Ben Dunlap: The life-long learner

מתרגם: Hadas Shema מבקר: Sigal Tifferet

"Jó napot, pacák" Which, as somebody here must surely know,

"Yo napot, pacak!" שכפי שמישהו כאן חייב לדעת,

means "What's up, guys?" in Magyar,

אומר "מה נשמע, חברים?" בהונגרית

that peculiar non-Indo-European language spoken by Hungarians

השפה הייחודית, שאינה הינדו-אירופאית,

for which, given the fact that cognitive diversity is

שבהתחשב בעובדה שהמגוון הקוגניטיבי

at least as threatened as biodiversity on this planet,

מאויים לפחות כמו מגוון היצורים החיים על כוכב הלכת הזה,

few would have imagined much of a future even a century or two ago.

מעטים היו יכולים לדמיין לה עתיד כלשהו אפילו לפני מאה או שתיים.

But there it is: "Jó napot, pacák"

אבל הנה זה : "Yo napot, pacak!"

I said somebody here must surely know, because

אמרתי שמישהו פה חייב בוודאי לדעת, מכיוון

despite the fact that there aren't that many Hungarians to begin with,

שלמרות שאין כ"כ הרבה הונגרים מלכתחילה,

and the further fact that, so far as I know, there's not a drop

ושככל הידוע לי, אין אף לא טיפה אחת

of Hungarian blood in my veins, at every critical juncture of my life

של דם הונגרי בעורקיי, בכל צומת קריטי בחיי

there has been a Hungarian friend or mentor there beside me.

היה שם לצידי חבר או מורה דרך הונגרי.

I even have dreams that take place in landscapes

יש לי אפילו חלומות שמתרחשים בנופים

I recognize as the landscapes of Hungarian films,

שאני מזהה כנופים של סרטים הונגריים,

especially the early movies of Miklos Jancso.

במיוחד הסרטים המוקדמים של מיקלוש יאנצ'ו.

So, how do I explain this mysterious affinity?

אז איך אני מסביר משיכה מסתורית זו?

Maybe it's because my native state of South Carolina,

יתכן שהסיבה היא שמדינת הולדתי, דרום קרוליינה,

which is not much smaller than present-day Hungary,

שאינה קטנה בהרבה מהונגריה של ימינו,

once imagined a future for itself as an independent country.

דמיינה לעצמה פעם עתיד כמדינה עצמאית.

And as a consequence of that presumption,

וכתוצאה מאותה עזות מצח

my hometown was burned to the ground by an invading army,

עיר הולדתי נשרפה עד ליסודותיה בידי צבא פולש,

an experience that has befallen many a Hungarian town and village

חוויה שעלתה בגורל ערים וכפרים הונגריים רבים

throughout its long and troubled history.

לאורך ההיסטוריה הארוכה והסוערת שלה.

Or maybe it's because when I was a teenager back in the '50s,

או אולי זה מכיוון שבתור מתבגר בשנות ה-50

my uncle Henry -- having denounced the Ku Klux Klan

דודי הנרי, שהוקיע את הקו קלוקס קלאן -

and been bombed for his trouble and had crosses burned in his yard,

וכתוצאה מכך הופצץ וצלבים נשרפו בחצרו -

living under death threat -- took his wife and children to Massachusetts for safety

בצל איום במוות, לקח את אשתו וילדיו למסצ'וסטס לשם בטחונם

and went back to South Carolina to face down the Klan alone.

וחזר לדרום קרוליינה לעמוד מול הקלאן לבדו.

That was a very Hungarian thing to do,

זה היה מעשה מאוד הונגרי,

as anyone will attest who remembers 1956.

כפי שיכול להעיד כל מי שזוכר את 1956.

And of course, from time to time Hungarians

וכמובן, מדי פעם הונגרים

have invented their own equivalent of the Klan.

המציאו את המקבילה שלהם לקלאן.

Well, it seems to me that this Hungarian presence in my life

ובכן, זה נראה לי שנוכחות הונגרית זו בחיי

is difficult to account for, but ultimately I ascribe it to an admiration

קשה להסבירה, אבל בסופו של דבר אני מייחס אותה להערצה

for people with a complex moral awareness,

לאנשים בעלי מודעות מוסרית מורכבת -

with a heritage of guilt and defeat matched by defiance and bravado.

שלהם מורשת של אשמה ותבוסה שקולה כנגד העזה ואי-ציות.

It's not a typical mindset for most Americans,

זה אינו הלך מחשבה טיפוסי לרוב האמריקאים.

but it is perforce typical of virtually all Hungarians.

אבל הוא בלתי נמנע בעצם לכל ההונגרים.

So, "Jó napot, pacák!"

אז, "Yo napot, pacak!"

I went back to South Carolina after some 15 years amid the alien corn

חזרתי לדרום קרוליינה אחרי 15 שנה "בתוך שדה התירס הזר" (ציטוט משיר של קיטס)

at the tail end of the 1960s,

בסוף שנות השישים

with the reckless condescension of that era

בהתנשאות חסרת הזהירות של התקופה,

thinking I would save my people.

