The myth of Hades and Persephone - Iseult Gillespie

תרגום: hila scherba עריכה: Naama Lieberman

Every year before the ancient Greeks sowed their seeds of grain,

בכל שנה לפני שהיוונים העתיקים זרעו את זרעי הדגנים שלהם,

they celebrated Demeter, the goddess of agriculture.

הם הללו את דמטר, אלת החקלאות.

On Earth, each morsel of food was sweet sustenance,

על פני האדמה, כל חתיכה של אוכל הייתה פרנסה מתוקה,

while in the land of the dead, it ensured a permanent stay.

בעוד שבארץ המתים, זה הבטיח שהייה נצחית.

Demeter tended to Earth’s fields with her beloved daughter, Persephone,

דמטר דאגה לשדות האדמה ביחד עם בתה האהובה, פרספונה,

who inherited her mother’s passions and grew into a bright young woman.

שירשה את תחביביה של אמה וגדלה לאישה צעירה ונבונה.

But all the while, a shadowy figure watched from below.

אבל כל העת, דמות מהצללים צפתה מלמטה.

One day, Persephone was frolicking in a meadow

יום אחד, פרספונה פיזזה באחו

with a freshwater nymph, Cyane.

עם נימפת מים מתוקים, סיאני.

As they admired a blooming narcissus flower,

בזמן שהi הסתכלו בהערצה על פרח נרקיס,

they noticed it tremble in the ground.

הם זיהו תזוזה באדמה.

Suddenly, the earth split, and a terrifying figure arose.

פתאום, האדמה התבקעה, ודמות מבהילה עלתה.

It was Hades, god of the dead and the underworld.

זה היה האדס, אל המתים והשאול.

He wrenched Persephone from Cyane, dragged her into his inky chariot,

הוא חטף את פרספונה מסיאני, גרר אותה לתוך המרכבה השחורה שלו,

and blasted back through the earth.

ונכנס בחזרה דרך האדמה.

Cyane wept so hard she dissolved, becoming one with the river.

סיאני בכתה כל כך שהיא התמוססה, והפכה לאחד עם הנהר.

By the time Demeter arrived at the scene of the abduction,

עד שדמטר הגיעה לאזור החטיפה,

the crater in the meadow had closed— and Cyane and Persephone had vanished.

הפתח באחו נסגר וסיאני ופרספונה נעלמו.

Demeter sped to Mount Olympus for help.

דמטר מיהרה להר האולימפוס לעזרה.

Many of the gods had witnessed the scene.

אלים רבים היו עדים למקרה.

And they knew about the deal that paved the way for it:

והם ידעו על העסקה שסללה את הדרך אליו:

Zeus, Persephone’s father, had granted Hades her hand in marriage

זאוס, אביה של פרספונה, נתן להאדס רשות להינשא לה

without her consent— or Demeter’s.

ללא הסכמתה או הסכמתה של דמטר.

But when faced with Demeter’s pleas, the other gods stayed silent,

אבל כאשר עמדו בפני תחינותיה של דמטר, האלים האחרים נשארו שקטים,

So, she searched alone.

אז, היא חיפשה לבדה.

In her grief and desperation, she neglected her usual tasks.

באבלה וייאושה, היא זנחה את המשימות הרגילות שלה.

Crops withered, and a great famine plagued the Earth.

יבולים נבלו, ורעב גדול היה בארץ.

As mortals began to perish, the gods grew wary.

כשבני התמותה החלו למות, האלים החלו לחשוש.

Who would worship them and offer tributes if the humans disappeared?

מי יסגוד להם ויציע זבחים אם בני האדם ייעלמו?

So, Zeus ordered Demeter to stop her crusade and returned to her duties.

אז, זאוס הורה לדמטר לעצור את מסעה ולחזור למחויבויות שלה.

But she refused.

אבל היא סירבה.

Deep below, across the frigid river Styx, and through the halls of the underworld,

עמוק למטה, מעבר לנהר הצונן סטיקס, ומעבר להיכלים של עולם השאול,

Persephone was waging her own protest.

פרספונה עשתה את המחאה שלה בעצמה.

Hades expected her to serve as his wife and queen.

האדס ציפה שהיא תשרת כאשתו וכמלכתו.

But Persephone rebuffed the god’s advances and refused food.

אבל פרספונה דחתה את ניסיונות האל וסירבה לאוכל.

