Nancy Etcoff: Happiness and its surprises

מתרגם: Shlomo Adam מבקר: Sigal Tifferet

This is called Hooked on a Feeling:

הכותרת כאן היא "מכור להרגשה:

The Pursuit of Happiness and Human Design.

הרדיפה אחר האושר ומבנה האדם."

I put up a somewhat dour Darwin,

שמתי תמונה קצת רצינית של דרווין,

but a very happy chimp up there.

אבל קוף שמח מאד כאן למעלה.

My first point is that the pursuit of happiness is obligatory.

קודם כל, הרדיפה אחר האושר היא לדעתי מחוייבת המציאות.

Man wishes to be happy, only wishes to be happy,

האדם שואף להיות מאושר ורוצה רק להיות מאושר,

and cannot wish not to be so.

ולא מסוגל לרצות שלא להיות כזה.

We are wired to pursue happiness,

אנו מחווטים לרדוף אחר האושר.

not only to enjoy it, but to want more and more of it.

לא רק ליהנות ממנו, אלא לרצות עוד ועוד אושר.

So given that that's true,

ובהינתן שזה נכון,

how good are we at increasing our happiness?

באיזו מידה אנו טובים בהגברת אושרנו?

Well, we certainly try.

אין ספק שאנחנו משתדלים.

If you look on the Amazon site, there are over 2,000 titles

באתר "אמזון" יש מעל 2,000 כותרים

with advice on the seven habits, the nine choices,

שמייעצים לנו על שבעת ההרגלים, תשע הברירות,

the 10 secrets,

עשרת הסודות,

the 14,000 thoughts that are supposed to bring happiness.

ו-14,000 המחשבות שאמורות להביא אושר.

Now another way we try to increase our happiness

דרך אחרת בה אנו מנסים להגביר את אושרנו

is we medicate ourselves.

היא לקחת תרופות.

And so there's over 120 million prescriptions out there for antidepressants.

יש מעל 120 מיליון מרשמים של נוגדי-דכאון.

Prozac was really the first absolute blockbuster drug.

הפרוזאק היה בעצם הלהיט הראשון.

It was clean, efficient, there was no high,

הוא היה נקי, יעיל, לא מסמם,

there was really no danger, it had no street value.

הוא לא היה מסוכן ולא היה לו ערך כסם.

In 1995,

ב-1995,

illegal drugs were a $400 billion business,

הסמים הבלתי-חוקיים היו עסק של 400 מיליארד דולר,

representing eight percent of world trade,

וייצגו 8 אחוזים מהסחר העולמי,

roughly the same as gas and oil.

בערך כמו דלק ונפט.

These routes to happiness haven't really increased happiness very much.

הדרכים האלה להשגת אושר לא הגבירו אותו במיוחד.

One problem that's happening now is,

אחת הבעיות עכשיו היא,

although the rates of happiness

שלמרות שרמות האושר

are about as flat as the surface of the moon,

שטוחות בערך כמו פני הירח,

depression and anxiety are rising.

היא שרמות הדכאון והחרדה עולות.

Some people say this is because we have better diagnosis,

יש מי שאומרים שזה בגלל האבחון המשופר שלנו,

and more people are being found out.

ומפני שיותר אנשים מאובחנים ככאלה.

It isn't just that. We're seeing it all over the world.

זה לא רק זה. אנו רואים זאת בכל העולם.

In the United States right now

בארה"ב כיום,

there are more suicides than homicides.

יש יותר התאבדויות מאשר רציחות.

There is a rash of suicide in China.

יש גל של התאבדויות בסין.

And the World Health Organization predicts

וארגון הבריאות העולמי צופה

by the year 2020

שעד 2020

that depression will be

הדכאון יהיה

the second largest cause of disability.

גורם הנכות השני במעלה.

Now the good news here

הבשורות הטובות הן

is that if you take surveys from around the world,

שלפי סקרים מכל העולם,

we see that about three quarters of people

שלושה רבעים בערך מכל האנשים

will say they are at least pretty happy.

מצהירים שהם לפחות די מאושרים.

But this does not follow any of the usual trends.

אך זה לא מתנהג לפי איזו מגמה מוכרת.

For example, these two show great growth in income,

למשל, שני אלה מראים עליה גדולה בהכנסה,

absolutely flat happiness curves.

ועקומות אושר שטוחות לגמרי.

