How loss helped one artist find beauty in imperfection | Alyssa Monks

מתרגם: Yulia Koutikov מבקר: Ido Dekkers

I'm a painter.

אני ציירת.

I make large-scale figurative paintings,

אני מציירת ציורים פיגורוטיביים גדולי מימדים,

which means I paint people

כלומר אני מציירת אנשים.

like this.

ככה.

But I'm here tonight to tell you about something personal

אבל הערב אני נמצאת פה כדי לספר לכם משהו אישי

that changed my work and my perspective.

ששינה את היצירה שלי ואת הפרספקטיבה שלי.

It's something we all go through,

זה משהו שכולנו עוברים,

and my hope is that my experience may be helpful to somebody.

וכולי תקווה שהניסיון שלי יהיה לעזר למישהו אחר.

To give you some background on me, I grew up the youngest of eight.

קצת רקע על עצמי: אני הצעירה משמונה אחים.

Yes, eight kids in my family.

כן, יש שמונה ילדים במשפחה שלי.

I have six older brothers and a sister.

יש לי שישה אחים בכורים ואחות.

To give you a sense of what that's like,

על מנת להמחיש לכם איך זה הרגיש,

when my family went on vacation,

כשמשפחתי יצאה לחופשה,

we had a bus.

היה לנו אוטובוס.

(Laughter)

(צחוק)

My supermom would drive us all over town

הסופר-אמא שלי הסיעה אותנו בכל העיר

to our various after-school activities --

לפעילויות בחוגים שונים -

not in the bus.

לא באוטובוס.

We had a regular car, too.

היה לנו גם אוטו רגיל.

She would take me to art classes,

היא לקחה אותי לשיעורי אמנות,

and not just one or two.

ולא רק לאחד או שניים.

She took me to every available art class from when I was eight to 16,

היא לקחה אותי לכל שיעור אמנות אפשרי מאז שהייתי בת שמונה ועד שמלאו לי 16,

because that's all I wanted to do.

כי זה כל מה שרציתי לעשות.

She even took a class with me in New York City.

פעם היא אפילו השתתפה בשיעור יחד איתי בניו יורק.

Now, being the youngest of eight, I learned a few survival skills.

בהיותי הצעירה מבין השמונה, פיתחתי כמה כישורי הישרדות.

Rule number one:

כלל מספר אחד:

don't let your big brother see you do anything stupid.

אל תתני לאחיך הגדול לראות אותך עושה משהו מטומטם.

So I learned to be quiet and neat

לכן למדתי להיות שקטה ומסודרת

and careful to follow the rules and stay in line.

ודאגתי לחיות על פי הכללים ולשמור על מרחק.

But painting was where I made the rules.

אבל ציור היה המקום בו אני קבעתי את הכללים.

That was my private world.

הוא היה עולמי הפרטי.

By 14, I knew I really wanted to be an artist.

בגיל 14 כבר ידעתי שאני באמת רוצה לעסוק באמנות.

My big plan was to be a waitress to support my painting.

התוכנית הגדולה שלי הייתה לעבוד במלצרות ובכך לממן את מקצוע הציור.

So I continued honing my skills.

אז המשכתי לחדד את הכישורים שלי.

I went to graduate school and I got an MFA,

סיימתי את לימודי תואר שני באמנות,

and at my first solo show, my brother asked me,

ובתערוכה הראשונה שלי, אחי שאל אותי:

"What do all these red dots mean next to the paintings?"

"מה הן הנקודות האדומות האלה ליד כל ציור?"

Nobody was more surprised than me.

איש לא היה מופתע יותר ממני.

The red dots meant that the paintings were sold

משמעות הנקודות האדומות הייתה שהציורים נמכרו

and that I'd be able to pay my rent

ואוכל לשלם שכר דירה

with painting.

באמצעות ציור.

Now, my apartment had four electrical outlets,

טוב, בדירה שלי היו רק ארבעה שקעים חשמליים,

and I couldn't use a microwave and a toaster at the same time,

ולא יכולתי להפעיל מיקרוגל וטוסטר בו זמנית,

but still, I could pay my rent.

אבל, עדיין, אוכל לשלם את שכר הדירה.

So I was very happy.

לא הייתה מאושרת ממני.

Here's a painting from back around that time.

הנה ציור מאותה התקופה.

I needed it to be as realistic as possible.

רציתי שיהיה מציאותי ככל האפשר.

It had to be specific and believable.

