Dambisa Moyo: Is China the new idol for emerging economies?

מתרגם: Shlomo Adam מבקר: or biton

"Give me liberty or give me death."

"הבו לי חירות או הבו לי מוות."

When Patrick Henry, the governor of Virginia,

כשפטריק הנרי, מושל וירג'יניה,

said these words in 1775,

אמר מלים אלה ב-1775,

he could never have imagined

הוא לא היה יכול להעלות בדעתו

just how much they would come to resonate

עד כמה הן עתידות להדהד

with American generations to come.

אצל הדורות האמריקאיים הבאים.

At the time, these words were earmarked

באותה עת, מלים אלה יועדו

and targeted against the British,

וכוונו לעבר הבריטים,

but over the last 200 years, they've come to embody

אך מקץ 200 השנה האחרונות הן מגלמות

what many Westerners believe,

את אמונתם של מערביים רבים,

that freedom is the most cherished value,

שהחופש הוא הערך המקודש ביותר,

and that the best systems of politics and economics

ושמערכות הפוליטיקה והכלכלה הטובות ביותר

have freedom embedded in them.

הן אלה שטבוע בהן חופש.

Who could blame them?

מי יכול להאשים אותם?

Over the past hundred years, the combination

במהלך 100 השנה האחרונות, השילוב בין

of liberal democracy and private capitalism

דמוקרטיה ליברלית וקפיטליזם פרטי

has helped to catapult the United States

עזר להניף את ארצות הברית

and Western countries

ואת מדינות המערב

to new levels of economic development.

לגבהים חדשים של פיתוח כלכלי.

In the United States over the past hundred years,

בארה"ב, במהלך מאה השנה האחרונות,

incomes have increased 30 times,

ההכנסה עלתה פי 30,

and hundreds of thousands of people

ומאות אלפי אנשים

have been moved out of poverty.

הוצאו מתוך העוני.

Meanwhile, American ingenuity and innovation

בה-בעת, הגאונות והחדשנות האמריקאיות

has helped to spur industrialization

עזרו לדרבן את התיעוש

and also helped in the creation and the building

ועזרו גם ביצירת ובניית

of things like household appliances

דברים כמו המכשירים הביתיים

such as refrigerators and televisions,

כגון מקררים וטלוויזיות,

motor vehicles and even the mobile phones in your pockets.

כלי רכב מנועי ואף הטלפונים הניידים שבכיסיכם.

It's no surprise, then, that even at the depths

אין פלא, אם כן, שאפילו בתהומות

of the private capitalism crisis,

משבר הקפיטליזם הפרטי,

President Obama said,

הנשיא אובמה אמר:

"The question before us is not whether the market

"השאלה שלנגד עינינו היא לא האם השוק

is a force for good or ill.

"הוא כוח להיטיב או להרע;

Its power to generate wealth and to expand freedom

"לכוחו לייצר עושר ולהגדיל את החופש

is unmatched."

"אין אח ורע."

Thus, there's understandably

לפיכך, אפשר להבין

a deep-seated presumption among Westerners

מדוע יש הנחה מושרשרת היטב בקרב המערביים

that the whole world will decide to adopt

שכל העולם יחליט לאמץ

private capitalism as the model of economic growth,

את הקפיטליזם הפרטי כמודל של צמיחה כלכלית

liberal democracy, and will continue

ודמוקרטיה ליברלית, ושהוא ימשיך

to prioritize political rights over economic rights.

לתת עדיפות לזכויות הפוליטיות על פני הזכויות הכלכליות.

However, to many who live in the emerging markets,

אולם, לרבים מאלה שחיים בשווקים המתעוררים,

this is an illusion, and even though

זוהי אשליה, ולמרות

the Universal Declaration of Human Rights,

ש"ההצהרה האוניברסלית של זכויות האדם,"

which was signed in 1948,

שנחתמה ב-1948,

was unanimously adopted,

אומצה פה-אחד,

what it did was to mask a schism

הרי שבפועל היא מסתירה שסע

that has emerged between developed and developing countries,

שהתפתח בין המדינות המפותחות למתפתחות,

and the ideological beliefs

ואת האמונות האידיאולוגיות

between political and economic rights.