My field, the field of psychology,

התחום שלי, הפסיכולוגיה,

hasn't done a whole lot

לא תרם הרבה

to help us move forward in understanding human happiness.

כדי לקדם אותנו מבחינת הבנת האושר האנושי.

In part, we have the legacy of Freud, who was a pessimist,

חלקית בגלל מורשת פרויד, שהיה רואה-שחורות,

who said that pursuit of happiness is a doomed quest,

ואמר שהרדיפה אחר האושר נידונה לכשלון,

is propelled by infantile aspects of the individual

שהיא מונעת ע"י היבטים ילדותיים

that can never be met in reality.

שלא יכולים להתגשם במציאות.

He said, "One feels inclined to say

הוא אמר, "הנטיה היא לקבוע,

that the intention that man should be happy

שהכוונה שהאדם יהיה מאושר

is not included in the plan of creation."

אינה כלולה בתכנית הבריאה."

So the ultimate goal of psychoanalytic psychotherapy

כך שהמטרה העליונה של הטיפול הפסיכואנליטי,

was really what Freud called ordinary misery.

היא להשיג מה שפרויד כינה "אומללות רגילה".

(Laughter)

[צחוק]

And Freud in part reflects

ופרויד משקף חלקית

the anatomy of the human emotion system --

את האנטומיה של מערכת הרגשות האנושית-

which is that we have both a positive and a negative system,

כלומר, שיש לנו גם מערכת חיובית וגם מערכת שלילית,

and our negative system

ושהמערכת השלילית שלנו

is extremely sensitive.

רגישה ביותר.

So for example, we're born loving the taste of something sweet

למשל, נולדנו לאהוב טעם מתוק

and reacting aversively to the taste of something bitter.

ולהגיב בשלילה לטעמים מרים.

We also find that people are more averse to losing

אנו רואים גם שבני-אדם שונאים יותר להפסיד

than they are happy to gain.

מאשר שמחים להשיג.

The formula for a happy marriage

הנוסחה לנישואין מאושרים

is five positive remarks, or interactions,

היא חמש הערות או מגעים חיוביים,

for every one negative.

לכל הערה או מגע שלילי אחד.

And that's how powerful the one negative is.

זה כוחו של הגורם השלילי הבודד.

Especially expressions of contempt or disgust,

במיוחד ביטויי בוז או גועל,

well you really need a lot of positives to upset that.

שדורשים הרבה מאד ביטויים חיוביים כדי לבטל אותם.

I also put in here the stress response.

הכנסתי כאן גם את תגובת הדחק.

We're wired for dangers that are immediate,

אנו מחווטים להגיב למצבי סכנה מיידיים,

that are physical, that are imminent,

פיזיים וקרובים להתממש,

and so our body goes into an incredible reaction

וגופנו עובר לתגובה מדהימה

where endogenous opioids come in.

ומפריש אופיאטים פנימיים.

We have a system that is really ancient,

יש לנו למעשה מערכת קדומה,

and really there for physical danger.

והיא מיועדת בעצם למצבי סכנה פיזית,

And so over time, this becomes a stress response,

ועם הזמן זה הופך לתגובת דחק,

which has enormous effects on the body.

שיש לה השפעה עצומה על גופנו.

Cortisol floods the brain;

הקורטיזול מציף את המוח;

it destroys hippocampal cells and memory,

הוא הורס תאים בהיפוקמפוס ופוגע בזכרון,

and can lead to all kinds of health problems.

ועלול לגרום לכל מיני בעיות בריאותיות.

But unfortunately, we need this system in part.

למרבה הצער אנו חלקית זקוקים למערכת זו.

If we were only governed by pleasure

אם רק העונג ישלוט בנו

we would not survive.

לא נשרוד.

We really have two command posts.

יש לנו בעצם שתי עמדות פיקוד.

Emotions are short-lived intense responses

הרגשות הם תגובות עזות וקצרות-טווח

to challenge and to opportunity.

לאתגרים ולהזדמנויות.

And each one of them allows us to click into alternate selves

וכל אחד מהם מאפשר לנו לעבור לעצמיותנו החלופית

that tune in, turn on, drop out

שמחברת, מדליקה, מכבה

thoughts, perceptions, feelings and memories.

מחשבות, תפיסות, רגשות וזכרונות.

We tend to think of emotions as just feelings.

אנו נוטים לראות ברגשות סתם תחושות.