הוא היה צריך להיות מדויק ואמין.

This was the place where I was isolated and in total control.

זה היה המקום בו הייתי מנותקת ובשליטה מלאה.

Since then, I've made a career of painting people in water.

מאז, עשיתי קריירה מציור אנשים בתוך מים.

Bathtubs and showers were the perfect enclosed environment.

אמבטיות ומקלחות היו הסביבה המושלמת.

It was intimate and private,

היא הייתה אינטימית ופרטית,

and water was this complicated challenge that kept me busy for a decade.

ומים היוו אתגר מורכב שהעסיק אותי במשך עשור שלם.

I made about 200 of these paintings,

ציירתי כ-200 ציורים כאלה,

some of them six to eight feet,

חלקם בגודל עד שניים וחצי מטר,

like this one.

כמו הציור הזה.

For this painting, I mixed flour in with the bathwater to make it cloudy

כדי לצייר אותו, הוספתי קמח למי אמבטיה כדי שיהפכו לעכורים

and I floated cooking oil on the surface

ושפכתי שמן בישול מלמעלה

and stuck a girl in it,

והכנסתי לתוך זה בחורה,

and when I lit it up,

וכשהדלקתי את התאורה,

it was so beautiful I couldn't wait to paint it.

זה היה כל כך יפה שלא יכולתי לחכות כדי לצייר את זה.

I was driven by this kind of impulsive curiosity,

זה מה שהניע אותי - הסקרנות האימפולסיבית הזאת,

always looking for something new to add:

תמיד בחיפוש אחרי חומר גלם חדש:

vinyl, steam, glass.

ויניל, אדים, זכוכית.

I once put all this Vaseline in my head and hair

פעם שמתי מלא וזלין על הראש ועל השיער

just to see what that would look like.

רק כדי לבדוק איך זה ייראה.

Don't do that.

אל תעשו את זה.

(Laughter)

(צחוק)

So it was going well.

אז הכל התנהל כשורה.

I was finding my way.

הייתי בכיוון הנכון.

I was eager and motivated

הייתי נחושה ומלאת מרץ

and surrounded by artists,

ומוקפת באמנים,

always going to openings and events.

תמיד בדרכי למסיבות השקה ואירועים.

I was having some success and recognition

חוויתי הצלחה והכרה

and I moved into an apartment with more than four outlets.

ועברתי לדירה עם יותר מארבעה שקעים.

My mom and I would stay up very late

אמא שלי ואני היינו נשארות ערות עד מאוחר

talking about our latest ideas and inspiring each other.

בדיבורים על הרעיונות האחרונים שלנו, נותנות השראה זו לזו.

She made beautiful pottery.

היא הכינה כלי חרס יפהפיים.

I have a friend named Bo who made this painting

יש לי חבר בשם בו שצייר

of his wife and I dancing by the ocean,

את אשתו ואותי רוקדות על החוף,

and he called it "The Light Years."

וקרא לציור "שנות האור".

I asked him what that meant, and he said,

שאלתי אותו את משמעות השם, והוא הסביר:

"Well, that's when you've stepped into adulthood, you're no longer a child,

"זה קורה כשאת נכנסת לבגרות, אינך עוד ילדה,

but you're not yet weighed down by the responsibilities of life."

עם זאת, דאגות החיים עדיין אינן מכבידות עליך."

That was it. It was the light years.

הוא צדק. אלה היו שנות האור.

On October 8, 2011,

ב-8 באוקטובר, 2011

the light years came to an end.

שנות האור הגיעו לקיצן.

My mom was diagnosed with lung cancer.

אמא שלי אובחנה כחולה בסרטן הריאות.

It had spread to her bones, and it was in her brain.

הסרטן התפשט לעצמותיה והגיע למוחה.

When she told me this, I fell to my knees.

כשהיא סיפרה לי, התמוטטתי.

I totally lost it.

איבדתי את זה לגמרי.

And when I got myself together and I looked at her,

וכשסוף סוף אספתי את עצמי והבטתי בה,

I realized, this isn't about me.

הבנתי שלא מדובר בי.

This is about figuring out how to help her.

מדובר בלהבין כיצד לעזור לה.

My father is a doctor,

אבא שלי רופא,

and so we had a great advantage having him in charge,

כך שהיה לנו יתרון גדול שהוא תפס פיקוד,

and he did a beautiful job taking care of her.

והוא עשה עבודה נפלאה בטיפול בה.