שבין הזכויות הפוליטיות לכלכליות.

This schism has only grown wider.

שסע זה רק התרחב.

Today, many people who live in the emerging markets,

היום, רבים מעמי השווקים המתעוררים,

where 90 percent of the world's population lives,

שבהם חיים 90% מאוכלוסי העולם,

believe that the Western obsession

מאמינים שהכפייתיות המערבית

with political rights is beside the point,

בקשר לזכויות הפוליטיות, אינה ממין העניין,

and what is actually important

ושמה שבאמת חשוב

is delivering on food, shelter,

הוא מילוי הצרכים מבחינת מזון, מחסה,

education and healthcare.

השכלה ושירותי בריאות.

"Give me liberty or give me death"

"הבו לי חירות או הבו לי מוות"

is all well and good if you can afford it,

זה יפה מאד, למי שמסוגל לשלם על זה,

but if you're living on less than one dollar a day,

אבל מי שחי על פחות מדולר אחד ליום,

you're far too busy trying to survive

עסוק מדי בנסיונות לשרוד

and to provide for your family

ולפרנס את משפחתו,

than to spend your time going around

מאשר לבזבז את הזמן

trying to proclaim and defend democracy.

על נסיונות לקדם את הדמוקרטיה ולהגן עליה.

Now, I know many people in this room

אני מכירה רבים באולם הזה

and around the world will think,

ובכל העולם, שיחשבו:

"Well actually, this is hard to grasp,"

"בעצם, קשה לתפוש את זה",

because private capitalism and liberal democracy

כי הקפיטליזם הפרטי והדמוקרטיה הליברלית

are held sacrosanct.

נחשבים מקודשים.

But I ask you today, what would you do

אבל היום אני שואלת אתכם: "מה הייתם עושים

if you had to choose?

"אילו נאלצתם לבחור?

What if you had to choose

"מה אם היה עליכם לבחור

between a roof over your head

"בין גג מעל ראשיכם

and the right to vote?

"לבין זכות הצבעה?"

Over the last 10 years,

ב-10 השנים האחרונות,

I've had the privilege to travel to over 60 countries,

נפלה בחלקי הזכות לנסוע ליותר מ-60 מדינות,

many of them in the emerging markets,

רבות מהן - בשווקים המתעוררים,

in Latin America, Asia,

באמריקה הלטינית, אסיה,

and my own continent of Africa.

וביבשת שלי, אפריקה.

I've met with presidents, dissidents,

נפגשתי עם נשיאים, פורשים,

policymakers, lawyers, teachers,

קובעי-מדיניות, עורכי-דין, מורים,

doctors and the man on the street,

רופאים, וגם עם האנשים ברחוב,

and through these conversations,

ומתוך כל השיחות האלה,

it's become clear to me

התברר לי

that many people in the emerging markets

שאנשים רבים בשווקים המתעוררים

believe that there's actually a split occurring

מאמינים שאכן יש פיצול

between what people believe ideologically

בין מה שאנשים מאמינים בו מבחינה אידיאולוגית

in terms of politics and economics in the West

במונחי הפוליטיקה והכלכלה, במערב,

and that which people believe in the rest of the world.

ובין מה שאנשים מאמינים בו בשאר חלקי העולם.

Now, don't get me wrong.

אל תבינו אותי לא נכון.

I'm not saying people in the emerging markets

אינני טוענת שהאנשים בשווקים המתעוררים

don't understand democracy,

לא מבינים בדמוקרטיה,

nor am I saying that they wouldn't ideally

ושבאופן אידיאלי הם לא היו מעדיפים

like to pick their presidents or their leaders.