במחשבה שאציל את אנשי.

Never mind the fact that they were slow to acknowledge they needed saving.

לא משנה שהם התקשו להכיר בכך שנזקקו להצלה.

I labored in that vineyard for a quarter century before

עמלתי בכרם ההוא רבע מאה לפני

making my way to a little kingdom of the just in upstate South Carolina,

שעשיתי את דרכי לממלכת הצדיקים הקטנה שבצפון המדינה,

a Methodist-affiliated institution of higher learning called Wofford College.

מוסד להשכלה גבוהה בשם קולג' וופורד שהיה מסונף לכנסייה המתודיסטית.

I knew nothing about Wofford

לא ידעתי דבר על וופורד,

and even less about Methodism,

ואפילו פחות מכך על מתודיזם,

but I was reassured on the first day that I taught at Wofford College

אך בטחוני חזר ביום הראשון בו לימדתי בקולג' וופורד

to find, among the auditors in my classroom,

כשמצאתי, בין השומעים בכיתתי,

a 90-year-old Hungarian, surrounded by a bevy of middle-aged European women

הונגרי בן 90, מוקף בקבוצת נשים אירופיות בגיל העמידה

who seemed to function as an entourage of Rhinemaidens.

שתפקדו כפמליה של Rhinemaidens (נימפות מן האופרה "טבעת הניבלונגים" של ואגנר).

His name was Sandor Teszler.

שמו היה סנדור טסלר.

He was a puckish widower whose wife and children were dead

הוא היה אלמן שובבי שאשתו וילדיו מתו

and whose grandchildren lived far away.

ושנכדיו חיו במרחק רב.

In appearance, he resembled Mahatma Gandhi,

בהופעתו דמה למהטמה גנדי -

minus the loincloth, plus orthopedic boots.

ללא איזור החלציים ובתוספת מגפיים אורתופדיים.

He had been born in 1903 in the provinces

הוא נולד ב-1903 בפרובינציות

of the old Austro-Hungarian Empire,

של האימפריה האוסטרו-הונגרית הישנה,

in what later would become Yugoslavia.

במה שמאוחר יותר הפך ליוגוסלביה.

He was ostracized as a child, not because he was a Jew --

הוא היה מנודה כילד, לא מכיוון שהיה יהודי -

his parents weren't very religious anyhow --

הוריו לא היו דתיים מאוד בכל מקרה -

but because he had been born with two club feet,

אלא מכיוון שנולד עם קלאבפוט,

a condition which, in those days, required institutionalization

מצב שבימים ההם דרש הכנסה למוסד

and a succession of painful operations between the ages of one and 11.

וסדרה של ניתוחים מכאיבים מגיל שנה ועד 11.

He went to the commercial business high school as a young man

כאיש צעיר, הוא הלך לביה"ס התיכון לעסקים

in Budapest, and there he was as smart as he was modest

בבודפשט. ושם היה חכם כפי שהיה צנוע,

and he enjoyed a considerable success. And after graduation

ונהנה מהצלחה משמעותית, הסיום ולאחר מכן

when he went into textile engineering, the success continued.

כאשר נכנס להנדסת טקסטיל, הצלחה זו המשיכה.

He built one plant after another.

הוא בנה מפעל אחד אחרי השני.

He married and had two sons. He had friends in high places who

הוא נישא והוליד שני בנים. היו לו חברים במקומות גבוהים

assured him that he was of great value to the economy.

שהבטיחו לו שהוא בעל ערך רב לכלכלה.

Once, as he had left instructions to have done,

פעם, על פי הוראותיו,

he was summoned in the middle of the night by the night watchman at one of his plants.

הוא הוזעק באמצע הלילה על ידי שומר הלילה באחד ממפעליו.

The night watchman had caught an employee who was stealing socks --

שומר הלילה תפס עובד שגנב גרביים -

it was a hosiery mill, and he simply backed a truck up to the loading dock

זה היה בית חרושת ללבנים, והוא פשוט הצמיד את המשאית לרציף הטעינה

and was shoveling in mountains of socks.

וגרף פנימה הרים של גרביים.

Mr. Teszler went down to the plant and confronted the thief and said,

מר טסלר ירד למפעל והתעמת עם הגנב ואמר,

"But why do you steal from me? If you need money you have only to ask."

"אבל מדוע אתה גונב ממני? אם אתה זקוק לכסף, עליך רק לבקש."

The night watchman, seeing how things were going and waxing indignant,

שומר הלילה, שראה כיצד העניינים התנהלו והתמלא במרמור

said, "Well, we're going to call the police, aren't we?"

אמר "ובכן, אנחנו עומדים לקרוא למשטרה, נכון?"

But Mr. Teszler answered, "No, that will not be necessary.

אבל מר טסלר השיב, "לא, זה לא יהיה נחוץ.