But I, too, wanted to do everything I could to help,

אבל גם אני רציתי לעשות כל מה שביכולתי כדי לעזור,

so I wanted to try everything.

לכן רציתי לנסות כל דבר אפשרי.

We all did.

כולנו רצינו.

I researched alternative medicines,

עשיתי מחקר על תרופות אלטרנטיביות,

diets, juicing, acupuncture.

דיאטות, דיאטות מיצים, דיקור סיני.

Finally, I asked her,

לבסוף, שאלתי אותה:

"Is this what you want me to do?"

"האם זה מה שאת רוצה שאעשה?"

And she said, "No."

והיא ענתה: "לא."

She said, "Pace yourself. I'm going to need you later."

היא אמרה: "תאיטי את הקצב. אזדקק לך מאוחר יותר."

She knew what was happening,

היא ידעה מה קורה,

and she knew what the doctors

והיא ידעה את מה שהרופאים

and the experts and the internet didn't know:

והמומחים והאינטרנט לא ידעו:

how she wanted to go through this.

איך היא רצתה לעבור את זה.

I just needed to ask her.

הייתי צריכה רק לשאול אותה.

I realized that if I tried to fix it,

הבנתי שאם אנסה לתקן את זה,

I would miss it.

אפספס את זה.

So I just started to be with her,

אז התחלתי פשוט להיות איתה,

whatever that meant and whatever situation came up,

תהיה המשמעות אשר תהיה בכל מצב אפשרי,

just really listen to her.

פשוט להקשיב לה באמת.

If before I was resisting, then now I was surrendering,

אם לפני כן התנגדתי, כעת ויתרתי,

giving up trying to control the uncontrollable

הפסקתי לנסות לשלוט בבלתי נשלט

and just being there in it with her.

ופשוט להיות שם בשבילה ואיתה.

Time slowed down,

הזמן האט ממהלכו,

and the date was irrelevant.

והתאריך לא היה רלוונטי.

We developed a routine.

פיתחנו מעין שגרה.

Early each morning I would crawl into bed with her and sleep with her.

מוקדם בכל בוקר הייתי נכנסת אליה למיטה וישנה איתה.

My brother would come for breakfast

אחי היה מגיע לארוחת בוקר

and we'd be so glad to hear his car coming up the driveway.

ושמחנו לשמוע את האוטו שלו נכנס אל החניה.

So I'd help her up and take both her hands

הייתי עוזרת לה לקום, אוחזת בידיה

and help her walk to the kitchen.

ומובילה אותה אל המטבח.

She had this huge mug she made

היה לה ספל ענק שהכינה בעצמה

she loved to drink her coffee out of,

והיא אהבה לשתות ממנו קפה,

and she loved Irish soda bread for breakfast.

והיא אהבה לאכול לחם סודה אירי לארוחת בוקר.

Afterwards was the shower,

לאחר מכן הייתה המקלחת,

and she loved this part.

והיא אהבה את החלק הזה.

She loved the warm water,

היא אהבה את המים החמימים,

so I made this as indulgent as I could,

אז הפכתי את זה להכי מהנה שאפשר,

like a spa.

כמו ספא.

My sister would help sometimes.

אחותי עזרה לפעמים.

We had warm towels

הכנו מגבות חמות

and slippers ready immediately

ונעלי בית מראש

so she never got cold for a second.

כדי שלא יהיה לה קר לרגע.

I'd blow-dry her hair.

הייתי מייבשת את שיערה.

My brothers would come in the evenings and bring their kids,

האחים שלי היו מגיעים בערב עם הילדים שלהם,

and that was the highlight of her day.

וזאת הייתה נקודת השיא של היום שלה.

Over time, we started to use a wheelchair,

עם הזמן התחלנו להשתמש בכיסא גלגלים,

and she didn't want to eat so much,

והיא כבר לא רצתה לאכול כל כך,

and she used the tiniest little teacup we could find to drink her coffee.

והיא שתתה את הקפה שלה מתוך ספל תה הכי פצפון שמצאנו.

I couldn't support her myself anymore,

כבר לא הצלחתי לתמוך בה לבד,

so we hired an aide to help me with the showers.

ונאלצנו לשכור מטפלת כדי לעזור לי עם המקלחות.

These simple daily activities

הפעילויות היומיות הפשוטות האלה

became our sacred ritual,

הפכו לריטואל הקדוש שלנו,

and we repeated them day after day

וחזרנו עליהם מדי יום ביומו

as the cancer grew.

