What makes something "Kafkaesque"? - Noah Tavlin

מה הופך משהו ל"קפקאי"? - נוח תבלין

תרגום: Ido Dekkers עריכה: Roni Ravia

"Someone must have been telling lies about Josef K.

"מישהו כנראה העליל על ג'וסף ק.

He knew he had done nothing wrong, but one morning, he was arrested."

הוא ידע שלא עשה שום דבר רע אבל בוקר אחד הוא נעצר."

Thus begins "The Trial,"

כך מתחיל ׳המשפט׳,

one of author Franz Kafka's most well-known novels.

אחד הרומנים הכי מוכרים של פרנץ קפקא.

K, the protagonist, is arrested out of nowhere

ק׳, הדמות הראשית ברומן, נעצר במפתיע

and made to go through a bewildering process

ונאלץ לעבור תהליך מתסכל

where neither the cause of his arrest,

בו סיבת מעצרו,

nor the nature of the judicial proceedings

וטבע ההליך המשפטי נגדו

are made clear to him.

אינם ברורים לו.

This sort of scenario is considered so characteristic of Kafka's work

סוג זה של תרחיש הוא כל כך אופייני לעבודתו של קפקא

that scholars came up with a new word for it.

שמלומדים טבעו מונח חדש בשבילו.

Kafkaesque has entered the vernacular to describe unnecessarily complicated

'קפקאי' נכנס למילון כדי לתאר חוויה

and frustrating experiences,

מורכבת, מתסכלת ומיותרת לחלוטין,

like being forced to navigate labyrinths of bureaucracy.

כמו לנווט במבוך של ביורוקרטיה בניגוד לרצונכם.

But does standing in a long line to fill out confusing paperwork

אבל האם עמידה ממושכת בתור כדי למלא טפסים מבלבלים

really capture the richness of Kafka's vision?

מצליחה להעביר את עושר חזונו של קפקא?

Beyond the word's casual use, what makes something Kafkaesque?

מעבר לשימוש הרגיל במילה, מה הופך דבר כלשהו לקפקאי?

Franz Kafka's stories do indeed deal with many mundane and absurd aspects

הסיפורים של פרנץ קפקא אכן מתמודדים עם הרבה מאפיינים שגרתיים ואבסורדים

of modern bureaucracy,

של הביורוקרטיה המודרנית,

drawn in part from his experience of working as an insurance clerk

שחלקם נולדו מתוך נסיונו האישי בעבודתו כפקיד ביטוח

in early 20th century Prague.

בתחילת המאה ה-20 בפראג.

Many of his protagonists are office workers

רבות מהדמויות הראשיות בסיפוריו הם עובדי משרד

compelled to struggle through a web of obstacles

הנאלצים להתמודד עם רשת מכשולים

in order to achieve their goals,

על מנת להשיג את מטרותיהם.

and often the whole ordeal turns out to be so disorienting and illogical

והרבה פעמים כל העניין הופך להיות כל כך מבלבל ונטול הגיון

that success becomes pointless in the first place.

שהצלחה הופכת מלכתחילה לחסרת כל טעם.

For example, in the short story, "Poseidon,"

לדוגמה, בסיפור הקצר, ׳פוסידון׳,

the Ancient Greek god is an executive so swamped with paperwork

האל היווני הקדום הוא מנהל שכל כך שקוע בניירת

that he's never had time to explore his underwater domain.

כך שלעולם לא היה לו זמן לחקור את הממלכה התת ימית שלו.

The joke here is that not even a god can handle the amount of paperwork

הבדיחה פה היא שאפילו אל אינו יכול להתמודד עם כמות הניירת

demanded by the modern workplace.

שנדרשת במקומות עבודה מודרניים.

But the reason why is telling.

אבל הסיבה לכך היא חשובה.

He's unwilling to delegate any of the work

הוא לא מוכן להאציל סמכויות

because he deems everyone else unworthy of the task.

כי הוא חושב שכל השאר אינם ראויים למשימה.

Kafka's Poseidon is a prisoner of his own ego.

פוסידון של קפקא הוא אסיר של האגו של עצמו.

This simple story contains all of the elements

סיפור פשוט זה מכיל את כל האלמנטים

that make for a truly Kafkaesque scenario.

שיוצרים תרחיש קפקאי אמיתי.

It's not the absurdity of bureaucracy alone,

זו אינה האבסורדיות שבביורוקרטיה לבדה,

but the irony of the character's circular reasoning in reaction to it

אלא האירוניה של ההסבר המעגלי של הדמות בתגובה אליה

that is emblematic of Kafka's writing.

היא שמסמלת את הכתיבה הקפקאית.