לבחור בעצמם את נשיאיהם או את מנהיגיהם.

Of course they would.

כמובן שכן.

However, I am saying that on balance,

אבל מה שאני טוענת הוא שבסך הכל,

they worry more about

הם מוטרדים יותר בשאלה

where their living standard improvements are going to come from,

מנין יגיע השיפור בתנאי חייהם,

and how it is their governments can deliver for them,

ואיך ממשלתם עומדת לדאוג להם,

than whether or not the government

מאשר האם ממשלתם

was elected by democracy.

נבחרה באופן דמוקרטי או לא.

The fact of the matter

העובדה היא

is that this has become a very poignant question

ששאלה זו החריפה כעת מאד

because there is for the first time in a long time

כי לראשונה מזה זמן רב

a real challenge to the Western ideological systems

ניצב אתגר אמיתי מול המערכות האידיאולוגיות המערביות

of politics and economics,

של פוליטיקה וכלכלה,

and this is a system that is embodied by China.

ומדובר במערכת המגולמת ע"י סין.

And rather than have private capitalism, they have state capitalism.

ובמקום לקיים קפיטליזם פרטי, יש להם קפיטליזם ממשלתי.

Instead of liberal democracy, they have de-prioritized the democratic system.

במקום דמוקרטיה ליברלית, הם שינו את סדרי העדיפויות הדמוקרטיים.

And they have also decided to prioritize

והם גם החליטו לתת עדיפות

economic rights over political rights.

לזכויות הכלכליות על פני הזכויות הפוליטיות.

I put it to you today that it is this system

אני טוענת בפניכם היום שמערכת זו,

that is embodied by China

המגולמת ע"י סין,

that is gathering momentum amongst people

היא שצוברת תנופה בקרב האנשים

in the emerging markets as the system to follow,

שחיים בשווקים המתעוררים, בתור המערכת שיש לנהוג לפיה,

because they believe increasingly

כי הם יותר ויותר מאמינים

that it is the system

שזאת היא המערכת

that will promise the best and fastest improvements

שתבטיח את השיפורים הטובים והמהירים ביותר

in living standards in the shortest period of time.

ברמת החיים, בזמן הקצר ביותר.

If you will indulge me, I will spend a few moments

ואם תאפשרו לי, אקדיש לכך כמה דקות

explaining to you first

ותחילה אסביר לכם

why economically they've come to this belief.

מה הסיבה הכלכלית לאמונתם זו.

First of all, it's China's economic performance

הסיבה הראשונה היא הביצועים הכלכליים של סין

over the past 30 years.

ב-30 השנה האחרונות.

She's been able to produce record economic growth

היא הצליחה לייצר צמיחת-שיא כלכלית

and meaningfully move many people out of poverty,

ובאופן משמעותי חילצה רבים מתוך העוני,

specifically putting a meaningful dent in poverty

ספציפית, היא הורידה משמעותית את העוני

by moving over 300 million people

ע"י חילוץ מעל 300 מיליון בני-אדם

out of indigence.

מחיי העוני,

It's not just in economics,

ולא רק מבחינה כלכלית,

but it's also in terms of living standards.

אלא גם במונחים של רמת חיים.

We see that in China, 28 percent of people

אנו רואים שבסין, ל-28% מהעם

had secondary school access.

היתה בעבר גישה לבית-ספר תיכון.

Today, it's closer to 82 percent.

היום זה מתקרב ל-82%.

So in its totality, economic improvement

כך שבסך הכל, השיפור הכלכלי

has been quite significant.

היה משמעותי למדי.

Second, China has been able

שנית, סין הצליחה

to meaningfully improve its income inequality

לשפר אצלה משמעותית את חוסר השוויון בהכנסות

without changing the political construct.

מבלי לשנות את המבנה הפוליטי.

Today, the United States and China

היום, ארה"ב וסין

are the two leading economies in the world.