He will not steal from us again."

הוא לא יגנוב מאיתנו שוב."

Well, maybe he was too trusting, because he stayed where he was

ובכן, יתכן שהיה נאיבי מדי, מכיוון שהוא נשאר במקומו

long after the Nazi Anschluss in Austria

זמן רב אחרי הסיפוח הנאצי של אוסטריה,

and even after the arrests and deportations began in Budapest.

ואפילו אחרי שהמעצרים וההגליות החלו בבודפשט.

He took the simple precaution of having cyanide capsules placed in lockets

הוא נקט באמצעי הזהירות הפשוט של הכנסת כמוסות ציאניד לתליונים

that could be worn about the necks of himself and his family.

שהוא ומשפחתו יכלו לענוד סביב צווארם.

And then one day, it happened: he and his family were arrested

ואז, יום אחד, זה קרה: הוא ומשפחתו נעצרו,

and they were taken to a death house on the Danube.

ונלקחו לבית מוות על גדות הדנובה.

In those early days of the Final Solution, it was handcrafted brutality;

בימים המוקדמים ההם של הפתרון הסופי, זו היתה ברוטליות מעשה ידי-אומן -

people were beaten to death and their bodies tossed into the river.

אנשים הוכו למוות וגופותיהם הושלכו לנהר,

But none who entered that death house had ever come out alive.

אבל אלו שנכנסו לאותו בית מוות מעולם לא יצאו משם בחיים.

And in a twist you would not believe in a Steven Spielberg film --

ובתפנית שלא הייתם מאמינים לה בסרט של סטיבן שפילברג,

the Gauleiter who was overseeing this brutal beating was the very same thief

המפקד שפיקח על ההכאה הברוטלית הזו היה אותו גנב

who had stolen socks from Mr. Teszler's hosiery mill.

שגנב גרביים מבית החרושת ללבנים של מר טסלר.

It was a brutal beating. And midway through that brutality,

זו היתה הכאה ברוטלית. ובאמצע הברוטליות הזו,

one of Mr. Teszler's sons, Andrew, looked up and said,

אחד מבניו של מר טסלר, אנדרו, הביט מעלה ואמר,

"Is it time to take the capsule now, Papa?"

"האם עכשיו הזמן לקחת את הכמוסה, אבא?"

And the Gauleiter, who afterwards vanishes from this story,

והמפקד הנאצי, שאחר כך נעלם מן הסיפור,

leaned down and whispered into Mr. Teszler's ear,

רכן מטה ולחש לתוך אוזנו של מר טסלר,

"No, do not take the capsule. Help is on the way."

"לא, אל תיקח את הכמוסה. העזרה בדרך."

And then resumed the beating.

והמשיך בהכאה.

But help was on the way, and shortly afterwards

אך העזרה - העזרה היתה בדרך, וזמן קצר אחר כך

a car arrived from the Swiss Embassy.

מכונית הגיעה מהשגרירות השוויצרית.

They were spirited to safety. They were reclassified as Yugoslav citizens

הם הוברחו למקום מבטחים. הם סווגו מחדש כאזרחים יוגוסלביים

and they managed to stay one step ahead of their pursuers

והצליחו להישאר צעד אחד לפני רודפיהם

for the duration of the War, surviving burnings and bombings

למשך המלחמה, שורדים שריפות והפצצות

and, at the end of the War, arrest by the Soviets.

ובסוף המלחמה, מעצר בידי הסובייטים.

Probably, Mr. Teszler had gotten some money into Swiss bank accounts

קרוב לוודאי שלמר טסלר היה כסף בחשבונות בנק שוויצרים.

because he managed to take his family first to Great Britain,

מכיוון שהוא הצליח לקחת את משפחתו בתחילה לבריטניה

then to Long Island and then to the center of the textile industry in the American South.

ואז ללונג איילנד, ואז למרכז תעשיית הטקסטיל בדרום האמריקני.

Which, as chance would have it, was Spartanburg, South Carolina,

שהיתה, במקרה, ספרטנבורג, דרום קרוליינה.

the location of Wofford College.

שם היה ממוקם קולג' וופורד.

And there, Mr. Teszler began all over again and once again achieved immense success,

ומר טסלר החל הכל מחדש, ושוב השיג הצלחה כבירה,

especially after he invented the process

במיוחד אחרי שהמציא תהליך

for manufacturing a new fabric called double-knit.

לייצור בד חדש שנקרא סריגה כפולה.

And then in the late 1950s, in the aftermath of Brown v. Board of Education,

ואז בשנות החמישים, אחרי פס"ד שקבע שהפרדה על רקע גזעי אינה חוקית,

when the Klan was resurgent all over the South,

כשהקלאן קמו לתחייה בכל רחבי הדרום,

Mr. Teszler said, "I have heard this talk before."

מר טסלר אמר, "שמעתי את הדיבורים האלו לפני כן."

