Ryan Lobo: Photographing the hidden story

מתרגם: Ariella Cwikel מבקר: Ido Dekkers

My name is Ryan Lobo,

שמי הוא ראיין לובו,

and I've been involved in the documentary

אני מעורב בתחום עשיית הסרטים

filmmaking business all over the world for the last 10 years.

הדוקומנטריים ברחבי העולם במהלך 10 השנים האחרונות.

During the process of making these films

במהלך הכנת הסרטים הללו

I found myself taking photographs,

מצאתי את עצמי מצלם,

often much to the annoyance of the video cameramen.

לעתים למורת רוחם של צלמי הווידאו.

I found this photography of mine almost compulsive.

מצאתי שהצורך שלי לצלם הוא כמעט כפייתי.

And at the end of a shoot, I would sometimes feel that

ובסוף הצילום, לעתים חשתי

I had photographs that told a better story

שהיו לי צילומים שסיפרו את הסיפור טוב יותר

than a sometimes-sensational documentary.

מאשר סרט תיעודי, טוב ככל שיהיה.

I felt, when I had my photographs,

הרגשתי, כשהיו לי את התמונות שלי,

that I was holding on to something true,

שאני אוחז במשהו אמיתי,

regardless of agendas or politics.

ללא קשר לאג'נדות או פוליטיקה.

In 2007, I traveled to three war zones.

ב2007 נסעתי לשלושה מוקדי מלחמה.

I traveled to Iraq, Afghanistan and Liberia.

נסעתי לעיראק, אפגניסטן וליבריה.

And over there I experienced

שם חוויתי

other people's suffering, up close and personal,

את המצוקה של אחרים, מקרוב ובאופן אישי,

immersed myself in some rather intense and emotional stories,

השקעתי את עצמי בתוך חלק מהסיפורים המרגשים שלהם,

and at times I experienced great fear for my own life.

ולעתים חוויתי חשש גדול לחיי.

As always, I would return to Bangalore,

כתמיד, הייתי שב לבנגלור,

and often to animated discussions at friend's homes,

ולעתים שותף לדיונים ערים בבתים של חברים,

where we would discuss various issues

שם היינו דנים בסוגיות שונות

while they complained bitterly about the new pub timings,

בעוד הם מתלוננים מרה על זמני פתיחת הפאב החדשים,

where a drink often cost more than what they'd paid

שם משקה בד"כ עולה יותר ממה שהם שילמו

their 14-year-old maid.

לעוזרת-הבית בת ה-14 שלהם.

I would feel very isolated during these discussions.

הייתי מרגיש מבודד מאד במהלך דיונים כאלו.

But at the same time, I questioned myself

אך בו בזמן, פקפקתי בעצמי

and my own integrity and purpose in storytelling.

וביושרה האישית והמטרה שלי בסיפור סיפורים.

And I decided that I had compromised,

והחלטתי שבעבר התפשרתי,

just like my friends in those discussions,

בדיוק כפי שחברי עשו בדיונים האלו,

where we told stories

כשסיפרנו סיפורים

in contexts we made excuses for,

בהקשרים שהמצאנו תירוצים עבורם,

rather than taking responsibility for.

במקום לקחת אחריות עליהם.

I won't go into details about what led to a decision I made,

אני לא אכנס לפרטים לגבי מה שהוביל אותי לקבל את ההחלטה הזו,

but let's just say it involved alcohol, cigarettes,

אבל בואו רק נאמר שהיו מעורבים בכך אלכוהול, סיגריות,

other substances and a woman.

חומרים אחרים ואישה.

(Laughter)

(צחוק)

I basically decided that it was I,

עקרונית החלטתי שזה היה אני,

not the camera or the network,

ולא המצלמה או רשת התקשורת,

or anything that lay outside myself,

או שום דבר מחוצה לי,

that was the only instrument in storytelling

שהיה הכלי היחיד בסיפור סיפורים

truly worth tuning.

שבאמת היה שווה לכוון.

In my life, when I tried to achieve things

בחיי, כשניסיתי להשיג דברים

like success or recognition, they eluded me.

כמו הצלחה או הכרה, הם חמקו ממני.

