How early life experience is written into DNA | Moshe Szyf

מתרגם: hila scherba מבקר: Sigal Tifferet

So it all came to life

אז הכל התחיל

in a dark bar in Madrid.

בבר חשוך במדריד.

I encountered my colleague from McGill, Michael Meaney.

אני נפגשתי עם חברי לעבודה ממק'גיל, מייקל מיני.

And we were drinking a few beers,

ושתינו כמה בירות,

and like scientists do,

וכמו שמדענים עושים,

he told me about his work.

הוא סיפר לי על העבודה שלו.

And he told me that he is interested in how mother rats lick their pups

והוא סיפר לי שהוא מתעניין באופן שבו חולדות אימהות מלקקות את הוולדות שלהם

after they were born.

לאחר שהם נולדים.

And I was sitting there and saying,

ואני ישבתי שם ואמרתי,

"This is where my tax dollars are wasted --

"כאן כספי המיסים שלי מתבזבזים --

(Laughter)

(צחוק)

on this kind of soft science."

על סוג כזה של מדע רך."

And he started telling me

והוא התחיל להגיד לי

that the rats, like humans,

שחולדות, כמו בני אדם,

lick their pups in very different ways.

מלקקות את הגורים שלהם ברמות שונות.

Some mothers do a lot of that,

חלק מהאימהות עושות את זה הרבה,

some mothers do very little,

חלק מהאימהות עושות קצת מאוד,

and most are in between.

והרוב נמצאות בין לבין.

But what's interesting about it

אבל מה שמעניין לגבי זה

is when he follows these pups when they become adults --

זה כשהוא עוקב אחרי הגורים האלו כשהם הופכים לבוגרים --

like, years in human life, long after their mother died.

כמו, שנים בחיי אדם, הרבה אחרי שאימם מתה.

They are completely different animals.

הן חיות אחרות לחלוטין.

The animals that were licked and groomed heavily,

החיות שליקקו אותן וטופחו מאוד,

the high-licking and grooming,

הליקוק הרב והטיפוח,

are not stressed.

הן לא נמצאות תחת לחץ.

They have different sexual behavior.

יש להם התנהגות מינית שונה.

They have a different way of living

יש להם דרך חיים שונה

than those that were not treated as intensively by their mothers.

מאשר אלה שלא טופלו בנמרצות על ידי אימם.

So then I was thinking to myself:

אז חשבתי לעצמי:

Is this magic?

האם זה קסם?

How does this work?

איך זה עובד?

As geneticists would like you to think,

כמו שגנטיקאים היו רוצים שתחשבו,

perhaps the mother had the "bad mother" gene

אולי לאימא היה את הגן של "האימא הרעה"

that caused her pups to be stressful,

שגרם לגורים שלה להיות לחוצים,

and then it was passed from generation to generation;

ואז זה הועבר מדור לדור;

it's all determined by genetics.

הכל נקבע על ידי גנטיקה.

Or is it possible that something else is going on here?

או האם יתכן שמשהו אחר מתרחש כאן?

In rats, we can ask this question and answer it.

בחולדות, אנחנו יכולים לשאול את השאלה הזו ולענות עליה.

So what we did is a cross-fostering experiment.

אז מה שעשינו היה ניסוי של גידול באומנה בהצלבה.

You essentially separate the litter, the babies of this rat, at birth,

למעשה מפרידים בין השגר, הילדים של החולדה הזו, בלידה,

to two kinds of fostering mothers --

לשני סוגים של אימהות אומנות --

not the real mothers, but mothers that will take care of them:

לא האימהות האמיתיות, אלא אימהות שיטפלו בהם:

high-licking mothers and low-licking mothers.

אימהות שמלקקות הרבה, ואימהות שמלקקות מעט.

And you can do the opposite with the low-licking pups.

ואפשר לעשות את ההיפך עם הגורים של אימהות שפחות מלקקות.

And the remarkable answer was,

והתשובה המדהימה היתה,

it wasn't important what gene you got from your mother.

שלא משנה איזה גן קיבלת מאימא שלך.

It was not the biological mother that defined this property of these rats.