And he called his top assistant to him and asked,

והוא התקשר לעוזר הראשי שלו ושאל,

"Where would you say, in this region, racism is most virulent?"

"איפה באזור הזה, הגזענות היא הארסית ביותר?"

"Well, I don't rightly know, Mr. Teszler. I reckon that would be Kings Mountain."

"ובכן, מר טסלר. אני מעריך שזה בקינגס מאונטיין."

"Good. Buy us some land in Kings Mountain

"טוב. קנה לנו אדמה כלשהי בקינגס מאונטיין,

and announce we are going to build a major plant there."

ואז הודע שאנחנו עומדים לבנות מפעל גדול שם."

The man did as he was told, and shortly afterwards,

האיש עשה כפי שהורה לו, וזמן קצר אחר-כך

Mr. Teszler received a visit from the white mayor of Kings Mountain.

מר טסלר זכה לביקור מראש העיר הלבן של קינגס מאונטיין.

Now, you should know that at that time,

עכשיו, עליכם לדעת שבאותו זמן

the textile industry in the South was notoriously segregated.

תעשיית הטקסטיל בדרום היתה ידועה לשמצה בהיותה מופרדת גזעית.

The white mayor visited Mr. Teszler and said,

ראש העיר הלבן ביקר את מר טסלר ואמר,

"Mr. Teszler, I trust you’re going to be hiring a lot of white workers."

"מר טסלר, אני בטוח שאתה עומד לשכור עובדים לבנים רבים."

Mr. Teszler told him, "You bring me the best workers that you can find,

מר טסלר אמר לו "אתה תביא לי את העובדים הטובים ביותר שתוכל למצוא,

and if they are good enough, I will hire them."

ואם הם טובים מספיק, אשכור אותם."

He also received a visit from the leader of the black community,

הוא גם זכה לביקור ממנהיג הקהילה השחורה,

a minister, who said, "Mr. Teszler, I sure hope you're going to

כומר, שאמר, "מר טסלר, אני מקווה שאתה עומד

hire some black workers for this new plant of yours."

לשכור עובדים שחורים למפעל החדש שלך."

He got the same answer: "You bring the best workers that you can find,

הוא קיבל אותה תשובה: "אתה תביא את העובדים הטובים ביותר שתוכל למצוא,

and if they are good enough, I will hire them."

ואם הם טובים מספיק, אני אשכור אותם."

As it happens, the black minister did his job better than the white mayor,

רצה הגורל והכומר השחור עשה את עבודתו טוב יותר מראש העיר הלבן,

but that's neither here or there.

אבל זה לא כאן ולא שם.

Mr. Teszler hired 16 men: eight white, eight black.

מר טסלר שכר 16 גברים, שמונה לבנים, שמונה שחורים.

They were to be his seed group, his future foremen.

הם עמדו להיות הקבוצה הראשונית שלו, מנהלי העבודה העתידיים שלו.

He had installed the heavy equipment for his new process

הוא התקין את הציוד הכבד שנדרש לתהליך החדש שלו

in an abandoned store in the vicinity of Kings Mountain,

במחסן נטוש בקרבת קינגס מאונטיין,

and for two months these 16 men would live and work together,

ובמשך חודשיים 16 הגברים האלו יחיו ויעבדו יחד

mastering the new process.

ברכישת מיומנות בתהליך החדש.

He gathered them together after an initial tour of that facility

הוא אסף אותם יחדיו אחרי סיור ראשוני במתקן

and he asked if there were any questions.

ושאל אם ישנן שאלות כלשהן.

There was hemming and hawing and shuffling of feet,

היו היסוסים וגמגומים וגרירת רגליים,

and then one of the white workers stepped forward and said,

ואז אחד העובדים הלבנים צעד קדימה ואמר,

"Well, yeah. We’ve looked at this place and there's only one place to sleep,

"ובכן, כן. הסתכלנו במקום הזה -- ויש רק מקום שינה אחד,

there's only one place to eat, there's only one bathroom,

יש רק מקום אכילה אחד, ויש רק חדר שירותים אחד,

there's only one water fountain. Is this plant going to be integrated or what?"

יש רק מזרקת מים אחת. המפעל הזה הולך להיות מעורב, או מה?"

Mr. Teszler said, "You are being paid twice the wages of any other textile workers in this region

מר טסלר אמר, "משלמים לכם משכורת כפולה מזו של עובדי טקסטיל כלשהם באזור הזה,

and this is how we do business. Do you have any other questions?"

וכך אנו עושים עסקים. יש לך שאלות אחרות?"

"No, I reckon I don't."

"לא, אין לי."

And two months later when the main plant opened

וחודשיים אחר כך, כאשר המפעל הראשי נפתח,

and hundreds of new workers, white and black,

ומאות עובדים חדשים, לבנים ושחורים,

poured in to see the facility for the first time,

זרמו פנימה לראות את המתקן בפעם הראשונה,

they were met by the 16 foremen, white and black, standing shoulder to shoulder.