Paradoxically, when I let go of these objectives,

באופן פרדוקסלי, כשהרפיתי מהמטרות האלו,

and worked from a place of compassion and purpose,

ופעלתי מתוך מקום של חמלה וייעוד,

looking for excellence, rather than the results of it,

כשחיפשתי מצוינות, במקום את תוצאותיה,

everything arrived on its own, including fulfillment.

הכל הגיע מעצמו, כולל מימוש עצמי.

Photography transcended culture, including my own.

צילום מתעלה מעבר לתרבות, כולל זו שלי.

And it is, for me, a language which expressed the intangible,

וזוהי, בשבילי, שפה שמבטאת את המופשט,

and gives voice to people and stories without.

ונותנת קול וסיפור למי שאלו נשללו מהם.

I invite you into three recent stories of mine,

אני מזמין אתכם אל תוך 3 סיפורים שלי מהזמן האחרון,

which are about this way of looking, if you will,

שקשורים לאופן ההסתכלות, אם תרצו,

which I believe exemplify the tenets

שאני מאמין שמדגימים את האמונה

of what I like to call compassion in storytelling.

של מה שאני קורא לו "חמלה בסיפור סיפורים".

In 2007 I went to Liberia,

ב2007 נסעתי לליבריה,

where a group of my friends and I

שם קבוצה של חברים שלי ואני

did an independent, self-funded film, still in progress,

עבדנו על סרט עצמאי, במימון עצמי, שעדיין בתהליך,

on a very legendary and brutal war-lord

על מצביא אגדי וברוטלי

named General Butt Naked.

שנקרא גנרל בט נייקד (טוסיק ערום).

His real name is Joshua, and he's pictured here in a cell

שמו האמתי הוא ג'ושוע, וכאן הוא מצולם בתא,

where he once used to torture and murder people,

בו הוא היה נוהג לענות ולרצוח אנשים,

including children.

כולל ילדים.

Joshua claims to have personally killed

ג'ושוע טוען כי הוא הרג בעצמו

more than 10,000 people during Liberia's civil war.

יותר מ10,000 אנשים במהלך מלחמת האזרחים הליברית.

He got his name from fighting stark naked.

שמו ניתן לו מכיוון שהיה נלחם עירום כביום היוולדו.

And he is probably the most prolific mass murderer

וכנראה שהוא רוצח ההמונים ה"פורה" ביותר

alive on Earth today.

שחי כיום על פני האדמה.

This woman witnessed the General murdering her brother.

אשה זו היתה עדה לרצח אחיה על ידי הגנרל.

Joshua commanded his child-soldiers to commit unspeakable crimes,

ג'ושוע פקד על חיילים-ילדים לבצע פשעים מחרידים,

and enforced his command with great brutality.

וכפה את מרותו בברוטליות איומה.

Today many of these children are addicted to drugs like heroin,

כיום רבים מאותם ילדים מכורים לסמים כמו הרואין,

and they are destitute, like these young men in the image.

והם חסרי כל, כמו הבחורים בתמונה הזו.

How do you live with yourself

איך אתה חי עם עצמך

if you know you've committed horrific crimes?

כשאתה יודע שביצעת פשעים מחרידים?

Today the General is a baptized Christian evangelist.

כיום הגנל הוא אוונגליסט נוצרי מוטבל.

And he's on a mission.

ויש לו משימה.

We accompanied Joshua, as he walked the Earth,

התלווינו לג'ושוע במסעו,

visiting villages where he had once killed and raped.

בביקורים בכפרים בהם הוא פעם רצח ואנס.

He seeked forgiveness,

היא חיפש כפרה,

and he claims to endeavor to improve

והוא טוען שהוא מתאמץ לשפר

the lives of his child-soldiers.

את חייהם של הילדים-לוחמים שלו.

During this expedition I expected him

במהלך המשלחת ציפיתי שהוא

to be killed outright, and us as well.

פשוט יהרג במקום, וגם אנחנו.

But what I saw opened my eyes

אבל מה שראיתי פקח את עיניי

to an idea of forgiveness

לרעיון של סליחה

which I never thought possible.

שמעולם לא תיארתי שהוא אפשרי.

In the midst of incredible poverty and loss,

בתוך העוני והאבדן האיומים,

people who had nothing absolved a man

אנשים שלא היה להם דבר חננו אדם

who had taken everything from them.

שלקח מהם הכל.

He begs for forgiveness,

הוא מתחנן למחילה,

and receives it from the same woman

ומקבל אותה מאותה אישה

whose brother he murdered.