But in fact, emotions are an all-systems alert

אך למעשה הרגשות הן התראות כלל-מערכתיות

that change what we remember,

שמשנות את מה שאנו זוכרים,

what kind of decisions we make,

את סוג ההחלטות שאנו מקבלים,

and how we perceive things.

ואיך אנו תופסים דברים.

So let me go forward to the new science of happiness.

ברשותכם אעבור למדע החדש של האושר.

We've come away from the Freudian gloom,

התרחקנו כבר מהקדרות הפרוידיאנית,

and people are now actively studying this.

והיום אנשים חוקרים את זה באופן פעיל.

And one of the key points in the science of happiness

ואחת הנקודות המרכזיות במדע האושר

is that happiness and unhappiness

הוא שהאושר והאומללות

are not endpoints of a single continuum.

אינן נקודות-קצה של רצף אחד ויחיד.

The Freudian model is really one continuum

הדגם הפרוידיאני הוא בעצם רצף יחיד

that, as you get less miserable,

לפיו, ככל שנעשים אומללים פחות,

you get happier.

נעשים יותר מאושרים.

And that isn't true -- when you get less miserable,

וזה לא נכון-- כשנעשים אומללים פחות,

you get less miserable.

נעשים אומללים פחות.

And that happiness is a whole other end of the equation.

והאושר הוא צד אחר לגמרי במשוואה.

And it's been missing. It's been missing from psychotherapy.

ועד כה הוא היה חסר בפסיכותרפיה.

So when people's symptoms go away, they tend to recur,

תסמינים שנעלמים נוטים להישנות,

because there isn't a sense of the other half --

כי אין לאנשים מושג על החצי השני--

of what pleasure, happiness, compassion, gratitude,

על עונג, אושר, חמלה, הכרת-תודה,

what are the positive emotions.

על רגשות חיוביים.

And of course we know this intuitively,

ואנו כמובן יודעים בצורה אינטואיטיבית,

that happiness is not just the absence of misery.

שהאושר איננו רק היעדרה של אומללות.

But somehow it was not put forward until very recently,

אך משום-מה, עד ממש לאחרונה,

seeing these as two parallel systems.

לא ראו בשני אלה שתי מערכות מקבילות.

So that the body can both look for opportunity

אז הגוף יכול גם לחפש הזדמנות

and also protect itself from danger, at the same time.

וגם להגן על עצמו מפני סכנה, בו-זמנית.

And they're sort of two reciprocal

ואלה הן שתי מערכות

and dynamically interacting systems.

שפועלות בצורה הדדית וביחסי-גומלין דינמיים.

People have also wanted to deconstruct.

אנשים גם ניסו לנתח את המושגים.

We use this word "happy,"

אנו משתמשים במילה "אושר",

and it's this very large umbrella of a term.

וזהו מונח רחב מאד.

And then three emotions for which there are no English words:

יש שלושה רגשות שאין להם מלים באנגלית:

fiero, which is the pride in accomplishment of a challenge;

"פיירו", כלומר גאווה של התגברות על אתגר;

schadenfreude, which is happiness in another's misfortune,

"שאדנפרויד", כלומר שמחה לאיד,

a malicious pleasure;

עונג מרושע,

and naches, which is a pride and joy in one's children.

ו"נאחעס", כלומר גאווה ושמחה בנוגע לילדים.

Absent from this list, and absent from any discussions of happiness,

מה שאין ברשימה הזו, ובכל דיון אודות האושר,

are happiness in another's happiness.

הוא שמחה בשמחתו של הזולת.

We don't seem to have a word for that.

כנראה שאין לנו מילה לזה.

We are very sensitive to the negative,

אנו מאד רגישים לשלילי,

but it is in part offset by the fact

אך זה מתקזז חלקית ע"י העובדה

that we have a positivity.

שיש בנו צד חיובי.

We're also born pleasure-seekers.

אנו גם נולדים כמחפשי-עונג.

Babies love the taste of sweet

תינוקות אוהבים מתוק

and hate the taste of bitter.

ושונאים מרירות.

They love to touch smooth surfaces rather than rough ones.

הם אוהבים לגעת במשטחים חלקים יותר מאשר במחוספסים.

They like to look at beautiful faces

הם אוהבים להביט בפרצופים יפים

rather than plain faces.

יותר מאשר בפרצופים מכוערים.