16 מנהלי העבודה, לבנים ושחורים, פגשו אותם, עומדים כתף-אל-כתף.

They toured the facility and were asked if there were any questions, and

הם סיירו במתקן ונשאלו אם היו להם שאלות כלשהן.

inevitably the same question arose:

ובאופן בלתי נמנע, אותה השאלה עלתה:

"Is this plant integrated or what?"

האם המפעל הזה מעורב, או מה?"

And one of the white foremen stepped forward and said,

אחד ממנהלי העבודה הלבנים צעד קדימה ואמר,

"You are being paid twice the wages of any other workers

"משלמים לכם משכורת כפולה מזו של עובדים אחרים

in this industry in this region and this is how we do business.

בתעשייה הזו באזור הזה וכך אנו עושים עסקים.

Do you have any other questions?"

יש לכם שאלות אחרות?"

And there were none. In one fell swoop,

ולא היו שאלות אחרות. בהסתערות קטלנית אחת,

Mr. Teszler had integrated the textile industry in that part of the South.

מר טסלר הפך את תעשיית הטקסטיל בחלק ההוא של הדרום למעורבת.

It was an achievement worthy of Mahatma Gandhi,

הישג הראוי למהטמה גנדי,

conducted with the shrewdness of a lawyer and the idealism of a saint.

שנוהל בפיקחות של עורך דין ואידיאליזם של קדוש.

In his eighties, Mr. Teszler, having retired from the textile industry,

בשנות השמונים לחייו, מר טסלר, שפרש מתעשיית הטקסטיל,

adopted Wofford College,

אימץ את קולג' וופורד

auditing courses every semester,

שומע קורסים כל סמסטר.

and because he had a tendency to kiss anything that moved,

ומכיוון שהיתה לו נטייה לנשק כל דבר שזז,

becoming affectionately known as "Opi" -- which is Magyar for grandfather --

נודע בחיבה בשם אופי - סבא בהונגרית -

by all and sundry. Before I got there, the library of the college

בפי כולם. בזמן שעבר עד שהגעתי לשם, ספריית הקולג'

had been named for Mr. Teszler, and after I arrived in 1993,

נקראה על שם מר טסלר, ואחרי שהגעתי ב-1993,

the faculty decided to honor itself by naming Mr. Teszler Professor of the College --

הפקולטה החליטה לחלוק כבוד לעצמה בכך שהפכה את מר טסלר לפרופסור בקולג'.

partly because at that point he had already taken

גם מכיוון שעד אז הוא כבר לקח

all of the courses in the catalog, but mainly because

את כל הקורסים בקטלוג, אבל בעיקר מכיוון

he was so conspicuously wiser than any one of us.

שהוא היה חכם בהרבה מכל אחד מאיתנו.

To me, it was immensely reassuring that the presiding spirit

עבורי, זה היה מעודד מאוד שהרוח החיה

of this little Methodist college in upstate South Carolina

של הקולג' המתודיסטי הקטן הזה בצפון דרום קרוליינה

was a Holocaust survivor from Central Europe.

היה ניצול שואה ממרכז אירופה.

Wise he was, indeed, but he also had a wonderful sense of humor.

הוא בהחלט היה חכם, אבל היה לו גם חוש הומור נפלא.

And once for an interdisciplinary class,

ופעם, בקורס בין-תחומי,

I was screening the opening segment of Ingmar Bergman's "The Seventh Seal."

הקרנתי את קטע הפתיחה של "החותם השביעי" של אינגמר ברגמן.

As the medieval knight Antonius Block returns from the wild goose chase

כאשר האביר הימי-ביניימי אנטוניוס בלוק חזר ממרדף השווא הפראי

of the Crusades and arrives on the rocky shore of Sweden,

של מסעות הצלב והגיע לחוף הסלעי של שוודיה,

only to find the specter of death waiting for him,

רק כדי למצוא את צל הרפאים של המוות מחכה לו,

Mr. Teszler sat in the dark with his fellow students. And

מר טסלר ישב בחשיכה עם חבריו הסטודנטים.

as death opened his cloak to embrace the knight

וכאשר המוות פתח את גלימתו על מנת לחבוק את האביר

in a ghastly embrace, I heard Mr. Teszler's tremulous voice:

בחיבוק רפאים, שמעתי את קולו הרועד של מר טסלר:

"Uh oh," he said, "This doesn't look so good." (Laughter)

"אוי" אמר, "זה לא נראה כל-כך טוב."

But it was music that was his greatest passion, especially opera.

אבל תשוקתו הגדולה ביותר היתה מוזיקה, במיוחד אופרה,

And on the first occasion that I visited his house, he gave me

ובהזדמנות הראשונה שבה ביקרתי בביתו הוא העניק לי

honor of deciding what piece of music we would listen to.

את הכבוד להחליט לאיזו יצירה מוזיקלית נאזין.