זו לא היתה האם הביולוגית שהגדירה את התכונה הזו של החולדות.

It is the mother that took care of the pups.

זו האם שטיפלה בגורים.

So how can this work?

אז איך זה יכול לעבוד?

I am an a epigeneticist.

אני אפיגנטיקאי.

I am interested in how genes are marked

אני מתעניין באיך הגנים מסומנים

by a chemical mark

בסימון כימי

during embryogenesis, during the time we're in the womb of our mothers,

בזמן יצירת העובר, בזמן שאנחנו ברחם של האימהות שלנו,

and decide which gene will be expressed

ונקבע באיזה אופן גן יבוטא

in what tissue.

באיזו רקמה.

Different genes are expressed in the brain than in the liver and the eye.

גנים שונים מבוטאים במוח מאשר בכבד ובעין.

And we thought: Is it possible

ואנחנו חשבנו: האם זה אפשרי

that the mother is somehow reprogramming the gene of her offspring

שהאימא באופן כלשהו מתכנתת מחדש את הגן של הצאצא שלה

through her behavior?

דרך ההתנהגות שלה?

And we spent 10 years,

והשקענו 10 שנים,

and we found that there is a cascade of biochemical events

ומצאנו שיש תגובת שרשרת של אירועים ביוכימיים

by which the licking and grooming of the mother, the care of the mother,

שבעזרתה הליקוק והטיפוח של האם, הטיפול של האם,

is translated to biochemical signals

מתורגם לאיתותים ביוכימיים

that go into the nucleus and into the DNA

שנכנסים לתוך גרעין התא ולתוך ה-DNA

and program it differently.

ומתכנתים אותו באופן שונה.

So now the animal can prepare itself for life:

אז עכשיו החיה יכולה להכין את עצמה לחיים:

Is life going to be harsh?

האם החיים הולכים להיות קשוחים?

Is there going to be a lot of food?

האם הולך להיות הרבה אוכל?

Are there going to be a lot of cats and snakes around,

האם הולכים להיות הרבה חתולים ונחשים בסביבה,

or will I live in an upper-class neighborhood

או שאני אחיה בשכונה ממעמד גבוה

where all I have to do is behave well and proper,

שבה כל שאצטרך זה להתנהג יפה ונכון,

and that will gain me social acceptance?

וזה יקנה לי קבלה חברתית?

And now one can think about how important that process can be

ועכשיו, אפשר לחשוב על כמה התהליך הזה יכול להיות חשוב

for our lives.

בחיים שלנו.

We inherit our DNA from our ancestors.

אנחנו יורשים את ה-DNA של אבותינו.

The DNA is old.

ה-DNA הוא ישן.

It evolved during evolution.

הוא התפתח לאורך האבולוציה.

But it doesn't tell us if you are going to be born in Stockholm,

אבל הוא לא אומר לנו אם אתה הולך להיוולד בשטוקהולם,

where the days are long in the summer and short in the winter,

היכן שהימים ארוכים בקיץ וקצרים בחורף,

or in Ecuador,

או באקוודור,

where there's an equal number of hours for day and night all year round.

היכן שיש מספר שווה של שעות יום ולילה לכל אורך השנה.

And that has such an enormous [effect] on our physiology.

ויש לזה השפעה ענקית על הפיזיולוגיה שלנו.

So what we suggest is, perhaps what happens early in life,

אז מה שאנחנו מציעים זה, אולי מה שקורה בחיים המוקדמים,

those signals that come through the mother,

אותם אותות שמגיעים דרך האם,

tell the child what kind of social world you're going to be living in.

אומרים לילד באיזה מין עולם חברתי הוא הולך לחיות.

It will be harsh, and you'd better be anxious and be stressful,

הוא יהיה קשה, ועדיף שתהיה חרד ולחוץ,

or it's going to be an easy world, and you have to be different.

או שזה הולך להיות עולם קל, ואתה חייב להיות שונה.

Is it going to be a world with a lot of light or little light?

האם זה הולך להיות עולם עם הרבה אור או מעט אור?

Is it going to be a world with a lot of food or little food?

