakarta, Indonesia

מ"ווייט שוז", להקת פופ רטרו גדולה מג'קרטה, אינדונזיה

to DakhaBrakha, the revolutionary band from Kiev, Ukraine.

ל"דאחה בראחה" הלהקה המהפכנית מקייב, אוקראינה.

From Tomi Lebrero

מטומי לבררו

and his bandoneon and his friends in Buenos Aires, Argentina,

והבנדוניאון שלו וחבריו, בבואנוס איירס, ארגנטינה,

to many other places

למקומות רבים אחרים

and musicians around the world.

ומוסיקאים ברחבי העולם.

My desire was to make it as a trek.

השתוקקתי לעשות זאת כמו מסע.

To do all those films,

לעשות את כל הסרטים האלה,

it would have been impossible

לא היה ניתן

with a big company behind me,

עם חברה גדולה מאחורי,

with a structure or anything.

עם מבנה או כל דבר אחר

I was traveling alone with a backpack —

נסעתי לבד עם תרמיל גב

computer, camera, microphones in it.

מחשב, מצלמה, מיקרופונים בה.

Alone, actually, but just with local people,

לבד, למעשה, אבל רק עם אנשים מקומיים,

meeting my team, which was absolutely not

לפגוש את הצוות שלי, שבשום אופן לא היו

professional people, on the spot there,

אנשים מקצועיים, שם במקום,

going from one place to another

הולך ממקום למשנהו,

and to make cinema as a trek.

ולעשות קולנוע כמסע.

I really believed that cinema could be

אני ממש האמנתי שקולנוע יוכל להיות

this very simple thing:

דבר מאד פשוט;

I want to make a film and you're going to give me a place to stay for the night.

אני רוצה לעשות סרט ואתם הולכים לתת לי מקום ללינת לילה.

I give you a moment of cinema and you offer me a capirinha.

אני נותן לכם רגע של קולנוע ואתם מציעים לי קאיפיריניה

Well, or other drinks,

טוב, או משקאות אחרים,

depending on where you are.

תלוי איפוא אתם נמצאים.

In Peru, they drink pisco sour.

בפרו הם שותים פיסקו סאואר.

Well, when I arrived in Peru, actually,

טוב, כשהגעתי לפרו, למעשה,

I had no idea about what I would do there.

לא היה לי מושג מה אני הולך לעשות שם.

And I just had one phone number, actually,

והיה לי רק מספר טלפון אחד, למעשה,

of one person.

של אדם אחד.

Three months later,

שלושה חודשים לאחר מכן,

after traveling all around the country, I had recorded 33 films,

לאחר שנסעתי בכל רחבי המדינה, הסרטתי 33 סרטים,

only with the help of local people,

רק עם העזרה של אנשים מקומיים,

only with the help of people

רק עם עזרת אנשים

that I was asking all the time the same question:

ששאלתי כל הזמן את אותה השאלה~

What is important to record here today?

מה חשוב לתעד כאן היום?

By living in such a way,

כשחיים בצורה כזו.

by working without any structure,

כשעובדים ללא כל מבנה,

I was able to react to the moment

הייתי מסוגל להגיב לרגע

and to decide, oh, this is important to make now.

ולהחליט, הו, זה משהו חשוב לעשות כעת.

This is important to record that whole person.

זה חשוב להקליט את האדם הזה כולו.

This is important to create this exchange.

זה חשוב ליצור את ההחלפה הזו.

When I went to Chechnya,

כשהלכתי לצ'צ'ניה,

the first person I met

האדם הראשון שפגשתי

looked at me and was like,

הסתכל בי והיה כאילו,

"What are you doing here?

"מה אתה עושה כאן?

Are you a journalist? NGO? Politics?

האם אתה עיתונאי? עמותה? פוליטיקה?

What kind of problems are you going to study?"

איזה סוג של בעיות אתה הולך ללמוד?"

Well, I was there to research

ובכן, אני הייתי שם כדי לעשות מחקר

on Sufi rituals in Chechnya, actually —

על טקסים סופיים בצ'צ'ניה, למעשה -

incredible culture of Sufism in Chechnya,

תרבות סופית מדהימה בצ'צ'ניה,

which is absolutely unknown outside of the region.

שלחלוטין אינה מוכרת מחוץ לאזור.

