A brief history of religion in art - TED-Ed

תרגום: Ido Dekkers עריכה: Tal Dekkers

It's only been the last few hundreds years or so

זה היה רק בכמה מאות השנים האחרונות

that Western civilization has been putting art in museums,

שהתרבות המערבית שמה אומנות במוזאונים,

at least museums resembling

לפחות מוזאונים שדומים

the public institutions we know today.

למוסדות הציבוריים שאנחנו מכירים היום.

Before this, for most, art served other purposes.

לפני כן, לרוב, האומנות שימשה מטרות אחרות.

What we call fine art today

מה שאנחנו קוראים לו אומנות היום

was, in fact, primarily how people experienced

היתה למעשה, בעיקר איך שאנשים חוו

an aesthetic dimension of religion.

מימד אסטטי של הדת.

Paintings, sculpture, textiles and illuminations

ציורים, פסלים, בדים ואילומינציות

were the media of their time,

היו המדיה של אותו זמן,

supplying vivid imagery

וסיפקו דמויות חיות

to accompany the stories of the day.

כדי להשלים את הסיפורים של אותו יום.

In this sense, Western art

במובן מסויים, האומנות המערבית

shared a utilitarian purpose

חלקה מטרה תועלתנית

with other cultures around the world,

עם תרבויות אחרות סביב העולם,

some of whose languages incidentally have no word for art.

לכמה מהשפות האלו במקרה אין מילה לאומנות.

So how do we define what we call art?

אז איך אנחנו מגדירים מה שאחנו קוראים לו אומנות?

Generally speaking, what we're talking about here

באופן כללי, מה שאנחנו מדברים עליו פה

is work that visually communicates

זו עבודה שמעבירה ויזואלית

meaning beyond language,

משמעות מעבר למילים.

either through representation

בין אם דרך הצגה

or the arrangement of visual elements in space.

או הסידור של אלמנטים ויזואליים בחלל.

Evidence of this power of iconography,

עדויות לכוח של האיקונוגרפיה הזו,

or ability of images to convey meaning,

או היכולת של תמונות להעביר משמעות,

can be found in abundance

יכולות להמצא בשפע

if we look at art from

אם מביטים באומנות

the histories of our major world religions.

מההסטוריות של הדתות העיקריות שלנו.

Almost all have, at one time or another in their history,

כמעט כולם, בזמן מסוים בהסטוריה שלהם,

gone through some sort of aniconic phase.

עברו שלב אנאיקוני כלשהו.

Aniconism prohibits any visual depiction of the divine.

אנאיקוניזם אוסר על כל יצוג ויזואלי של האלוהי.

This is done in order to avoid idolatry,

זה נעשה כדי להמנע מהעצמה,

or confusion between the representation of divinity and divinity itself.

או בלבול בין ההצגה של האלוהות והאלוהות עצמה.

Keeping it real, so to speak,

לשמור את זה אמיתי, אפשר להגיד,

in the relationship between the individual and the divine.

ביחס בין האדם לאלוהי.

However, this can be a challenge to maintain,

עם זאת, זה יכול להיות אתגר לשמר את זה,

given that the urge to visually represent and interpret

בהתחשב בעובדה שהדחף לייצג ויזואלית ולפרש

the world around us

את העולם סביבנו

is a compulsion difficult to suppress.

הוא דחף שקשה לדכא.

For example, even today,

לדוגמה, אפילו היום,

where the depiction of Allah or the Prophet Muhammad is prohibited,

כשהיצוג של אללה או הנביא מוחמד אסורים,

an abstract celebration of the divine

חגיגה מופשטת של האלוהי

can still be found in arabesque patterns of Islamic textile design,

עדיין יכולה להמצא בדוגמאות ערבסק של עיצוב טקסטיל איסלאמי,

with masterful flourishes of brushwork

עם עבודות מכחול מקצועיות

and Arabic calligraphy,

וקליגרפיה ערבית,

where the words of the prophet

שם המילים של הנביא

assume a dual role as both literature and visual art.

מקבלות תפקיד כפול של גם ספרות וגם אומנות ויזואלית.

Likewise, in art from the early periods

כמו כן, באומנות מהתקופות המוקדמות

of Christianity and Buddhism,

של הנצרות והבודהיזם,

the divine presence of the Christ and the Buddha

הקיום האלוהי של ישו או בודהה

do not appear in human form

לא מופיעים בצורה אנושית

but are represented by symbols.

