What it means if you can see faces in objects - Susan G. Wardle

תרגום: Smadar Prager עריכה: Ido Dekkers

Imagine opening a bag of chips only to find Santa Claus looking back at you.

דמיינו שאתם פותחים שקית של צ’יפס רק כדי למצוא את סנטה קלאוס מסתכל עליכם בחזרה.

Or turning the corner to see a smile as wide as a building.

או שמעבר לפינה תראו בנין מחייך חיוך רחב.

Humans see faces in all kinds of mundane objects,

בני אדם רואים פנים בכל מיני חפצים יומיומיים,

but these faces aren’t real—

אבל הפנים האלה אינם אמיתיים --

they’re illusions due to a phenomenon known as face pareidolia.

הם אשלייה שנגרמת מתופעה הידועה בשם “פראידוליה של פנים“.

So why exactly does this happen, and how far can this distortion of reality go?

אז למה בדיוק זה קורה, ועד לאן יכול עיוות זה של המציאות להגיע?

Humans are social animals,

בני אדם הם יצוריים חברתיים,

and reading faces is an important part of our ability to understand each other.

וקריאת פנים היא חלק חשוב ביכולת שלנו להבין אחד את השני.

Even a glimpse of someone's face can help you determine if you've met them before,

אפילו מבט חטוף בפניו של מישהו יכול לעזור לכם להחליט אם פגשתם אותם בעבר,

what mood they’re in, and if they’re paying attention to you.

מה מצב הרוח שלהם, והאם הם שמים אליכם לב.

We even use facial features to make snap-judgments

אנחנו אפילו משתמשים בתווי פנים כדי לקבוע בשבריר שניה

about a person’s potential trustworthiness or aggression.

את רמת האמינות או התוקפנות של האדם שמולנו.

To capture all this vital information,

על מנת לקלוט את כל המידע החיוני הזה,

humans have evolved to be very sensitive to face-like structures.

בני אדם התפתחו להיות רגישים ביותר לתבניות דמויות-פנים.

Whenever we see something,

בכל פעם שאנחנו רואים משהו,

our brain immediately starts working to identify the new visual stimuli

המוח שלנו מיד מתחיל לעבוד כדי לזהות את הגירוי החזותי

based on our expectations and prior knowledge.

בהתבסס על הציפיות שלנו ועל ידע קודם.

And since faces are so important,

ומכיוון שפנים כל-כך חשובים,

humans have evolved several regions of the brain

בני אדם פיתחו כמה אזורים במוח

that enable us to identify them faster than other visual stimuli.

המאפשרים לנו לזהות אותם מהר יותר מכל גירוי חזותי אחר.

Whereas recognizing most objects takes our brain around a quarter of a second,

בעוד שאת רוב האובייקטים לוקח למוח שלנו כרבע שניה לזהות,

we can detect a face in just a tenth of a second.

אנחנו מסוגלים להבחין בפנים תוך עשירית השניה בלבד.

It makes sense that we'd prioritize identifying faces over everything else.

זה הגיוני שאנחנו נותנים עדיפות לזיהוי פנים על פני כל דבר אחר.

But brain imaging studies have revealed that regions

אבל מחקרים של הדמייה מוחית מצאו שהאזורים

may actually be too sensitive,

עלולים להיות רגישים יתר על המידה,

leading them to find faces where they don’t exist.

גורמים להם למצוא פנים היכן שהם לא קיימים.

In one study, participants reported seeing illusory faces

במחקר אחד, המשתתפים דיווחו על ראיית אשלייה של פנים

in over 35% of pure-noise images shown to them,

ביותר מ-35% מתמונות רעש לבן שהוצגו בפניהם,

despite the fact that nothing was there.

למרות העובדה שלא בהן דבר.

It might seem concerning that our brains can be so wrong so often,

זה יכול להיראות מדאיג שהמוח שלנו יכול לטעות כל כך לעיתים קרובות כל כך,

but these illusory faces might actually be a byproduct

אבל אשליות הפנים הללו יכולות למעשה להיות תוצר לוואי

of something evolutionarily advantageous.

של משהו מועיל מבחינה התפתחותית.

Since processing all the visual input we encounter quickly and correctly

מכיוון שעיבוד מהיר ונכון של כל גירוי חזותי שאנו פוגשים

is an enormous computational effort for the brain,

מהווה מאמץ חישובי אדיר למוח,

this kind of hypersensitivity might act as a useful shortcut.

רגישות היתר הזו עשויה לפעול כקיצור דרך יעיל.