הן שתי הכלכלות המובילות בעולם.

They have vastly different political systems

יש להן מערכות פוליטיות שונות בתכלית

and different economic systems,

ומערכות כלכליות שונות מאד,

one with private capitalism,

באחת יש קפיטליזם פרטי,

another one broadly with state capitalism.

ובשניה בעיקר קפיטליזם ממשלתי.

However, these two countries

אולם לשתי המדינות האלה

have the identical GINI Coefficient,

יש אותו "מקדם ג'יני",

which is a measure of income equality.

שהוא מדד של שוויון בהכנסות.

Perhaps what is more disturbing

מה שאולי יותר מטריד

is that China's income equality

הוא שהשוויון בהכנסות בסין

has been improving in recent times,

השתפר בתקופה האחרונה,

whereas that of the United States

בעוד שזה של ארה"ב

has been declining.

הלך והידרדר.

Thirdly, people in the emerging markets

שלישית, האנשים בשווקים המתעוררים

look at China's amazing and legendary

מתייחסים למפגן המדהים והאגדי

infrastructure rollout.

של התשתית הסינית.

This is not just about China

לא מדובר רק בכך שסין

building roads and ports and railways

בונה דרכים, נמלים ומסילות,

in her own country --

בארצה שלה --

she's been able to build 85,000 kilometers

היא הצליחה לסלול 85,000 ק"מ

of road network in China

של רשת כבישים בסין

and surpass that of the United States --

יותר מזו של ארה"ב --

but even if you look to places like Africa,

אך אפילו אם מסתכלים על מקומות כמו אפריקה,

China has been able to help tar the distance

סין סייעה לגשר באספלט על המרחק

of Cape Town to Cairo,

בין קייפטאון לקהיר,

which is 9,000 miles,

שהוא 14,500 ק"מ,

or three times the distance of New York to California.

או פי שלוש המרחק בין ניו-יורק לקליפורניה.

Now this is something that people can see and point to.

וזה משהו שאנשים יכולים לראות ולהצביע עליו.

Perhaps it's no surprise

אולי אין זה פלא

that in a 2007 Pew survey, when surveyed,

שבסקר "פיו" מ-2007, כשנשאלו,

Africans in 10 countries said

אמרו אפריקאים מ-10 ארצות

they thought that the Chinese were doing

שלדעתם הסינים עושים

amazing things to improve their livelihoods

דברים נהדרים כדי לשפר את איכות חייהם,

by wide margins, by as much as 98 percent.

ובפער גדול: 98% מהם.

Finally, China is also providing innovative solutions

לבסוף, סין גם מספקת פתרונות חדשניים

to age-old social problems that the world faces.

לבעיות החברתיות של גיל הזקנה שהעולם נאבק בהן.

If you travel to Mogadishu, Mexico City or Mumbai,

אם תסעו למוגדישו, למקסיקו-סיטי או למומבאי,

you find that dilapidated infrastructure and logistics

תגלו שהתשתית והלוגיסטיקה הרעועות

continue to be a stumbling block

ממשיכות להוות אבן-נגף

to the delivery of medicine and healthcare

באספקת תרופות ושירותי בריאות

in the rural areas.

באזורים הכפריים.

However, through a network of state-owned enterprises,

אבל באמצעות רשת של מיזמים בבעלות של המדינה,

the Chinese have been able to go into these rural areas,

הסינים הצליחו להגיע לאזורים כפריים אלה,

using their companies

וניצלו את החברות שלהם

to help deliver on these healthcare solutions.

כדי לסייע באספקת אותם פתרונות בריאותיים.

Ladies and gentlemen, it's no surprise

גבירותי ורבותי, אין פלא

that around the world, people are pointing at what China is doing and saying,

שבכל העולם, אנשים מצביעים על מה שסין עושה, ואומרים:

"I like that. I want that.