האם זה הולך להיות עולם עם הרבה מזון או מעט מזון?

If there's no food around,

אם אין מזון בסביבה,

you'd better develop your brain to binge whenever you see a meal,

כדאי שתפתח את המוח שלך לזלול מתי שאתה רואה ארוחה,

or store every piece of food that you have as fat.

או שתאגור כל פיסת מזון שאתה צורך כשומן.

So this is good.

אז זה טוב.

Evolution has selected this

האבולוציה בררה את זה

to allow our fixed, old DNA to function in a dynamic way

כדי לאפשר ל-DNA הקבוע, הישן שלנו, לתפקד בצורה דינמית

in new environments.

בסביבות חדשות.

But sometimes things can go wrong;

אבל לפעמים דברים יכולים להשתבש;

for example, if you're born to a poor family

לדוגמא, אם אתם נולדים למשפחה ענייה

and the signals are, "You better binge,

והאותות הם, "אתה צריך לזלול,

you better eat every piece of food you're going to encounter."

אתה צריך לאכול כל מזון שאתה עומד לפגוש."

But now we humans and our brain have evolved,

אבל עכשיו אנחנו, בני האדם, והמוח שלנו התפתחנו,

have changed evolution even faster.

ושינינו את האבולוציה אפילו מהר יותר.

Now you can buy McDonald's for one dollar.

עכשיו אפשר לקנות במקדונלד'ס בדולר אחד.

And therefore, the preparation that we had by our mothers

ומכאן, ההכנה שקיבלנו מהאימהות שלנו

is turning out to be maladaptive.

מתבררת כלא מתאימה.

The same preparation that was supposed to protect us from hunger and famine

אותה ההכנה שהייתה אמורה להגן עלינו מרעב ומחסור חמור במזון

is going to cause obesity,

הולכת לגרום להשמנת יתר,

cardiovascular problems and metabolic disease.

בעיות במערכת הדם ומחלות מטאבוליות.

So this concept that genes could be marked by our experience,

אז התפיסה הזו שגנים יכולים להיות מסומנים על ידי החוויות שלנו,

and especially the early life experience,

ובמיוחד על ידי החוויות בתחילת החיים,

can provide us a unifying explanation

יכולה לספק לנו הסבר אחד

of both health and disease.

גם של בריאות וגם של מחלות.

But is true only for rats?

אבל האם זה נכון רק עבור חולדות?

The problem is, we cannot test this in humans,

הבעיה היא, שאנחנו לא יכולים לבדוק את זה על בני אדם,

because ethically, we cannot administer child adversity in a random way.

כיוון שמבחינה אתית, אנחנו לא יכולים להקצות ילדים למצוקה באופן אקראי.

So if a poor child develops a certain property,

אז אם ילד עני מפתח תכונה מסוימת,

we don't know whether this is caused by poverty

אנחנו לא יודעים אם היא נגרמה על ידי העוני

or whether poor people have bad genes.

או שלאנשים עניים יש גנים רעים.

So geneticists will try to tell you that poor people are poor

אז גנטיקאים ינסו להגיד לכם שאנשים עניים הם עניים

because their genes make them poor.

כי הגנים שלהם עושים אותם עניים.

Epigeneticists will tell you

אפיגנטיקאים יגידו לכם

poor people are in a bad environment or an impoverished environment

שאנשים עניים נמצאים בסביבה רעה או סביבה לא משגשגת

that creates that phenotype, that property.

שיוצרת את הפנוטיפ, התכונה הזו.

So we moved to look into our cousins, the monkeys.

אז עברנו להסתכל על בני הדודים שלנו, הקופים.

My colleague, Stephen Suomi, has been rearing monkeys

עמיתי, סטיבן סומי, מגדל קופים

in two different ways:

בשתי דרכים שונות:

randomly separated the monkey from the mother

הפריד באופן אקראי את הקוף מהאם

and reared her with a nurse

וגידל אותה עם מטפלת

and surrogate motherhood conditions.

ותנאי אמהות פונדקאית.

So these monkeys didn't have a mother; they had a nurse.