And I delighted him by rejecting "Cavalleria Rusticana"

ושימחתי אותו בכך שדחיתי את "אבירות כפרית"

in favor of Bela Bartok's "Bluebeard's Castle."

לטובת "טירתו של כחול הזקן" של בלה ברטוק.

I love Bartok's music, as did Mr. Teszler,

אני אוהב את המוזיקה של ברטוק, וכך גם מר טסלר,

and he had virtually every recording of Bartok's music ever issued.

והיתה לו כמעט כל הקלטה של יצירה של ברטוק שאי פעם הופצה.

And it was at his house that I heard for the first time

והיה זה בביתו שם שמעתי לראשונה

Bartok's Third Piano Concerto and learned from

את הקונצ'רטו השלישי לפסנתר של ברטוק, ולמדתי

Mr. Teszler that it had been composed in nearby Asheville, North Carolina

ממר טסלר שהוא הולחן בקרבת מקום, באשוויל, צפון קרוליינה,

in the last year of the composer's life.

בשנה האחרונה לחיי המלחין.

He was dying of leukemia and he knew it,

הוא גסס מלוקמיה והוא ידע זאת,

and he dedicated this concerto to his wife,

והוא הקדיש את הקונצ'רטו לאשתו,

Dita, who was herself a concert pianist.

דיטה, שהיתה בעצמה פסנתרנית קונצרטים.

And into the slow, second movement, marked "adagio religioso,"

ובפרק השני, האיטי, שסומן "אדאג'ו רליגיוזו," 212 00:12:11,000 --> 00:12:15,000 הוא שילב את שירת הציפורים ששמע

he incorporated the sounds of birdsong that he heard

הוא שילב את קולות שיר הציפורים ששמע

outside his window in what he knew would be his last spring;

מבעד לחלונו במה שידע שיהיה האביב האחרון שלו.

he was imagining a future for her in which he would play no part.

הוא דמיין עתיד עבורה שבו לא היה לו שום חלק.

And clearly this composition is his final statement to her --

ובבירור, בבירור היצירה הזו היתה הצהרתו הסופית עבורה -

it was first performed after his death --

היא בוצעה לראשונה אחרי מותו -

and through her to the world.

ודרכה לעולם.

And just as clearly, it is saying, "It's okay. It was all so beautiful.

ובאותה בהירות, היצירה אומרת, "זה בסדר. הכל היה יפה כל-כך.

Whenever you hear this, I will be there."

בכל פעם שתשמעי את זה, אהיה שם."

It was only after Mr. Teszler's death that I learned

היה זה רק אחרי מותו של מר טסלר שלמדתי

that the marker on the grave of Bela Bartok in Hartsdale, New York

שהמצבה על קברו של בלה ברטוק בהרטסדייל, ניו יורק

was paid for by Sandor Teszler. "Jó napot, Bela!"

שולמה על ידי סנדור טסלר. "Yo napot, Bela!"

Not long before Mr. Teszler’s own death at the age of 97,

זמן קצר לפני מותו של מר טסלר בגיל 97

he heard me hold forth on human iniquity.

הוא שמע אותי מדבר באריכות על רשע אנושי.

I delivered a lecture in which I described history

העברתי הרצאה בה תיארתי את ההיסטוריה

as, on the whole, a tidal wave of human suffering and brutality,

בכללה כגאות ושפל של סבל אנושי וברוטליות,

and Mr. Teszler came up to me afterwards with gentle reproach and said,

ומר טסלר בא אלי אחר כך, בנזיפה עדינה ואמר,

"You know, Doctor, human beings are fundamentally good."

"אתה יודע, דוקטור, בני אנוש הם טובים מיסודם."

And I made a vow to myself, then and there,

ונדרתי לעצמי, אז ושם,

that if this man who had such cause to think otherwise

שאם איש זה, שהיו לו סיבות נהדרות לחשוב אחרת,

had reached that conclusion,

הגיע למסקנה זו,

I would not presume to differ until he released me from my vow.

לא ארשה לעצמי לחלוק על כך עד שישחרר אותי מהנדר שלי,

And now he's dead, so I'm stuck with my vow.

ועכשיו הוא מת, כך שאני תקוע עם הנדר שלי.

"Jó napot, Sandor!"

"Yo napot, Sandor!"

I thought my skein of Hungarian mentors had come to an end,

חשבתי שאוסף המורים ההונגריים שלי הסתיים,

but almost immediately I met Francis Robicsek, a Hungarian doctor --

אבל כמעט מייד פגשתי את פרנסיס רוביצ'ק, רופא הונגרי -

actually a heart surgeon in Charlotte, North Carolina, then in his late seventies --

למעשה מנתח לב בשארלוט, דרום קרוליינה, שהיה אז בשנות השבעים המאוחרות שלו -

who had been a pioneer in open-heart surgery,

שהיה חלוץ בניתוחי לב פתוחים,

and, tinkering away in his garage behind his house,

ובתיקונים במוסך שלו מאחורי ביתו

had invented many of the devices that are standard parts of those procedures.