שאת אחיה הוא רצח.

Senegalese, the young man seated on the wheelchair here,

סנגליז, האיש הצעיר בכיסא הגלגלים כאן,

was once a child soldier, under the General's command,

היה פעם ילד- לוחם, תחת פיקודו של הגנרל,

until he disobeyed orders,

עד שהוא הפר פקודה,

and the General shot off both his legs.

והגנרל ירה בשתי רגליו.

He forgives the General in this image.

הוא סולח לגנרל בתמונה זו.

He risked his life as he walked up to people

הוא סיכן את חייו בעודו ניגש לאנשים

whose families he'd murdered.

שאת בני משפחותיהם הוא רצח.

In this photograph a hostile crowd in a slum surrounds him.

בתמונה זו קהל עוין במשכנות עוני מקיף אותו.

And Joshua remains silent

ג'ושוע נשאר דומם

as they vented their rage against him.

בעוד הם משחררים את זעמם נגדו.

This image, to me, is almost like from a Shakespearean play,

תמונה זו, עבורי, כמו ממחזה שייקספירי,

with a man, surrounded by various influences,

בה אדם, מוקף בהשפעות שונות,

desperate to hold on to something true within himself,

נואש לאחוז במשהו אמיתי בתוך עצמו,

in a context of great suffering that he has created himself.

בהקשר של צער גדול שהוא בעצמו גרם.

I was intensely moved during all this.

אני התרגשתי מאד במהלך כל זה.

But the question is,

אבל נשאלת השאלה,

does forgiveness and redemption replace justice?

האם סליחה ומחילה מחליפים את הצדק?

Joshua, in his own words, says that he does not mind

ג'ושוע, במילותיו שלו, אמור שאינו מתנגד

standing trial for his crimes,

לעמוד לדין בעוון פשעיו,

and speaks about them from soapboxes across Monrovia,

והוא מדבר עליהם על במות ארגזים ברחבי מונרוביה,

to an audience that often includes his victims.

לקהל שכולל לעתים קרובות את קרבנותיו.

A very unlikely spokesperson for the idea of

דובר לא סביר לרעיון

separation of church and state.

של הפרדת דת ומדינה.

The second story I'm going to tell you about

הסיפור השני שברצוני לספר לכם

is about a group of very special fighting women

הוא בנושא קבוצה מיוחדת מאד של נשים לוחמות

with rather unique peace-keeping skills.

בעלות מיומנויות השכנת- שלום ייחודיות.

Liberia has been devastated by one of Africa's

ליבריה הושחתה על ידי אחת ממלחמות

bloodiest civil wars,

האזרחים העקובות מדם ביותר באפריקה,

which has left more than 200,000 people dead,

שהותירו מעל 200,000 הרוגים,

thousands of women scarred by rape and crime

אלפי נשים מצולקות על ידי אונס ופשעים

on a spectacular scale.

בקנה מידה מזעזע.

Liberia is now home

ליבריה היא כיום ביתה

to an all-woman United Nations contingent

של נציגות האו"ם הכוללת נשים בלבד

of Indian peacekeepers.

של כוחות השלום ההודיים.

These women, many from small towns in India,

נשים אלו, רבות מהן מכפרים קטנים בהודו,

help keep the peace, far away from home and family.

מסייעות להשכין שלום, הרחק מבתיהן ומשפחותיהן.

They use negotiation and tolerance

הן נוהגות במשא ומתן וסובלנות

more often than an armed response.

יותר מאשר בכוח הנשק.

The commander told me that a woman could gauge

המפקדת ספרה לי שאשה יכולה להתמודד

a potentially violent situation

עם מצב אלים פוטנציאלית,

much better than men.

טוב הרבה יותר מגבר.

And that they were definitely capable of diffusing it non-aggressively.

ושהן בהחלט מסוגלות להשקיט את הרוחות ללא תוקפנות.

This man was very drunk,

האיש הזה היה שיכור מאד,

and he was very interested in my camera,

ומעוניין מאד במצלמה שלי,

until he noticed the women, who handled him

עד שהוא הבחין בנשים, שנהגו בו

with smiles, and AK-47s at the ready, of course.

בחיוכים, כשרובי AK-47 מוכנים למקרה הצורך, כמובן.