His tragicomic stories act as a form of mythology for the modern industrial age,

הסיפורים הטראגיים קומיים פועלים כסוג של מיתולוגיה לעידן התעשייתי המודרני,

employing dream logic to explore the relationships

המשתמשים בהגיון הזוי לחקר היחסים

between systems of arbitrary power and the individuals caught up in them.

בין מערכות של כוח שרירותי לבין האנשים שמושפעים מהן.

Take, for example, Kafka's most famous story, "Metamorphosis."

קחו לדוגמה, את הסיפור הכי מפורסם של קפקא, ׳מטמורפוזה׳.

When Gregor Samsa awaken's one morning to find himself transformed

כשגרגור סמסה מתעורר בוקר אחד ומגלה שהפך

into a giant insect,

לחרק ענק,

his greatest worry is that he gets to work on time.

הדאגה הגדולה ביותר שלו היא להגיע לעבודה בזמן.

Of course, this proves impossible.

כמובן, זה מסתבר כבלתי אפשרי.

It was not only the authoritarian realm of the workplace that inspired Kafka.

הסמכותיות במקום העבודה אינה התחום היחיד שנתן השראה לקפקא.

Some of his protagonists' struggles come from within.

כמה מהמאבקים של הדמויות הראשיות באים מבפנים.

The short story, "A Hunger Artist,"

הסיפור הקצר, ׳אמן הצום׳,

describes a circus performer whose act consists of extended fasts.

מתאר את בדרן הקרקס שהופעתו כוללת תקופות צום ארוכות.

He's upset that the circus master limits these to 40 days,

הוא עצבני על כך שמנהל הקרקס מגביל אותן לתקופה של עד 40 ימים,

believing this prevents him from achieving greatness in his art.

באמונה שזה מונע ממנו מלהשיג גדולה כאמן.

But when his act loses popularity,

אבל כשהמופע שלו מאבד פופולריות,

he is left free to starve himself to death.

הוא רשאי להרעיב את עצמו למוות.

The twist comes when he lays dying in anonymity,

המפנה מגיע כשהוא עומד למות באלמוניות,

regretfully admitting that his art has always been a fraud.

ומודה בצער שהאמנות שלו תמיד היתה הונאה.

He fasted not through strength of will,

הוא לא צם בעזרת כח הרצון,

but simply because he never found a food he liked.

אלא רק משום שמעולם לא מצא מאכל שאהב.

Even in "The Trial,"

אפילו ב׳המשפט׳,

which seems to focus directly on bureaucracy,

שנראה שמתמקד ישירות בביורוקרטיה,

the vague laws and bewildering procedures point to something far more sinister:

החוקים המעורפלים והתהליכים המבלבלים מצביעים על משהו הרבה יותר זדוני:

the terrible momentum of the legal system proves unstoppable,

המומנטום הנוראי של המערכת המשפטית מסתבר כבלתי ניתן לעצירה,

even by supposedly powerful officials.

אפילו על ידי עובדי ציבור רבי עוצמה כביכול.

This is a system that doesn't serve justice,

זו מערכת שאינה משרתת את הצדק,

but whose sole function is to perpetuate itself.

ומטרתה היחידה היא להנציח את עצמה.

What political theorist Hannah Arendt,

לכך קראה התאורטיקנית הפוליטית האנה ארנדט,

writing years after Kafka's death,

שכתבה שנים אחרי מות קפקא,

would call "tyranny without a tyrant."

"רודנות ללא עריץ".

Yet accompanying the bleakness of Kafka's stories,

ועדיין לצד העגמומיות של סיפורי קפקא,

there's a great deal of humor

קיים הרבה הומור

rooted in the nonsensical logic of the situations described.

שמושרש בהיגון השטותי של המצבים המתוארים.

So on the one hand, it's easy to recognize the Kafkaesque in today's world.

אז מצד אחד, קל לזהות את הקפקאות בעולם כיום.

We rely on increasingly convoluted systems of administration

אנחנו מסתמכים על מערכות ניהול שהולכות ומסתבכות

that have real consequences on every aspect of our lives.

בעלות השלכות על כל פן של חיינו.

And we find our every word judged by people we can't see

ואנחנו מגלים שכל מילה שלנו נשפטת על ידי אנשים בלתי נראים

according to rules we don't know.

על פי כללים שאיננו מודעים לקיומם.

On the other hand, by fine-tuning our attention to the absurd,

מצד שני, על ידי כוונון עדין של תשומת לבנו לאבסורד,

Kafka also reflects our shortcomings back at ourselves.

קפקא מוצא אותנו אחראים על הפגמים של עצמינו.

In doing so, he reminds us that the world we live in is one we create,

בעשותו כך, הוא מזכיר לנו שאנחנו יצרנו את העולם בו אנו חיים

and have the power to change for the better.

ויש לנו את הכוח לשנותו לטובה.