תוך כדי התקדמות המחלה.

It was humbling and painful

זה היה מעורר ענווה וכואב

and exactly where I wanted to be.

ובדיוק איפה שרציתי להיות.

We called this time "the beautiful awful."

קראנו לתקופה הזאת "הנורא ביופיו."

She died on October 26, 2012.

היא נפטרה ב-26 באוקטובר, 2012.

It was a year and three weeks after her diagnosis.

שנה ושלושה שבועות לאחר האבחון.

She was gone.

היא הלכה.

My brothers, sister, and father and I

האחים שלי, אחותי, אבי ואני

all came together in this supportive and attentive way.

התאחדנו בצורה תומכת ומתחשבת.

It was as though our whole family dynamic

כאילו כל הדינמיקה המשפחתית

and all our established roles vanished

וחוקי היסוד שלנו נעלמו

and we were just all together in this unknown,

ופשוט היינו יחד בתוך הבלתי ידוע,

feeling the same thing

מרגישים את אותו הדבר

and taking care of each other.

מטפלים זה בזה.

I'm so grateful for them.

אני אסירת תודה על זה שיש לי אותם.

As someone who spends most of my time alone in a studio working,

בתור מישהי שבילתה את מרבית זמנה לבד בעבודה בסטודיו,

I had no idea that this kind of connection

לא היה לי מושג שקשר כזה

could be so important, so healing.

הוא כל כך חשוב, כל כך מרפא.

This was the most important thing.

זה היה הדבר החשוב ביותר.

It was what I always wanted.

זה מה שתמיד רציתי.

So after the funeral, it was time for me to go back to my studio.

לאחר ההלוויה, הגיע הזמן לחזור לסטודיו שלי.

So I packed up my car and I drove back to Brooklyn,

ארזתי את הדברים ונסעתי בחזרה לברוקלין,

and painting is what I've always done, so that's what I did.

תמיד עסקתי בציור, לכן עשיתי את זה גם הפעם.

And here's what happened.

והנה מה שקרה.

It's like a release of everything that was unraveling in me.

מעין שחרור של כל מה שהצטבר אצלי בפנים.

That safe, very, very carefully rendered safe place

אותו המקום המוגן שיצרתי בקפידות

that I created in all my other paintings,

שבא לידי ביטוי בכל הציורים שלי,

it was a myth.

הפך למיתוס.

It didn't work.

זה לא עבד.

And I was afraid, because I didn't want to paint anymore.

ופחדתי, כי לא רציתי יותר לצייר.

So I went into the woods.

אז נסעתי ליער.

I thought, I'll try that, going outside.

חשבתי, אנסה את זה, אצא החוצה.

I got my paints, and I wasn't a landscape painter,

לקחתי את הצבעים שלי, ולא הייתי ציירת נופים,

but I wasn't really much of any kind of painter at all,

אבל גם לא הייתי סוג מסוים של ציירת,

so I had no attachment, no expectation,

לא הרגשתי מחויבות, לא היו לי ציפיות,

which allowed me to be reckless and free.

מה שאיפשר לי להיות קלת דעת וחופשייה.

I actually left one of these wet paintings

אפילו השארתי את אחד הציורים עם צבע טרי

outside overnight

בחוץ למשך לילה שלם

next to a light in the woods.

סמוך לתאורה ביער.

By the morning it was lacquered with bugs.

למחרת בבוקר הוא היה מצופה בחרקים.

But I didn't care. It didn't matter. It didn't matter.

אבל לא היה אכפת לי, זה לא היה משנה.

I took all these paintings back to my studio,

לקחתי את כל הציורים האלה בחזרה לסטודיו שלי,

and scraped them, and carved into them,

ושפשפתי אותם, וחרטתי עליהם,

and poured paint thinner on them,

ושפכתי עליהם מדלל צבע,

put more paint on top, drew on them.

הוספתי עוד צבע מלמעלה, ציירתי עליהם.

I had no plan,

לא הייתה לי תוכנית,

but I was watching what was happening.

אבל צפיתי במתרחש.

This is the one with all the bugs in it.

זה הציור עם כל החרקים בפנים.

I wasn't trying to represent a real space.

לא ניסיתי להמחיש מרחב ממשי.

It was the chaos and the imperfections that were fascinating me,

אלא הכאוס והפגמים הם אלה שעניינו אותי,

and something started to happen.

ומשהו התחיל לקרות.

I got curious again.