After all, seeing illusory faces is usually harmless,

אחרי הכל, ראיית אשליה של פנים לא מזיקה בדרך כלל,

while missing a real face can lead to serious issues.

בעוד שפספוס של פנים אמיתיות יגרור בעיות רציניות.

But for hypersensitivity to be more helpful than harmful,

אבל כדי שרגישות היתר תוכל להיות יותר מועילה ממזיקה,

our brains also need to be quick at determining when a face is real

המוח שלנו גם צריך להיות מהיר כדי לקבוע מתי הפנים אמיתיות

and when it isn’t.

ומתי הם לא.

So how fast can our brains tell when they’ve been duped?

אז כמה מהר יכול המוח שלנו להבין שעבדו עליו?

To answer this question, researchers used a form of brain imaging

כדי לענות לשאלה הזו, השתמשו החוקרים בסוג של סריקה מוחית

known as magnetoencephalography.

הידוע בשם מגנטו-אנצפלוגרפיה.

By measuring the magnetic fields caused by electric currents in the brain,

באמצעות מדידת השדות המגנטיים המופעלים על-ידי זרמים חשמליים במוח,

this technique allows us to track changes in brain activity

איפשרה השיטה הזו לעקוב אחרי שינויים בפעילות המוחית

at the scale of milliseconds.

ברמת אלפית השניה.

With this tool, researchers revealed that the brain generally recognizes

בעזרת הכלי הזה, יכלו החוקרים לגלות שהמוח מצליח לזהות באופן כללי

a face as illusory within a quarter of a second—

פנים כאשלייה תוך רבע שניה --

around the same time that we can identify most non-face visual stimuli.

בערך אותו זמן שלוקח לנו לזהות את רוב הגירויים החזותיים שאינם פנים.

However, even after our brain knows the face is fake,

עם זאת, אפילו אחרי שהמוח שלנו יודע שהפנים מזוייפות,

we can still see it in the object.

אנחנו עדיין רואים אותם באובייקט.

And by messing with these brain areas,

ועל ידי ההתעסקות באזורים האלה במוח,

we can further impact our ability to differentiate between fact from fiction.

אנחנו יכולים להמשיך ולהשפיע על היכולת שלנו להבדיל בין עובדה לדימיון.

In one study, researchers stimulated a participant’s fusiform face area

במחקר אחד, גירו החוקרים את אזור דמוי-הכישור בפניו של אחד המשתתפים

while they were looking at a non-face object.

בזמן שהוא מתבונן באובייקט שהוא לא פנים.

As a result, the participant reported momentarily seeing facial features

כתוצאה מכך, דיווח המשתתף שלרגע ראה תווי פנים

despite the object remaining unchanged.

למרות שהאובייקט נותר ללא שינוי.

And while looking at a real face, stimulation of this same area

ובזמן שמתבוננים בפנים אמיתיות, גירוי של אותו אזור

created perceived distortions of the eyes and nose.

גורם לתפיסה מעוותת של העיניים והאף.

These studies suggest that certain features are crucial to face detection.

המחקרים הללו מצביעים שנתונים מסויימים חיוניים לזיהוי של פנים.

Just three dots can be enough to represent eyes and a mouth.

שלוש נקודות בלבד מספיקות לייצג עיניים ופה.

People will even assign gender, age, and emotion to illusory faces.

אנשים יקבעו אפילו מין, גיל, ורגשות לאשלייה של פנים.

It’s unclear whether a person’s culture or individual history

זה לא ברור אם התרבות, או היסטוריה הספציפית של אותו אדם

impacts these perceptions,

משפיעה על התפיסות האלה,

but we do know that pareidolia isn’t unique to the human experience.

אבל אנחנו יודעים שפראידוליה איננה ייחודית לחוויה האנושית.

Rhesus macaque monkeys show eye movements similar to our own

קופי מקאק רזוס מציגים תזוזות עיניים דומות לשלנו

when observing pareidolia-inducing objects and real faces,

כשהם מתבוננים באובייקטים המשלבים פראידוליה ופנים אמיתיות,

suggesting that this phenomenon is baked deep into our social primate brains.

מה שמצביע על כך שהתופעה טבועה עמוק במוח הפרימאטי הקדום שלנו.

So, next time you see an unexpected face in a coffee, car, or cabinet,

אז, בפעם הבאה שתראו פנים לא צפויות בקפה, במכונית, או בארון,

remember that it’s just your brain working overtime

זיכרו שזה רק המוח שלכם שעובד שעות נוספות

not to miss the faces that really matter.

שלא לפספס פנים משמעותיות באמת.