אז לקופים האלו לא היתה אם, היתה מטפלת.

And other monkeys were reared with their normal, natural mothers.

וקופים אחרים גדלו אצל האימהות הנורמליות, הטבעיות שלהם.

And when they were old, they were completely different animals.

וכאשר הם התבגרו, הם היו בעלי חיים אחרים לגמרי.

The monkeys that had a mother did not care about alcohol,

הקופים שהיתה להם אימא לא התעניינו באלכוהול,

they were not sexually aggressive.

הם לא היו תוקפניים מבחינה מינית.

The monkeys that didn't have a mother were aggressive, were stressed

הקופים שלא היתה להם אימא היו תוקפניים, היו לחוצים

and were alcoholics.

והיו אלכוהוליסטים.

So we looked at their DNA early after birth, to see:

אז הסתכלנו על ה-DNA שלהם מיד לאחר הלידה, כדי לראות:

Is it possible that the mother is marking?

האם זה אפשרי שהאימא מסמנת?

Is there a signature of the mother in the DNA of the offspring?

האם יש חתימה של האימא ב-DNA של הצאצא שלה?

These are Day-14 monkeys,

אלו קופים בגיל 14 יום,

and what you see here is the modern way by which we study epigenetics.

ומה שאתם רואים כאן היא הדרך המודרנית שבעזרתה אנחנו חוקרים אפיגנטיקה.

We can now map those chemical marks, which we call methylation marks,

אנחנו יכולים למפות את הסימונים הכימיים, שאנו קוראים להם סימני מתילציה,

on DNA at a single nucleotide resolution.

על DNA ברזולוציה של נוקלאוטיד בודד.

We can map the entire genome.

אנחנו יכולים למפות את כל הגנום.

We can now compare the monkey that had a mother or not.

אנחנו יכולים עכשיו להשוות בין הקוף שהיתה לו אימא או לא.

And here's a visual presentation of this.

והנה הצגה ויזואלית של זה.

What you see is the genes that got more methylated are red.

מה שאתם רואים זה שהגנים שקיבלו יותר מתילציה הם אדומים.

The genes that got less methylated are green.

הגנים שקיבלו פחות מתילציה הם ירוקים.

You can see many genes are changing,

אתם יכולים לראות שגנים רבים משתנים,

because not having a mother is not just one thing --

כי מחסור באימא זה לא רק דבר אחד --

it affects the whole way;

זה משפיע על כל הדרך;

it sends signals about the whole way your world is going to look

זה שולח אותות על כל האופן שהעולם הולך להיראות

when you become an adult.

כשהופכים לבוגרים.

And you can see the two groups of monkeys

ואתם יכולים לראות את שתי קבוצות הקופים

extremely well-separated from each other.

מופרדות אחת מהשניה לחלוטין.

How early does this develop?

כמה מוקדם זה מתפתח?

These monkeys already didn't see their mothers,

הקופים האלו כבר לא ראו את האימהות שלהם,

so they had a social experience.

אז היה להם ניסיון חברתי.

Do we sense our social status, even at the moment of birth?

האם אנחנו חשים את המעמד החברתי שלנו, גם ברגע הלידה?

So in this experiment, we took placentas of monkeys

אז בניסוי הזה, לקחנו שיליות של קופים

that had different social status.

שהיו במעמד חברתי שונה.

What's interesting about social rank is that across all living beings,

מה שמעניין לגבי המעמד החברתי הוא שבכל המינים החיים,

they will structure themselves by hierarchy.

הם יבנו לעצמם היררכיה.

Monkey number one is the boss;

קוף מספר אחד הוא הבוס;

monkey number four is the peon.

קוף מספר ארבע הוא הפשוט.

You put four monkeys in a cage,

תשימו ארבעה קופים בכלוב,

there will always be a boss and always be a peon.

תמיד יהיה בוס ותמיד יהיה פשוט.

And what's interesting is that the monkey number one

ומה שמעניין זה שקוף מספר אחת

is much healthier than monkey number four.

הרבה יותר בריא מקוף מספר ארבע.

And if you put them in a cage,

ואם תשימו אותם בכלוב,

monkey number one will not eat as much.