They like to listen to consonant melodies

הם אוהבים להקשיב למנגינות הרמוניות

instead of dissonant melodies.

ולא למנגינות צורמניות.

Babies really are born

התינוקות נולדים למעשה

with a lot of innate pleasures.

עם המון העדפות מולדות.

There was once a statement made by a psychologist

פסיכולוג אחד אמר פעם,

that said that 80 percent of the pursuit of happiness

ש-80 אחוז מהרדיפה אחר האושר

is really just about the genes,

היא גנטית בלבד,

and it's as difficult to become happier as it is to become taller.

וקשה להיות מאושר יותר כשם שקשה להיות גבוה יותר.

That's nonsense.

אלו שטויות.

There is a decent contribution to happiness from the genes --

הגנים תורמים תרומה נכבדה לאושר--

about 50 percent --

בערך 50 אחוז--

but there is still that 50 percent that is unaccounted for.

אך יש עוד 50 אחוז לא מוסברים.

Let's just go into the brain for a moment,

הבה ניכנס לרגע לתוך המוח,

and see where does happiness

ונראה מאין נובע האושר

arise from in evolution.

מבחינה אבולוציונית.

We have basically at least two systems here,

יש לנו כאן למעשה שתי מערכות,

and they both are very ancient.

ושתיהן קדומות מאד.

One is the reward system,

מערכת אחת היא מערכת התגמול,

and that's fed by the chemical dopamine.

ומזין אותה הכימיקל דופמין.

And it starts in the ventral tegmental area.

היא מתחילה בסיפון המוח הגחוני.

It goes to the nucleus accumbens,

מגיעה עד לגרעין האקומבנס,

all the way up to the prefrontal cortex, orbital frontal cortex,

ועד לקורטקס הפרה-פרונטלי, האונה הקדמית,

where decisions are made, high level.

שבה מתקבלות ההחלטות, הרמה הגבוהה.

This was originally seen as a system

בעבר היא נחשבה

that was the pleasure system of the brain.

למערכת העונג של המוח.

In the 1950s,

בשנות ה-50,

Olds and Milner put electrodes into the brain of a rat.

אולדס ומילנר הכניסו אלקטרודות למוח של חולדה.

And the rat would just keep pressing that bar

והחולדה המשיכה ללחוץ על הידית הזו

thousands and thousands and thousands of times.

אלפי פעמים.

It wouldn't eat. It wouldn't sleep. It wouldn't have sex.

היא לא אכלה, לא ישנה ולא קיימה יחסי מין.

It wouldn't do anything but press this bar.

היא לא עשתה דבר אלא להמשיך וללחוץ על הידית.

So they assumed

ולכן הם הניחו

this must be, you know, the brain's orgasmatron.

שזה ודאי האורגזמטרון של המוח.

It turned out that it wasn't,

התברר שלא.

that it really is a system of motivation,

שזו בעצם מערכת הניעה,

a system of wanting.

מערכת של השתוקקות.

It gives objects what's called incentive salience.

היא מקשרת לאובייקט תגמול.

It makes something look so attractive

היא גורמת לדברים להיראות כה מושכים

that you just have to go after it.

שפשוט מוכרחים להשיגם.

That's something different

וזה שונה

from the system that is the pleasure system,

ממערכת של עונג,

which simply says, "I like this."

שפשוט אומרת, "זה מוצא חן בעיני."

The pleasure system, as you see,

מערכת העונג, כפי שאתם רואים,

which is the internal opiates, there is a hormone oxytocin,

שהיא האופיאטים הפנימיים, ההורמון אוקסיטוצין,

is widely spread throughout the brain.

פרושה בכל המוח.

Dopamine system, the wanting system,

מערכת הדופמין, מערכת ההשתוקקות,

is much more centralized.

הרבה יותר ריכוזית.

The other thing about positive emotions is that they have a universal signal.

ועוד דבר בנוגע לרגשות החיוביים: יש להם איתות אוניברסלי.

And we see here the smile.

הנה הוא, החיוך.

And the universal signal is not just raising the corner of the lips

האיתות האוניברסלי איננו רק הרמת זווית השפתיים

to the zygomatic major.

לכיוון עצם העול,

It's also crinkling the outer corner of the eye,

אלא גם קימוט זווית העין,

the orbicularis oculi.

שריר העין החוגי.