"זה מוצא חן בעיני. אני רוצה את זה.

I want to be able to do what China's doing.

"אני רוצה להיות מסוגל לעשות את מה שעושה סין.

That is the system that seems to work."

"מתברר שזאת המערכת שעובדת."

I'm here to also tell you

באתי לכאן גם לספר לכם

that there are lots of shifts occurring

שמתרחשים הרבה שינויים

around what China is doing

סביב מה שסין עושה

in the democratic stance.

מבחינת העמדה הדמוקרטית.

In particular, there is growing doubt

בפרט, גובר הספק

among people in the emerging markets,

בקרב עמי השווקים המתעוררים,

when people now believe that democracy

והאנשים שם מאמינים היום שהדמוקרטיה

is no longer to be viewed

כבר לא צריכה להיחשב

as a prerequisite for economic growth.

כתנאי מוקדם לצמיחה כלכלית.

In fact, countries like Taiwan, Singapore, Chile,

למעשה, מדינות כמו טייוואן, סינגפור, צ'ילה,

not just China, have shown that actually,

ולא רק סין, הוכיחו שבעצם

it's economic growth that is a prerequisite

הצמיחה הכלכלית היא התנאי המקדים

for democracy.

לדמוקרטיה.

In a recent study, the evidence has shown

במחקר שנערך לאחרונה הוכח,

that income is the greatest determinant

שההכנסה היא הגורם הקובע ביותר

of how long a democracy can last.

באורך חייה של דמוקרטיה.

The study found that if your per capita income

המחקר מצא שאם ההכנסה לנפש

is about 1,000 dollars a year,

היא כ-1,000 דולר לשנה,

your democracy will last about eight and a half years.

הדמוקרטיה תימשך כ-8.5 שנים.

If your per capita income is between

אם ההכנסה לנפש היא בין

2,000 and 4,000 dollars per year,

2,000 ל-4,000 דולר בשנה,

then you're likely to only get 33 years of democracy.

סביר שתהיינה רק 33 שנות דמוקרטיה.

And only if your per capita income

ורק אם ההכנסה לנפש

is above 6,000 dollars a year

עוברת את ה-6,000 דולר לשנה

will you have democracy come hell or high water.

הדמוקרטיה תחזיק מעמד באש ובמים.

What this is telling us

מה שזה אומר לנו הוא,

is that we need to first establish a middle class

שקודם כל עלינו לבסס מעמד בינוני

that is able to hold the government accountable.

שיכול לתבוע דין-וחשבון מהממשלה.

But perhaps it's also telling us

אבל אולי זה גם אומר לנו

that we should be worried about going

שעלינו להיות מודאגים מכך שאנו

around the world and shoehorning democracy,

מסתובבים בעולם וכופים דמוקרטיה,

because ultimately we run the risk

כי בסופו של דבר אנו מסתכנים

of ending up with illiberal democracies,

בכך שנקבל דמוקרטיות לא-ליברליות,

democracies that in some sense

דמוקרטיות, שבמובן מסוים

could be worse than the authoritarian governments

עלולות להיות גרועות יותר מממשלים רודניים

that they seek to replace.

שאותם הן מבקשות להחליף.

The evidence around illiberal democracies

ההוכחות הנוגעות לדמוקרטיות לא-ליברליות

is quite depressing.

הן מדכאות למדי.

Freedom House finds that although 50 percent

"בית החופש" מצא, שלמרות ש-50%

of the world's countries today are democratic,

ממדינות העולם הן כיום דמוקרטיות,

70 percent of those countries are illiberal

70% ממדינות אלה הן בלתי-ליברליות

in the sense that people don't have free speech

במובן זה שלעם אין חופש דיבור

or freedom of movement.

או חופש תנועה.

But also, we're finding from Freedom House

אך בנוסף לכך, אנו לומדים מ"בית החופש",

in a study that they published last year

במחקר שהם פרסמו בשנה שעברה,

that freedom has been on the decline

שחופש נמצא בירידה

every year for the past seven years.