קוף מספר אחת לא יאכל הרבה.

Monkey number four will eat [a lot].

קוף מספר ארבע יאכל המון.

And what you see here in this methylation mapping,

ומה שאתם רואים פה היא מפת המתילציה הזו,

a dramatic separation at birth

הפרדה דרמטית בלידה

of the animals that had a high social status

של בעלי החיים שהיו במעמד חברתי גבוה

versus the animals that did not have a high status.

מול בעלי החיים שלא היו במעמד חברתי גבוה.

So we are born already knowing the social information,

אז אנחנו נולדים כשאנחנו כבר יודעים את המידע החברתי,

and that social information is not bad or good,

והמידע החברתי הזה הוא לא רע או טוב,

it just prepares us for life,

הוא פשוט מכין אותנו לחיים,

because we have to program our biology differently

כי אנחנו צריכים לתכנת את הביולוגיה שלנו אחרת

if we are in the high or the low social status.

אם אנחנו במעמד החברתי הגבוה או הנמוך.

But how can you study this in humans?

אבל איך אפשר לחקור את זה בבני אדם?

We can't do experiments, we can't administer adversity to humans.

אנחנו לא יכולים לעשות ניסויים, אנחנו לא יכולים להכניס אנשים למצוקה.

But God does experiments with humans,

אבל אלוהים עושה ניסויים בבני אדם,

and it's called natural disasters.

וזה נקרא אסונות טבע.

One of the hardest natural disasters in Canadian history

אחד מאסונות הטבע הקשים בהיסטוריה של קנדה

happened in my province of Quebec.

התרחש במחוז שלי, בקוויבק.

It's the ice storm of 1998.

זו סופת הקרח ב-1998.

We lost our entire electrical grid because of an ice storm

אנחנו איבדנו את כל רשת החשמל שלנו בגלל סופת קרח

when the temperatures were, in the dead of winter in Quebec,

כשהטמפרטורות היו, בשיא החורף בקוויבק,

minus 20 to minus 30.

בין 20- ל-30-.

And there were pregnant mothers during that time.

והיו אימהות בהריון במשך הזמן הזה.

And my colleague Suzanne King followed the children of these mothers

ועמיתתי סוזן קינג עקבה אחרי הילדים של האימהות האלו

for 15 years.

במשך 15 שנים.

And what happened was, that as the stress increased --

ומה שקרה זה, שככל שהלחץ גדל --

and here we had objective measures of stress:

וכאן היו לנו מידות אובייקטיביות של לחץ:

How long were you without power? Where did you spend your time?

כמה זמן היית ללא חשמל? איפה העברת את הזמן?

Was it in your mother-in-law's apartment or in some posh country home?

האם זה היה בדירה של חמותך או בבית נופש מפונפן?

So all of these added up to a social stress scale,

אז כל אלו התחברו לסולם של לחץ חברתי,

and you can ask the question:

ואתם יכולים לשאול את השאלה:

How did the children look?

איך הילדים נראו?

And it appears that as stress increases,

ונראה שככל שהלחץ עולה,

the children develop more autism,

הילדים מפתחים יותר אוטיזם,

they develop more metabolic diseases

הם מפתחים יותר מחלות מטאבוליות

and they develop more autoimmune diseases.

והם מפתחים יותר מחלות אוטואימוניות.

We would map the methylation state,

אנחנו מיפינו את מצב המתילציה,

and again, you see the green genes becoming red as stress increases,

ושוב, אתם רואים את הגנים הירוקים הופכים לאדומים ככל שהלחץ עולה,

the red genes becoming green as stress increases,

הגנים האדומים הופכים לירוקים ככל שהלחץ עולה,

an entire rearrangement of the genome in response to stress.

סידור מחדש כולל של הגנום כתגובה ללחץ.

So if we can program genes,

אז אם אנחנו יכולים לתכנת גנים,

if we are not just the slaves of the history of our genes,

אם אנחנו לא סתם העבדים של ההיסטוריה של הגנים שלנו,

that they could be programmed, can we deprogram them?