אלא מיוצגים על ידי סמלים.

In each case,

בכל מקרה,

iconographic reference is employed

יחוס איקונוגרפי נמצא בשימוש

as a form of reverence.

כצורה של אלוהות.

Anthropomorphic representation,

יצוג אנתרופומורפי,

or depiction in human form,

או יצוג בצורה אנושית,

eventually became widespread in these religions

הפך לבסוף לנפוץ בדתות האלו

only centuries later,

רק מאות שנים לאחר מכן,

under the influence of the cultural traditions surrounding them.

תחת השפעה של המסורות התרבותיות שהקיפו אותן.

Historically speaking,

היסטורית,

the public appreciation of visual art

ההערכה של הציבור לאומנות

in terms other than traditional, religious or social function

במונחים אחרים ממסורתיים, דתיים או עם פונקציה חברתית

is a relatively new concept.

היא רעיון די חדש.

Today, we fetishize the fetish, so to speak.

היום, אנחנו הופכים לפטיש את הפטיש, אפשר להגיד.

We go to museums to see art from the ages,

אנחנו הולכים למוזאונים כדי לראות אמנות מהדורות,

but our experience of it there

אבל החוויה שלנו שלה שם

is drastically removed from the context

היא מנותקת מאוד מההקשר

in which it was originally intended to be seen.

בה היא היתה אמורה להראות במקור.

It might be said that the modern viewer

אפשר להגיד שלצופה המודרני

lacks the richness of engagement

אין את העושר של החיבור

that she has with contemporary art,

שיש לה עם האומנות המודרנית,

which has been created relevant to her time

שנוצרה רלוונטית לזמנה

and speaks her cultural language.

ומדברת את השפה התרבותית שלה.

It might also be said that the history of what we call art

אפשר גם להגיד שההסטוריה של מה שאנחנו קוראים לו אומנות

is a conversation that continues on,

היא שיחה שממשיכה,

as our contemporary present passes into what will be

כשההווה העכשוי שלנו עובר למה שיהיה

some future generation's classical past.

העבר הקלאסי של דור עתידי כלשהו.

It's a conversation that reflects

זו שיחה שמשקפת

the ideologies, mythologies, belief systems and taboos

את האידיאולוגיות, מיתולוגיות, ומערכת האמונות והטאבו

and so much more of the world in which it was made.

וכל כך הרבה יותר מהעולם בו היא נעשתה.

But this is not to say that work from another age

אבל זה לא אומר שהעבודה מעידן אחר

made to serve a particular function in that time

שנוצרה כדי לשרת מטרה מסויימת באותו זמן

is dead or has nothing to offer the modern viewer.

היא מתה או שאין לה שום דבר להציע לצופה המודרני.

Even though in a museum setting

אפילו שבמיקום מוזאוני

works of art from different places and times

יצירות אומנות ממקומות וזמנים שונים

are presented alongside each other,

מוצגות אחת ליד השניה,

isolated from their original settings,

מנותקות מההקשר המקורי שלהן,

their juxtaposition has benefits.

להמצאות שלהן יחד יש יתרונות.

Exhibits are organized by curators,

מוצגים מאורגנים על ידי אוצרים,

or people who've made a career

או אנשים שעשו קריירה

out of their ability to recontextualize or remix

מהיכולת לתת יעוד מחודש או לערב

cultural artifacts in a collective presentation.

פריטים תרבותיים בתצוגה שיתופית.

As viewers, we're then able to consider the art

כצופים, אנחנו מסוגלים אז לחשוב על האומנות

in terms of a common theme that might not be apparent

במונחים של נושא משותף שאולי לא יהיה ברור

in a particular work

בעבודה מסויימת

until you see it alongside another,

עד שאתם רואים אותם יחד,

and new meanings can be derived and reflected upon.

ומשמעות חדשה יכולה לצאת ולהשתקף עליהם.

If we're so inclined,

ואם אנחנו רוצים,

we might even start to see every work of art

אולי נוכל לראות כל יצירת אומנות

as a complementary part of some undefined, unified whole

כחלק משלים של שלם לא מוגדר ומאוחד

of past human experience,

של חוויה אנושית מהעבר,

a trail that leads right to our doorstep

נסיון שמוביל ישר לפתח דלתנו

and continues on with us,

וממשיך איתנו,

open to anyone who wants to explore it.

פתוח לכל מי שרוצה לחקור אותו.