(Laughter)

(צחוק)

This contingent seems to be quite lucky,

נציגות זו זכתה למזל גדול,

and it has not sustained any casualties,

ולא ספגה אבדות כלל,

even though dozens of peacekeepers have been killed in Liberia.

אף על פי שעשרות מכוחות השלום נהרגו בליבריה.

And yes, all of those people killed were male.

וכן, כל אלו שנהרגו היו גברים.

Many of the women are married with children,

רבות מהנשים נשואות עם ילדים,

and they say the hardest part of their deployment

והן אומרות שחלק הקשה ביותר בהצבתן שם

was being kept away from their children.

הוא המרחק מילדיהן.

I accompanied these women on their patrols,

התלוויתי לנשים אלו בפטרולים שלהן,

and watched as they walked past men,

והתבוננתי בהן חוצות את דרכם של גברים,

many who passed very lewd comments incessantly.

רבים מהם צעקו גסויות ללא הרף.

And when I asked one of the women about the shock and awe response,

כששאלתי אחת מהנשים על התגובה שלה,

she said, "Don't worry, same thing back home.

היא אמרה, "אל תדאג, זה אותו הדבר בבית.

We know how to deal with these fellows,"

אנחנו יודעות איך להתמודד עם הבחורים האלו,"

and ignored them.

והתעלמה מהם.

In a country ravaged by violence against women,

במדינה זרועת אלימות כלפי נשים,

Indian peacekeepers have inspired many local women

נשות כוחות השלום ההודיות עוררו השראה ברבות מהנשים המקומיות

to join the police force.

להצטרף לכוחות המשטרה.

Sometimes, when the war is over and all the film crews have left,

לעתים, כשהמלחמה נגמרת וכל צוותי הצילום עוזבים,

the most inspiring stories are the ones

הסיפורים הכי מעוררי השראה

that float just beneath the radar.

פשוט צפים מתחת לרדאר.

I came back to India and nobody was interested in buying the story.

שבתי להודו ואף אחד לא היה מעוניין לקנות את הסיפור.

And one editor told me that she wasn't interested

עורכת אחת אמרה לי שאינה מעוניינת

in doing what she called "manual labor stories."

במה שהיא קרה לו "סיפורי עבודת כפיים".

In 2007 and 2009 I did stories on the Delhi Fire Service, the DFS,

ב2007 ו2009 עשיתי סיפורים על מכבי האש של דלהי, הDFS

which, during the summer, is probably the world's most active fire department.

במהלך הקיץ, הם בוודאי תחנת כיבוי האש הפעילה ביותר בעולם.

They answer more than 5,000 calls in just two months.

הם מקבלים מעל 5,000 קריאות בחודשיים.

And all this against incredible logistical odds,

ונלחמים מול נתונים לוגיסטיים מקשים,

like heat and traffic jams.

כמו חום ופקקי תנועה.

Something amazing happened during this shoot.

משהו מדהים קרה במהלך הצילום הזה.

Due to a traffic jam, we were late in getting to a slum,

בגלל פקק תנועה, אחרנו להגיע לשכונת עוני,

a large slum, which had caught fire.

שכונה גדולה, שפרצה בה דליקה.

As we neared, angry crowds attacked our trucks

כשהתקרבנו, המון זועם תקף את המשאיות שלנו

and stoned them, by hundreds of people all over the place.

ומאות אנשים בכל הסביבה יידו אבנים עליהם.

These men were terrified,

הגברים האלו היו מבועתים,

as the mob attacked our vehicle.

בעוד ההמון תקף את כלי הרכב שלנו.

But nonetheless, despite the hostility,

אך אף על פי כן, למרות העוינות,

firefighters left the vehicle and successfully fought the fire.

מכבי האש עזבו את הרכב והצליחו להלחם באש.

Running the gauntlet through hostile crowds,

הם רצו בינות לקהל עוין,

and some wearing motorbike helmets to prevent injury.

כשחלקם חובשים קסדות אופנוע כדי למנוע פגיעה בהם.

Some of the local people forcibly took away the hoses

חלק מהמקומיים חטפו את צינורות הכיבוי

from the firemen to put out the fire in their homes.

מהכבאים, כדי לכבות את הדליקה בבתיהם.

Now, hundreds of homes were destroyed.

ובכן, מאות בתים נהרסו.