הרגשתי שוב את הסקרנות.

This is another one from the woods.

הנה עוד ציור מהיער.

There was a caveat now, though.

אבל, למרות זאת, הייתה הסתייגות מסוימת.

I couldn't be controlling the paint like I used to.

לא הצלחתי לשלוט בצבע כמו בעבר.

It had to be about implying and suggesting,

רציתי להתמקד ברמזים ובהצעות,

not explaining or describing.

ולא בהסברים ובתיאורים.

And that imperfect, chaotic, turbulent surface

והמשטח הפגום, הכאוטי והגועש הזה -

is what told the story.

הוא זה שסיפר את הסיפור.

I started to be as curious as I was when I was a student.

שוב התחלתי להרגיש את הסקרנות כמו בתקופת הלימודים.

So the next thing was I wanted to put figures in these paintings, people,

הדבר הבא שרציתי הוא להכניס דמויות אל הציורים האלה, אנשים,

and I loved this new environment,

ואהבתי את הסביבה החדשה הזאת,

so I wanted to have both people and this atmosphere.

לכן רציתי לחבר בין אנשים לאוירה הזאת.

When the idea hit me of how to do this,

כשירד לי האסימון איך אפשר לעשות את זה,

I got kind of nauseous and dizzy,

הרגשתי בחילה וסחרחורת,

which is really just adrenaline, probably,

שזה בטח רק האדרנלין,

but for me it's a really good sign.

אבל, בעיניי, זה סימן טוב.

And so now I want to show you what I've been working on.

ועכשיו אני רוצה להראות לכם על מה עבדתי עד כה.

It's something I haven't shown yet, and it's like a preview, I guess,

עדיין לא הראיתי את זה לאיש, זה מעין תצוגה מקדימה

of my upcoming show,

לתערוכה הבאה שלי,

what I have so far.

מה שציירתי עד כה.

Expansive space

חלל רחב

instead of the isolated bathtub.

לעומת חדר האמבטיה המבודד.

I'm going outside instead of inside.

יצאתי החוצה לעומת להיכנס פנימה.

Loosening control,

משתחררת,

savoring the imperfections,

מתענגת על הפגמים,

allowing the --

נותנת מקום...

allowing the imperfections.

נותנת מקום לפגמים.

And in that imperfection,

ובכל פגם,

you can find a vulnerability.

ניתן למצוא רגישות.

I could feel my deepest intention, what matters most to me,

יכולתי לחוש את משאת נפשי, הדבר החשוב לי ביותר,

that human connection

אותו קשר אנושי

that can happen in a space where there's no resisting or controlling.

שיכול להתרחש במרחב שאין בו התנגדות או שליטה.

I want to make paintings about that.

אני רוצה שזה יהיה נושא הציורים שלי.

So here's what I learned.

הלקח שלי הוא כזה:

We're all going to have big losses in our lives,

כולנו נחווה אבידות גדולות בחיים שלנו,

maybe a job or a career,

עבודה או קריירה,

relationships, love, our youth.

מערכות יחסים, אהבה, הנעורים שלנו.

We're going to lose our health,

אנו נאבד את הבריאות שלנו,

people we love.

את היקרים לליבנו.

These kinds of losses are out of our control.

האבידות האלה אינן בשליטתנו.

They're unpredictable,

הן לא צפויות,

and they bring us to our knees.

והן ממוטטות אותנו.

And so I say, let them.

ואני אומרת, בואו ניתן להן.

Fall to your knees. Be humbled.

תתמוטטו. תכנעו.

Let go of trying to change it

אל תנסו לשנות את זה

or even wanting it to be different.

או לרצות לשנות את זה.

It just is.

זאת דרכו של העולם.

And then there's space,

ואז בא החלל הריק,

and in that space feel your vulnerability,

ובתוך החלל הזה תתחברו אל הרגישות שלכם,

what matters most to you,

למה שחשוב לכם ביותר,

your deepest intention.

למשאת נפשכם.

And be curious to connect

ותתעניינו

to what and who is really here,

במה ובמי שבאמת נמצא כאן,

awake and alive.

חי וקיים.

It's what we all want.

זה מה שכולנו רוצים.

Let's take the opportunity to find something beautiful

בואו ננצל את ההזדמנות הזאת כדי למצוא יופי

in the unknown, in the unpredictable,

בבלתי ידוע, בבלתי צפוי,

and even in the awful.

ואף בנורא מכול.

Thank you.

תודה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)