והם ניתנים לתכנות, האם אנחנו יכולים לתכנת אותם מחדש?

Because epigenetic causes can cause diseases like cancer,

כי גורמים אפיגנטיים יכולים לגרום למחלות כמו סרטן,

metabolic disease

מחלה מטבולית

and mental health diseases.

ומחלות נפשיות.

Let's talk about cocaine addiction.

בואו נדבר על התמכרות לקוקאין.

Cocaine addiction is a terrible situation

התמכרות לקוקאין היא סיטואציה נוראית

that can lead to death and to loss of human life.

שיכולה להוביל למוות ולאיבוד חיי אדם.

We asked the question:

אנחנו שאלנו את השאלה:

Can we reprogram the addicted brain

האם אנחנו יכולים לתכנת מחדש את המוח המכור

to make that animal not addicted anymore?

להפוך את החיה הזו ללא מכורה יותר?

We used a cocaine addiction model

השתמשנו במודל של התמכרות לקוקאין

that recapitulates what happens in humans.

שמסכם את מה שקורה בבני האדם.

In humans, you're in high school,

בבני אדם, אתם בתיכון,

some friends suggest you use some cocaine,

כמה חברים מציעים לכם להשתמש בקצת קוקאין,

you take cocaine, nothing happens.

אתה לוקח את הקוקאין, כלום לא קורה.

Months pass by, something reminds you of what happened the first time,

חודשים עוברים, משהו מזכיר לך את מה שקרה בפעם הראשונה,

a pusher pushes cocaine,

סוחר סמים מציע לך קוקאין,

and you become addicted and your life has changed.

ואתה הופך למכור והחיים שלך השתנו.

In rats, we do the same thing.

בחולדות, אנחנו עושים את אותו הדבר.

My colleague, Gal Yadid,

עמיתי, גל ידיד,

he trains the animals to get used to cocaine,

הוא מלמד את החיות להתרגל לקוקאין,

then for one month, no cocaine.

אז, למשך חודש שלם, אין קוקאין.

Then he reminds them of the party when they saw the cocaine the first time

אז הוא מזכיר להם את המסיבה שבה הם ראו קוקאין בפעם הראשונה

by cue, the colors of the cage when they saw cocaine.

לפי סימן, צבעי הכלוב כשהם ראו קוקאין.

And they go crazy.

והם משתגעים.

They will press the lever to get cocaine

הם ילחצו על הדוושה כדי לקבל קוקאין

until they die.

עד שהם ימותו.

We first determined that the difference between these animals

אנחנו בהתחלה קבענו שההבדל בין החיות האלו

is that during that time when nothing happens,

הוא שבמהלך הזמן שבו לא קרה דבר,

there's no cocaine around,

אין קוקאין בסביבה,

their epigenome is rearranged.

האפיגנום שלהם מסתדר מחדש.

Their genes are re-marked in a different way,

הגנים שלהם מסומנים מחדש בדרך שונה,

and when the cue comes, their genome is ready

וכשהסימן מופיע, הגנום שלהם מוכן

to develop this addictive phenotype.

לפתח את הפנוטיפ ההתמכרותי.

So we treated these animals with drugs that either increase DNA methylation,

אז טיפלנו בחיות האלו עם תרופות שמגבירות את המתילציה של ה-DNA,

which was the epigenetic marker to look at,

שהיה הסמן האפיגנטי שהסתכלנו עליו,

or decrease epigenetic markings.

או שמורידות את הסימונים האפיגנטים.

And we found that if we increased methylation,

וגילינו שכשאנחנו מגבירים את המתילציה,

these animals go even crazier.

החיות הופכות לאפילו משוגעות יותר.

They become more craving for cocaine.

הן הופכות לתאבות יותר לקוקאין.

But if we reduce the DNA methylation,

אבל אם אנחנו מפחיתים את המתילציה של ה-DNA,

the animals are not addicted anymore.

החיות לא מכורות יותר.

We have reprogrammed them.

אנחנו תיכנתנו אותן מחדש.