המציא רבים מהמתקנים שהינם חלקים סטנדרטיים מהליכים אלו.

He's also a prodigious art collector, beginning as an intern in Budapest

הוא גם אספן אמנות נפלא, שהתחיל כמתמחה בבודפשט

by collecting 16th- and 17th-century Dutch art and Hungarian painting,

באיסוף אמנות הולנדית מהמאה ה-16 וה-17 וציורים הונגריים,

and when he came to this country moving on to Spanish colonial art,

וכאשר בא לארץ זו, המשיך לאסוף אמנות ספרדית קולוניאליסטית,

Russian icons and finally Mayan ceramics.

פסלים רוסיים ולבסוף, כלי חרס של בני המאיה.

He's the author of seven books, six of them on Mayan ceramics.

הוא מחברם של שבעה ספרים, שישה מהם עוסקים בכלי חרס של בני המאיה.

It was he who broke the Mayan codex, enabling scholars to relate

היה זה הוא שפיצח את הקודקס של בני המאיה, ובכך אפשר לחוקרים ליחס

the pictographs on Mayan ceramics to the hieroglyphs of the Mayan script.

את כתב הציורים (פיקטוגרפים) על כלי החרס של בני המאיה להירוגליפים בכתבי היד של המאיה.

On the occasion of my first visit, we toured his house

בביקורי הראשון, ערכנו סיור בביתו

and we saw hundreds of works of museum quality,

וראינו מאות עבודות באיכות מוזיאונית,

and then we paused in front of a closed door and Dr. Robicsek said,

ואז עצרנו לפני דלת סגורה וד"ר רוביצ'ק אמר,

with obvious pride, "Now for the piece De resistance."

בגאווה גלויה, "עכשיו ל'פיס דה רזיסטנס'." (החלק הטוב ביותר)

And he opened the door and we walked into a

והוא פתח את הדלת, ונכנסנו לתוך

windowless 20-by-20-foot room with shelves from floor to ceiling, and

חדר של שישה על שישה מטר, נטול חלונות, עם מדפים מן הרצפה ועד לתקרה,

crammed on every shelf his collection of Mayan ceramics.

ודחוסים על כל מדף, ניצב אוסף כלי החרס שלו של בני המאיה.

Now, I know absolutely nothing about Mayan ceramics,

עכשיו, אינני יודע דבר על כלי החרס של בני המאיה,

but I wanted to be as ingratiating as possible so I said,

אבל רציתי לשאת חן ככל האפשר. אז אמרתי,

"But Dr. Robicsek, this is absolutely dazzling."

"אבל ד"ר רוביצ'ק, זה פשוט מהמם."

"Yes," he said. "That is what the Louvre said.

"כן," הוא אמר. "זה מה שאמרו בלובר.

They would not leave me alone until I let them have a piece,

הם לא עזבו אותי לנפשי עד שנתתי להם כלי,

but it was not a good one." (Laughter)

אבל הוא לא היה טוב."

Well, it occurred to me that I should invite Dr. Robicsek

ובכן, עלה בדעתי שעלי להזמין את ד"ר רוביצ'ק

to lecture at Wofford College on -- what else?

להרצות בקולג' וופורד על - מה עוד יכול להיות?

-- Leonardo da Vinci. And further, I should invite him to meet

- ליאונרדו דה וינצ'י. ויותר מכך, עלי להזמין אותו לפגוש

my oldest trustee, who had majored in French history at Yale

את הנאמן הקשיש ביותר שלי, שלמד ספרות צרפתית בייל

some 70-odd years before and, at 89, still ruled the world's

לפני יותר משבעים שנה, ובגיל 89 עדיין שלט

largest privately owned textile empire with an iron hand.

באימפריית הטקסטיל הגדולה ביותר בעולם בבעלות פרטית ביד ברזל.

His name is Roger Milliken. And Mr. Milliken agreed,

שמו הוא רוג'ר מיליקן. ומר מיליקן הסכים,

and Dr. Robicsek agreed. And Dr. Robicsek visited

וד"ר רוביצ'ק הסכים. וד"ר רוביצ'ק ביקר

and delivered the lecture and it was a dazzling success.

והעביר את ההרצאה, והיא היתה הצלחה מסחררת.

And afterwards we convened at the President's House with Dr. Robicsek

ולאחר מכן התכנסנו בבית הנשיא עם ד"ר רוביצ'ק

on one hand, Mr. Milliken on the other.

מצד אחד, מר מיליקן מן הצד השני.

And it was only at that moment, as we were sitting down to dinner,

ורק ברגע ההוא, שבו התיישבנו כולנו לארוחת ערב,

that I recognized the enormity of the risk I had created,

הכרתי בגודל הסיכון שיצרתי.