So you see, even 10-month-old babies, when they see their mother,

ואפילו תינוק בן 10 חודשים, כשהוא רואה את אמא,

will show this particular kind of smile.

מפגין את החיוך המסוים הזה.

Extroverts use it more than introverts.

המוחצנים משתמשים בו יותר מאשר המופנמים.

People who are relieved of depression

אנשים שמחלימים מדכאון

show it more after than before.

מפגינים אותו יותר מאשר קודם לכן.

So if you want to unmask a true look of happiness,

ואם רוצים לחשוף את מראהו האמיתי של האושר,

you will look for this expression.

צריך לחפש את ההבעה הזאת.

Our pleasures are really ancient.

סוגי העונג שלנו באמת קדומים,

And we learn, of course, many, many pleasures,

ואנו כמובן לומדים הרבה מאד סוגי עונג חדשים

but many of them are base. And one of them, of course, is biophilia --

ורבים מהם בסיסיים. אחד מהם הוא כמובן המשיכה לטבע--

that we have a response to the natural world

יש לנו תגובה לעולם הטבע

that's very profound.

והיא תגובה עמוקה מאד.

Very interesting studies

נערכו מחקרים מעניינים ביותר

done on people recovering from surgery,

על אנשים שהחלימו מניתוחים,

who found that people who faced a brick wall

והם גילו שאנשים שהביטו בקיר לבנים

versus people who looked out on trees and nature,

לעומת כאלה שהתבוננו בעצים ובטבע,

the people who looked out on the brick wall

אותם אנשים שבהו בקיר לבנים

were in the hospital longer, needed more medication,

שהו זמן רב יותר בביה"ח ונזקקו ליותר תרופות,

and had more medical complications.

היו להם יותר סיבוכים בריאותיים.

There is something very restorative about nature,

יש בטבע משהו מאד משקם,

and it's part of how we are tuned.

וזה חלק מהרגישויות שלנו.

Humans, particularly so, we're very imitative creatures.

כבני-אדם אנחנו במיוחד יצורים חקייניים.

And we imitate from almost the second we are born.

אנו מתחילים לחקות כמעט מרגע היוולדנו.

Here is a three-week-old baby.

זהו תינוק בן שלושה שבועות.

And if you stick your tongue out at this baby,

אם תוציאו לעומתו לשון,

the baby will do the same.

הוא יעשה אותו דבר.

We are social beings from the beginning.

אנחנו יצורים חברתיים כבר מההתחלה.

And even studies of cooperation

ואפילו מחקרים בנושא שיתוף-פעולה

show that cooperation between individuals

מראים ששיתוף פעולה בין יחידים

lights up reward centers of the brain.

מדליק מרכזי תגמול במוח.

One problem that psychology has had

אחת הבעיות של הפסיכולוגיה היתה

is instead of looking at this intersubjectivity --

שבמקום לבחון את הסובייקטיביות הפנימית הזו--

or the importance of the social brain

או את חשיבות המוח החברתי

to humans who come into the world helpless

לבני-אדם שנולדים חסרי-ישע

and need each other tremendously --

וזקוקים נואשות איש לזולתו--

is that they focus instead on the self

היא שהם מתמקדים במקום זה בעצמי,

and self-esteem, and not self-other.

ובערך העצמי, ולא בעצמיות הזולת.

It's sort of "me," not "we."

כלומר, "אני" במקום "אנחנו".

And I think this has been a really tremendous problem

לדעתי זו היתה באמת בעיה עצומה

that goes against our biology and nature,

שפועלת נגד הביולוגיה שלנו ונגד טבענו,

and hasn't made us any happier at all.

ובכלל לא תרמה לאושר שלנו.

Because when you think about it, people are happiest when in flow,

כי כשחושבים על זה, אנשים מאושרים כשהם זורמים,

when they're absorbed in something out in the world,

כשהם שקועים במשהו מחוצה להם,

when they're with other people, when they're active,

כשהם במחיצת אנשים אחרים, כשהם פעילים,

engaged in sports, focusing on a loved one,

עוסקים בספורט, מתמקדים באדם אהוב,

learning, having sex, whatever.

לומדים, עושים סקס, לא משנה מה.

They're not sitting in front of the mirror

הם לא יושבים מול המראה

trying to figure themselves out,

ומנסים להבין את עצמם,

or thinking about themselves.

או חושבים על עצמם.

These are not the periods when you feel happiest.