As soon as people understood

ברגע שהאנשים הבינו

that I would give them those films —

שאתן להם את הסרטים האלה -

I would publish them online for free under a Creative Commons license,

שאפרסם אותם באינטרנט בחינם תחת רשיון "קריאטיב קומונס" (CC)

but I would also really give them to the people

אבל אני גם באמת, אתן אותם לאנשים

and I would let them do what they want with it.

ואתן להם לעשות עם זה מה שהם רוצים.

I just want to represent them in a beautiful light.

אני רק רוצה לייצג אותם באור יפה.

I just want to portray them in a way that

אני רק רוצה לתאר אותם בדרך

their grandchildren are going to look at their grandfather,

שבה נכדיהם הולכים להסתכל על הסבא שלהם,

and they're going to be like,

והם הולכים להיות כמו,

"Whoa, my grandfather is as cool as Beyoncé." (Laughter)

"וואו, סבא שלי הוא מגניב כמו ביונסה (צחוק)

It's a really important thing.

זה באמת דבר חשוב.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

It's really important,

זה באמת חשוב,

because that's the way

משום שזו הדרך

people are going to look differently at their own culture, at their own land.

שאנשים הולכים להסתכל אחרת על התרבות שלהם, בארצם שלהם.

They're going to think about it differently.

הם הולכים לחשוב על זה בצורה שונה.

It may be a way to maintain a certain diversity.

זו יכולה להיות הדרך כדי לשמר גיוון מסויים.

Why you will record?

למה מקליטים?

Hmm. There's a really good quote

הממ. ישנו ציטוט ממש טוב

by American thinker Hakim Bey

מפי הוגה דעות אמריקאי חכים ביי

which says, "Every recording

שאומר, "כל הקלטה

is a tombstone of a live performance."

היא מצבה של הופעה חיה."

It's a really good sentence to keep in mind

זה באמת משפט טוב שכדאי לזכור

nowadays in an era saturated by images.

כיום, בעידן שרווי בדימויים.

What's the point of that?

מהו הטעם של כל זה?

Where do we go with it?

לאן אנחנו הולכים עם זה?

I was researching. I was still keeping this idea in mind:

חקרתי, ועדיין שמרתי את הרעיון הזה בראש:

What's the point?

מה הטעם?

I was researching on music, trying to pull,

אני חקרתי מוסיקה, כשאני מנסה למשוך

trying to get closer to a certain origin of it.

מנסה להתקרב למקור מסוים שלה.

Where is this all coming from?

מאיפוא כל זה מגיע?

I am French. I had no idea about

אני צרפתי. לא היה לי כל מושג

what I would discover, which is a very simple thing:

על מה שהייתי מגלה, שזה דבר מאד פשוט:

Everything was sacred, at first,

הכל היה קדוש בהתחלה,

and music was spiritual healing.

ומוסיקה היתה ריפוי רוחני.

How could I use my camera,

איך אוכל להשתמש במצלמה שלי

my little tool, to get closer

בכלי הקטן שלי, כדי להתקרב

and maybe not only capture the trance

ואולי לא רק לתפוס את הטראנס

but find an equivalent, a cine-trance, maybe,

אלא למצוא מקבילה, סינה-טראנס, אולי

something in complete harmony

משהו בהרמוניה מושלמת

with the people?

עם האנשים?

That is now my new research I'm doing

זהו עכשיו המחקר החדש שלי שאני עושה

on spirituality, on new spirits around the world.

על רוחניות, על רוחות חדשות סביב העולם.

Maybe a few more extracts now.

אולי עוד כמה קטעים כעת.

From the Tana Toraja funeral ritual in Indonesia

מה"טאנה טוראג'ה" פולחן הלוויה באינדונזיה

to an Easter ceremony in the north of Ethiopia.

עד לטכס הפסחא בצפון אתיופיה.

From jathilan, a popular trance ritual

מג'טהילן, טכס טראנס פופולרי

on the island of Java,

באי ג'אווה,

to Umbanda in the north of Brazil.

לאומבנדה בצפון ברזיל.

The Sufi rituals of Chechnya

הטקסים הסופיים בצ'צ'ניה

to a mass in the holiest church of Armenia.

למיסה בכנסייה הקדושה ביותר של ארמניה.

Some Sufi songs in Harar,

כמה שירים סופיים ב"הראר",

the holy city of Ethiopia,

עיר הקודש של אתיופיה,

to an ayahuasca ceremony

לטקס האיאהוסקה

deep in the Amazon of Peru with the Shipibo.