מידי שנה, בשבע השנים האחרונות.

What this says

וזה אומר

is that for people like me

לאנשים כמוני,

who care about liberal democracy,

שחשובה להם הדמוקרטיה הליברלית,

is we've got to find a more sustainable way

שאנו חייבים למצוא דרך ברת-קיימא יותר

of ensuring that we have a sustainable form

להבטיח שתהיה לנו צורה ברת-קיימא

of democracy in a liberal way,

של דמוקרטיה באופן ליברלי,

and that has its roots in economics.

ואשר שורשיה מעוגנים בכלכלה.

But it also says that as China moves

אבל זה גם אומר שסין מתקדמת

toward being the largest economy in the world,

להיות הכלכלה הגדולה בעולם,

something that is expected to happen

משהו שצפוי לקרות,

by experts in 2016,

על פי המומחים, ב-2016,

that this schism between the political

ושסע זה בין האידיאולוגיות

and economic ideologies of the West and the rest

הפוליטיות והכלכליות של המערב ושאר העולם

is likely to widen.

צפוי לגדול.

What might that world look like?

איך עתיד העולם להיראות?

Well, the world could look like

ובכן, העולם עשוי להיראות כך:

more state involvement and state capitalism;

יותר מעורבות של המדינה וקפיטליזם ממשלתי;

greater protectionisms of nation-states;

יותר מדיניות-מגן כלכלית של האומות-מדינות;

but also, as I just pointed out a moment ago,

אבל גם, כפי שציינתי לפני רגע,

ever-declining political rights

ירידה מתמדת בזכויות הפוליטיות

and individual rights.

ובזכויות הפרט.

The question that is left for us in general

השאלה שנותרה פתוחה בפני כולנו

is, what then should the West be doing?

היא: מה אמור לעשות אז המערב?

And I suggest that they have two options.

ואני טוענת שיש לו שתי אפשרויות.

The West can either compete or cooperate.

המערב יכול להתחרות או לשתף פעולה.

If the West chooses to compete with the Chinese model,

אם המערב יבחר בתחרות נגד המודל הסיני,

and in effect go around the world

ובפועל, נגד כל שאר העולם,

and continue to try and push an agenda

וימשיך לנסות לקדם סדר-יום

of private capitalism and liberal democracy,

של קפיטליזם פרטי ודמוקרטיה ליברלית,

this is basically going against headwinds,

זו בעצם הליכה נגד הרוח,

but it also would be a natural stance

אבל זו גם תהיה עמדה טבעית

for the West to take

מבחינתו של המערב

because in many ways it is the antithesis

כי במובנים רבים זאת האנטיתזה

of the Chinese model

למודל הסיני

of de-prioritizing democracy, and state capitalism.

של שינוי עדיפויות הדמוקרטיה וקפיטליזם ממשלתי.

Now the fact of the matter is,

לאמיתו של דבר,

if the West decides to compete,

אם המערב יבחר בתחרות,

it will create a wider schism.

זה ייצור שסע גדול יותר.

The other option is for the West to cooperate,

האפשרות השניה היא שהמערב ישתף פעולה,

and by cooperating I mean

וב"שיתוף-פעולה" כוונתי

giving the emerging market countries the flexibility

להעניק למדינות השווקים המתעוררים את הגמישות

to figure out in an organic way

למצוא באופן טבעי מבחינתן

what political and economic system

איזו מערכת פוליטית וכלכלית

works best for them.

הכי מתאימה להן.

Now I'm sure some of you in the room

אני בטוחה שכמה מכם, כאן באולם,

will be thinking, well, this is like ceding to China,

חושבים: "זה נקרא לוותר לסין."

and this is a way, in other words,

ובדרך זו, במלים אחרות,

for the West to take a back seat.

המערב יעבור למושב האחורי.