And a fundamental difference between an epigenetic drug

וההבדל המהותי בין התרופה האפיגנטית

and any other drug

לכל תרופה אחרת

is that with epigenetic drugs,

הוא שעם תרופות אפיגנטיות,

we essentially remove the signs of experience,

אנחנו למעשה מורידים סימנים של ניסיון,

and once they're gone,

וברגע שהם נעלמו,

they will not come back unless you have the same experience.

הם לא יחזרו, אלא אם כן יהיה לך נסיון דומה.

The animal now is reprogrammed.

החיה עכשיו מתוכנתת מחדש.

So when we visited the animals 30 days, 60 days later,

אז כשבדקנו את החיות 30 ימים, 60 ימים אחר כך,

which is in human terms many years of life,

שבמונחי שנות אדם מדובר על שנות חיים רבות,

they were still not addicted -- by a single epigenetic treatment.

הן עדיין לא היו מכורות בעקבות טיפול אפיגנטי בודד.

So what did we learn about DNA?

אז, מה למדנו על DNA?

DNA is not just a sequence of letters;

DNA הוא לא רק רצף של אותיות:

it's not just a script.

הוא לא רק תסריט.

DNA is a dynamic movie.

DNA הוא סרט דינמי.

Our experiences are being written into this movie, which is interactive.

החוויות שלנו נכתבות מחדש לתוך התסריט, שהוא אינטראקטיבי.

You're, like, watching a movie of your life, with the DNA,

אתם, כאילו, צופים בסרט של החיים שלכם, עם ה-DNA,

with your remote control.

עם השלט הרחוק שלכם.

You can remove an actor and add an actor.

אתם יכולים להוציא שחקן ולהוריד שחקן.

And so you have, in spite of the deterministic nature of genetics,

אז יש לכם, למרות הטבע הדטרמיניסטי של הגנטיקה,

you have control of the way your genes look,

יש לכם שליטה על הדרך שבה הגנים שלכם נראים,

and this has a tremendous optimistic message

ולזה יש מסר אופטימי אדיר

for the ability to now encounter some of the deadly diseases

ליכולת לתקוף חלק מהמחלות הקטלניות

like cancer, mental health,

כמו סרטן, מחלות נפש,

with a new approach,

עם גישה חדשה,

looking at them as maladaptation.

להסתכל עליהן כחוסר הסתגלות.

And if we can epigenetically intervene,

ואם אנחנו יכולים להתערב אפיגנטית,

[we can] reverse the movie by removing an actor

אנחנו יכולים להחזיר אחורה את הסרט על ידי הוצאה של שחקן

and setting up a new narrative.

וארגון של העלילה מחדש.

So what I told you today is,

אז מה שאמרתי לכם היום זה,

our DNA is really combined of two components,

ה-DNA שלנו מורכב למעשה משני מרכיבים,

two layers of information.

שתי שכבות של מידע.

One layer of information is old,

השכבה הראשונה של המידע היא ישנה,

evolved from millions of years of evolution.

התפתחה ממיליוני שנים של אבולוציה.

It is fixed and very hard to change.

היא קבועה וקשה מאוד לשינוי.

The other layer of information is the epigenetic layer,

השכבה האחרת של המידע היא השכבה האפיגנטית,

which is open and dynamic

שהיא פתוחה ודינמית

and sets up a narrative that is interactive,

ומרכיבה עלילה שהיא אינטראקטיבית,

that allows us to control, to a large extent, our destiny,

שמאפשרת לנו לשלוט בשיעור ניכר על הגורל השלנו,

to help the destiny of our children

לעזור לגורל של הילדים שלנו

and to hopefully conquer disease

ובתקווה להכניע מחלות

and serious health challenges

ואתגרי בריאות רציניים

that have plagued humankind for a long time.

שהמיטו מגיפה על המין האנושי זמן רב.

So even though we are determined

אז למרות שאנחנו נקבעים

by our genes,

על ידי הגנים שלנו,

we have a degree of freedom

יש לנו מידה של חופש

that can set up our life to a life of responsibility.

שיכולה להפוך את החיים שלנו לחיים של אחריות.

Thank you.

תודה רבה.

(Applause)

(מחיאות כפיים)