But the question that lingered in my mind was,

אך השאלה שריחפה במוחי היתה,

what causes people to destroy fire trucks

מה גורם לאנשים להרוס את משאיות הכיבוי

headed to their own homes?

כשהן בדרכן לבתיהם?

Where does such rage come from?

מהיכן מגיע זעם כזה?

And how are we responsible for this?

וכיצד אנו אחראים על כך?

45 percent of the 14 million people

45 אחוז מ14 המיליון

who live in Delhi live in unauthorized slums,

שחיים בדלהי חיים במשכנות עוני בלתי מאושרים,

which are chronically overcrowded.

שבהם שוררת צפיפות-יתר כרונית.

They lack even the most basic amenities.

חסרים להם השירותים הבסיסיים ביותר.

And this is something that is common to all our big cities.

זה מאפיין את כל הערים הגדולות שלנו.

Back to the DFS. A huge chemical depot caught fire,

חזרה לכבאים. האש התפשטה למחסן כימיקלים ענק,

thousands of drums filled with petrochemicals

אלפי חביות מלאות בפטרוכימיקלים

were blazing away and exploding all around us.

התלקחו והתפוצצו מכל עבר.

The heat was so intense, that hoses were used

החום היה כה רב, עד כי השתמשו בצינורות

to cool down firefighters

כדי לקרר את הכבאים

fighting extremely close to the fire, and with no protective clothing.

שנאבקו באש מטווח קצר, ללא כיסוי מגן.

In India we often love to complain about our government bodies.

בהודו אנו אוהבים להתלונן על הגופים הממשלתיים.

But over here, the heads of the DFS,

אבל כאן, מפקדי כיבוי האש של דלהי,

Mr. R.C. Sharman, Mr. A.K. Sharman,

מר ר.ס. שארמאן, מר א.ק. שארמאון,

led the firefight with their men.

הובילו את מבצע הכיבוי עם אנשיהם.

Something wonderful in a country where

משהו נפלא בארץ בה

manual labor is often looked down upon.

עבודת הכפיים זוכה להערכה נמוכה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)

Over the years, my faith in the power of storytelling has been tested.

במהלך השנים, האמונה שלי בכוח של סיפור סיפורים עמדה לנסיון

And I've had very serious doubt about its efficacy,

והיו לי ספקות רציניים לגבי יכולתה לשנות,

and my own faith in humanity.

ולגבי האמונה שלי במין האנושי.

However, a film we shot still airs on the National Geographic channel.

אולם, סרט שצילמנו עדיין משודר בערוץ הנשיונל גאוגרפיק.

And when it airs I get calls from all the guys I was with

וכשהוא מופיע אני מקבל שיחות מכל הבחורים שהייתי איתם,

and they tell me that they receive hundreds of calls congratulating them.

והם מספרים לי שהם קיבלו מאות טלפונים המברכים אותם.

Some of the firemen told me that they were also inspired

חלק ממכבי האש ספרו שהם גם קיבלו השראה

to do better because they were so pleased

לעשות עבודה טובה יותר, כי היו כל-כך מרוצים

to get thank-yous rather than brick bats.

לקבל את הכרת התודה הזו, במקום מכות של אלות.

It seems that this story helped change perceptions about the DFS,

נדמה לי שהסיפור הזה משנה את התפיסה לגבי מכבי האש,

at least in the minds of an audience in part on televisions,

לפחות בעיני קהל שרואה טלויזיה,

read magazines and whose huts aren't on fire.

קורא עיתון ושבתי הקש שלו אינם עולים באש.

Sometimes, focusing on what's heroic, beautiful and dignified,

לעיתים, ההתמקדות במה שהרואי, יפה ומעורר כבוד

regardless of the context,

ללא הקשר לקונטקסט,

can help magnify these intangibles three ways,

יכול לסייע להעצים את שלושת החלקים המופשטים הללו

in the protagonist of the story, in the audience,

בדמותו של גיבור הסיפור, בקהל,

and also in the storyteller.

ובמספר הסיפור.

And that's the power of storytelling.

וזהו כוחו של סיפור סיפורים.

Focus on what's dignified, courageous and beautiful,

להתמקד במה שמכובד, אמיץ ויפה,

and it grows. Thank you.

וזה מה שיגדל. תודה לכם.

(Applause)

(מחיאות כפיים)