But I put it to you

אבל אני טוענת בפניכם

that if the United States and European countries

שאם ארה"ב ומדינות אירופה

want to remain globally influential,

רוצות לשמור על השפעתן הגלובלית,

they may have to consider cooperating

אולי הן תיאלצנה לשקול שיתוף-פעולה

in the short term in order to compete,

בטווח הקצר, כדי שתוכלנה להתחרות,

and by that, they might have to focus

ובכך ייתכן שיהיה עליהן להתמקד

more aggressively on economic outcomes

בתוקפנות-יתר בתוצאות הכלכליות

to help create the middle class

שתסייענה ביצירת מעמד בינוני,

and therefore be able to hold government accountable

ובכך להצליח לתבוע אחריות מהממשלות

and create the democracies that we really want.

וליצור את הדמוקרטיות שאנו באמת מעוניינים בהן.

The fact of the matter is that

לאמיתו של דבר,

instead of going around the world

במקום להסתובב בעולם

and haranguing countries for engaging with China,

ולהטיף למדינות נגד מעורבות עם סין,

the West should be encouraging its own businesses

המערב צריך לעודד את העסקים אצלו

to trade and invest in these regions.

לסחור עם אזורים אלה ולהשקיע בהם.

Instead of criticizing China for bad behavior,

במקום למתוח ביקורת על סין בגלל התנהגותה הרעה,

the West should be showing how it is

המערב צריך להראות

that their own system of politics and economics

שהמערכת הפוליטית והכלכלית שלו

is the superior one.

היא העדיפה.

And instead of shoehorning democracy

ובמקום לאכוף דמוקרטיה

around the world,

סביב העולם,

perhaps the West should take a leaf

אולי על המערב לעלעל

out of its own history book

בספרי ההיסטוריה שלו

and remember that it takes a lot of patience

ולזכור שנדרשת המון סבלנות

in order to develop the models

כדי לפתח מודלים

and the systems that you have today.

ומערכות, כמו אלה שיש היום.

Indeed, the Supreme Court Justice Stephen Breyer

ואכן, שופט בית המשפט העליון, סטיבן בראייר,

reminds us that it took the United States

מזכיר לנו שנדרשו לארה"ב

nearly 170 years

קרוב ל-170 שנה

from the time that the Constitution was written

ממועד כתיבת החוקה

for there to be equal rights in the United States.

ועד לשוויון הזכויות בארה"ב.

Some people would argue that today

יש מי שיטענו שהיום

there is still no equal rights.

עדיין אין שוויון זכויות.

In fact, there are groups who would argue

למעשה, יש קבוצות שיטענו

that they still do not have equal rights under the law.

שעדיין אין להן שוויון-זכויות במסגרת החוק.

At its very best,

לכל היותר,

the Western model speaks for itself.

המודל המערבי מדבר בעד עצמו.

It's the model that put food on the table.

זהו המודל שמביא אוכל הביתה.

It's the refrigerators.

אלו המקררים.

It put a man on the moon.

זהו האדם שהגיע לירח.

But the fact of the matter is,

אבל העובדה היא,

although people back in the day

שלמרות שאנשים באותם ימים

used to point at the Western countries and say,

נהגו להצביע על מדינות המערב ולומר:

"I want that, I like that,"

"אני רוצה את זה, זה מוצא חן בעיני,"

there's now a new person in town

יש היום טיפוס חדש בעיר

in the form of a country, China.

בצורת מדינה, סין.

Today, generations are looking at China

הדורות של ימינו מביטים בסין

and saying, "China can produce infrastructure,

ואומרים: "סין מסוגלת לספק תשתיות,

China can produce economic growth,

"סין מסוגלת לספק צמיחה כלכלית,

and we like that."

"וזה מוצא חן בעינינו."