עמוק באמזון של פרו עם ה"שיפיבו."

Then to my new project, the one I'm doing now

אז, לפרוייקט החדש שלי,

here in Brazil, named "Híbridos."

זה שאני עושה עכשיו

I'm doing it with Priscilla Telmon.

כאן בברזיל, בשם "היברידוס"

It's research on the new spiritualities all around the country.

זה מחקר על צורות הרוחניות החדשות ברחבי המדינה.

This is my quest, my own little quest of what I call experimental ethnography,

זהו המסע שלי, המסע הקטן שלי של מה שאני מכנה אתנוגרפיה נסיונית,

trying to hybrid all those different genres,

בנסיון ליצור הכלאה של כל הז'אנרים השונים האלה,

trying to regain a certain complexity.

נסיון לשוב ולקבל מורכבות מסוימת.

Why do we record?

למה אנו מקליטים?

I was still there.

הייתי עדיין שם.

I really believe cinema teaches us to see.

אני באמת מאמין שהקולנוע מלמד אותנו לראות,

The way we show the world

הדרך בה אנו מציגים את העולם

is going to change the way we see this world,

הולכת לשנות את הדרך בה אנו רואים את העולם הזה.

and we live in a moment where the mass media

ואנחנו חיים ברגע שבו התקשורת ההמונית

are doing a terrible, terrible job

עושה עבודה איומה ונוראה

at representing the world:

בהצגת העולם:

violence, extremists,

אלימות, קיצוניות,

only spectacular events,

רק אירועי ראווה,

only simplifications of everyday life.

רק פישוט של חיי היומיום.

I think we are recording

אני חושב שאנחנו מקליטים

to regain a certain complexity.

כדי להשיב מורכבות מסוימת.

To reinvent life today,

להמציא מחדש את החיים היום,

we have to make new forms of images.

עלינו ליצור צורות חדשות של תמונות.

And it's very simple.

וזה פשוט מאד.

Muito obrigado.

"מולטו אובריגדו" (תודה בפורטוגזית)

(Applause)

(מחיאות כפיים)

Bruno Giussani: Vincent, Vincent, Vincent.

ברונו גיוסאני: וינסנט, וינסנט, וינסנט.

Merci. We have to prepare for the following performance,

"מרסי" (תודה בצרפתית) אנו צריכים להתכונן להופעה הבאה,

and I have a question for you, and the question is this:

ויש לי שאלה אליך, והשאלה היא:

You show up in places like the ones you just have shown us,

אתה מופיע במקומות כמו אלה שהראית לנו זה עתה,

and you are carrying a camera

ואתה נושא מצלמה

and I assume that you are welcome

ואני מניח שאתה מתקבל בברכה

but you are not always absolutely welcome.

אבל אתה לא תמיד מתקבל בברכה לחלוטין.

You walk into sacred rituals,

אתה נכנס לתוך טקסים מקודשים,

private moments in a village, a town,

רגעים פרטיים בכפר, עיר

a group of people.

קבוצת אנשים.

How do you break the barrier

איך אתה פורץ את המחסום

when you show up with a lens?

כשאתה מופיע עם עדשה?

VM: I think you break it with your body,

ו.מ.: אני חושב שאתה פורץ אותו עם גופך,

more than with your knowledge.

יותר מאשר עם הידע שלך.

That's what it taught me to travel,

זה מה שלימד אותי לנסוע,

to trust the memory of the body

לסמוך על הזיכרון של הגוף

more than the memory of the brain.

יותר מאשר על הזיכרון של המוח.

The respect is stepping forward,

ההוקרה פוסעת קדימה,

not stepping backward, and I really think that

לא פוסעת אחורה, ואני באמת חושב

by engaging your body in the moment, in the ceremony,

שבשיתוף הגוף שלכם, עם הרגע, בטקס,

in the places, people welcome you

במקומות, אנשים מקבלים אותכם בברכה

and understand your energy.

ומבינים את האנרגיה שלכם.

BG: You told me that most of the videos

ב.ג.: אמרת לי שרוב קטעי הוידאו

you have made are actually one single shot.

שעשית הם למעשה צילום בשוט אחד.

You don't do much editing.

ללא הרבה עריכה.

I mean, you edited the ones for us

אני מתכוון, ערכת את אלה עבורנו

at the beginning of the sessions because of the length, etc.