אלה אינם הזמנים בהם אנשים מרגישים הכי מאושרים.

The other thing is, that a piece of evidence is,

ועוד דבר, יש הוכחה מסוימת

is if you look at computerized text analysis

שניתוח ממוחשב של טקסט

of people who commit suicide,

שכתבו אנשים שהתאבדו,

what you find there, and it's quite interesting,

מראה - וזה מאד מעניין -

is use of the first person singular --

הוא השימוש בגוף ראשון יחיד --

"I," "me," "my,"

"אני", "שלי",

not "we" and "us" --

במקום "אנחנו" ו"אנו" --

and the letters are less hopeless

והמכתבים אינם כל כך נואשים,

than they are really alone.

אלא יותר מבטאים בדידות.

And being alone is very unnatural to the human.

להיות לבד הוא מצב מאד לא טבעי לאדם.

There is a profound need to belong.

יש צורך עמוק להשתייך.

But there are ways in which our evolutionary history can really trip us up.

אך יש דרכים בהן עברנו האבולוציוני עלול להכשילנו.

Because, for example, the genes don't care whether we're happy,

כי לגנים, לדוגמה, לא איכפת אם אנו מאושרים,

they care that we replicate,

אלא רק אם אנו מזדווגים,

that we pass our genes on.

ומעבירים את הגנים שלנו הלאה.

So for example we have three systems

לדוגמה, יש לנו שלוש מערכות

that underlie reproduction, because it's so important.

בבסיס הרבייה, כי היא כל כך חשובה.

There's lust, which is just wanting to have sex.

יש תאווה, שהיא הרצון לעשות סקס.

And that's really mediated by the sex hormones.

והיא מתווכת ע"י הורמוני המין.

Romantic attraction,

המשיכה הרומנטית,

that gets into the desire system.

שמתחברת למערכת ההשתוקקות,

And that's dopamine-fed. And that's, "I must have this one person."

ומוזנת ע"י דופמין, כלומר "אני מוכרחה את האדם הזה."

There's attachment, which is oxytocin,

יש התקשרות, שקשורה לאוקסיטוצין,

and the opiates, which says, "This is a long-term bond."

והאופיאטים, שאומרים, "זהו קשר ארוך-טווח".

See the problem is that, as humans, these three can separate.

והבעיה אצל בני-אדם היא ש-3 המערכות האלה נפרדות.

So a person can be in a long term attachment,

אדם יכול להימצא בקשר ארוך-טווח,

become romantically infatuated with someone else,

להתאהב בצורה רומנטית במישהו אחר,

and want to have sex with a third person.

ולרצות לקיים יחסי מין עם אדם שלישי.

The other way in which our genes can sometimes lead us astray

הדרך הנוספת בה הגנים שלנו עלולים להטעות אותנו

is in social status.

היא בקשר למעמד החברתי.

We are very acutely aware of our social status

אנו רגישים ביותר למעמדנו החברתי

and always seek to further and increase it.

ומחפשים תמיד דרכים לקדם ולשפר אותו.

Now in the animal world, there is only one way to increase status,

בממלכת החי יש רק דרך אחת לשפר את המעמד החברתי,

and that's dominance.

והיא השליטה.

I seize command by physical prowess,

אני תופסת פיקוד בעזרת הכוח הגופני,

and I keep it by beating my chest,

ומפגינה אותו בחבטות על החזה,

and you make submissive gestures.

ואילו אתם עושים מחוות של כניעה.

Now, the human has a whole other way to rise to the top,

אך לבני-אדם יש שיטה אחרת לגמרי כדי להגיע אל הפיסגה,

and that is a prestige route,

והיא היוקרה,

which is freely conferred.

ואנו מעניקים אותה ביד רחבה.

Someone has expertise and knowledge, and knows how to do things,

אם למישהו יש מומחיות וידע, והוא יודע לעשות דברים,

and we give that person status.

אנו מעניקים לו מעמד.

And that's clearly the way for us to create many more niches of status

וברור שעבורנו זה אמצעי ליצירת עוד הרבה סוגי מעמד

so that people don't have to be lower on the status hierarchy

כך שאנשים לא מוכרחים להימצא במקום נמוך בסולם המעמדות

as they are in the animal world.

כמו בממלכת החי.

The data isn't terribly supportive of money buying happiness.

הנתונים לא מאששים במיוחד את ההנחה שכסף קונה אושר.