Because ultimately, the question before us,

כי בסופו של דבר, השאלה שלפנינו,

and the question before

והשאלה שלפני

seven billion people on the planet

7 מיליארד אנשים עלי-אדמות

is, how can we create prosperity?

היא "איך נוכל ליצור שגשוג?"

People who care and will pivot towards the model

אנשים יעדיפו לפנות לעבר המודל

of politics and economics

של פוליטיקה וכלכלה,

in a very rational way,

באופן רציונלי מאד,

to those models that will ensure

לעבר אותם מודלים שיבטיחו

that they can have better living standards

שתוכל להיות להם רמת-חיים טובה יותר

in the shortest period of time.

בזמן הקצר ביותר.

As you leave here today,

כשתצאו מכאן היום,

I would like to leave you

הייתי רוצה שתחשבו

with a very personal message,

על מסר אישי ביותר,

which is what it is that I believe

והוא: "מה אני מאמין/ה

we should be doing as individuals,

"שעלי לעשות, כאדם פרטי?"

and this is really about being open-minded,

וכאן חשוב באמת לשמור על פתיחות,

open-minded to the fact that our hopes and dreams

פתיחות לעובדה שתקוותינו וחלומותינו

of creating prosperity for people around the world,

ליצירת שגשוג עבור אנשים בכל העולם,

creating and meaningfully putting a dent in poverty

צמצום משמעותי של העוני

for hundreds of millions of people,

למען מאות מיליוני אנשים,

has to be based in being open-minded,

צריכות להיות מבוססות על פתיחות,

because these systems have good things

כי במערכות האלה יש דברים טובים

and they have bad things.

וגם דברים רעים.

Just to illustrate,

רק לצורך המחשה,

I went into my annals of myself.

נכנסתי ליומנים שלי.

That's a picture of me.

זאת תמונה שלי.

Awww. (Laughter)

אווו. [צחוק]

I was born and raised in Zambia in 1969.

נולדתי וגדלתי בזמביה ב-1969.

At the time of my birth,

כשנולדתי,

blacks were not issued birth certificates,

שחורים לא קיבלו תעודות לידה,

and that law only changed in 1973.

והחוק הזה השתנה רק ב-1973.

This is an affidavit from the Zambian government.

זהו תצהיר מאת ממשלת זמביה.

I bring this to you to tell you that in 40 years,

הבאתי לכם זאת כדי לומר לכם שבתוך 40 שנה

I've gone from not being recognized as a human being

עברתי מהיותי לא-מוכרת כיצור אנושי,

to standing in front of the illustrious TED crowd today

והגעתי עד כדי התייצבות בפני קהל TED המהולל

to talk to you about my views.

כדי לספר לכם על השקפותי.

In this vein, we can increase economic growth.

בכיוון הזה אנו יכולים להגביר את הצמיחה הכלכלית.

We can meaningfully put a dent in poverty.

אנו יכולים לבלום משמעותית את העוני.

But also, it's going to require

אבל בנוסף לכך, זה יחייב אותנו

that we look at our assumptions,

לבחון מחדש את הנחותינו,

assumptions and strictures that we've grown up with

הנחות ותוכחות שעימן גדלנו

around democracy, around private capitalism,

לגבי הדמוקרטיה, לגבי הקפיטליזם הפרטי,

around what creates economic growth

לגבי מה שיוצר צמיחה כלכלית

and reduces poverty and creates freedoms.

ומפחית את העוני ויוצר חירות.

We might have to tear those books up

אולי ניאלץ לקרוע לגזרים את הספרים ההם

and start to look at other options

ולהתחיל לבחון אפשרויות אחרות

and be open-minded to seek the truth.

ולשמור על פתיחות בחיפושנו אחר האמת.

Ultimately, it's about transforming the world

בסופו של דבר, מדובר בשינוי העולם

and making it a better place.

והפיכתו למקום טוב יותר.

Thank you very much.

תודה רבה לכם.

(Applause)

[מחיאות כפיים]