בתחילת המפגשים בגלל האורך, וכו'

Otherwise, you just go in and capture

אחרת, אתה פשוט הולך ולוכד

whatever happens in front of your eyes

את כל מה שקורה מול עיניך

without much planning, and so is that the case?

בלי הרבה תכנון, האם זה כך?

It's correct?

זה נכון?

VM: My idea is that I think that

ו.מ.: הרעיון שלי הוא שאני חושב

as long as we don't cut, in a way,

שכל עוד אנחנו לא חותכים, איכשהו

as long as we let the viewer watch,

כל עוד אנחנו נותנים לצופה לצפות,

more and more viewers are going to feel closer,

יותר ויותר צופים הולכים להרגיש קרוב יותר,

are going to get closer to the moment,

הולכים להתקרב לרגע,

to that moment and to that place.

לאותו רגע ולאותו מקום.

I really think of that as a matter of respecting the viewer,

אני באמת חושב על זה כעל משהו שמכבד את הצופה,

to not cut all the time from one place to another,

לא לחתוך כל הזמן ממקום אחד לשני,

to just let the time go.

רק לתת לזמן לעבור.

BG: Tell me in a few words about your new project,

ב.ג.: ספר לי בכמה מילים על הפרוייקט החדש שלך,

"Híbridos," here in Brazil.

"היברידוס" כאן בברזיל.

Just before coming to TEDGlobal, you have actually

ממש לפני שהגעת לTED גלובל

been traveling around the country for that.

נסעת סביב המדינה לשם כך.

Tell us a couple of things.

ספר לנו כמה דברים

VM: "Híbridos" is — I really believe Brazil,

ו.מ.: "היברידוס" זה אני באמת מאמין, ברזיל

far from the cliches, is the greatest religious country in the world,

הרחק מהקלישאות, היא המדינה הדתית הגדולה ביותר בעולם,

the greatest country in terms of spirituality

במדינה הגדולה ביותר במונחים של רוחניות

and in experimentations in spiritualities.

ובניסויים ברוחניות.

And it's a big project I'm doing over this year,

וזה מיזם גדול שאני עושה במשך השנה הזו,

which is researching in very different regions of Brazil,

שהוא לחקור באזורים שונים של ברזיל,

in very different forms of cults,

בצורות רבות ושונות של פולחנים,

and trying to understand how people live together

בנסיון להבין כיצד אנשים חיים יחד

with spirituality nowadays.

עם רוחניות בימינו.

BG: The man who is going to appear onstage momentarily,

ב.ג.: האדם שהולך להופיע על הבמה לרגע,

and Vincent's going to introduce him,

ווינסנט הולך להציג אותו,

is one of the subjects of one of his past videos.

הוא אחד מהנושאים של אחד הסרטונים הקודמים שלו.

When did you do a video with him?

מתי עשית וידאו אתו?

VM: I guess four years ago,

ו.מ.: נראה לי שלפני 4 שנים,

four years in my first travel.

לפני 4 שנים, בנסיעה הראשונה שלי.

BG: So it was one of your first ones in Brazil.

ב.ג.: אז זה היה אחד מהראשונים שלך בברזיל.

VM: It was amongst the first ones in Brazil, yeah.

ו.מ.: זה היה בין הראשונים בברזיל, כן.

I shot the film in Recife,

צילמתי את הסרט ברסיפה,

in the place where he is from.

במקום שממנו הוא בא.

BG: So let's introduce him. Who are we waiting for?

ב.ג.: אז בוא ונציג אותו. למי אנו מחכים?

VM: I'll just make it very short.

ו.מ.: אני פשוט אעשה זאת בקיצור.

It's a very great honor for me to welcome onstage

זה כבוד גדול מאד בשבילי, לקדם בברכה על הבמה

one of the greatest Brazilian musicians of all time.

את אחד מגדול המוזיקאים בברזיל של כל הזמנים,

Please welcome Naná Vasconcelos.

בבקשה קבלו את ננה וסקונסלוס.

BG: Naná Vasconcelos!

ב.ג.: ננה וסקונסלוס!

(Applause)

(מחיאות כפיים)

(Music)

(מוסיקה)

Naná Vasconcelos: Let's go to the jungle.

ננה וסקונסלוס: בואו ונלך לג'ונגל

(Applause)

מחיאות כפיים