But it's not irrelevant.

אבל יש לכך ביסוס מסוים.

So if you look at questions like this, life satisfaction,

אם בודקים סוגיות כמו סיפוק בחיים,

you see life satisfaction going up with each rung of income.

רואים שהסיפוק בחיים גובר ככל שעולה ההכנסה.

You see mental distress going up with lower income.

רואים שהמצוקה הנפשית גוברת ככל שההכנסה נמוכה.

So clearly there is some effect.

אז ברור שיש לכך השפעה מסוימת.

But the effect is relatively small.

אבל היא יחסית קטנה.

And one of the problems with money is materialism.

אחת הבעיות עם כסף היא החומרנות.

What happens when people pursue money too avidly,

כשאנשים רודפים אחרי כסף בלהיטות רבה מדי,

is they forget about the real basic pleasures of life.

הם שוכחים את התענוגות הבסיסיים של החיים.

So we have here, this couple.

הזוג הזה כאן אומר,

"Do you think the less-fortunate are having better sex?"

"נראה לך שחסרי המזל נהנים מסקס טוב יותר?"

And then this kid over here is saying, "Leave me alone with my toys."

והילד הזה כאן אומר, "תניח לי לשחק בצעצועים שלי."

So one of the things is that it really takes over.

אז אחד הדברים הוא שזה באמת משתלט.

That whole dopamine-wanting system

כל מערכת ההשתוקקות מבוססת הדופמין

takes over and derails from any of the pleasure system.

משתלטת ומסיטה אותנו ליתר מערכות העונג שלנו.

Maslow had this idea back in the 1950s

מאסלו חשב בשנות ה-50,

that as people rise above their biological needs,

שאנשים יתעלו מעל צרכיהם הביולוגיים,

as the world becomes safer

ככל שהעולם ייעשה בטוח יותר

and we don't have to worry about basic needs being met --

ולא נצטרך לדאוג לצרכי היסוד שלנו--

our biological system, whatever motivates us, is being satisfied --

המערכת הביולוגית שלנו. שמה שמניע אותנו בא על סיפוקו--

we can rise above them, to think beyond ourselves

אנו יכולים להתעלות מעליהם, לחשוב מעבר לעצמנו

toward self-actualization or transcendence,

לכיוון של הגשמה עצמית או התעלות,

and rise above the materialist.

להתעלות מעל לחומרני.

So to just quickly conclude with some brief data

ואם לסכם בקצרה בכמה נתונים

that suggests this might be so.

שמראים שזה אפשרי:

One is people who underwent what is called a quantum change:

האחד הוא שאנשים שעברו מה שמכונה 'מהפך',

they felt their life and their whole values had changed.

שחשו שכל חייהם וערכיהם השתנו.

And sure enough, if you look at the kinds of values that come in,

וכצפוי, אם בודקים באילו ערכים מדובר,

you see wealth, adventure, achievement, pleasure, fun, be respected,

רואים עושר, הרפתקנות, הישגיות, עונג, כיף, כבוד,

before the change,

לפני השינוי,

and much more post-materialist values after.

וערכים הרבה יותר בתר-חומרניים אחריו.

Women had a whole different set of value shifts.

אצל נשים מתרחשים שינויי ערכים שונים לגמרי.

But very similarly, the only one that survived there was happiness.

אך בדומה להם, הערך היחיד שנותר הוא האושר.

They went from attractiveness and happiness and wealth and self-control

מהרצון להיות מושכות, מאושרות, עשירות ובשליטה עצמית

to generosity and forgiveness.

הן עברו לנדיבות ולסלחנות.

I end with a few quotes.

אסיים במספר ציטטות.

"There is only one question:

"יש רק שאלה אחת:

How to love this world?"

איך לאהוב את העולם?"

And Rilke, "If your daily life seems poor,

ורילקה אמר: "אם חיי היומיום שלך נראים עלובים,

do not blame it; blame yourself.

אל תאשים אותם; האשמה בך.

Tell yourself that you are not poet enough

אמור לעצמך שאינך מספיק משורר

to call forth its riches."

כדי למנות את אוצרותיו."

"First, say to yourself what you would be.

"ראשית, אמור לעצמך מה תהיה,

Then do what you have to do."

ואז עשה את המוטל עליך."

Thank you.

תודה רבה.

(Applause)

[מחיאות כפיים]