מכיוון שלהפגיש את שני הטיטאנים האלו, שני אדוני היקום האלו

because to bring these two titans, these two masters of the universe

together -- it was like introducing Mothra to Godzilla over the skyline of Tokyo.

יחד היה המקבילה של הצגת מות'רה לגודזילה על רקע קו השמיים של טוקיו.

If they didn't like each other, we could all get trampled to death.

אם הם לא יחבבו זה את זה, כולנו עלולים להירמס למוות.

But they did, they did like each other.

אבל הם כן חיבבו זה את זה.

They got along famously until the very end of the meal,

הם הסתדרו היטב - כמעט עד סוף הארוחה,

and then they got into a furious argument.

ואז הם נקלעו לויכוח סוער.

And what they were arguing about was this:

והדבר שהתווכחו עליו היה זה:

whether the second Harry Potter movie was as good as the first. (Laughter)

האם הסרט השני של הארי פוטר היה טוב כמו הראשון

Mr. Milliken said it was not. Dr. Robicsek disagreed.

מר מיליקן אמר שלא. ד"ר רוביצ'ק חלק עליו.

I was still trying to take in the notion that these titans,

עדיין עסקתי בניסיון לקלוט שטיטאנים אלו,

these masters of the universe, in their spare time watch Harry Potter movies,

אדונים אלו של היקום, צפו בסרטי הארי פוטר בזמנם החופשי,

כשמר מיליקן חשב שיזכה בוויכוח באמירת

when Mr. Milliken thought he would win the argument by saying,

"You just think it's so good because you didn't read the book."

"אתה רק חושב שהוא טוב כל-כך מכיוון שלא קראת את הספר"

And Dr. Robicsek reeled back in his chair, but quickly gathered his wits,

וד"ר רוביצ'ק התנודד לאחור בכסאו, אך חזר לעשתונותיו במהירות,

leaned forward and said, "Well, that is true, but I'll bet you went

נשען קדימה ואמר, "ובכן, זה נכון, אבל אתערב שאתה הלכת

to the movie with a grandchild." "Well, yes, I did," conceded Mr. Milliken.

לסרט עם נכד." "ובכן, כן, כך עשיתי," הודה מר מיליקן.

"Aha!" said Dr. Robicsek. "I went to the movie all by myself." (Laughter) (Applause)

"אהה!" אמר ד"ר רוביצ'ק. "הלכתי לסרט לגמרי בעצמי."

And I realized, in this moment of revelation,

והבנתי, ברגע זה של התגלות,

that what these two men were revealing was the secret

שמה ששני הגברים חשפו היה הסוד

of their extraordinary success, each in his own right.

של הצלחתם יוצאת הדופן, כל אחד בזכות עצמו.

And it lay precisely in that insatiable curiosity,

והסוד שוכן בוודאות בסקרנות שאינה יודעת שבעה,

that irrepressible desire to know, no matter what the subject,

אותו דחף שאין לרסנו לדעת - לא משנה מה הנושא,

no matter what the cost,

לא משנה מהו המחיר,

even at a time when the keepers of the Doomsday Clock

אפילו בזמן בו שומריו של שעון יום הדין (שעון סמלי לסוף העולם)

are willing to bet even money that the human race won't be around

מוכנים להתערב אפילו בכסף שהגזע האנושי לא יהיה בסביבה

to imagine anything in the year 2100, a scant 93 years from now.

לדמיין מאומה בשנת 2100, 93 שנים בלבד מן ההווה.

"Live each day as if it is your last," said Mahatma Gandhi.

"חייה כל יום כאילו יומך האחרון הוא," אמר מהטמה גנדי.

"Learn as if you'll live forever."

"למד כאילו תחיה לנצח."

This is what I'm passionate about. It is precisely this.

זהו הדבר שאני מלא תשוקה אליו. דבר זה בדיוק.

It is this inextinguishable, undaunted appetite for learning and experience,

זה אותו התיאבון הבריא שאינו יודע שובע, ללמידה והתנסות,

no matter how risible, no matter how esoteric,

לא משנה עד כמה מצחיק, לא משנה עד כמה אזוטרי,

no matter how seditious it might seem.

לא משנה כמה יראה כמרדני.

This defines the imagined futures of our fellow Hungarians --

זה מה שמגדיר את חזיונות העתיד של חברינו ההונגרים,

Robicsek, Teszler and Bartok -- as it does my own.

רוביצ'ק וטסלר וברטוק, כפי שהוא מגדיר את שלי.

As it does, I suspect, that of everybody here.

כפי שהוא מגדיר, כך אני חושד, את זה של כולם כאן.

To which I need only add, "Ez a mi munkank; es nem is keves."

ולזה עלי להוסיף רק "Ez a mi munkank; es nem is keves."

This is our task; we know it will be hard.

זוהי המשימה שלנו. אנו יודעים שהיא תהיה קשה.

"Ez a mi munkank; es nem is keves. Jó napot, pacák!" (Applause)

"Ez a mi munkank; es nem is keves. Yo napot, pacak"