As she longed for her mother’s company,

בזמן שהיא כמהה לחברת אמה,

her friends’ laughter, and the sun’s warmth,

צחוק חבריה, וחום השמש,

Persephone grew colder and lonelier.

לפרספונה נהיה קר יותר ובודד יותר.

And she was starving.

והיא רעבה.

She hungered for satisfying grains, crisp vegetables and fresh fruit.

היא הייתה רעבה לדגנים משביעים, ירקות פריכים ופירות טריים.

Wandering the ghostly gardens,

משוטטת בגני הרפאים,

she contemplated the pomegranates that hung heavily on their branches...

היא הרהרה ברימונים שנתלו בכבדות על הענפים שלהם...

Meanwhile, Demeter continued her hunt.

בינתיים, דמטר המשיכה בציד שלה.

She appealed to the all-seeing sun god, Helios,

היא ביקשה מאל השמש רואה-הכל, הליוס,

whose rays had long warmed her crops.

שקרניו חיממו את יבוליה מזה תקופה ארוכה.

Indeed, when Helios drew his golden chariot across the sky that fateful day,

באמת, כשהליוס רכב במרכבתו הזהובה ברחבי השמיים באותו יום גורלי,

he saw what happened— and he knew of the deal.

הוא ראה מה קרה -- והוא ידע על העסקה.

Out of respect and sympathy for Demeter,

מתוך כבוד וסימפתיה לדמטר,

Helios told her of Hades’ demands, Zeus’ betrayal and Persephone’s abduction.

הליוס סיפר לה על דרישות האדס, בגידתו של זאוס וחטיפת פרספונה.

Furious and heartbroken, Demeter sped to Mount Olympus and confronted Zeus,

זועמת ושבורת לב, דמטר מיהרה להר האולימפוס והתעמתה עם זאוס,

demanding their daughter’s return.

ודרשה את חזרת בתם.

But Zeus declined: in her ravenous hunger,

אבל זאוס סירב.

מתוך הרעב שלה

Persephone had eaten a few seeds from the pomegranate that grew in the underworld.

פרספונה אכלה מספר זרעים מהרימון שגדל בעולם מטה.

Though a meager amount, it was enough to ensnare her in Hades forever.

למרות הכמות המועטה, זה היה מספיק כדי ללכוד אותה אצל האדס לנצח.

Demeter wouldn't accept this fate.

דמטר לא קיבלה את הגורל הזה.

She swore that if she wasn’t reunited with Persephone,

היא נשבעה שאם היא לא תתאחד עם פרספונה,

the fields would never be fertile again,

השדות לעולם לא יהיו פוריים שוב,

and the distinction between the Earth and the underworld would soon dissolve.

וההבדל בין האדמה לעולם שלמטה ייעלם במהרה.

So, they made a pact.

אז, הם עשו הסכם.

For two thirds of every year, Persephone would return to the land of the living,

למשך שני שליש מכל שנה, פרספונה תחזור לעולם החיים,

But for the remainder, she would stay in the world of the dead.

אבל לשארית השנה, היא תחזור לעולם המתים.

When Persephone ascended to Earth, she and her mother rejoiced.

כשפרספונה עלתה לאדמה, היא ואמה היו מאושרות.

Together, they showered the fields with rain and nurtured them with sun.

יחד, הם המטירו גשמים על השדות והזינו אותם עם השמש.

For mortals, Persephone’s arrival came to herald the start of spring.

לבני התמותה, הגעתה של פרספונה הכריזה על תחילת האביב.

But her descent always came too soon.

אבל עזיבתה תמיד הייתה מוקדמת מדי.

Each time she returned to Hades, Demeter mourned,

כל פעם שהיא חזרה להאדס, דמטר התאבלה,

and the earth grew cold, dark, and unyielding,

והארץ נהייתה קרה, חשוכה, ועקרה,

ushering in the winter months.

בהתאם לחודשי החורף.

Knowing Demeter couldn’t be roused from her grief,

ביודעם שדמטר לא יכולה להתעודד מהאבל שלה,

the humans stored their crops, stoked their fires,

בני האדם אחסנו את יבולם, הדליקו את האש שלהם,

and awaited Persephone’s safe return.

והמתינו לחזרתה של פרספונה בשלום.

And so it was that her transit marked the gradual turning of the seasons

וכך המעברים שלה סימנו את השינוי ההדרגתי של העונות

and the bittersweet compromise between life and death.

והפשרה החמוצה-מתוקה בין החיים והמוות.